פרולוג
לפני אחת עשרה שנים
ג'וש
אני פותח את דלת הכניסה לדירה המצחינה ועוצר נשימתי.
פאק. כל הזמן חשוך פה. בוקר, צוהריים, ערב - כל הזמן חשוך.
היא לא מסוגלת לסבול אור יום, אומרת שהשמש מכה חזק כל כך בעיניים, שהיא יכולה לעקור אותן.
אני לא אתפלא אם יום אחד היא תעשה את זה. שתעשה.
לא יכול יותר לסבול את הנוכחות העלובה והמיותרת שלה.
היא יכולה להמשיך כך הרבה שנים מזוינות.
כבר לא אכפת לי.
שבע עשרה שנים אני חי בזוהמה הזאת, כל יום היא מידרדרת עוד קצת. בשבע השנים האחרונות הפסיקה לגמרי לתפקד. היא זרוקה כאן כל היום, ישנה או מחוסרת הכרה, אלוהים יודע, אף פעם לא ממש בדקתי. ובלילות היא יוצאת לפעמים לעבוד במשהו מזדמן, לפעמים לשתות עד צאת נשמתה.
מגיל שש אני דואג לעצמי, נשאר לבד לילה אחרי לילה. למדתי מהר מאוד שכדי שיהיה לי משהו לאכול אני צריך לגנוב ממנה כסף. הבנתי משהו שילד בן שש לא אמור להבין, שכיכר לחם וגבינה יכולים להחזיק כמה ימים, ובאותו סכום כסף בדיוק מנת המבורגר תשביע אותי רק לכמה שעות. למדתי לבחור נכון. כשקצת גדלתי התחלתי לעבוד בכל מקום שנתן לי הזדמנות והצלחתי לדאוג לעצמי, הרבה יותר טוב ממה שהיא אי פעם דאגה.
היו פעמים שהיא הייתה נזכרת שאני קיים, במין התפרצות של טירוף. היא הייתה חוזרת באמצע הלילה עם המבורגר וצ'יפס ומעירה אותי בצחוק של שיכורים כדי שאוֹכל. היו ימים שהיא בכלל לא ידעה מי אני, לא זכרה שמישהו נוסף גר איתה במזבלה הזאת. והיו ימים שהיא זכרה, בעוצמות מטורפות. היא זכרה את מה שניסתה לשכוח באמצעות השתייה. הימים האלה היו הגרועים ביותר, כי אז היא נזכרה שהיא שונאת אותי. הייתה מפלסת דרך מבעד לענני האלכוהול, בוהה בי בשנאה בוערת וצורחת בכל כוחה:
"אתה. רק אתה. אני שונאת אותך. לקחת ממני הכול. הייתי צריכה לחסל אותך."
פעמים רבות שאלתי את עצמי למה היא לא עשתה זאת. לא היה יום אחד מחורבן שחשבתי או שהרגשתי שהיא אוהבת אותי. היחס שלה כלפיי נע בין התעלמות מופגנת, שכחה בלתי נשלטת ושנאה יוקדת.
בכל מקרה הסיוט הזה מסתיים היום.
שנת הלימודים הסתיימה ושרדתי שתים עשרה שנים בכוחות עצמי במערכת. הגיע הזמן להמשיך הלאה.
נכנסתי לחדר הקטן, אספתי את התיק שהכנתי כמה ימים קודם וסרקתי בעיניי את המקום. תודה לאל, כף רגלי לא תדרוך פה או בכל סיאטל המזוינת לעולם.
"ג'ושוע," הקול המבחיל שלה קורא בשמי.
אההה... היום זה יום שהיא זוכרת אותי. יופי.
אני חוצה את החדר לכיוון המטבח. היא יושבת שם על כיסא. היא רק בת שלושים ושלוש ונראית כפול מגילה, אם לא יותר. אני מסתכל עליה ולא אומר דבר.
"אתה יכול לעזור לאימא שלך בכמה דולרים? אני צמאה..."
אני מוציא מכיסי שטר של עשרה דולר, מניח אותו מולה ומסתובב לצאת.
היא צורחת אחריי, "למה אתה חושב שזה יספיק?"
אני מסובב ראשי, עוצר בקושי את תחושת הקבס בבטני, "גם זה יותר מדי בשבילך."
אני מתרחק ושומע אותה אומרת, "הייתי צריכה לחסל אותך! היית כלום וחיסלת אותי ברגע אחד. אתה השטן!!"
אני ממהר לצאת לרחוב, נושם עמוק מהאוויר הנקי ומתקדם בצעדים מהירים לתחנת הרכבת. בתוך זמן קצר אסתלק מהמקום האפרורי והמדכא הזה.
היום
ג'קי
החיים מפתיעים תמיד ומציאות הזויה עולה על כל דמיון.
הקלישאה הזו נכונה כל כך. כל החלטה, קטנה כגדולה, עשויה להפוך את הקערה על פיה ולשנות את מהלך החיים. פשוט כל כך ועם זאת מורכב כל כך. היום אני מאמינה שכל בחירה שאעשה, כל החלטה שאקבל, עשויה לשנות את מהלך חיי. אם אבחר להאמין, להעז, לנסות, לסלוח או אבחר להסתגר ולברוח. כל אדם שאפגוש, כל פנייה שאפנה בה, כל חבר שיחבק אותי במהלך הדרך - הכול משנה, לכל דבר יש משמעות. לשלב ידי בביטחון מלא בידו של אדם זר, שבחר ברגע אחד ובניגוד לכל אינסטינקט שהנחה אותו בחייו, להושיט לי אותה ולהוביל אותנו במסע מפרך. כל רגע קטן כזה עשוי לטלטל ולשנות את חיינו לבלי הכר.
עברתי רגעים של אושר ושמחה, צער וכאב, התרגשות, הצלחות רבות וכישלונות צורבים. ומאלה נותר כאב, שבוער באש שלא מתכלה. מכה, מפלח וקורע, לא מתעמעם ולא נחלש.
והזמן. לא. מרפא. דבר.
אני אחזור שוב ושוב על כל בחירה שעשיתי, אחיה מחדש כל רגע.
אחזור על הכול.
אשנה הכול.
או אוותר על הכול, כדי שאוכל לקבל עוד, רק עוד רגע אחד שבו הכול יהיה טוב.
1
לפני שנה
ג'קי
רעש מחיאות הכפיים נשמע ברחבי האולפן, ומגביר את החרדה שאני חשה. כפות ידיי מזיעות. אני מביטה במראה, בהחלט לא מבט אחרון, וסוקרת את דמותי. חליפת מכנסיים לבנה ואלגנטית, ז'קט לבן, ומתחתיו גופיית משי דקיקה שחורה ששוליה בולטים. שערי משוך לאחור ולבקשתי המאפרת לא איפרה אותי בכבדות, למרות הפצרותיה שמדובר בתוכנית טלוויזיה ואני חייבת להיות מאופרת היטב, כדי 'לעבור מסך כמו שצריך'.
שיט. כל העניין מחוץ לאזור הנוחות שלי. אני מתחמקת מהופעות מתוקשרות כאלה מאז ומתמיד. שלושת הספרים שכתבתי הפכו רבי מכר במהירות, הסכמתי לראיונות טלפוניים קצרים לבלוגרים שונים וכתבות נישה לעיתונים ולמגזינים. תמיד ביקשתי שישתמשו בתמונות יחסי הציבור המופיעות על גב כריכות הספרים וזהו. לא הסכמתי להיחשף מעבר לכך, אבל כשחתמתי על חוזה עם אחד האולפנים הגדולים בהוליווד, חתמתי גם על חשיפה והתחייבתי למה שנדרש ממני במערכת יחסי הציבור של האולפנים. מכרתי את זכויות ההסרטה של הספרים וקיבלתי בשמחה את האדפטציה[1] של הספרים לתסריטים. שניים מהם בשלבי הפקה מתקדמים והשלישי בהמתנה. עכשיו אני מתקדמת בכתיבת תסריט גולמי שלא מתבסס על ספר שלי. אני מבוהלת, אבל נהנית מכל רגע.
בשנה האחרונה נעזרתי בשירותיו של מנהל. לא הייתה לי אפשרות מעשית אחרת, כיוון שההצעות זרמו בקצב מטורף ואני רציתי להתעסק רק בכתיבה ולא בשום דבר אחר. וכשכל ענייני האדמיניסטרציה סביבי נערמו וכילו זמן כתיבה יקר, הבנתי שחבל על האנרגייה המיותרת ומנהל צמוד יעשה עבורי את העבודה. למרבה המזל, מאט - חבר ילדות, שהחברות בינינו לא פחותה מקרבת דם, שחקן הורס, נשוי ולגמרי גיי - הכיר לי את מייק, המנהל שלו. מייק הבין שאני עובדת מסביב לשעון ובכל רגע נתון יכולה להתנתק מהסביבה, ולכתוב במחברת שתמיד איתי כל קצה חוט שעולה בדעתי. הוא התאים עצמו לסגנון שלי ותמיד מוכן להציע הצעות, רעיונות, מועדי הגשה ולאחרונה גם ראיונות לתקשורת. לא נדנדתי לו בכלל ואם הוא לא היה מתקשר אליי, כנראה לא היה שומע ממני שבועות שלמים.
עד היום.
עכשיו הוא יבין מה זה כשאני מנדנדת.
הדקות עוברות ורמת הלחץ שלי עולה.
אני מקלידה במהירות הודעה למייק (כבר שלחתי אליו חמש הודעות בשעה האחרונה):
אני: פפפאק, מייק תוציא אותי מפה.
מייק: חחחחח, אמרתי לך שעדיף שאצטרף אלייך.
אני: לא מסוגלת להיכנס לשם. פליז. פליז.
מייק: ג'קי, די! את מחויבת, וידעת מראש בדיוק מה זה אומר. קחי נשימה, עשר דקות וזה מאחורייך.
אני: לך לעזאזל, אתה מפוטר.
מייק: אוהב אותך...
עוד מבט במראה, אני לא עומדת בזה. למה לעזאזל הסכמתי? שייקחו את הכסף שלהם ויעזבו אותי בשקט.
אחת מעוזרות ההפקה ניגשת אליי, "מיס..."
אני קוטעת אותה בחיוך, "תקראי לי ג'קי, בבקשה. ותרי על הרשמיות."
היא מחייכת, מנומסת וזהירה, "בכל אופן, סליחה על ההפרעה, נשארו עוד כמה ספרים שלא חתמת עליהם..." היא נותנת לי עט ומלווה אותי לצד האולפן לחתום על כמות נכבדה של ספרים.
אני מרימה את הספר הראשון ושואפת את הריח הממכר של ספר חדש ולאחר מכן בזריזות חותמת על כל הספרים. אני מסיימת וחוזרת לחדר האירוח הקטן שהוקצה לי. קולות הצחוק שנשמעים מהאולפן נינוחים ונהנים. לא הצלחתי לראות מי מתארח לפניי בתוכנית, אך אני יודעת שזו תוכנית האירוח הגדולה בארצות הברית. מייק אומר שזה כבוד גדול שבהחלט מגיע לי.
שיהיה.
עוד נשימה. אני מרגישה שהדופק שלי עולה, פרץ אדרנלין מתפשט בגופי ואין לו איך להתפרק החוצה. עוזר הפקה אחר ניגש אליי, "ג'קי, ממש עוד כמה דקות את עולה." למראה פניי הוא מחייך ומנסה להרגיע, "אל תדאגי, זה רק הטוק־שואו הכי גדול בעולם... שלושים מיליון צופים בכל שבוע".
אני כמעט מועדת. "תודה, באמת," אידיוט. את מי הוא חושב שהוא מצחיק? נראה מה יעשה אם אסתלק מפה.
הוא מוביל אותי במסדרון ארוך ועוצמת הרעש מתגברת. אני עומדת בכניסה לאולפן, מאגרפת ומשחררת את כפות ידיי. רצף צפצופים מודיע על קבלת הודעות, הפעם הן מקבוצת החברים שמלווים אותי מילדות:
מאט: ג'ק, את בטח על סף בריחה. תישארי שם ותעשי את זה כמו גדולה.
רובי: הכול יהיה בסדר, דברי איתנו כשתסיימי.
אלנה: נהדר, רובי, לאישתך אתה לא עונה להודעות... נטפל בך אחר כך. ג'קי, אוהבת אותך! יהיה מעולה. אל תדאגי.
רובי: פאק. סליחה, בייבי...
אלנה: זה ידרוש הרבה יותר מזה, בייבי.
ג'ייקוב: ג'קי, אוהב אותך! זה קטן עלייך.
ג'ייקוב: מאט, אני בדרך הביתה.
ג'ייקוב: מאט?
מאט: מה נסגר איתכם, רדו מההודעות עכשיו.
אני בוהה בצג הטלפון. הייתי צריכה להסכים שיגיעו לפה, אבל לא רציתי להטריח ולהטיס אותם לשיקגו. חבל. זה היה יכול להיות כיף.
אני: סלפי לחוץ.
מרימה את המכשיר ומצלמת את עצמי כוססת ציפורניים.
ג'ייקוב: זה סלפי קצת סקסי...
אני: כן, בסדר, ג'ייק, כל תמונה שלי סקסית אצלך. אתה בטוח שאתה גיי? מאט?
מאט: אני מבטיח לך שהוא גיי... לגמרי.
אני: אוהבת אתכם. מסיימת בינתיים.
מחיאות כפיים רמות מודיעות שהריאיון הראשון הסתיים. תכף אני עולה ל'גרדום'.
אני עוצמת עיניים, שואפת כמה נשימות עמוקות. נשימות מטהרות קוראים לזה, אבל לא נרגעת. עוד נשימה עמוקה והפעם מריחה ניחוח עדין של בושם רענן, גברי. וואו, נעים. שואפת נשימה נוספת, עדיין בעיניים עצומות. כשאני פוקחת עיניים עומד מולי הדבר ההורס ביותר שראיתי בחיי, וזה ממש לא עוזר לי להירגע - גבוה, שזוף, שיער ערמוני, עיניים בגוון דבש - וכל הטוב הזה ארוז בחולצה שחורה מכופתרת ומכנסיים שחורים, ומבט מהפנט שמסתכל ישירות אליי.
רגע.
אליי? אני מסובבת ראשי. אין אף אחד מאחוריי.
יצירת המופת הזאת ממשיכה להסתכל אליי ועכשיו גם מחייכת.
"היי, אני ג'ושוע, אממ... ג'וש."
היי, לכל הרוחות, אני ממש לא זוכרת איך קוראים לי כרגע.
"ג'קי," אני מחייכת.
"את נכנסת עכשיו?" הוא שואל בקול נמוך וסקסי כל כך. הוא יכול לדווח על פקקי תנועה או להקריא ספר טלפונים ברדיו בקול הזה ואני בטוחה שיהיו לו מיליוני מאזינות בכל יום.
"כן... כן," אני משיבה, "אבל לא נראה לי שאני מסוגלת לעשות צעד אחד לכיוון הבמה." הידיים שלי רועדות חזק כל כך וגלים עוברים בכל גופי.
הוא מסתכל בי מסוקרן ושואל, "זו הפעם הראשונה?" ושוב המחשבות שלי נודדות, הקול שלו מרחיק אותי שנים ארוכות אחורה לזיכרון ישן על פעם ראשונה מסוג אחר, פעם ראשונה שהייתה גרועה כל כך, ובחיי יכולה הייתה להיות טובה יותר. טובה הרבה יותר. אם היה לבחור (שאת שמו אני לא זוכרת וזה אומר הרבה) לפחות קול כזה שלוחש לי באוזן.
וואו, מאיפה זה בא? אני תוהה עוד כמה שטויות אני מסוגלת לחשוב בזמן קצר.
אני נושמת עמוק ומריחה שוב את הריח המדהים שאופף אותו וסוף סוף עונה לו, "זו תהיה פעם ראשונה אם אצליח להיכנס לשם ובהחלט אחרונה! אני לכאן לא חוזרת... היה לך פעם התקף חרדה? אתה מכיר את הסימנים? אני חושבת שיש לי התקף חרדה או התקף לב." אני לחוצה כל כך, על סף התפרקות, "לא מסוגלת להיכנס לשם... ממש לא." ליבי הולם חזק, אני נשענת על הקיר שלצידי.
רוצה הביתה.
ג'וש
אני בוחן את הקטנטונת שנשענת על הקיר. היא עוברת התקף חרדה או פחד במה מטורף, שלא ראיתי בחיי. מה, לעזאזל, היא עושה פה?
היא כנראה מישהי חשובה, אחרת לא היו מזמינים אותה לתוכנית. אנשים חולמים על הזדמנות כזאת. בברלי'ס טוק־שואו - כל מי שרוצה להיות מישהו בעולם הזה ינשק את רגליה של בברלי כדי להיות מוזמן להופיע עשר דקות בתוכנית שלה. במילה אחת היא מרימה כוכבים או מורידה אותם בחבטה לקרקע. איך התגלגלה לתוכנית האירוח של בברלי מישהי שממש לא רוצה להשתתף, כשמאות אחרים מתחננים להזדמנות? היא חייבת להבין שהקריירה שלה עלולה להתרסק אם היא תסתלק מפה. בברלי יכולה להיות חסרת רחמים אם מישהו פוגע במוניטין שלה.
אני צועד צעד קטן לעברה, מצמצם מעט את המרחק בינינו, עיניה עדיין עצומות. יפהפייה. שיער חום ערמוני חלק וארוך, עיני שקד ענקיות בצבע דבש דומה כל כך לשלי, עור שמנת בהיר ושפתיים שיכולות לעשות דברים מדהימים... משהו בה גורם לי לא להסתלק לענייניי, כמו תמיד. אני רוצה לסיים כאן ולחזור ללוס אנג'לס, הביתה, אבל ממוגנט אליה ומרגיש צורך לא ברור לעזור לה. היא נראית לגמרי חסרת אונים, מבולבלת ומבוהלת. אני מקבל החלטה מהירה, בעייתית בכל קנה מידה, אבל בברלי המכשפה תאהב אותה, ואם לא - היא תצטרך להתגבר, אחרת הריאיון שלה יתפוצץ.
אני שומע את בברלי מדברת עם הקהל באולפן, "יש מישהו בקהל שלי שלא אוהב ספרים?" מחיאות כפיים ושריקות. "מי קרא והתמכר כמוני ל'מרכבות בשמיים'?" מחיאות כפיים סוערות ושריקות.
אני מביט בג'קי. היא נראתה מוכרת וסוף סוף אני מחבר את השם לפנים שלה. עיניה עדיין עצומות והיא שואפת ונושפת, "אני חולמת על סיגריה..." היא לוחשת בשקט.
"תרוויחי אותה ביושר אחרי שתסיימי פה," אני משיב.
"ששש... אני יושבת בלילה במרפסת הבית שלי מול המחשב. שקט, אני כותבת, שותה קפה ומעשנת סיגריה... לא מפריעים לי כשאני כותבת," היא אומרת בחצי חיוך.
היא פוקחת עיניה. "ג'קי סאליבן, רבותיי!" בברלי קוראת בהתלהבות, ג'קי נרעדת, מחיאות הכפיים ממשיכות ועוזר הבמאי מאותת לה להיכנס.
היא עומדת במקומה ולא מצליחה לזוז. אני צועד חצי צעד קדימה, מושיט לה יד ומשלב אצבעותיי באצבעותיה. היא מתבוננת בהפתעה באצבעותינו השלובות ואז בעיניי, היא לא נרתעת אלא מהדקת את אחיזתה. מעניין...
אני מוביל אותה לאולפן. הקהל משתולל. בברלי קמה על רגליה ובמבט שואל מעבירה עיניה ביני לבין ג'קי. המולה סביבנו, כנראה בגלל ידינו השלובות. אני מלווה אותה לספת האירוח במרכז הבמה ומכוון אותה שתשב סמוך לבברלי.
"ג'קי סאליבן," בברלי מחייכת. מקצוענית שכמותה, היא יודעת לתמרן היטב. "ברוכה הבאה." ג'קי מחייכת ואני לוחץ את אצבעותיה של ג'קי בעידוד.
"תודה, בברלי." היא מסובבת פניה לקהל היושב באולפן, מנופפת בידה הפנויה, "שלום לכולם."
היא זוכה שוב למחיאות כפיים.
"לפני שנגלוש לעולם הדמיון, אני חייבת לשאול אותך מה זה?" בברלי מצביעה על אצבעותינו השלובות.
"זו האפשרות היחידה שעמדה בפניי, אחרת לא הייתי מסוגלת לעלות לבמה," ג'קי משיבה בהומור. "התקף חרדה היסטרי... פשוט לא הצלחתי לאסוף את עצמי." היא מסובבת פניה אליי ומחייכת חיוך רחב. "ו... נו, את יודעת... תסתכלי עליו, כזה הורס, מי הייתה מוותרת על ההזדמנות." היא קורצת, בברלי והקהל פורצים בשאגות צחוק.
ג'קי נרגעת לאט, אבל לא משחררת את ידי.
"מסכימה איתך בהחלט! ג'ושוע ריד, אני לא מכירה מישהי שהייתה מוותרת על ההזדמנות..." בברלי מפנה אליי את מבטה, "נפגשתם בעבר?"
אני מחייך. "ממש לא... כלומר, כן... מתברר שאני לוקח אותה איתי למיטה כל ערב," אני צוחק ושומע שריקות באולפן. ג'קי מסתכלת אליי במבט המום ובברלי מרימה גבה. "רגע, רגע," אני נהנה מכל רגע, אבל חייב להעמיד דברים על דיוקם, "אל תשתוללו, רק עכשיו הבנתי מי היא. אני קורא כל לילה את 'מרכבות בשמיים'."
שוב מחיאות כפיים.
ג'קי נרגעת לצידי ובברלי מחייכת בשביעות רצון, היא כבר יודעת שהריאיון הזה יעשה כותרות מטורפות. "ג'וש - הורס, מצליח, שחקן עולה בשמי הוליווד - אתה אומר לי שבמקום לצאת לבלות, אתה קורא ספרים בערב?"
"בהחלט כן, בברלי, לא רק, אבל כן. יש לי ילד בן שלוש, כך שלצאת לבלות כל ערב זה לא בא בחשבון." אני מרגיש שג'קי נדרכת לצידי ומנסה לשחרר את אצבעותיה. אני מהדק את אחיזתי, מבין איך זה נשמע באוזניה.
ג'קי
מה? יש לו ילד... איך הוא מרשה לעצמו לשלב איתי ידיים ככה בטלוויזיה? אם אישתו תראה את זה... אידיוט. אני מנסה למשוך את ידי, אבל הוא מהדק אחיזתו.
הוא רוכן אליי ולוחש בשקט "אני לא נשוי, תירגעי." הריח המדהים שלו עוטף אותי שוב, אני מרפה את גופי ומיטיבה אחיזתי בידו.
"ג'קי, יקרה, נחזור אלייך." בברלי פונה אליי בחיוך רחב.
אני משחררת נשיפה, מבוהלת, "דווקא נהניתי מאיך שזה התנהל עד עכשיו..." אני ממהרת לומר.
ג'וש צוחק בשקט. צחוק נמוך וסקסי. ביג לייק.
"ספרי לי קצת על הספרים שלך..." בברלי משרה אווירה נינוחה ועד מהרה אנחנו גולשות לריאיון שמתנהל כמו שיחה בין חברים ולא ריאיון בקנה מידה פנומנלי.
בברלי מנווטת את השיחה לאזור הנוחות שלי - לספרים ולדמויות שבהם, לעולם הפנימי העצום שיצרתי בטרילוגיית 'מרכבות'. הזמן חולף מהר, אבל אני לא משחררת לרגע אחד את ידי מידו של ג'וש. הוא יושב לצידי, קשוב לשיחה הקולחת וברשותה של בברלי שואל כמה שאלות על 'מרכבות בשמיים' - הראשון מבין שלושת הספרים בסדרה. גם הוא לא משחרר את ידו. כנראה בשלב מסוים נרדמת לו היד, והוא מסיט אותה לחיקו ומושך את ידי איתה.
"תוכניות לעתיד הקרוב, ג'קי?" בברלי רומזת שאנחנו לקראת סוף הריאיון. תודה לאל.
"לצאת מכאן על הרגליים ולהירגע," אני מגחכת.
בברלי משיבה מייד, "אני חושבת שהיה פחות מפחיד ממה שחששת."
אני מפנה מבטי לג'וש, "פחות בהחלט!" ומסתובבת לבברלי, "ולהשיב לשאלתך ברצינות - הספר החדש שלי 'חולמת בעיניים פקוחות' יצא לאור בימים אלה. אני עובדת על תסריט לאולפני 'גולדן', שלא מבוסס על ספר שלי, אלא כותבת תסריט חדש לגמרי. במקביל, שני ספרים מתוך סדרת 'מרכבות' נמצאים כבר בשלבי הפקה מתקדמים. ונוסף על כך, אני כבר חושבת על חומרים לספר חדש."
"יש לך זמן לנשום בכלל? מרכבות בשמיים, מרכבות בים, מרכבות על האדמה. יהיה המשך?"
"לא. הסיפור של רייס וסנדי הסתיים. אני יודעת שרוצים עוד ועוד מהם, אבל הם צריכים לנוח, מגיע להם סוף טוב, לא?" הקהל שואג בהתלהבות.
רייס וסנדי - הדמויות האהובות עליי - הפכו לשם שגור בכל מקום, הם קרמו עור וגידים. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש.
"או־קיי, יקירה." בברלי נעמדת, "היה לי העונג לארח אותך כאן." היא מישירה מבט אל ג'וש "והיה לי עונג כפול שנשארת איתנו, ג'וש." הוא משיב לה חיוך רחב ומדהים. "אני יותר ממאושרת שיש בידי עותק חתום של 'חולמת בעיניים פקוחות'." היא רוכנת אליי לנשיקה וחיבוק חמימים ומסתובבת לקהל הנאמן שלה, "ויש לי עותקים חתומים בשביל כולם!" מחיאות כפיים נלהבות נשמעות ברחבי האולפן.
עשיתי זאת. זה מאחוריי. עכשיו עליי לצאת בלי למעוד או להשתטח על הרצפה לעיני כולם.
ג'וש עדיין מחזיק בידי ומוביל אותי החוצה, אנשי ההפקה ניגשים אלינו לנתק את המיקרופונים הקטנים, ואני שלובת ידיים עם ג'וש. הוא באמת מקבל את זה בסבלנות רבה.
"אמממ... אני חושב שאת יכולה לשחרר כבר את היד שלי." הוא אומר בהרמת גבה, כשאנשי ההפקה סביבנו פורשים לעיסוקיהם. האמת, שממש לא מתחשק לי, התכוונתי להמשיך איתה את היום, ואם אפשר עם הגבר המחובר אליה.
"תודה רבה, ג'וש, באמת, לא הייתי מסוגלת לעשות זאת בלעדיך. זה מדהים איך שחשבת ללוות אותי לשם." אני מברברת ברצף, לא רוצה שהוא ילך. "ממש שלחת אליי יד." אוי, אלוהים, לא אמרתי אה זה כרגע, מרגישה חום עולה מצווארי לעבר פניי. "אני רק לוקחת את התיק שלי." אני סבה על עקביי ונמלטת.
ג'וש
היא מסמיקה. האמת, גם אני הייתי נבוך במקומה. איזו התחכמות מילולית מצחיקה. אני נושך את פנים הלחי, כדי לא לפרוץ בצחוק. וואו, בוחן אותה שוב ונשמתי נעתקת. היא יפהפייה ועדינה, מצחיקה ושנונה. היא ממש נמלטת מפה, נבוכה.
אבל היא סיבוך ואני לא רוצה סיבוכים, לא בשלב זה של החיים, רק בשנה האחרונה התחלתי לזרום לקיום מאורגן ולא כאוטי. אבל בכל זאת משהו בה מושך ולא מאפשר לי לסיים את המפגש הלא צפוי הזה ב'תודה ובהצלחה בהמשך', כמו שאמור להסתיים. אז אני נשאר, ממתין שתחזור מחדר האירוח הקטן. היא חוזרת ובידה תיק ענק, שכנראה שוקל יותר ממנה. מה, לעזאזל?
"לאן את ממשיכה מכאן?" המילים יוצאות מפי, לפני שאני מרסן אותן.
"אני כרגע גרה בלוס אנג'לס, אבל הטיסה שלי יוצאת משיקגו מחר אחר הצוהריים. אחזור למלון וכיוון שעדיין מוקדם, אצא לטייל קצת... אלא אם אמצא השראה לכתוב."
או־קיי, אז... מה... "אפשר להצטרף אלייך?" למה אני לא סותם? עכשיו אצטרך לדחות את הטיסה. שיט.
החיוך שעל פניה שווה את זה. "בשמחה. אין לי כיוון או משהו. סתם רוצה להסתובב, לאכול, להסתכל בחלונות ראווה, בחנויות, בנוף."
הרבה זמן לא הסתובבתי כך סתם בלי שעדר צלמים מטורפים ירדפו אחריי. אני מוכן לנסות. "אני איתך. אקח אותך לבית המלון, כדי שתשאירי שם את המפלצת הזאת שאת קוראת לה תיק." אני אומר.
היא שוב מחייכת חיוך עדין, "מעולה. ואגב, זה תיק עם כל הדברים שאני צריכה, לא מפלצת." אני מגחך ואנחנו יוצאים מהאולפן.
רוברט - שומר הראש שלי, הנהג, הבייביסיטר המלווה אותי לכל מקום - כבר מחכה בחוץ, נשען בגבו על המכונית. כשהוא רואה אותי, הוא מתיישר, "היי, בוס. לשדה?" אני מסמן לו לחתוך. הוא רואה את ג'קי לידי, מרים גבה, מחניק חיוך וממתין, מניאק.
"רוברט, תכיר, זו ג'קי," ובחיוך זחוח אני פונה לג'קי, "ג'קי, אל תרגישי שאת חייבת להתייחס אליו. הוא קוץ בתחת." היא צוחקת ומושיטה לו יד, "נעים מאוד." רוברט עדיין עומד סמוך למכונית, ממתין ויודע שהוא מעצבן אותי, אני שוקל להכניס לו אגרוף.
אני מזרז את העניינים, "טוב, קדימה, ניקח את ג'קי למלון שלה ומשם נחליט לאיזה כיוון לטייל." אנחנו נכנסים למושב האחורי של המכונית, רוברט מתיישב במושב הנהג ומסתכל עליי במראה.
"לטייל אתה אומר..."
אני מתעלם ממנו, "ג'קי, לאיזה מלון אנחנו נוסעים?" אני מתמקד בה ולא משיב מבט לרוברט.
"וולדורף אסטוריה."
רוברט מחייך חיוך רחב. "לא ייאמן, זה בדיוק המלון שאנחנו לנים בו." בן זונה. "אז עד מתי את בשיקגו?" הוא ממשיך עם ג'קי, מתעלם ממבטי האזהרה שאני שולח אליו. אני חייב לפטר אותו...
"הטיסה שלי מחר אחר הצוהריים," היא משיבה לו בנימוס.
"וואו, ממש מפתיע, אם אני לא טועה גם הטיסה שלנו יוצאת מחר אחר הצוהריים."
אני חייב לעצור את זה, לפני שהקרצייה יעביר אותנו לדירה אחרת גם בלוס אנג'לס. "או־קיי. המלון במרחק כמה דקות נסיעה. אם את רוצה להחליף בגדים או להתרענן, קחי את הזמן."
דלתות המעלית נסגרות ואני ממהר לדלפק הקבלה. רוברט כבר שם מטפל בסידורי הלינה. אני מקווה שיש סוויטה פנויה, ואם אין, מצידי שיישן ליד הדלת. המזוודה שלי בידו ואנחנו מתקדמים למעליות.
2
ג'קי
אני נכנסת לחדר וישר לחדר האמבטיה למקלחת זריזה, לשטוף מעליי את התחושה הדביקה מהתקף החרדה, שנראה עכשיו רחוק שנות אור ממני. אני כורכת מגבת סביב גופי, חוטפת את הטלפון ושולחת הודעה לכולם:
היה ממש בסדר. שרדתי. בעיקר בזכות הדבר הכי הורס שראיתי בחיי.
אני זורקת את הטלפון על המיטה ומתלבשת. חמש דקות לאחר מכן הטלפון מתחיל לצפצף:
אלנה: אלופה. שמחה שנגמר וההרגשה טובה.
אלנה: הורס? מה פספסתי?
מאט: איזה הורס? לא יכול להיות שפגשת מישהו הורס יותר ממני!
רובי: אני מפחד להגיב פה, שלא יתברר שאלנה מחפשת אותי.
אלנה: ויש לך ממה לפחד! מקווה שאתה מתכוון להגיע הביתה היום.
רובי: ג'קי, תסבירי.
מאט: ???
ג'ייקוב: מציע שתעני, לפני שכולם יעלו על מטוס לשיקגו.
ג'ייקוב: ג'קי... מאט מסתובב כמו משוגע בסלון, תרחמי עליו! מה הסיפור?
אני: מגלגלת עיניים.
מאט: תינוקת.
אני: או־קיי, תהיו רגועים. היה באמת בסדר. מישהו שם ליווה אותי, כי היה לי התקף חרדה מטורף. אם תראו את השידור אחר הצוהריים, תבינו במי מדובר.
מאט: הבנתי. מי זה?
אני: תראה ותבין, אבא...
מאט: מגלגל עיניים.
רובי: ג'קי...
אני: עוד מעט אני יוצאת לטייל איתו בשיקגו. ולא, אל תתקשרו אליי כמו מטורפים עכשיו. צריכה להתאוורר.
מאט: אנחנו דואגים.
אני: יודעת. אתם תמיד דואגים. הכול טוב.
ג'ייקוב: תיהני, בובה. אל תעשי כשיכורה מה שאני לא עושה כפיכח.
רובי: הדברים שאתה עושה כשאתה פיכח, זה הכי גרוע שאני יכול לעשות כשאני שיכור לגמרי.
מאט: סתמו כולכם.
אלנה: מה, לעזאזל, פספסתי? אי אפשר להניח את הטלפון לדקה! ג'קי, דייט? תשמרי על עצמך.
אני מניחה את הטלפון. מאט מודאג יותר מכולם, אבל הוא באמת חייב להירגע. מבט אחרון במראה, ויוצאת מהחדר.
ג'וש
"נו... תגיד כבר את מה שיש לך על קצה הלשון." השתיקה שלו מעצבנת.
"אני כל כך מופתע, ולא יודע מה להגיד."
"כשג'קי הייתה במכונית היה לך המון מה להגיד, דווקא."
רוברט נאנח, "ג'וש... מה זה? מה קורה?"
אני מסתכל עליו. הוא לצידי כבר כמה שנים טובות, בכל רגע טוב או רע הוא איתי. גם ברגעי הגאות וגם ברגעי השפל. הוא רשאי יותר מכולם לשאול אותי ולקבל תשובה, רק שאין לי תשובה כרגע. אני בוחר לומר את האמת הפשוטה. "רוברט, אני לא יודע. בכלל לא יודע. ראיתי אותה שם מבוהלת מהריאיון ולא יכולתי לעזוב אותה, אז נשארתי, וכשהריאיון הסתיים רציתי להמשיך להיות איתה."
רוברט בוחן אותי רגע במבט אוהד. "שלא תטעה, לא יהיה מאושר ממני לראות אותך מתעורר לחיים ומפלס סוף סוף דרך חדשה. אני רק קצת מופתע. אתה יודע שאתה כמו בן בשבילי." הוא שותק ומחשבותיו נודדות.
"אני יודע, רוברט, אתה באמת כמו אבא בשבילי. אבא בן ארבעים ושלוש, אבל עדיין אבא." אני עוקץ אותו.
הוא איתי מהימים הראשונים שלי בהוליווד, כשאף אחד לא ידע עדיין מי זה ג'ושוע ריד. הוא בא, הציע עצמו כשומר ראש וכל מה שאזדקק לו. אמר ששמע עליי מהחברים בסיאטל, מכרים של אבא שלי שאין לי מושג מי הם, ומי הוא. לא היה לי כסף לשלם לו, אבל הוא אמר שיסתפק במועט ונשאר.
אנחנו נכנסים לסוויטה, רוברט ניגש לחדר השינה הגדול, מניח בפתח החדר את המזוודה שלי, שארוזה לטיסה חזרה, וניגש מייד לחדר השינה השני עם המזוודה שלו.
אני מוציא את הטלפון הנייד שלי ומתקשר. בצלצול השני היא עונה, "היי, ג'וש, תגיד לי שהיה מוצלח." ישר ולעניין.
"היה מצוין, דיינה, כמו כל ריאיון בשנים האחרונות." אני מסרב להתרגש מהשטויות האלה. "תקשיבי, אני דוחה את החזרה שלי ללוס אנג'לס. תבדקי מול המשרד איך להזמין טיסה למחר, רצוי אחר הצוהריים או בערב. לא בבוקר."
שתיקה קצרה, והיא מתפרצת, "ג'וש, מה פתאום! יש לך מחר לוח זמנים צפוף של פגישות," היא נחרדת.
ממש לא אכפת לי. "דיינה, פסק זמן של יום אחד לא יזיק לי, תשני מה שצריך, בשביל זה אני משלם לך המון כסף." שוב שתיקה. "דיינה?"
היא מכחכחת בגרונה "או־קיי..." היא מושכת את המילה, "משהו שאני צריכה לדעת?"
זהו שלא, בטח לא את. אני משאיר את המחשבה הזאת לעצמי. "שום דבר מיוחד, דיינה, רק יום חופשי אחד. זה בסדר. מותר לי."
אני שומע אותה נושמת עמוק, "הבנתי. אטפל בזה מייד. אתה לבד?"
קרצייה חטטנית. למה היא חופרת? "לא הבנתי את השאלה שלך."
"שאלתי אם אתה לבד."
"אני עם רוברט אם זה מה ששאלת. אל תדאגי, לא יהיו שערוריות שתצטרכי לטפל בהן." אני מנסה לרכך את התשובה שלי, בניגוד לחשק שיש לי לסגור את הטלפון.
"זה לא מה ששאלתי, אבל בסדר, הבנתי לבד. תיהנה לך מהיום החופשי. ביי, ג'וש," היא מנתקת.
רוברט נכנס לחדר השינה כשהשיחה מסתיימת. "אני עדיין לא סובל אותה," הוא מתכוון לדיינה, "משהו בה לא מסתדר לי טוב."
זו לא הפעם הראשונה שאני שומע את זה ממנו ובכל פעם משיב לו אותה תשובה, כדי להמעיט את דאגתו, "אל תדאג, רוברט, היא רק כריש יחסי ציבור, אני צריך מישהי כזאת לצידי."
אני מחליף את הבגדים המחויטים במכנסי ג'ינס, טי־שירט ונעלי קונברס שחורות. ככה הכי נוח לי. כשאני מוכן לצאת רוברט כבר מחכה ליד הדלת, "היי, לאן אתה חושב שאתה הולך?" אני עוצר אותו.
"בדיוק לאן שאתה הולך," הוא משיב לי בנחת.
"זה בדיוק העניין, אתה ממש לא!" אני דוחה את הרעיון על הסף.
הוא מתיישר, כמעט מגיע לגובה שלי, "ג'וש, זה לא יקרה! אתה יודע שברגע שיזהו אותך, לא תוכלו לזוז לשום מקום."
"אני יודע ולוקח את זה בחשבון, רוברט, אל תדאג, נסתדר. אני צריך מצב נורמלי לכמה שעות וממש לא רוצה להבהיל אותה עם שומר ראש."
הוא מסתכל עליי כאילו יצאתי מדעתי. "והתקהלות אנשים וצלמים לא תבהיל אותה?"
צודק, ובכל זאת, "רוברט, אני יוצא. תהיה זמין אם אצטרך אותך." אני לוקח את משקפי השמש וחובש לראשי כובע בייסבול. קלישאה, אני יודע, פותח את הדלת וצועד לכיוון המעלית.
יש לי דייט, נראה לי.
ג'קי
הוא מגיע כמה רגעים אחריי, לבוש מכנסי ג'ינס כחולים משופשפים, טי־שירט שחורה צמודה, שמבליטה כל שריר, נעלי קונברס, ובידו משקפי שמש וכובע בייסבול - המראה הרגיל של מאט. אני שואלת את עצמי איך הם לא מבינים שדווקא ככה הם מושכים יותר תשומת לב. הוא מסתכל עליי בחיוך רחב ולהקת פרפרים מתעופפת פתאום בבטני. אני מזכירה לעצמי לחפש ב'גוגל' על ג'ושוע ריד. כמו שזה נראה, אני חיה בבועה. הוא צועד לכיווני בביטחון וגורף מבטי הערכה ממי שנמצא ברחבת הלובי של המלון.
הוא עוצר מולי, רוכן לנשק אותי על הלחי, ואני שוב נושמת את ריח הבושם שמקיף אותו. בקלילות הוא מרכיב את משקפי השמש, חובש את הכובע, מחייך בהתנצלות, "אם אנחנו רוצים לטייל בשקט, זה הכרחי." הוא משלב אצבעותינו ואנו יוצאים לרחוב.
"חשבתי שתבוא עם שומר הראש שלך," אני אומרת.
ג'וש מגחך. "כן, גם הוא חשב. זה בסדר, בואי ננסה להיות נורמליים כמה שעות".
אנחנו מטיילים שלובי ידיים ברחובות שיקגו, מזג האוויר אביבי ורוח קלה מנשבת. אנחנו עוצרים בחנויות קטנות, משוחחים בקלילות על הכול ועל לא כלום. אני מבחינה שג'וש משוחח על כל נושא אפשרי מלבד עליו. אני סקרנית לשאול אותו על בנו הקטן, אבל נשארת בתחום הקליל של השיחה. ברור שהוא מעדיף לשמור את חייו הפרטיים לעצמו. הוא לא מכיר אותי וממה שראיתי עד כה מדובר במגה־סטאר שחשוף לעיני הציבור.
לא הייתי מסוגלת לחיות כך.
בכל מקום שבו אנו מטיילים הוא מושך תשומת לב, בגלל הנוכחות המרשימה שלו, אבל אף אחד לא מזהה אותו או מזהים ופשוט מניחים לו לנפשו. השעות חולפות במהירות והערב מגיע, אני רוצה כל כך להישאר איתו ולא לסיים את היום החופשי הנדיר הזה שקיבלתי במפתיע.
הוא כאילו קורא את מחשבותיי, "את אמיצה מספיק לאכול איתי ארוחת ערב?" הוא שואל בחיוך.
"אמיצה מאוד," אני מחייכת חיוך רחב.
הוא מכוון חזרה לבית המלון, "מעולה. אז נחזור לבית המלון לפרוק את הקשקושים שקנית ונצא לאכול?" בתוך כמה דקות אנחנו מגיעים ללובי הכניסה, ג'וש מלווה אותי לדלת החדר ונושק לי בקלילות על הלחי, "נתראה בשעה תשע?" ומסתובב לכיוון המעלית.
"ג'וש, למה שאלת אם אני אמיצה?"
הוא בוחן בריכוז את פניי, "כשניכנס יחד למסעדה בלי כובע ומשקפי שמש, תביני." ונבלע במעלית.
יש לי שעתיים לנוח, להתקלח ולהתלבש. המון זמן. אני מניחה את השקיות על רצפת החדר ומוציאה את הטלפון הנייד מהתיק. כל אחר הצוהריים הוא היה מושתק, כי היה לי ברור שכשתשודר התוכנית שצולמה בבוקר, הטלפון לא יפסיק לצלצל. צדקתי. עשרות הודעות ושיחות שלא נענו. ההורים שלי, איאן - אחי הגדול, מייק. כמה שיחות ממספרים שאין לי מושג מי הם, ומאט, שהתקשר פעמיים, והוא בטח עצבני מאוד שלא חזרתי אליו.
אני מתקשרת לאימא שלי, היא נרגשת מאוד, מפרגנת ומתגעגעת. אנחנו מסיימות את השיחה בהבטחה שלי להגיע בהקדם הביתה. גם אני מתגעגעת אליהם. מרפרפת על יתר ההודעות - מייק שלח כמה הודעות מפרגנות והוסיף שהטלפון שלו לא מפסיק לצלצל מהרגע שהשידור הסתיים. דווקא ההודעה האחרונה שהוא שלח תפסה את תשומת ליבי.
מייק: קיבלתי כמה טלפונים מאתרי רכילות. שואלים אותי על הקשר שלך לג'ושוע ריד...
אני: תיירט את זה לגמרי. אין קשר. נפגשנו באולפן, בדיוק מה שאמרתי אצל בברלי.
לוקח למייק רגע להשיב לי.
מייק: זו התשובה שהשבתי. קחי בחשבון שהבדיחה הלא מוצלחת שלו, כשהשיב לשאלתה של בברלי מאיפה אתם מכירים, הלהיטה את הרוחות, והתשובה נשמעה להם כמו סיפור כיסוי... הם בטוחים שאנחנו מסתירים משהו. אני מתפלא שבכלל הוא ענה כך. הוא לא טירון.
אני: לעזאזל. בגלל זה לא רציתי את הריאיון הזה!
מייק: אל תדאגי, מחר יצוץ משהו חדש וישכחו מזה. נדבר.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
