מארז אהבה בחלקים המלא
סוד מהעבר * תיגע בה ואתה מת * צלקות נפשיות
גל זגורי
החיים חילקו לי את הקלפים הכי גרועים שיש. בית הרוס, אימא לא מתפקדת ואבא נעדר. קיבלתי את נקודת הפתיחה הנמוכה ביותר. אבל אני מחליט שאני לא אגמור כמו האנשים השבורים שהכרתי כל החיים ולהתגייס לצבא ולעשות מהפך בחיים שלי. כיום אני לוחם ביחידה טקטית מובחרת בצה"ל, ובשביל שקצינת ת"ש תצא לי מהווריד אני צריך שותפה ומהר.
אושרי לוי
החיים חילקו לי את הקלפים הכי טובים שיש. משפחה אוהבת, ההורים הכי טובים ושני אחים מוצלחים, האחד קצין בקבע והשני שחקן כדורגל בין־לאומי. הייתה לי גם עבודה מצוינת, ונרשמתי ללימודים גבוהים. העתיד שלי היה מתוכנן היטב. אבל לפתע החיים טרפו את הקלפים והמציאות שלי הפכה לסיוט מתמשך. עד שאני פוגשת אותו.
משהו לתמיד מאת סופרת רבי המכר סנדרה הבה הוא רומן עכשווי על שני אנשים שנפגשים במקרה ומבינים שזה בדיוק מה שהם צריכים כדי לטרוף שוב את הקלפים, אבל אז העבר מתערב באכזריות והופך את הכול לבלתי אפשרי. עכשיו הם נאלצים להחליט אם הם נלחמים יחד נגד השדים מהעבר או נכנעים להם.
זה הספר רביעי בסדרת אהבה בחלקים וכמו שאר הספרים בסדרה הוא יכול להיקרא כספר יחידי. ספרים נוספים של הסופרת: סדרת עשי ש..., עד שהגעת, לפני שאת הולכת, פיית', ג'ייד ומה שהלב רוצה. כל הספרים יצאו לאור בהוצאת יהלומים, הגיעו למעמד של רבי מכר וזכו להצלחה רבה.
פרולוג
היום
גל זגורי
'אל תתעסקי איתי, אוראל, את לא יודעת מאיפה באתי ואת מי אני מכיר. לא יהיה לך זמן לנשום ביום שאני אחליט לגמור אותך'. רק האל יודע כמה שיחקתי עם המחשבה הזאת מהרגע שהבנתי שאוראל מעורבת במה שקרה לעילאי. עצרתי את עצמי כל כך הרבה פעמים באותן שעות מלהרים טלפון לבן־ציון ולבקש טובה שלא הייתי מעז לבקש בשביל עצמי או בשביל אף אחד בעולם, אבל לאוראל הגיע להיענש, מידה כנגד מידה. אף אחד לא היה יודע לאן היא נעלמה והיא הייתה מקבלת את מה שמגיע לה.
בטח ובטח אחרי התרגיל המסריח שעשתה לעילאי כשווידאה שכדורי השינה שלו יוחלפו ואז גרמה לטוהר לחשוב שהוא בגד בה. הנקמה הקטנה והמרושעת שלה הייתה אכזרית במיוחד כי עילאי נכנס לסחרור אחרי שטוהר נחטפה והיה קשה מאוד להתמודד איתו. ההרס שהוא זרע בדירה שלנו היה הסימן הראשון ששום דבר לא היה בסדר מאותו רגע.
שלושה ימים עברו מהחילוץ של טוהר. את הלילה הראשון אור, מעיין ואני העברנו עם עילאי בבית החולים. למרות העייפות המטורפת לא יכולתי להתרחק משם מכל כך הרבה סיבות.
הראשונה, חששתי להשאיר את עילאי לבד בבית החולים בשעות מורטות עצבים. החודש האחרון, והשבוע האחרון בפרט, היו מהקשים ביותר שהוא התמודד איתם. זאת הייתה הפעם הראשונה, מיום שהכרתי אותו לפני שמונה שנים בגיוס ליחידה, שהחוסן שאפיין אותו נסדק. ולא סתם נסדק, התרסק לאלפי רסיסים, ולא הייתי בטוח שתהיה לו היכולת לאסוף אותם בכוחות עצמו.
הסיבה השנייה, זאת הייתה הפעם הראשונה אחרי שנים שפחדתי. פחד משתק אחז בי ולראשונה בחיי המטורפים הייתי מבועת. טוהר אימצה אותי לחיים שלה מהר יותר ממה שנתנה לעילאי להיכנס אליהם. כל החיים רציתי משפחה, אחים ואחיות, והיקום לא נתן לי. את עילאי היקום שלח לי בדרך נס כשהתגייסתי ליחידה ואת טוהר קיבלתי לפני חצי שנה. האחות שלא הייתה לי והפכה להיות כל מה שרציתי ויותר. ההיעלמות שלה ואי־הוודאות סביב היכולת שלנו להגיע אליה הייתה קשה מנשוא. פחדתי שעד שהקארמה חייכה אליי סוף סוף וקיבלתי משפחה הקלפים שוב נטרפו וכמו תמיד אני, גל זגורי, שכל חיי קיבלתי כלום ושום דבר מהעולם, מקבל עוד קלף מסריח ומפסיד.
ידעתי שאם טוהר לא חוזרת אני מפסיד את שניהם. את המשפחה היחידה שהייתה לי. ידעתי שלא אוכל לחיות אם יקרה לה משהו ויותר מכך, ידעתי שעילאי לא יוכל להשתקם מזה לעולם. לא יכולתי לחיות עם זה. הייתי מוכן לעשות הכול בשביל שניהם כי הם הכול בשבילי. הכול. כולל לחזור למקומות שהנשמה שלי לא רוצה לחזור אליהם.
בלילה השני הלכתי לישון בדירה של טוהר, עילאי נשאר איתה בבית החולים, ובדירה שלנו עדיין שרר ההרס שעילאי זרע בו באותו בוקר. אני מודה לאלוהים על שנתן לי את התובנה לזהות את המצוקה של עילאי באותו רגע כי התגובה הראשונה שלי הייתה לדפוק לו מכות של החיים.
בשעות הבוקר המאוחרות הם הגיעו סוף סוף לדירה, אחרי שאספו את שקית הבוטנים הקטנה והצמרירית שטוהר מעיזה לקרוא לה כלב. קפאתי לרגע כשראיתי את שניהם, ואז חיבקתי את עילאי. טוהר עמדה בצד וחייכה. ניגשתי אליה, חיבקתי אותה בזהירות והרמתי אותה. "אני לא יכול לאבד את המשפחה היחידה שיש לי, ברור?" זה הכי הרבה שיכולתי לומר בלי להתפרק.
אחרי שאכלנו יחד טוהר דחקה בנו לצאת לבסיס. היא הבינה לא פחות ממני שעילאי חייב להתאוורר, שהוא כבר מזמן עבר את הסף. ידעתי שאם לא נעשה את זה, הוא לא יצליח לשחרר. חזרנו שיכורים כל כך עד שעילאי הציע לה נישואים ליד כולנו כשהוא שיכור ושוכב על הרצפה. השארנו את עילאי וטוהר לבד, וכולנו התפרקנו ונרדמנו על הרצפה אצלה בדירה.
עכשיו, אני יושב על הכורסה בדירה שלי ושל עילאי בבסיס, הדירה חשוכה למעט אור שבוקע מהטלוויזיה, ביד אחת כוסית ויסקי ובשנייה סיגריה. מכנסי הג'ינס שלי מופשלים מטה, עם התחתונים, ובין הרגליים שלי הראש של הדייט שלי, עובדת במרץ על הזין שלי, מוצצת אותו במקצועיות. אני לוגם מהאלכוהול הזול, הצריבה שלו חזקה ולא נעימה. אני לוקח שאיפה מהסיגריה, מילים מתנגנות בראש שלי, מסיחות את דעתי מהמציצה הנמרצת שאני מקבל. 'עוד לילה ומיטה קרה רועדת, לילה שהזמן עצר מלכת'1. אני נכנע לזיכרונות הקשים, עוצם עיניים, משעין את ראשי לאחור ונושף עיגולים.
משקה זול, דייט זול, וחיים מסריחים שמנגנים על התפר בין הזול לממוצע.
גל זגורי, ממזר בלי אבא, ילד שאיש לא רצה. לא יותר.
1 "שקט" — עומר אדם.
פרק 1
היום
אושרי לוי
ד"ר אשכול, הפסיכולוג שמלווה אותי בשנים האחרונות, מניח באופן מטאפורי על השולחן פצצת אטום. אני נעה בחוסר נוחות על הכיסא. העיניים שלו בוחנות אותי, לא מחמיצות דבר. הוא אוהב לעשות את זה. לקחת את הנקודות הכי קשות, הכי מדממות, שהמוגלה נשפכת מהם, וללחוץ.
זאת הסיבה שהוא היחיד שהצליח לחלץ אותי מהתופת שננעלתי בתוכה מאז... מההתחלה הוא האמין שנגיעות קטנות, ללכת על ביצים, ולדבר סביב הנושא זה רעיון לא מוצלח. הגישה שלו הייתה ועודנה לחטא את קצה המחט ולנעוץ אותה עמוק ובלי רחמים בפצע. ואז לתת לכול לצאת.
"אני מחכה לתשובה, אושרי."
"לא יודעת מה לענות."
הוא רוכן מעט. "סיכמנו כבר לפני שנים, את לא צריכה 'לדעת' מה לענות. את צריכה פשוט לענות. אז תתארי לי את מי את רואה כשאת מדמיינת את עצמך בזוגיות."
"זה לא מישהו שאני מכירה." אני מייד מסייגת.
"לא אמרתי שאת מכירה אותו. לא שאלתי מי זה. שאלתי מי הוא."
"אוקיי, אבל אל תצחק עליי."
"זה לא קרה עד עכשיו, אין סיבה שעכשיו אתחיל לצחוק." הוא נשען לאחור בנינוחות, פניו רציניות, יש שיגידו קשוחות, אבל יש בהן הרבה חוכמה, הכלה ורוך.
"הוא צריך להיות איש טוב —"
אשכול עוצר אותי ומחדד, "לא מה הוא צריך להיות. אלא מה הוא יהיה. דמיון מודרך," הוא מזכיר לי.
"הוא יהיה איש טוב, יכיל אותי, יבין את המורכבות שלי, יהיה עדין, תהיה לו עבודה משרדית, אבל יהיה לו הרבה זמן בשבילי. הוא יאהב מוזיקה קלאסית כי זה מה שגיליתי שהכי מדבר אליי בשנים האלה, והוא יבוא איתי להצגות ולטיולים. אתה יודע, איזה אביר בלי סוס, אבל שיהיה ג'נטלמן."
"הבנתי. יש לי שאלה, ואני זורק פה רעיון. תחשבי עליו."
"בסדר." מכינה את עצמי לבאות, יודעת כבר שזה תמיד מגיע.
"ואם הוא לא יהיה כל אלה?"
"אז הוא בכלל לא יהיה. נקודה," אני עונה בפסקנות. קבעתי מסגרת ואני לא מתכוונת לזוז ממנה. עוד דבר שגיליתי על עצמי בשנים האלה, אם אני מציירת לעצמי את המסגרת והגבולות, קל לי יותר לנוע בתוכם.
"תחשבי על זה רגע." הוא שותק, בורר את מילותיו. "יש לך רשימת מכולת מוגדרת מאוד, אבל אם הוא לא יהיה כזה?"
"כזה איך?"
"כזה של עבודה משרדית, כזה של מוזיקה קלאסית. אם הוא יאהב מוזיקה מזרחית, אם העבודה שלו תהיה משהו מטורף, הוא לא יהיה עדין, אבל הוא בכל זאת יכיל אותך, יהיה רך במקומות שצריך, ובמקומות שלא תצטרכי להתפשר ולהתמודד. מה אז?"
"גבר מכיל ומבין, אבל חוגג בחפלות של מוזיקה מזרחית?"
"למשל."
"מעין ערס פואטי כזה?"
"נניח."
אני מתחילה לצחוק, אני מכירה ערס פואטי אחד והוא כל כך לא עומד בקריטריונים. הדמות של גל זגורי עולה בראשי ואני נזכרת בפעם הראשונה שפגשתי אותו.
לפני כמה חודשים עומר ורומי הזמינו את כולם לערב אצלם בבית. מעין סיכום תקופה לרומי, ירדן ואוהד בכדורגל. ירדן ולני ביקשו שאצטרף אליהם כי לדעת ירדן הגיע הזמן שאיפתח לעולם שננעלתי בפניו בשנים האחרונות. זו הייתה טבילת אש קשוחה. הרבה מוזיקה, אלכוהול, אוכל. יותר מדי אנשים. עומר הייתה המארחת המושלמת וקיבלה אותי בחום וברוך. היא ידעה על ההיסטוריה שלי, אבל לא עשתה שום סימן לכך שהיא נותנת לזה להשפיע עליה. ירדן נעמד ליד המנגל כי לטענתו אין מישהו שיודע למנגל טוב ממנו, ולני הפצועה והחבולה נעמדה לצידו. היה לירדן קושי אמיתי לשחרר אותה, לתת לה אוויר, לתת לה להתרחק. הוא פחד עליה כל כך באותו זמן. מצב הרוח שלו היה כמו רימון רסס שמישהו כל הזמן שחרר את הנצרה והחזיר אותה, וזה רק עניין של זמן עד שהרימון הזה יתפוצץ על כולם. לני הכילה אותו. הוא הערס הפואטי שלה.
עמדתי לידם ולא הרגשתי שייכת. האמת היא שלא הרגשתי שייכת באף מקום. שלושה שחקני כדורגל בליגת־העל ובנות הזוג שלהם, ואליהם הצטרפו עוד כמה אורחים, ביניהם עילאי, האח המושלם של עומר, שמבחינתי הוא כוח טבע, חסד גנטי לא הגיוני. הוא הגיע עם מפלצת מרשעת בשם אוראל. התחלחלתי מייד כשראיתי אותה. היה בה משהו רע שזיהיתי מייד, אבל לא יכולתי להצביע עליו. בדיעבד התברר שלא טעיתי, ובימים האחרונים היה משבר מטורף שהכניס את כולם לסחרור.
גם טוהר הצטרפה, האחות של רומי. ברגע שהיא נכנסה האווירה השתנתה. היה בינה ובין עילאי כמו שדה מגנטי של משיכה עזה. הם כמעט לא דיברו, אבל זה היה שם, מוחשי, חי וחזק. גם במקרה הזה לא טעיתי.
אבל מבחינתי שיא הערב היה תופעה לא נורמלית שנקראת גל זגורי. הוא הגיע עם עילאי ואוראל והביא איתו משהו אחר. הוא נכנס ברעש גדול לפני עילאי. בתוך פחות מדקה הספיק לנשק את עומר, לעצבן את רומי ולהתיישב בחצר עם כוסית וסיגריה. נשבעת שחטפתי סחרחורת כשהצצתי לכיוון שלו, לא רק מהאנרגיות, אלא גם, ובעיקר, מהמראה שלו. גבוה מאוד, שערו חום כהה ועיניו חומות. היו לו זיפי זקן שלא בטוח אם הוא משאיר אותם כך בכוונה או שזה מתוך חוסר עניין. זרועות שריריות, מקועקעות כמעט לגמרי וצלקת טרייה יחסית על המצח. אבל יותר מכול היה סביבו כמו שדה מגנטי עוצמתי של כוח, שדה שמשך אותי אליו בלי שאבין אפילו למה.
עילאי התיישב ליד גל והדליק סיגריה, גל לקח אותה ממנו ואז גמר בלגימה ארוכה את תכולת הכוס שלו. עילאי הדליק עוד אחת. היה ביניהם סנכרון מדהים. לא צריך היה לדעת הרבה עליהם כדי להבין שהם צוות. גל לקח את המיקרופון, שם שיר של אושר כהן והתחיל לשיר. המוזיקה הזאת היא תמיד חלק מפס הקול בערבים כאלה בכל מקום בישראל שלנו.
ברגע שטוהר הגיעה גל השתלט עליה, ואני כמעט בטוחה שהוא עשה את זה כדי לעצבן את עילאי. צוות לכל דבר. מאותו רגע ואילך הם היו צמודים זה לזה, למורת רוחו הרבה של עילאי. אוראל הייתה דבוקה אליו כמו מסטיק לנעל, ואף שלא הכרתי אף אחד מהם התחשק לי ללכת לעילאי ולהגיד לו שאם הוא רוצה שיהיה לו טוב בחיים שיעיף את המטומטמת הזאת.
לא יכולתי להפסיק להסתכל על גל. ממש לבהות בו. ירדן שם לב וניסה להסיח את דעתי כמה פעמים, אבל זה היה חזק ממני. בפעם הראשונה בחיי פגשתי ערס פואטי, ורציתי עוד.
היה לי נוח ביותר לבחון מרחוק, לא להיות חלק מהאינטראקציות המבהילות האלה. אבל כפי שלמדתי על בשרי, החיים אף פעם לא מאפשרים לך להישאר באזור בנוחות שלך, ולפתע הפכתי למוקד העניין שלהם, וגל היה היוזם.
האווירה השתנתה כשמוקד ההתעניינות של גל עבר אליי. זה הספיק כדי להכניס את ירדן ללחץ. החיוך נמחק מהפנים שלו והרגשתי שהגוף שלו נדרך. רימון בלי נצרה. זה היה מוחשי כל כך. הנחתי את היד על היד שלו ולחצתי בעדינות, בעיקר כדי למקד אותו בי ולסמן לו שהכול בסדר. גל הבין מהר שהוא דרך על מוקש. הוא החליף מבט עם ירדן ואחר כך עם עילאי והם נכנסו לתוך הבית. זה כל מה שלא רציתי שיקרה. לא רציתי להיות נושא שיחה בחדרים סגורים, לא רציתי להיות חלק ממסעות נקמה. רציתי שקט. הייתי בדרך לשקט הזה, איכשהו.
הם נכנסו לתוך הבית וידעתי שאני צריכה לעצור את השיחה הזאת. לא רציתי להרגיש עירומה וחשופה מול אנשים שאני לא מכירה. אף שעברו למעלה משמונה שנים סיפרתי את הסיפור שלי רק לעצמי. גל עמד ליד ירדן, הבעת הפנים הקלילה כבר מזמן לא הייתה שם. "את מי צריך להרוג?" האמנתי שהוא מסוגל. אולי בעבר הייתי רואה את זה כסתם צורת דיבור, אבל אחרי החודשים האלה עם ירדן ולני זה הפך להיות משהו שלא הטריד אותם. וזה הפחיד אותי.
"את אף אחד," עניתי במקום ירדן, התקדמתי לעבר גל והושטתי לו את ידי. "אני אושרי, אחות של ירדן." הוא לחץ את ידי בעדינות לא צפויה, אבל ההרגשה הייתה כאילו ננעצו בכף ידי מיליון מחטים קטנות. הרחקתי את ידי בעדינות. המבט שלו התמקד בפניי, מנסה לראות מעבר למה שאני מוכנה להראות. זה היה יותר מדי ולבסוף הוא הסיט את מבטו ממני. מי שלבסוף עצרה את השיחה האיומה הייתה לני וכולם חזרו לחצר.
אחרי השיחה הקצרה במטבח חזרנו לחצר והמבטים של ירדן עליי התחילו לעצבן אותי. הוא היה חייב להבין שהלחץ שלו לא עושה לי טוב. בכל פעם שהעפתי מבט לכיוון של החבר הזה שלהם, גל, המבט שלו היה עליי. בא לי להגיד לו שיסתכל על לני ויניח לי.
לא הרגשתי נוח בסביבה הלא מוכרת הזאת, אבל ירדן ולני התעקשו שאהיה איתם כמה ימים ואצטרף לחברים שלהם. ירדן לא שחרר ועקב אחרי כל תנועה שלי, והתחלתי לחשוב שהוא רצה שאהיה איתם כדי להשגיח עליי קצת כי ההורים שלנו נסעו לחופשה ויניב היה עסוק בעניינים שלו. מי מזכיר לירדן שאני בת עשרים ושמונה ולא בת שש עשרה?
התעלמתי מהמבטים הביקורתיים שלו וכל כמה רגעים הגנבתי מבט אל גל. היה בו משהו מסקרן. צמצמתי את עיניי, ניסיתי להתמקד במה שכתוב על חולצת הטי השחורה שלבש, והחנקתי צחוק כשראיתי מה כתוב. באותו רגע המבטים שלנו נפגשו והוא הבזיק לכיוון שלי חיוך הורס. "אהבת?"
המבט של ירדן עבר בין שנינו במהירות. "מה אהבת? על מה הוא מדבר?"
המבט של גל התעכב עליי ואז עבר באיטיות לירדן ואני הצטמררתי. לרגע ראיתי משהו מעבר למה שכולם רואים. אבל מה שזה לא היה, זה נעלם במהירות והחיוך השובב חזר לפנים שלו. "על החולצה שלי," הוא אמר וקם, הבד נמתח על שרירי החזה הבלתי אפשריים שלו.
"את לחמנייה טרייה? כי יש לי נקניקייה חמה," לני קראה בקול רם את מה שכתוב על החולצה והתחילה לצחוק.
"אתה דפוק," ירדן מלמל.
גל קרץ לי והתיישב בחזרה.
"מאיפה, לעזאזל, קנית את החולצה הזאת?" טוהר חייכה אליו. היא חמודה וכבר אהבתי אותה.
עילאי נד בראשו. "הוא מכין אותן לעצמו."
הרכנתי מעט את ראשי ועצרתי את פרץ הצחוק כי באמת לא בא לי לשמוע את החפירות של ירדן. לפני שיוסי הרס לי את החיים הייתי קוראת ספרים מהז'אנר הרומנטי, ספר כמעט בכל יום, ויותר מכול התחברתי דווקא לספרים הקשוחים יותר. הייתי חולמת על כריסטיאן גריי2 משל עצמי עם כל מה שהוא הביא איתו. אבל אז יוסי הגיע ולקח ממני את החלומות, את הבתולים שלי, את המיניות שלא הייתה לי הזדמנות להתנסות בה והשאיר אותי מרוסקת לשנים ארוכות.
הסתכלתי סביבי, רמות הטסטוסטרון היו מוגזמות, חבורה של גברי אלפא שעל כל אחד מהם אפשר לכתוב ספר. בכל זמן אחר, במציאות אחרת, הייתי מתרווחת לאחור ומפלרטטת עם גל. באותה תקופה לא הייתי מסוגלת לחשוב על זה.
זה היה ערב אייקוני לכל הדעות, בעיקר מפני שגל דרך בכל רגע נתון על מוקש. היו רגעים שחשבתי שהוא מודע מאוד לכל מילה שיצאה לו מהפה ובסוף הערב נשארתי בהרגשה שהוא ידע מה הוא עשה בכל פעם כזאת. הייתה לו עדינות של פיל בחנות חרסינה.
באותו רגע יכולתי לומר בוודאות שהוא לא היה טיפש, ובפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי שמשהו נמתח מהלב שלי אליו ולא ידעתי איך להתמודד עם זה.
"ערס פואטי אמרת?" אני חוזרת בשקט ומסתכלת על ד"ר אשכול.
הוא מחייך, כבר לא מנסה למשוך אותי בלשוני.
הפגישה השבועית שלנו מסתיימת ואני יוצאת לכיוון הקריות, לבית של ההורים שלי. חזרתי לשם לפני זמן מה, אחרי שהשתחררתי מבית החולים. יש את החיים שלי לפני יוסי ויש את החיים שאני מנסה לבנות אחריו. בין לבין יש חור שחור של שמונה שנים ואני מבינה שאצטרך למצוא את הדרך לגשר בין ה'לפני' ל'אחרי' ולהתחיל לבנות בכוחות עצמי משהו חדש. מה הוא יהיה? אני עדיין לא יודעת.
ערס פואטי.
אני צוחקת, אבל בכל זאת מחברת את הטלפון למערכת ברכב ומחפשת את השיר של אושר כהן שגל וטוהר שרו באותו ערב.
2 דמות הגיבור בסדרת הספרים "חמישים גוונים של אפור", א' ל' ג'יימס.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
