עשי שאשכח

בנג’מין אוונס ולאנה ראייס גדלו יחד תחת כנפיה הרחבות של אצולת נפט ותיקה בטקסס. בעוד לאנה ראתה בבן את כל מה שאישה יכולה לרצות בגבר, הוא נתן את ליבו לאחרת.

ערב גורלי אחד, שבו חטאי העבר מכים באכזריות בהווה, כל הקלפים נטרפים ובן נקרע ממשפחתו ומתחיל לבנות את חייו מחדש הרחק מכולם. קשרים משפחתיים נחתכים באחת והמשפחה המלוכדת מתפרקת. לאנה מנסה בכל כוחה לאחות את הקרעים ולמנוע מהמשפחה להתרסק.

בן קובר את העבר מאחור ומצליח להגשים חלום ישן כשהוא מוקף בחברים שמחליפים את המשפחה שעזב. לאחר חמש שנים החיים החדשים שלו עוברים טלטלה נוספת. ביקור מפתיע של לאנה מעיר שדים רדומים ומרעיד את חייו. סודות העבר מגיחים מכל עבר ומזדחלים לחייהם של בן ולאנה והם נאלצים, לראשונה בחייהם, לשתף פעולה ולהציל את כל היקר להם. אמיתות חדשות מתגלות, נאמנויות ותיקות מתרסקות, סודות קבורים נחשפים, ורק אהבה אחת שבוערת שנים מאלצת אותם לעצור ולבחון את חייהם מחדש.

עשי שאשכח מאת סנדרה הבה הוא רומן עכשווי, מרתק ומותח, על המאבק למציאת אהבה בצל משקעי העבר, ועל ההתמודדות עם הקשיים הנערמים בדרך. זהו סיפורן של שתי משפחות שגורלן נקשר האחת בשנייה לאורך שנים רבות ונלחמות בכל כוחן לשכוח את פשעי העבר.

עשי שאזכור הוא הספר הראשון בסדרה. הוא יצא לאור בהוצאת יהלומים, וכיכב ברשימות רבי המכר בארץ. כל ספר בסדרה מספר את סיפורם של גיבורים שונים ויכול להיקרא כספר יחיד.

 

 

 

היה בטוח שכל סוף הוא התחלה חדשה.

(אנונימי)

 

 

 

 

 

פרולוג

 

היום

לוס אנג'לס, קליפורניה

בן

אני מניח את הטלפון שלי על הדלפק, בוחר איש קשר, מחייג ומפעיל את הרמקול. כעבור רגעים ספורים אני שומע את קולה של ג'קי מעברו השני של הקו.

            "היי, בן," הקול שלה מתנגן ברכות. אפשר לשמוע מבעד לטלפון את החיוך שלה.

            "היי, ג'ק. איך את?"

            "בסדר, עובדת..."

            "את תמיד עובדת. כל הזמן במרתון. תנוחי."

            היא צוחקת, "אתה נשמע כמו ג'וש."

            ג'וש. ממזר בן זונה. את כל החרא שהוא אכל בשנה האחרונה הייתי מוכן לאכול בשביל לזכות בחלקת האלוהים הקטנה שיש לו עכשיו.

            אני לא אודה בזה בפניו לעולם, אך היה לי רגע קטנטן, כשהכרתי את ג'קי, שהייתי דלוק עליה לגמרי. הרגע הזה התפוגג ברגע שראיתי את ג'קי וג'וש יחד, בתקופת המלחמה הקרה ביניהם. אפילו אז, כשאף אחד מהם לא העלה על הדעת שהם נועדו להיות יחד, אני הבנתי, ולקחתי צעד אחורה. ג'וש הוא החבר שלי ולעולם לא אבגוד באמון שלו. הוא באמת אכל מספיק חרא בחיים. אומנם, לא הפסקתי לעצבן אותו ותמיד אמרתי לו שאם היא תזרוק חצי מבט לכיוון שלי אני לא אהסס, אבל שנינו ידענו שזה לא יקרה. לא מצידי, ובטח שלא מצד ג'קי. הוא היחיד שהיא רואה.

            אני רואה אותם, ואני לא יכול שלא לקוות למעט ממה שהם חולקים. שלווה, אושר, בית. זה בטוח לא יקרה היום, וגם לא בזמן הקרוב. על מי אני עובד? רוב הסיכויים שלעולם לא.

            אם מדברים על המניאק. "איפה ג'וש?" אני מנסה לשמור על חיוך.

            "מעבירה לך אותו," היא שותקת לרגע קצר, "בן... תבוא. אני מתגעגעת."

            אני נושם נשימה עמוקה ונושף בשקט, "צודקת, גם אני מתגעגע. אבל הייתם צריכים את הזמן שלכם."

            אני שומע רשרוש וג'וש עולה על הקו, "מה נהיה, אוונס?"

            "אני לא מגיע לצילומים. לדעתי הולכים להפוך את הסדר בימים הקרובים."

            "לא הבנתי," הוא משיב לי בבלבול, "הייתי בטוח שסגרנו את כל הפערים שנוצרו כשהחסרתי, לא?"

            אני משפשף את עיניי בעייפות. "כן, השלמנו. זה לא העניין. אני פשוט לא מתכוון להגיע בימים הקרובים." אני מקווה שהוא יבין, ויעבור הלאה.

            "בן..." טון הדיבור שלו הופך לזהיר, "גבר, פאק. דבר איתי! אתה מחזיק את הדבר הזה בבטן כבר כמה שנים. את כל החרא שלי אתה מכיר. תן לי לעזור לך."

            "בהזדמנות. אני לא מסוגל להתמודד עם זה עכשיו."

            "אני פה בכל מצב!" הוא מזכיר לי, אף על פי שאני יודע.

            "אני יודע. תודה, ג'וש."

            אני מנתק את השיחה, בוהה בטלפון, ומושיט את ידי לבקבוק ה'גלנפידיך'. אין טעם אפילו למזוג לכוס. אני מקרב את פיית הבקבוק לפי ולוגם לגימה ארוכה שצורבת מייד את דרכה במורד הגרון. אני לא מספיק להיכנע לצריבה הנעימה, והטלפון שלי מצלצל. מספר שלא טרחתי לשמור. קידומת 817 של פורט וורת', טקסס. פפפאק.

            אני לא מסוגל לענות לשיחה הזו. אני גם יודע שאין לי ברירה, הוא יצלצל כל היום מפני שהוא יודע שזהו היום היחיד בשנה שאני אענה. מין מזוכיזם כזה של שנינו. לגימה נוספת, ואני מחליק את האצבע על הסימן הירוק ומייד אחר כך על הרמקול.

            "כן?" הקול שלי צרוד בגלל הלגימה הארוכה מהוויסקי.

            "מר אוונס?" הקול שלה רשמי ומעצבן אותי מייד.

            "כן, לאנה. זה אני, בן, מר אוונס זה הבוס שלך. לא נמאס לך לשחק את העוזרת היעילה? את נשמעת כמו מזכירה בת שישים שלא קיבלה זין כבר שלושים שנה."

            אני שונא אותה. שונא את כולם.

            היא מכחכחת במבוכה, "אני מעבירה את השיחה לאבא שלך."

            אני שומע קליק ומייד אחר כך מוזיקת מעליות. בן זונה. הוא מתקשר ואני צריך להמתין.

            "בן," הוא נשמע קצר נשימה, "מתנצל על ההמתנה. אימא שלך בדיוק התקשרה לקו השני." אני לא מגיב. "בן? אתה כאן?" הוא מדבר בזהירות, ממתין להתפרצות. הוא יודע שכמו תמיד היא תגיע.

            "אני כאן, מה אתה רוצה?" ישר ולעניין. שידבר ויעזוב אותי לנפשי.

            "לדבר איתך, לראות אותך. לא מבעד למסך הטלוויזיה. חמש שנים עברו. אנחנו מתגעגעים אליך." כל פעם אותן מילים. אני עדיין לא מגיב. "אני יודע שקשה לך. תחזור. תן לנו להיות לצידך, למענך..."

            זהו. אני לא נותן לו להשלים את המשפט. "אתה לא יודע כלום! לקחת ממני הכול. אין לך שום דרך לעזור לי. תמיד בתאריך הזה אתה מתקשר. אם אתה באמת חושב שזה היום שבו אני אתרכך אז אתה טועה!" הקול שלי נוטף ארס.

            "היום הזה קשה גם לנו, לא רק לך. לא אני זה שלקח ממך. אני איבדתי יחד איתך. ואני איבדתי הכול, כי איבדתי גם אותך," הקול שלו נשבר.

            אני לא רוצה להרגיש את הצביטה שהמילים שלו גורמות לי לחוש.

            "אני לא יכול לעשות את זה. תניח לי," אני מסיים את השיחה.

            אני מכבה את הטלפון. לוקח את הבקבוק איתי, מתיישב על הספה, מפעיל את המערכת בעוצמה הכי גבוהה שיש, בוחר את  Kryptoniteשל להקת '3 דורז דאון', מטה את הבקבוק ושותה כמעט את כולו.

 

 

 

1

 

לפני חמש שנים

ארלינגטון, טקסס

בן

המוזיקה רועמת ומתגלגלת בתוך הג'יפ. ווינטר וברוקלין שרות בקולי קולות יחד עם אדם לוין את Payphone של להקת 'מארון 5', ממשיכות את הבילוי שלנו גם בדרך הביתה. אני נהג תורן היום, אז רק שתיהן שתו. אני משגיח על שתי הבנות שלי בדרך הביתה לאחר ערב של מוזיקה טובה, אוכל מעולה, קוקטיילים בשבילן וקולה בשבילי. הג'יפ מחליק בקלילות בפיתולי הדרך החשוכה ולכן אני נוהג עם אורות גבוהים.

            "תגביר את המוזיקה ושים לנו שיר של אדל," ברוקלין קוראת מאחוריי.

            "קרצייה! זה הכי גבוה," אני עונה בחיוך. "אני נוהג וזה מבלבל אותי."

            היא צוחקת, "אנחנו לבד בכביש, חתיכת זקן."

            "את זקנה בדיוק כמוהו," ווינטר קופצת מייד להגנתי.

            "למען הדיוק, היא זקנה בשתים עשרה דקות ממני," אני אוהב להרגיז את ברוקלין.

            "אז אני אמות שתים עשרה דקות לפניך..." היא מכריזה בחיוך רחב.

            "בלתי אפשרי. לא אשרוד אפילו דקה אחרייך," אני עונה לה כמו תמיד.

            ווינטר מזדעזעת, "אוי, די עם הדיבורים המטופשים האלה. חגגתם עכשיו יום הולדת עשרים וחמש. זה לא היה מצחיק בפעם הראשונה, וזה לא מצחיק בפעם המיליון."

            "תתרגלי," ברוקלין עונה לה בביטול, "את הולכת להתחתן עם הקשיש הזה, ולהיתקע לנצח עם שנינו."

            ווינטר מושיטה את ידה לשערי ומלטפת, "אני קונה את העסקה הזאת בלי להתלבט."

            אני מגניב אליה מבט, "אוהב אותך, בייבי."

            ברוקלין משמיעה קולות הקאה מאחור, "אוווו, דביק ומתוק, בנג'מין." היא שותקת ואז פונה שוב לווינטר, "את קונה חתול בשק. תבדקי את הסחורה לפני שאת קונה את העסקה הזאת."

            שתיהן פורצות בצחוק מתגלגל.

            "אני לא מודאגת. אני שמחה שהחלטנו לחכות עד החתונה."

            החלטנו... לא כזה מדויק. היא החליטה ואני אוהב אותה כל כך אז הסכמתי, בתנאי שלא נדחה את החתונה. אני לא יכול לחכות לרגע שהיא תהיה שלי.

            "אימא כמעט התפלצה כששמעה שהחלטתם להתחתן מהר כל כך. הכי מצחיק שהיא חשבה שאתם ממהרים מפני שאת בהיריון. הייתי צריכה להסביר לה בעדינות שזה בדיוק ההפך."

            "את לא נורמלית, ברוקלין," אני גוער בה, "צאו לי מהמיטה ומהתחתונים מייד!"

            "הבעיה שלך היא שאין אף אחת במיטה שלך או בתחתונים שלך..." ווינטר מתפרצת בצחוק.           "תפסיקי כבר לעודד אותה עם הצחוק הזה," אני אומר לה.

            "אוי, בייבי, אתה רגיש."

            "אני לא רגיש, ווינטר, אני סתם חרמן."

            ברוקלין כמעט מאבדת את ההכרה במושב האחורי מרוב צחוק. ווינטר באותו מצב. בהפסקות המעטות שברוקלין לוקחת לנשימה היא מצליחה לומר לווינטר, "את חייבת לרחם על אחי. חייבת."

            "עוד קצת," ווינטר מעודדת אותי.

            "הכול טוב, בייב," היד שלי נשלחת לירך החשופה שלה, עולה ויורדת באיטיות.

            "הכול מוכן לטיול שלך עם אבא?" ברוקלין שואלת.

            "כן, אני לא יודע למה הוא מתעקש שלא תצטרפי אלינו. הוא רוצה רק את שנינו."

            היא מושכת בכתפיה, "אתה מתחתן. אולי הוא רוצה שיהיה לכם זמן איכות לפני כן, אבא ובן."

            אורות הרכב שנוסע מאחוריי מסנוורים אותי, אני מפעיל ארבע נוריות איתות כדי לסמן לו שהוא נוסע באורות גבוהים. הוא לא מבין את הסימן. אני מאט את מהירות הנסיעה, מקווה שהוא יעקוף אותי . הוא מאט אחריי. אני מפעיל שוב את נוריות האיתות אבל זה לא עוזר. הכביש צר ומפותל, משני צידיו תעלות עמוקות, ואין לי כל אפשרות לסטות מהכביש. אני מסיט טיפה את המראה כדי להפחית את עוצמת הסנוור. לפתע הוא מאיץ ועוקף אותי. אני נושם לרווחה, מבין שמבלי משים עצרתי את נשימתי.

            הוא משתלב בנתיב לפניי, מאט את מהירות הנסיעה, ואני נאלץ להאט במקביל. אני צופר לו. אורות הבלימה שלו דולקים והנסיעה איטית כל כך עד שאני מחויב לעצור את הרכב.

            "מה הסיפור שלו?" ברוקלין שואלת ברוגז.

            "לא יודע, בטח נהג שיכור. אנסה לעקוף אותו," אני עונה ברוגע, שמנוגד לחלוטין לדאגה שמתחילה להזדחל במעלה גבי.

            לפתע הוא מאיץ שוב, מתרחק מעט ואז מטה את הרכב לרוחב הכביש הצר, ועוצר לחלוטין.

            "בזהירות, בייבי," ווינטר מרגישה שאני מתוח ולוחצת את כף ידי.

            כל דלתות הרכב נפתחות ויוצאים ממנו ארבעה גברים. כולם עוטים כובעי גרב ומשקפי שמש למרות החשכה. הם צועדים לעברנו במהירות מאיימת.

            "אני מפחדת," ברוקלין לוחשת.

            אני לא מספיק להגיב, והחלון הקדמי של הג'יפ מתנפץ מיריית כדור. נהג הרכב מגיע, סוגר את המרחק בינינו במהירות, אקדח שלוף בידו, ואחריו כל היתר. לפני שאני מבין מה קורה הוא יורה כדור אחד מדויק בראשה של ווינטר, ואלפית השנייה אחריה כדור נוסף בראשה של ברוקלין. אף אחת מהן לא מספיקה להוציא הגה מפיה.

            דממה מבעיתה.

            אני ממתין לתור שלי.

            הוא ניגש אליי, מסיר את משקפי השמש ונועץ את עיניו בעיניי, "זכית בהגרלה. תמסור לאבא שלך שאני לא נותן אזהרות. הוא חייב לי, והוא ימשיך לשלם."

            שיירה גם בי, אלוהים, שיירה גם בי. הנהג מתקרב אליי ובמכת מחץ מכניס את קת האקדח בפנים שלי. הם מסתובבים והולכים.

            אני יושב ברכב זמן רב עד שאני מסוגל להניע את ידי ולהתקשר לאבא שלי. הוא עונה וקולו עדיין בתוך ערפילי השינה. אני אומר לו: "העבירו לך מסר עכשיו," ומנתק.

            אני נשען לאחור ושומע צרחה איומה שמחרידה אותי. אני אוטם את אוזניי אבל מבין מאוחר מדי שהצרחה בוקעת מתוכי. עברו יותר משתים עשרה דקות ואני עדיין חי.

 

 

 

 

לפני חמש שנים

ארלינגטון, טקסס

לאנה

אני לא מצליחה לעכל את גודל האסון. ברגע אחד חרב על מר אוונס עולמו. המשטרה סגרה את התיק כחיסול שגוי עקב טעות בזיהוי. מר אוונס לא רצה שהאסון יתפרסם, ולכן, בהיותו אחד האנשים העשירים והמשפיעים ביותר בטקסס, הוא הצליח לעצור כל פרסום בתקשורת.

            מטה החברה, הממוקם בפורט וורת', מתנהל כמו חדר מלחמה כבר חודש. מר אוונס התכנס בביתו עד שהסתיימו ההלוויות של ווינטר וברוקלין, וחזר מייד לניהול החברה. אבל האדם האנרגטי, השמח ומלא החיים נעלם לפני חודש, ואת מקומו החליף אדם שהשנים כמו נחתו עליו במלוא עוצמתן, ושאבו ממנו את רוח החיים כמעט לגמרי.

            אני מכירה אותו כל חיי. הוא כמו דוד יקר לאימי ולי. הוא לצידנו, ודואג לכל צורכנו, מהיום שבו יצאתי לאוויר העולם לפני עשרים וארבע שנים. הוא מממן את לימודיי לאורך השנים, מגיע לכל טקס שבו השתתפתי עם אליזבת אישתו ועם אימי. כשסיימתי את לימודי התואר הראשון במנהל עסקים התחלתי לעבוד כמתמחה במטה החברה שלו, 'אוונס תעשיות נפט בע"מ'. בסיום ההתמחות הוא קרא לי לשיחה וביקש למנות אותי לתפקיד מנהלת אדמיניסטרטיבית ועוזרת אישית שלו. המנהלת שכיהנה בתפקיד עוד מימי אביו, ניית'ן אוונס, מייסד החברה, פרשה לגמלאות הרבה אחרי המועד הקבוע בחוק. נעניתי בשמחה להצעה, והיום, אחרי למעלה משנה בתפקיד, הפכתי להיות יד ימינו לכל עניין ודבר.

            אני לא יודעת כיצד להקל את הצער הבלתי נתפס שאנחנו חווים כרגע, אז אני נרתמת לעבודה מסביב לשעון, ככל שנדרש, כדי לעזור בדרך היחידה שאני יכולה. מר אוונס שוקע בעבודה לחלוטין, אליזבת מתנחמת בחברתה של אימי, ובנג'מין אבוד, מבלה את ימיו כבר חודש שלם בשתייה ובשינה. הוא מסרב לדבר עם אביו, ובקושי מחליף מילה עם כל היתר.

            היחסים שלי עם ברוקלין היו הדוקים, היא הייתה חברתי היחידה, והאדם האהוב עליי בעולם כולו. עם בנג'מין היו לי יחסים פושרים ומסויגים, מצידו, בכל אופן. זה היה סוד גלוי לכולם שהיה לי קראש מטורף עליו לאורך השנים, אז אני האחרונה שיכולה להציע לו נחמה. ולמרות זאת, כשאני מגיעה לבקר את אליזבת, היא מבקשת שאנסה לדבר איתו.

            "תנסי, לאנה," היא אומרת. הקול שלה חנוק מדמעות, "הוא כל מה שנשאר לנו, אני לא יכולה לתת לו ללכת לאיבוד. את היית חברה של ברוקלין, הוא יודע שאהבת אותה, אולי הוא יהיה מוכן להקשיב, לדבר, לשתף. משהו, אלוהים, כל דבר. הוא לא יצא מהחדר הזה כבר חודש."    

            הבכי שלה קורע את ליבי, אני מהנהנת ועולה לקומה השלישית באחוזה אדירת הממדים. רגליי רועדות - במשך שנים לא העזתי להתקרב לחדרו. אני מקישה על הדלת בעדינות ופותחת. בנג'מין שרוע על המיטה, לבוש בתחתוני בוקסר בלבד. החדר מדיף ריח של מסבאה, ליד המיטה מונחים שני בקבוקי וודקה ריקים.

            אני מתקרבת למרכז החדר וקוראת לו בעדינות, "בן? אתה ער?"

            הוא משיב לי בגרון ניחר, מבעד לענני האלכוהול שאופפים אותו, "מה את רוצה, לאנה?"

            מסתבר שגם צער נורא לא מצליח להפחית את הסלידה שלו ממני.

            אני מתקרבת ומתיישבת על שפת המיטה. "רק לראות מה שלומך, בן," אני עונה בעדינות.

            "מה שלומי? נהדר, כמו שאת יכולה לראות."

            עיניו עצומות. אני יושבת לידו בשתיקה כמה דקות. נשימתו שקטה. אני לא מצליחה להתאפק ומושיטה את ידי אל פניו. למרות זיפי הזקן הארוכים והשיער הפרוע שצמחו במהלך החודש, הוא עדיין הגבר היפה ביותר שראיתי בכל ימי חיי. אני מלטפת את פניו בעדינות. באופן מפתיע הוא לא מסיט את ידי, אלא נושם נשימה עמוקה ומטה את פניו הצידה. אני מעבירה את אצבעותיי על קווי המתאר של פניו.

            "מה אני יכולה לעשות בשבילך, בן?" אני שואלת, "כולם דואגים לך כל כך."

            "אף אחד לא יכול לעשות כלום," הוא ממלמל.

            "אנחנו רוצים לעזור לך."

            "אז תחזירו לי את ווינטר ואת ברוקלין," קולו סדוק מהמאמץ לומר את שמן.

            "הלוואי שיכולתי," אני מרגישה דמעות חמות זולגות מעיניי. אחת מהן עושה דרכה במורד פניי ונוחתת על מותנו החשופה. הוא פוקח את עיניו. בוחן אותי.

            "רצינו לחכות עד החתונה," הוא אומר לפתע, "היא הייתה בתולה, ועכשיו היא לעולם לא תדע מה זה סקס. אני מצטער שהסכמתי לחכות, כי היא הפסידה."

            אני לא יודעת מה להשיב לו, אז אני עונה בזהירות, "אני חושבת שאתה לא צריך להצטער. כיבדת את הרצון שלה. זה חשוב לא פחות."

            עיניו חולפות על פניי, על גופי. מבטו מתעכב על החזה שלי ומשם יורד לכיוון רגליי. הבעת פניו משתנה במהירות. "את בתולה?" הוא שואל בגסות.

            אני מרחיקה את ידי ממנו במהירות, "מ... מה?" אני מגמגמת.

            "שאלתי. אם. את. בתולה." הוא מדגיש בזלזול כל מילה.

            זה צריך להיות האות שלי לעזוב את החדר, אבל בטיפשותי אני נשארת.

            "לא," אני עונה בשקט.

            "יופי. רצית לעזור, אין טעם שאני אמשיך לחכות. לא זיינתי אף אחת כבר חודשים ארוכים. ושום דבר לא יחזיר לי את ווינטר. אז כדאי שאני אתחיל להתרגל למציאות החדשה." אני נושמת בכבדות. "את מבינה אותי, לאנה?"

            "לא בדיוק," אני מצליחה לייצר סוג של מענה.

            הוא נעמד מולי, מוריד את תחתוני הבוקסר, לוקח את ידי ומניח אותה על הזקפה הקשה שניצבת מול פניי. אני נרתעת. "לאנה, אני לא אכריח אותך לעשות כלום. הצעת לי עזרה, זו העזרה שאני צריך. אם את לא רוצה, את מוזמנת לצאת מהחדר, אני אמשיך לבד."

            אני יודעת שאני צריכה לברוח על נפשי. אני גם יודעת שזו תהיה ההזדמנות היחידה שלי להיות איתו. חלמתי על זה כל כך הרבה זמן. אני בוחרת באפשרות הלא הגיונית ומושיטה את ידי בהיסוס לאיברו. הוא מצמיד את ידו מעליה ומהדק את האחיזה, מטה את ראשו לאחור וגונח בסיפוק. כעבור רגע הוא מקים אותי מהמיטה, פושט מעליי את הגופייה ודוחק מעלה כלפי מותניי את החצאית שלי. עיניו סורקות את גופי. הוא מושיט ידו לתחתוני התחרה שלי וקורע אותם מעליי במשיכה אחת.

            "תמיד ידעתי שמתחת לכל החליפות המרובעות האלה שלך יש גוף סקסי ולא משעמם."

            הוא מעביר את ידיו על החזייה שלי, מטה את הגביעים הצידה וחושף את שדיי. הוא דוחף אותי לאחור אל המיטה, העיניים שלו מזוגגת לחלוטין, הוא מסתכל עליי, רואה־לא־רואה, ואז מתכופף, לוקח בקבוק וודקה חדש, פותח ולוגם ממנו ארוכות. אחר כך הוא מטפס מעליי ובמשיכה גסה מפשק את רגליי.

            "הזדמנות אחרונה להתחרט, לאנה," הוא אומר ביובש. אין בקולו אפילו צליל של בקשה. הוא נותן לי להבין שאם אני אלך הוא לא יצטער.

            "תעשה את זה," אני משיבה בכל האומץ שאני מצליחה לגייס.

            ללא גינונים מיוחדים הוא ננעץ בתוכי. אני עוצרת את נשימתי. הוא מכאיב לי בגודלו הבלתי אפשרי. גבר כזה אמור לרכך את הכניסה שלו ולא לקרוע את הפרטנרית שלו לשניים. אבל בן רוצה לזיין ומבחינתו הפורקן הוא החשוב. אני חייבת להרגיע את העוצמה שבה הוא מטיח עצמו בתוכי לפני שהוא יפצע אותי.

            עיניו עצומות. קפוצות.

            אני מושיטה את ידי לשערו ומלטפת, "בן, בבקשה יותר לאט. אתה מכאיב לי," אני אומרת בלחישה הכי רכה שאני יכולה להפיק מפי.

            משהו במילים שלי חודר את מסך הערפל שלו. עיניו עדיין עצומות אבל הוא מאט את הקצב. ואני יכולה להרגיש סוף סוף תחילתו של עונג נבנה בתוכי, אבל שם זה נעצר. אני נאחזת ברגע הזה שלא יחזור לעולם. הוא מגשש בפיו אחר החזה שלי ומצליף בלשונו על פטמה אחת ואחר כך על השנייה. הוא מנשק במעלה החזה לכיוון הצוואר ומשם לאורך הסנטר שלי עד שהוא מגיע לשפתיי. לשונו מלקקת אותן בעדינות, נדחקת פנימה. אני מאפשרת לו לנשק אותי ועוצמת את עיניי, מתמסרת למתקפת התחושות על גופי. הוא מכניס את ידו בינינו, אבל אני לא צריכה את הגירוי. אין סיכוי שבמצב הזה הגוף שלי ישתף איתו פעולה. אני מרחיקה את ידו.

            "אני גומר. אני צריך שתגמרי גם," הקול שלו עדיין סדוק. הוא מאיץ את הקצב ואני חשה סדרה של התכווצויות מרעידה את גופו. אני נאנחת ומרגישה שגופו רפוי, הגוף שלי מכווץ מכאב. בן ממשיך לשכב מעליי עוד שניות מעטות, וגונח בכאב, "כל כך רציתי את זה, בייבי. רציתי לתת לך את זה, ווינטר."

            אני קופאת במקומי. מרגישה כאילו סטר לי בעוצמה אדירה. הוא לא זז. אני דוחפת אותו מעליי. הוא שוב שקוע בעילפון הוודקה שלו. אני מתלבשת במהירות ובורחת החוצה, מתפללת בכל ליבי שלא יזכור את זה לעולם.

            למוחרת מר אוונס סיפר לי שבן עזב. הוא אמר לאימו שהוא לא מסוגל להישאר ושפשוט יניחו לו. החלום שלו היה להיות שחקן, הוא ויתר על החלום בשביל ווינטר אך אין לו סיבה להמשיך ולוותר על החלום הזה יותר.

 

 

 

2

 

היום

פורט וורת', טקסס

לאנה

למדתי הרבה דברים במהלך חמש השנים האחרונות. למדתי שאוסטין אוונס הוא אדם מדהים, בעל תעצומות נפש אדירות. למדתי שהאהבה שלו ושל ליזי לבן כה גדולה, עד כדי כך שהם מצליחים לכבד את הדרישה שלו ולשמור ממנו מרחק, אף שזה קורע אותם לגזרים מדי יום. למדתי על החברה הענקית הזאת, אוונס תעשיות נפט בע"מ, על כל מאפייניה. היום אני יכולה לנהל אותה ללא קושי, ולכן מדי פעם, כשאוסטין וליזי נוסעים לחופשה, אני ממלאת את מקומו. למדתי שבן יוצר קשר מדי פעם עם אימא שלו. הנתק והכעס שלו מופנים כלפי אוסטין בלבד, אף שאיש לא מצליח להבין את הסיבות שלו. אוסטין מקבל את הכעס הזה וממתין לרגע שהבן שלו יפתח את ליבו בפניו. למדתי שאין לאוסטין יורש, ואם מצב העניינים עם בנג'מין לא ישתנה, אז כלל לא ברור מה יקרה לחברה הזאת לאחר שילך לעולמו. עמוק בליבי אני מצרה על כך שלא נכנסתי להיריון מהפעם היחידה שהייתי עם בן, הייתי נותנת לזוג הזה המשכיות כלשהי. למדתי שהשיחות השנתיות עם בן מפחידות אותי לגמרי. בכל פעם שאוסטין מבקש ממני להתקשר אליו כפות ידיי מזיעות כל כך ואני בקושי מצליחה להחזיק את שפופרת הטלפון. וכמו תמיד בן מכבד אותי בעקיצה מבזה, מבטיח שגם בשיחה הבאה ארגיש אותו הדבר. למדתי שהקראש שהיה לי ועדיין יש לי על בן נורמלי לגמרי, כמו מיליוני נשים שיש להן אותו קראש עכשיו.

            אני עוקבת אחרי הקריירה המצליחה שלו. רואה כל סרט או סדרה בהשתתפותו, קוראת כל ריאיון או צופה בכל תוכנית אירוח שבה הוא משתתף. הקסם המדהים שלו השתכלל והוא 'עובר מסך' באופן מושלם. הוא נעשה הרבה יותר יפה ממה שזכרתי. מלוטש לגמרי. אין זכר לחודש ספוג האלכוהול שבו ראיתי אותו בפעם האחרונה. אין זכר לגבר הגס שזיין אותי בקור באותו יום, ואחר כך בעדינות, ממעמקי שכרותו, האמין שאני ארוסתו המתה. בבלוגים ובדפי הרכילות עשרות הנשים שחלקו איתו את מיטתו מהללות את אדיבותו, ומעוררות את קנאתי. בהחלט למדתי שהקראש הזה לא זמני, ואני תוהה למה אני עדיין מרגישה כך.

            חמש שנים עברו מאז אותו לילה נוראי. חמש שנים רוויות בצער ובכאב לאוסטין ולליזי. הבת שלהם נלקחה מהם, כלתם לעתיד נלקחה מהם, ויחד איתן נלקח מהם בן, שלא יכול היה להכיל את עוצמת הכאב שקרעה אותו, והסתלק מהחיים של כולם בלי להותיר זכר.

            השיחה היום הייתה גסה באופן חריג ואני מתאפקת לא להגיב. מלכתחילה אני לא יודעת איך לפנות אליו. אני מתפללת שהוא לא זוכר מה קרה בינינו לפני שהוא עזב. אני כמעט בטוחה שהוא לא זוכר, מפני שאילו היה זוכר היה משתמש בכך בלי היסוס כדי להשפיל אותי.

            אני מכינה כוס תה צמחים, נכנסת ללשכה רחבת הידיים של אוסטין, מניחה את הכוס לידו ומתיישבת, יודעת שהוא מעורער אחרי השיחה הזאת.

            הוא מחייך אליי, עיניו טובות, עצובות. "תה צמחים... איפה הימים של קפה חזק? אני בן חמישים וחמש, ילדונת, לא שבעים וחמש."

            "אתה אוהב לקטר, אבל שותה הכול," אני מחייכת אליו חזרה.

            "אני צריך להחזיר אותו לכאן, לאנה, לפני הניתוח. הוא צריך לקבל עליו את האחריות לניהול החברה. אני לא רוצה להטיל את המעמסה הזאת עלייך, אני יודע שאת לא רוצה אותה. אני פשוט לא יודע מה לעשות."

            שוחחנו על האפשרות הזאת בעבר. אני לא יכולה לקבל על עצמי את ניהול חברת הענק הזאת. מבחינה מעשית, ואף טכנית, אין בכלל ספק שאני יכולה לנהל אותה, ולנהל אותה טוב, אבל אני לא רוצה. זה תפקיד תובעני, מתיש, ולא משאיר רגע פנוי. אני רוצה שהחברה תגיע לידיים שאליהן היא שייכת, לידיו של בן. אני מוכנה להיות לצידו של בן ככל שיידרש עד שייכנס לעניינים, ואז לעזוב. אין שום תסריט שבו אני אעבוד עם בן כפי שעבדתי עם אוסטין. אין שום תסריט שבו אהיה מסוגלת להתמודד עם כל התופעה הזאת שנקראת 'בן' בלי לצאת מדעתי מדי יום, בלי להיפגע, בלי לקנא. אין שום תסריט שבו הלב שלי לא יישבר לרסיסים כתוצאה מכל אלה.

            אני מושיטה אליו את ידי, "אני אסע אליו ואנסה לשכנע אותו להגיע לכאן לפחות לתקופה קצרה. אתה דואג יותר מדי! אני מבינה שאתה רוצה לפרוש אחרי הניתוח, אבל אתה עדיין צעיר. המטרה של הניתוח הזה היא לאפשר לך לחיות ללא דאגות. אתה תוכל לעבוד עוד שנים רבות."

            הוא מהדק את ידו מסביב לידי, "אני רוצה להקדיש את הזמן הזה לליזי. אני רוצה לתת לה קצת נחת אחרי השנים הארורות האלה, אני רוצה לתת לה את הבן שלה בחזרה, ורק אם אפרוש והוא יגיע לכאן אוכל לתת לה את זה."

            "אוקיי, אז בוא נתארגן לקראת הנסיעה שלי לבן. אנסה לשוחח איתו. אני מאמינה שיש לו מחויבויות רבות, צריך לראות אם הוא יסכים לחזור לכאן, ואם הוא יוכל בכלל להשתחרר מהן."

            "אני אטפל בכל העניינים. קחי את סאמי, לכי הביתה, תארזי תיק, המטוס של החברה יחכה לך בשדה. לדעתי תצטרכי להגיע לבית שלו או לאולפני 'גולדן', וסביר להניח שהוא לא יסכים לשוחח איתך," הוא אומר בהתנצלות.

            "אני יודעת, ומביאה זאת בחשבון, אל תדאג!" אני מנסה להניח את דעתו.

            הוא קם מהכיסא, מושך אותי לחיבוק חם ומנשק את ראשי בחיבה, "תודה, ילדונת, אני חייב לך!"

            "תפסיק עם זה, אתה לא חייב לי כלום. עשית כל כך הרבה בשבילי ובשביל אימא. איך בכלל אתה יכול לחשוב כך."

            הוא אוחז בכתפיי ומרחיק אותי אחורה מעט, עיניו בורקות, "חיבבתי את ווינטר, באמת שחיבבתי אותה. אני מניח שאם בן אהב אותה היא הייתה מספיק טובה בשבילו. אבל אני תמיד חשבתי שזו הייתה אהבה בוסרית. אהבת נעורים ראשונה לשניהם. בכל פעם שראיתי את שניכם יחד, הרגשתי שזה הדבר הנכון."

            אני ממצמצת בעיניי בהפתעה. זו הפעם הראשונה שהוא אומר דבר כזה.

            "אוסטין, אני לא יודעת מה אתה חושב שראית, אבל בכל פעם שראית אותנו, אפילו כשרק עמדנו זה ליד זה הוא היה גס רוח כלפיי, חסר סבלנות, ורחוק מאוד מלהיות הדבר הנכון," אני אומרת לו, חייבת להעמיד את הדברים על דיוקם.

            "טכנית, אני מניח שזה התיאור המדויק. תאורטית, יקירה, התיאור הזה רחוק מהאמת..." אני פותחת את פי כדי לתקן אותו, הוא מרים את ידו מעלה ומסמן לי לעצור, "אבל אין טעם לדון בזה כעת. נתרכז במה שעומד על הפרק."

            אני מחייכת אליו, "אוקיי, אצא לדרך. אני מקווה לחזור עם בשורות טובות. בכל אופן, אני לא מתכוונת להתעכב שם. אחזור מייד אחרי שאפגוש אותו."

            הוא מהנהן, ואני סבה על עקביי ויוצאת מהלשכה.

            אני עוצרת בלשכה שלי ומחייגת אל סאמי. הוא עונה אחרי שני צלצולים, "אני כבר מוכן, ילדונת," הוא אומר.

            אני צוחקת, "תודה לאל שאתה איתי, סאמי. אין לי מושג איך זה הולך להיות."

            "אל תדאגי, אני איתך," הוא עונה בביטחון.

            אני מניחה את הטלפון ועוצמת את עיניי. לאחר רגע מנערת את ראשי, קמה ויוצאת. עדיף להתחיל ולסיים עם זה כמה שיותר מהר.

 

 

 

היום

לוס אנג'לס

בן

חשבתי שלא אגיע לסט היום. הייתי בטוח שאהיה בהנגאובר מטורף. אני שוכב על הספה הקטנה בחדר האיפור, עיניי עצומות. כולם מסביבי מדברים אבל אני מתעלם מהם, לא מעוניין לקחת חלק באף שיחה. האמת, לא שתיתי כל כך הרבה כמו שתכננתי.

            השיחה אתמול בערב עם אבא שלי ערערה אותי. המילים שלו השפיעו עליי, ובפעם הראשונה זה חמש שנים המילים שלו הצליחו לחלחל דרך חומת הפלדה שהרמתי סביבי. התחלתי לשאול את עצמי את כל השאלות שארבו בצללים מאותו לילה נורא, וההבנה שאצטרך לחזור הביתה מתחילה להכות שורש.

            נשיקה על המצח מנערת אותי מסבך המחשבות.

            "היי, חתיך," ג'קי מחייכת אליי.

            "היי, ג'ק," אני משיב בחיוך ומייד מסיט את עיניי אל ג'וש העומד מאחוריה, "החבר שלך נהיה ירוק," אני מציין את מה שמובן מאליו לכולנו.

            היא צוחקת, "תתעלם," מניפה את ידה בביטול.

            ג'וש בוחן אותי ולא אומר דבר. אני שוקל איך לשתף אותם בהתלבטויות שלי בנוגע להמשך. המשמעות תהיה עבודת פרך לג'קי - לשכתב את כל העונה הבאה.

            "הרבה זמן לא ראיתי אותָך על הסט," אני אומר לג'קי.

            "אין סצנות סקס לג'וש היום, אז אני לא מפחדת להסתובב פה," היא מזכירה לי את הפעם הקודמת שהסתיימה במפח נפש לשניהם.

            "תורידי לו את הזין, ככה תוכלי להגיע כל הזמן. אני אוהב כשאת כאן," ויותר מזה, אני אוהב לעצבן אותו.

            היא צוחקת, וג'וש חופן בדיסקרטיות את החבילה שלו. "אאוץ'." הוא פונה אליי, "חשבתי שלא תגיע היום..."

            "אהה, לא דפקתי את הראש מספיק בשביל לא להגיע," אני משיב לו כלאחר יד.

            "אולי הגיע הזמן שתפסיק לדפוק את הראש, אוונס. תתחיל להתמודד, מה שזה לא יהיה, אתה לא יכול לתת לזה לרסק אותך בכל פעם מחדש," הוא אומר בקשיחות לא אופיינית.

            אני מבין את הרצון שלו לעזור לי לפתור את הדברים, לסגור אותם ולהניח את העבר במקומו. הוא היה מרוסק לא פחות ממני עד לאחרונה. שלוש שנים הסתיר מכולם שדיוויד לא הבן שלו, אלא של המאמן הבן זונה שאדריאן הזדיינה איתו, לפני שהתחתנו וגם אחרי. הוא כל כך אוהב את דיוויד, שבתחילת הקשר שלו עם ג'קי הוא ויתר עליה בגלל האיום הברור שאדריאן איימה עליו. אחר כך הוא נאבק לשמור איתו את דיוויד ואת ג'קי, אבל נאלץ לוותר עליה פעם נוספת, הפעם כדי להגן עליה ועל דיוויד מפני דיינה המטורפת. רצף כזה של חוסר מזל אכזרי שטף אותו. וברגע שהחליט להילחם עליה, הוא נקרע ממנה פעם נוספת.

            אבל ג'קי חיברה אותו מחדש. בשקט שלה, באהבה שלה, באהבה הענקית הזאת של שניהם.

            אני מנער את ראשי. "אתה צודק, ג'וש," הגיע הזמן, אני יודע. אני גם יודע מאיפה אני צריך להתחיל. אני מתרומם מהספה, מופתע לגמרי כשג'וש מושך אותי אליו לחיבוק לא אופייני.

            "אוהב אותך, גבר," הוא אומר לי.

            "וואאהה, ג'קי! מה עשית לו?" אני מנסה להתחמק ממנו. אבל הוא ענק וחזק, ואני לא מצליח להשתחרר. היא נדחפת בין שנינו, כורכת את זרועותיה סביב מותניי. הקטע הרגשני הזה מעצבן אותי לגמרי. "זוזו ממני." אני משתחרר מלפיתת המלחציים של ג'וש. בין רגע הם שוכחים אותי, כשג'וש מרים אותה אליו ומנשק אותה, כאילו לא נפגשו לפחות חודש. "בעעע... קחו חדר."

            ג'וש מסתכל אליי, מחייך, "היום שלך יגיע, ואני מבטיח לך שאתה תאכל ממני כל כך הרבה חרא."

            ג'קי מייד קופצת להגנתי, "בסדר, שיגיע היום הזה כבר, אחר כך נדבר. אל תדאג, אני לא אתן לו למרר לך את החיים, נשבעת!"

            ג'ף, אחד מעוזרי ההפקה נכנס לחדר האיפור. "אוונס, יש כאן מישהי שמחפשת אותך. היא לא נראית כמו אחת הגרופיות הקבועות שלך."

            "מי זאת?" אני שואל בחוסר עניין.

            "היא לא רוצה לומר. אמרה שתדבר רק איתך. יש לה מסר אישי להעביר לך."

            פאק. אני מקווה שזו לא אחת שזיינתי בתקופה האחרונה.

            ג'קי מושיטה לי יד. "מה נבהלת? אבוא איתך לראות מה הסיפור. בכל מקרה אנחנו יכולים כמו תמיד לומר שאני החברה שלך והיא תסתלק." היא מפנה מבטה לג'ף, "איפה היא?"

            "לא נתתי לה להיכנס פנימה. היא ברחבה בחוץ."

            אנחנו יוצאים, ידי בידה של ג'קי. ג'וש אחרינו, מקטר. אנחנו עוברים את עמדת המאבטח, ואני נעצר. שיט. מה היא עושה פה? ג'קי מסובבת את ראשה אליי בשאלה. מהדקת את אחיזתה בידי ומדרבנת אותי להמשיך. החושים שלה מספיק חדים כדי להבין שזו לא סיטואציה רגילה.

            היא עומדת במקום, נראית, וככל הנראה גם מרגישה, לא שייכת כלל למקום הזה שאליו נקלעה. היא מסתכלת עליי במבוכה, עיניה חולפות ביני לבין ג'קי. מבטה מתעכב על ידינו שעדיין אוחזות זו בזו. אני מנתק את היד שלי מג'קי ושומע מאחוריי את ג'וש צוחק בשקט. הוא מושיט את ידו ומושך אליו את ג'קי, שיהיה ברור שהם יחד. מצוין.

            "לאנה, מה את עושה פה?" אני מוותר על שיחת חולין.

            "היי, בן, מה שלומך?" היא משיבה, המבטא הטקסני שלה מתנגן.

            "בסדר. ושוב, מה את עושה פה?"

            היא מרכינה את ראשה לרגע, "חשבתי שנוכל לדבר בפרטיות."

            "את יכולה לדבר באופן חופשי לידם," אני עונה לה. בכל מקרה הגיע הזמן שלי לפתוח את הקלפים. ההתפרצות שלה לתוך החיים שלי תהיה כנראה השלב הראשון.

            "אבא שלך לא מרגיש כל כך טוב, בן," היא אומרת בעדינות. אני לא מגיב והיא ממשיכה, "הוא יצטרך לעבור ניתוח מורכב בתקופה הקרובה. המצב שנוצר לפני חמש שנים, כשעזבת, מדאיג אותו ומחריף את המצב הרפואי שלו. הוא רוצה לראות אותך, והוא רוצה להעביר אליך את החברה."

            "אליי? בשביל מה? נראה שהוא מצא לו יורשת, לא? את לא נמצאת שם כל הזמן? אני בטוח שסידרת לעצמך נתח שמנמן בירושה..." אני יורה לעברה.

            ג'קי מכחכחת בגרונה בחוסר נוחות, "בן, אנחנו נחכה בפנים."

            "לא! אתם תחכו פה! רציתם לדעת. אז הנה ההזדמנות הראשונה." אני לא מסיט את מבטי מלאנה.

            "בן," היא נאנחת, "הכול שלך, הוא מחכה רק לך. תחזור, תשמע אותו לפחות. לפני שיהיה מאוחר."

            אני בוחן אותה. לא ראיתי אותה חמש שנים, כמו את כל השאר. הנוכחות שלה עצבנה אותי מאז ומתמיד. ההתעקשות של אבא שלי לטפח אותה כאילו היא בתו שלו, בלי הסבר, תמיד בלי לתת הסבר - זה בעיקר הגורם לעוינות שלי כלפיה. היא הייתה חברה של ברוקלין, כמו אחיות הן היו, בלתי נפרדות. היא לא הייתה חברה של ווינטר. הריחוק המסויג שלי ממנה שמר על ריחוק בינה לבין ווינטר. פעם אחת ווינטר שאלה אותי למה אני מתנהג אליה כך, וכשהשבתי שמשהו בה מעצבן אותי, ווינטר צחקה ואמרה שלדעתה אני דלוק עליה.

            היא לובשת מכנסיים מחויטים שחורים, נעלי עקב, גופיית משי אדומה בעלת שולי תחרה. היא מחזיקה בידה את הז'קט שלה, השמש הקופחת של אל־איי אילצה אותה להסיר אותו. נראה שהיא החליטה להיפטר מהחליפות המרובעות האיומות שהייתה לובשת. שערה אסוף ברישול וקווצות שיער בהירות נשפכות מסביב לפניה, עיניה בצבע שוקולד חם. הגבר שבי מתעלם מהעוינות הקבועה שאני חש כלפיה, ובוחן אותה בהערכה. ברור לי שמתחת לבגדים האלו מתחבא גוף נשי מעורר תיאבון.

            היא נוברת בתיק שלה, מוציאה נייר מקופל ומשקפיי ראייה בעלות מסגרת שחורה. היא מרכיבה אותן ונראית כמו פנטזיה גברית שקמה לתחייה. אני בוהה בה. ג'וש לא מחמיץ את המבט שלי ומכה בי על העורף בזמן שהיא מסתכלת על הנייר. בן זונה. הייתי צריך להעיף אותו מכאן. הוא יאכיל אותי חרא היום.

            היא מתקרבת אליי בהיסוס, מושיטה לי את הנייר, "הניתוח שלו מיועד לעוד כמה שבועות. הוא ידחה את המועד אם תאמר לו שאתה מגיע. אבל אני חושבת שעדיף שלא ידחה אותו, ואולי אפילו יקדים את המועד. כרגע כל יום קריטי מבחינתו."

            אני לוקח ממנה את הנייר. האצבעות שלי מלטפות לרגע קצר את שלה. היא מושכת את ידה במהירות, כאילו נכוותה מאש גלויה. אני קורא במהירות. שלושה אירועי לב בשנתיים האחרונות, האירוע השלישי היה חמור מאוד והוא צריך לעבור ניתוח מעקפים. ברור לי מייד שכל דחייה מסכנת את חייו. אני חושב על אימא שלי. הם יחד למעלה משלושים שנה, מאושרים היום כמו ביום הראשון לנישואיהם. קרוב לוודאי שהיא יוצאת מדעתה מדאגה. ברוקלין נלקחה ממנה, אני נטשתי, הוא כל מה שנשאר לה.

            אני אצטרך לקבל ממנו תשובות לכל השאלות שלי, לפני שיהיה מאוחר מדי.

            "אני אחשוב על זה," אני עדיין לא מוכן לתת לה את התשובה שבשבילה היא הגיעה עד לכאן.

            היא מהנהנת, "תודה, בן, זה יותר טוב מ'לא' מוחלט." היא מושיטה לי פתק קטן, "זה מספר הטלפון שלי. אשמח לשמוע ממך. אם תרצה להגיע בלי להודיע לו קודם, תאמר לי." מבטה עובר לג'קי וג'וש, כאילו רק עכשיו הבחינה בנוכחותם. היא מושיטה את ידה לשלום, וג'וש לוחץ אותה בעדינות. "מתנצלת שהתעלמתי מכם, אני לאנה ראייס."

            "הכול בסדר," ג'קי משיבה לה בקלילות האופיינית לה, "אני ג'קי וזה ג'וש. אנחנו חברים של בן."

            "טוב, אז... אני אחזור הביתה. מקווה שתוכל לבוא, בן."

            "נראה."

            "להתראות, ג'קי, ג'וש." היא מסתובבת וצועדת לעבר המכונית שממתינה לה. אני רואה את סאמי יוצא מהמכונית ופותח לה את הדלת. הוא מניד אליי בראשו לשלום מרחוק, ואני לא יכול שלא לחשוב איך השתנו הדברים כל כך.