טעות מהסוג הנכון

מיה מאדן יודעת דבר אחד בוודאות - הדרך לגיהינום הדייטים רצופה פרופילים חשודים שנראים טוב מדי באפליקציות.

קחו לדוגמה את הדייט של הערב, אלכס קונרוי. נראה שהוא לגמרי הטעם שלה – מתוקתק מול העובדים, ומחוספס בין הסדינים. רק חבל שהפרופיל שלו לא רמז שהוא בדיוק מה שהיא מתעבת: טיפוס יהיר ושחצן, מעריץ של תרבות ההייטק, שרודף אחר ההצלחה הבאה.

האמת? הוא אפילו לא שווה את בקבוק היין שהביאה איתה.

מיה הייתה שמחה שאלכס ייעלם מחייה, אבל זה לא עומד לקרות כל כך מהר. מתברר שאלכס הוא גם הבוס החדש של אבא שלה, אותו אחד שהוא לא מפסיק להתלונן עליו. ואם זה לא מספיק, מיה מגלה שהחברה הכי טובה שלה יוצאת עם החבר הכי טוב שלו.

עכשיו הם נפגשים בכל אירוע אפשרי ונראה שחייה של מיה הפכו לקומדיה רומנטית שיצאה משליטה.

זה ספרה השלישי של ליבִי הארט האמריקאית, והראשון שרואה אור בעברית.

מיה

הדרך להאדס, אל השאול, רצופה בפרופילים לוהטים באופן מחשיד באתרי ההיכרויות.

אני מציצה בתמונה של אלכס בפעם הרביעית תוך עשרים דקות. הוא חתיך כמו דוגמן בפרסומת לבושם — עיניים ענבריות שנוצצות בשובבות, זיפים קצרים וחיוך סורר. יופי נצחי שגם סבתא וגם בת הדודה בשנות העשרים לחייה יכולות להסכים עליו.

הוא יכול להיות גבר החלומות שלי. הוא יכול להיות מתחזה. היכרויות באינטרנט הן הימור רציני, אלא אם אתקל בגבר המתאים — וכשאני אומרת ״מתאים״, אני מתכוונת שיש לו עבודה, מכונית ובית שהוא לא חולק עם אישה או חברה — ושהוא מצהיר על אהבה ממבט ראשון, אני לא בטוחה שאוכל להכיר מישהו בדרכים אחרות.

עיניי סוקרות את אזור שולחנות הפיקניק שמוקף במשאיות אוכל. אם הוא לא יופיע בחצי שעה הקרובה, אוותר על ההמתנה, אזמין את טוסט הבייקון שלי בטייק־אווי ואעמיד פנים שזה מעולם לא קרה.

אני תוהה, ולא בפעם הראשונה, אם שווה להתגבר על חרדת הדייטים שלי בשביל זה. אני מרגישה כמו לב פועם חשוף שרק מחכה שיירמסו אותו בכל פעם שאני מסכימה לפגוש מישהו. אני מופאסה, וכל אחד מהגברים באפליקציות האלה הוא הסקאר שלי.

אני מעיפה מבט סביבי. הפרופיל של אלכס טוען שהוא מעל מטר שמונים — מה שכנראה אומר שהוא לא — לכן אני מתמקדת בגברים בקטגוריית הגובה המתאימה בזמן שאני לוגמת מהתה המתוק שלי. ריחות הבצק המטוגן והמגנוליה הפורחת מתערבבים באוויר ויוצרים את הניחוח הייחודי לערבי האביב בצפון ג'ורג'יה.

חברתי הטובה ג'וזי טוענת שלבקש מגברים להיפגש היא הדרך הקלה ביותר לסנן את המועמדים באפליקציות ולהיפטר מאלה שרק רוצים לשלוח לך תמונות עירום או מאבדים עניין ברגע שאת מציעה דייט. בהתחשב בעובדה שהיא כרגע ברצף של עשרה דייטים עם גבר שהיא הזמינה לצאת לאחר היכרות באפליקציה, נתתי לאסטרטגיה שלה הזדמנות והצעתי לאלכס להיפגש מייד כשקיבלנו התאמה.

ג׳וזי פשוט מוצלחת יותר בדברים מסוימים, כמו צמות דג ומתכוני קינוחים מורכבים.

אני מביטה בשעון. השניות האחרונות שנותרו להמתנה נשרפות כמו פתיל של זיקוק דינור.

שעת המוות של הדייט: שבע וחצי.

מבוכה מכבידה על בית החזה שלי. אני מכריחה את עצמי להתעלם ממנה, נוטשת את שולחן הפיקניק ומצטרפת לתור הארוך מול מזנון ״החזיר הקטנוני״ כדי לקנות את ארוחת הנחמה שלי.

אני מחפשת את המספר של ג'וזי. היא עונה בצלצול השלישי, קולה הקטיפתי והקליל מנחם את גאוותי הפצועה. "מיה! את אמורה להיות בדייט."

"הוא לא בא."

"אוי, לא."

"אוי, כן. הבחור השלישי שהבריז לי בחודשיים. אולי אני מבריחה אותם." אני מציירת עיגול באדמה עם קצה הנעל, וחום מתפשט בלחיי. "אני שונאת את האפליקציות האלה."

"אני מצטערת." רחשים נשמעים מעבר לקו ומקהלה של צרצרים, כאילו היא יוצאת למרפסת כדי לדבר. "איך קוראים לו? אני צריכה למצוא את הפרופיל שלו ולהחליק שמאלה כדי לגרום לו להרגיש רע עם עצמו?"

"זה בסדר."

"זה לא בסדר! מגיע לך דייט עם בחור טוב שקופץ על ההזדמנות לפגוש אותך.״ היא מצקצקת לתוך אוזני. "מרקורי בנסיגה שוב. הייתי צריכה להגיד לך לקבוע את הדייט הזה אחרי יום שלישי הבא."

אני לא יודעת מה זה אומר שמרקורי בנסיגה, ובשלב זה של החברות שלנו, מאוחר מדי לשאול. "זה בסדר, הכול עבר ונגמר."

"לפחות הוא לא היה אחד מהמתחזים, נכון?"

צחוק עמוק נפלט ממני בתגובה. גברים עם פרופילים מדהימים שמתגלים כשונים לגמרי בחיים האמיתיים הם הדייטים הגרועים ביותר והסיפורים הטובים ביותר.

"אפילו לא סיפרתי לך על המתחזה האחרון," אני אומרת. "הג'ינג'י השרירי הזה שפיתה אותי בסוף השבוע שעבר עם הדברים שהוא כתב על עצמו בפרופיל. עשר דקות אחרי שהתחלנו לאכול, הוא הסתכל לי בעיניים, קרע עוף מטוגן מהעצם עם השיניים ואמר: ׳אני רוצה לשלם לך תעריף שעתי כדי שתבשלי לי בזמן שאת לבושה בתחתונים וחזייה׳, כשהפה שלו עדיין מלא.״

"הוא דיבר בפה מלא? צריך להכניס אותו לכלא.״

"זה מה שמטריד אותך בסיפור?"

"למען האמת, כן." הצחוק של ג'וזי מתפוגג ומשאיר אחריו אנחה רכה. "את בסדר?"

אני ממצמצת אל השמיים זרועי הכוכבים. היתרון בעובדה שאהבת נעוריי מהתיכון נטש אותי ביום חתונתנו, הוא שהחוויה חישלה אותי. נדרשו לב שבור ועשרות אלפי דולרים מבוזבזים כדי להגיע לנקודה הזו, כך שמספר דייטים רעים או הברזות ברצף לא ימוטטו אותי.

ועדיין, התחושה לא מדהימה.

"יותר טוב מזה ונשתגע," אני אומרת לבסוף. "זה באמת לטובה. הוא נראה חתיך מאוד. כאילו, חתיך מדי כדי להיות אמיתי."

"באמת? כמה חתיך?"

חיוכו של אלכס מבזיק במוחי. "חתיך מספיק כדי שאנשים יראו אותנו יחד ויחשבו, ׳על מה היא סוחטת אותו׳?"

"סליחה, יפיופה. אנחנו צריכות לדבר שוב על החיזוקים היומיים שלך? תחזרי אחריי, 'אני עשר מתוך עשר. הנוכחות שלי היא מתנה. אני טובה מספיק׳. בואי נשמע אותך, מיה."

מחשבותיי נודדות חזרה לכל הפעמים שבהן גרמתי לג'וזי לדקלם מנטרות מעודדות אחרי שהייתה בדייט גרוע, לא מעלה בדעתי שהאירוסין שלי עומדים להתפוצץ. היא בטח לא רצתה להגיד אותן אז, בדיוק כמוני עכשיו. "אני עשר מתוך עשר. אני סלסילת מתנה של אגסים חבולים שהושארו בפתח הדלת של מישהו ומרקיבים בחום. אני לא צריכה גבר, כי למערכות יחסים אף פעם אין סוף טוב, ואני מסוגלת לחלוטין לחיות את החיים שלי לבד, תודה רב —״

"גברת, אלה לא חיזוקים.״

"מה? זה נכון. אני איהנה מארוחת נחמדה עם עצמי, אלך הביתה, אעשה יוגה ואירדם על רקע שידורים חוזרים של ׳מרוששות׳. אחר כך פשוט אתחיל הכול מההתחלה. רואה? מי צריך גבר?״

"ברור שאת לא צריכה אחד, אישה חזקה ועצמאית שכמוך. אבל זה בסדר לרצות אחד. אל תתני לכישלונות לגרום לך להאמין שגם בניסיונות הבאים תיכשלי. את צריכה לנשק הרבה צפרדעים כדי למצוא את הנסיך שלך. מה שמביא אותי אל הדבר הטוב שיצא מהערב הזה — עכשיו את יכולה לצאת לדאבל דייט שסיפרתי לך עליו. החבר החדש שלי כבר דיבר עם החבר שלו. יש הרבה דגים בים."

"הים מלא בזבל, ובעלי החיים הימיים מתים בקצב מהיר. אפילו הדגים לא בטוחים,״ אני מציינת.

"בשביל מישהי שטוענת שהיא בסדר, את לא נשמעת בסדר."

"מצטערת. אני כנראה קצת מתוסכלת מעצמי. הייתי צריכה להיות חכמה יותר ולא להחליק ימינה. היה לו פרופיל שנראה כמו מישהו שמחפש ליהנות בלי מחויבות. הוא כתב רשימה של כל המקומות שהוא נסע אליהם ורשימת משאלות של דברים שהוא רוצה לעשות, שהייתה מורכבת בעיקר מטיולים וריגושים כמו צניחה חופשית. כאילו, הבנו, יש לך הרבה זמן פנוי והכנסה שמאפשרת לך לבזבז. ולבחורים עם כסף יש יותר מדי דעות לגבי מה שאנשים אחרים צריכים לעשות עם הכסף שלהם." העצבות מתנפחת בחזה שלי כמו בלון ככל שאני ממשיכה לדבר. "זה פשוט נהיה מעייף כל כך, את מבינה? הלוואי שאנשים היו לוקחים את האפליקציות האלה ברצינות וכותבים בפרופיל שלהם את מה שהם מחפשים במערכת יחסים. מה בחורה צריכה לעשות כדי למצוא —״

"תסלחי לי —״

״— בחור נחמד ומונוגמי? הבחור שקבעתי איתו הערב לא הצליח להתחייב אפילו לדייט אחד. אני לא מבקשת הרבה, רק בחור שיעדיף לשכב מול הטלוויזיה ולצפות איתי ב׳ברידג'רטון׳ בשישי בערב במקום ללכת לבר. וכמה נקודות בונוס לזכותו אם הוא לא מפחד להודות שזה מדליק אותו. מישהו שלא צריך טיולים אקזוטיים או צניחה חופשית כדי ליהנות, שמאפשר לי להיות מי שאני ונהנה מביקורים שבועיים בשוק פשפשים ומסקס טוב. לעזאזל, אפילו מתנוחה מיסיונרית בחושך בזמן שאף אחד לא מדבר.״ אני רוטנת. "נמאס לי כל כך מאורגזמות מזויפות. אני צריכה משהו ישן ו —״

"מיה?"

מחשבותיי צונחות מצוק תלול.

אני מעיפה מבט מעבר לכתפי. גבר עם שיער חום בגוון קפה, אורך מושלם של זיפים כהים ועיניים די מוכרות עומד מאחוריי, מואר על ידי האור הרך של הלפידים הדקורטיביים.

אלכס.

אני בוהה בו בפה פעור.

"חייבת ללכת, ג'ו." אני תוחבת את הטלפון לתיק ומסתובבת אליו. "אלכס?"

"זה אני." הוא מושיט לי את ידו הגדולה. שעון הרולקס היוקרתי שלו נוצץ באור הלפיד. רצועת הכסף בוהקת על עורו השזוף. "נעים להכיר. מיה, נכון?"

"כן." אני אומרת, אבל הפיתוי להמציא זהות חדשה מעולם לא היה חזק יותר.

כפות הידיים שלנו נפגשות. הדם פועם באוזניי כשמבטי בוחן את החיוך שלו — נחמד אבל קצת זחוח, כאילו הוא שותף לבדיחה שאני לא מודעת אליה — ממשיך לאורך זרועו — מוצקה, כמו ההחלטה שלי לעולם לא לדבר בטלפון שוב בציבור — ועד לידינו המשולבות. הוא לבוש בחולצה צמודה בצבע ירוק יער שעושה חסד לזרועותיו ולחזה שלו, ובג'ינס בלוי באורך המדויק. הם מתאימים לו באופן מושלם להחריד.

לרוע המזל, תמונת הפרופיל שלו היא ייצוג מדויק למראהו במציאות. הייתי אומרת שהתמונה הנהדרת אפילו לא משתווה למציאות, מה שהופך את כל העניין למרגיז עוד יותר.

אני בולעת רוק. "כמה שמעת?"

הבעתו מסתורית. "לא הרבה."

הוא משקר כדי לחסוך משנינו את המבוכה. אני יכולה לראות את זה. אך מכיוון שאני לא מסוגלת לדמיין משהו גרוע יותר מלשמוע את המילים ״אורגזמות מזויפות״ חוזרות אליי, אני לא מבקשת הבהרות.

"אוקיי." אני תוחבת אגודל תחת רצועת התיק שלי וממצמצת לעבר גגון הפסים בצבעי ורוד ולבן של המשאית. "אני רואה שמצאת את הרחבה."

"כן. הבקשה שלך להיפגש לא ציינה איזו משאית. מה הסיכויים שנבחר באותה אחת מתוך השמונה?" הוא שואל בחיוך מאולץ.

הבקשה שלי. הוא ניסח את זה באופן לא רומנטי בעליל. בקשות הן בשביל העברות בנקאיות והשאלות מהספרייה.

"זו המשאית הכי טובה כאן," אני אומרת, משוועת למצוא נושאי שיחה. "ומי לא אוהב כריך חם?"

"כריכים הם דבר נהדר." תשומת ליבו עוברת לטלפון שלו.

אני נושכת את הקשית של התה המתוק ומעמידה פנים שאני צופה במוזיקאי שמכוון את הגיטרה על הבמה בצד השני בזמן שאני בוחנת את אלכס מזווית העין. מוזר שהוא בחר לפרסם רק תמונה של הפנים באפליקציה — אם היה לי גוף כזה, הייתי מפרסמת אותו בכל פלטפורמה. רק לרגליים שלו מגיע חשבון נפרד.

כמעט הגיע תורי להזמין. זה הזמן להתייחס לפיל שבחדר. או יותר נכון, בתור ל״חזיר הקטנוני״. "אז... אנחנו עדיין עושים את זה?"

מבטו מתרומם לחצי שנייה לפני שהוא יורד בחזרה לטלפון שבכף ידו. "אנחנו צריכים לאכול, נכון?"

אנחנו צריכים לאכול, נכון? הוא רומנטי כמו ג׳וזי ואני כשאנחנו קובעות ללכת לארוחת צהריים בצ׳יזקייק פקטורי לשתות יין ללא הגבלה.

"כן," אני אומרת בהתגוננות ומעיפה מבט באגודליו שמקלידים במהירות. "אלא אם כן יש לך משהו חשוב לעשות. אני יכולה לקחת את ארוחת הערב שלי בטייק־אווי."

אני מעניקה לו את דרך המילוט המושלמת. אם הוא לא אהב את מה ששמע משיחת הטלפון שלי או את מה שהוא רואה, הוא יותר ממוזמן ללכת.

"לא, אני אישאר. זאת רק עבודה —״

הטלפון שלו צורח. אני מזנקת בבהלה מהרינגטון שלו, שנשמע כמו אזעקה שמבהילה יותר מהתרעה על טורנדו.

הוא בודק את המסך, ומצחו מתקמט. "סליחה, אני כבר אחזור. המשרד שלי במשבר כוח אדם. אם את רוצה לקנות את האוכל בינתיים, קחי את זה —״ הוא מכניס יד לכיס ושולף כרטיס אשראי, "ותקני שניים ממה שאת מזמינה בדרך כלל."

לפני שאני מספיקה להבין מה קורה, הוא מניח כרטיס אמריקן אקספרס פלטינום בכף ידי ויוצא מהתור.

אני מעיפה מבט בלקסוס של כרטיסי האשראי, או כל מכונית שהיא יותר יקרה מלקסוס — בתור מורה, אין לי מושג.

לאחר שאני מזמינה שניים מהפאניני בייקון פטה האהוב עליי ותה מתוק בשבילו, אני מהססת קצת כשמגיע הרגע לשלם. ממילא תכננתי לשלם על עצמי, ואני לא יכולה פשוט להשתמש בכרטיס של הגבר הזה על ההזמנה שלו כשאני לא יודעת את ספרות הקוד של הכרטיס או כל מידע בסיסי. זה בטח לא חוקי.

הארוחה הזאת עליי, אני מניחה.

קבוצת אנשים מפנה שולחן בקצה. אני מתיישבת עם האוכל שלנו עד שהוא חוזר. כללי ההתנהגות מכתיבים שלא אתחיל לאכול בלעדיו.

חיכיתי זמן רב כל כך כדי לאכול. כמה ארוכה שיחה יכולה להיות?

***

עשרים דקות לאחר מכן, כשהדאגה שלי התפתחה לחרדה מוחלטת — הוא ברח? האם אני עתידה להיות מופללת בגניבת אמריקן אקספרס? הוא צונח על המושב מולי ומרעיד את שולחן הפיקניק. ידו נשלחת להכניס לכיס את הכרטיס שהנחתי ליד האוכל שלו. "מצטער. לא ציפיתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. יכולת לאכול. לא היית צריכה לחכות לי."

"לא הייתי בטוחה," אני אומרת בטון יבש ומרימה את הפאניני אל הפה. הוא קר, אבל בשלב הזה אני גם מוכנה לאכול את קופסת הנייר שהוא הוגש בה. "פתרת את המשבר שלך?"

הוא מנפנף בידו. "הם יחיו. זה לא סוף העולם, גם אם הם חושבים שכן.״

בהתחשב בעובדה שהרינגטון שלו הוא אזעקה, משהו אומר לי שהוא לא באמת מאמין בזה.

"טוב, בחזרה אלייך." הוא מנסה ליצור קשר עין, אבל אני מתחמקת ובולעת את הביס שבפה שלי, עדיין רעבה מכדי לסלוח. "הפרופיל שלך אמר שאת מאלפת ילדים מקצועית. מה זה אומר?"

"אני מלמדת כיתת גן חובה בבית הספר היסודי אבונדייל."

"אה, וואו. איך זה?" לפי ההתפעלות והפחד בטון שלו, אפשר לחשוב שהתוודיתי על חיי כפושעת.

במוחי מבזיק מראה התלמידים שלי צווחים בהתלהבות בגלל הלוח הלבן האינטראקטיבי החדש שהותקן על הקיר שבדיוק נצבע בירוק מנתה.

איך אפשר לבטא את רגשותיי כלפי העבודה שלי במילים? מבחינתי היא כמו פאי תפוחים טעים עם מילוי רב מדי. טעים, אבל בלתי אפשרי לסיים בזמן סביר. קשה לאכול כל יום באופן קבוע. שלב בחיים שאני חוששת שאהיה לכודה בו לנצח בזמן שהמטרה הגדולה יותר מבחינת קריירה נותרת מחוץ להישג יד.

עם זאת, מכיוון שאלכס נראה מזועזע מעצם המחשבה ללמד, אני מדחיקה את מחשבותיי ובוחרת בתשובה דיפלומטית. "זה אושר. הכיתה שלי היא המקום שבו אני הכי שמחה, והרגע זכיתי במענק כדי לשפר אותה. אני מתכוונת ללמוד איך לבנות קיר תחושתי. זה אמור להיות כיף.״

הוא משמיע שריקה חלשה. "אני לא יודע איך את עושה את זה. עבדתי עם הרבה מורים לשעבר שפרשו אחרי כמה שנים. הם סיפרו לי סיפורי אימה על ילדים קשים. בטח יש לך סבלנות של קדושה."

הרוח יוצאת מהמפרשים שלי מייד. "סיפורי אימה? זה מעציב אותי."

"אה, אל תדאגי! כולם בסדר." הוא מקרב את הפאניני אליו ובוחן אותו. הוא נוגס בו, והפריכות של הלחם הקלוי הקר כמעט מגונה. "כולם בסופו של דבר אהבו את התפקידים החדשים שלהם."

העצבות שלי כוּונה אל הילדים הקשים, שסביר להניח שממשיכים לבטא את הטראומות שלהם במערכת חינוך ציבורית מיושנת וחסרת תקציב שלא עונה על הצרכים שלהם, אבל בסדר. "טוב, אז אני שמחה בשבילם. מזלי שאני עובדת בבית ספר נהדר כל כך.״

הוא מעיף מבט בפניי. "נחמד. לא הייתי מסוגל לעשות את זה. מגיע לך את כל הכסף שבעולם.״

אני משתדלת לא לעקם את פניי. כל מה שאני שומעת בטון שלו זה, תיהני לך, אני מעדיף לקפוץ מצוק. "לא חובב ילדים?"

"קשה לדעת. אני לא ממש נמצא בסביבת ילדים."

אני לועסת בהרהור. בנוסף להיותי מורה, אני דודה לשלושה ילדים. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי רחוקה מהם. הוא היה מתעלף באירוע של משפחת מאדן.

הוא פותח את הכריך, בוחן את התכולה, מוציא את העגבניות ומחזיר את הלחם.

"אה, סליחה." אני מצביעה על הפאניני שלו. "לא ידעתי שאתה לא חובב עגבניות."

"סתם עניין של מרקם ושל טעם. בדרך כלל זה לא עניין גדול, אבל הם שמו ממש הרבה. אני לא מבין למה להרוס כריך טוב כל כך באופן הזה.״

אני מכחכחת בגרוני. "אמרת להזמין שניים ממה שאני אוכלת בדרך כלל. אני תמיד מכפילה את העגבנייה. זה האוכל האהוב עליי.״

"אה." הוא מעיף מבט מבויש בארוחת הערב שלו. "מאוד בריא מצידך. את סופרת קלוריות?"

"אני מעדיפה לספור את הימים שלי על פני כדור הארץ מאשר לספור קלוריות, למען האמת."

הוא מתכווץ. "כן."

הערה לעצמי — די בטוח שאלכס סופר קלוריות. הגיוני, עם גוף כזה.

הגיע הזמן לשנות כיוון. "מה הסרט האהוב עליך?"

"אני לא בטוח. אני לא חושב שצפיתי בסרט מההתחלה ועד הסוף מאז הקולג', למען האמת. את אוהבת סטנדאפ?"

אני מרימה את הלסת מהקרקע. מי מעדיף סטנדאפ על סרט טוב? "לא ממש," אני אומרת. "רק לחשוב על זה גורם לי חרדה. האנשים המסכנים האלה נמצאים למעלה על הבמה, מזיעים תחת אור הזרקורים ונלחמים על החיים שלהם. כולם מתכווצים בקהל, ותוהים מה הסטנדאפיסט תכף יגיד. איך מישהו יכול לסבול את זה?"

החיוך שלו אירוני. "אני אוהב את זה. כולם מחכים לכל מילה של הסטנדאפיסט, והאנרגיה מחשמלת. אני יכול לצפות בזה כל היום."

מדהים. אני זזה בחוסר נוחות ומתחמקת מקשר עין איתו.

פעם הלכתי בטעות עירומה ברקע בזמן שהארוס שלי לשעבר, מייסון, דיבר בשיחת וידיאו עם המשפחה המורחבת שלו, וזה עדיין היה מביך פחות מהשיחה הזו. אני צריכה לשנות כיוון שוב. אני כמו רוס מ״חברים״ שמנסה להעלות את הספה שלו במדרגות. "יש לך משפחה באזור?"

"לא. רק חבר מהקולג׳."

אני מהנהנת בהרהור. מעבר למקום חדש בלי משפחה בקרבת מקום זה בטח קשה. "מצטערת."

"אין על מה להצטער," הטון שלו קליל מספיק כדי שאאמין לו. "מה איתך?"

אבי ואחיותיי אולי דוחפים את האף לעניינים שלי בכל שעה ביום ובכל יום בשנה וחשים צורך להביע את דעתם על כל החלטה שלי, אבל אני לא יכולה לדמיין את עצמי רחוקה מהם. "כל המשפחה שלי גרה כאן. אבא שלי, שתי האחיות שלי ובני הזוג והילדים שלהן.״ חמימות מתפשטת בי. "אני אוהבת שכולנו קרובים. הרבה יותר כיף במסיבות ככה, אתה יודע?"

"מממ," הוא ממלמל, מסובב את צלחת הפאניני שלו ומתבונן בי.

אני לא יודעת אם זה מממ של הפתעה או בלבול, ולא מתכוונת לשאול.

"יש מקומות גרועים יותר לגור בהם,״ הוא מוסיף. "אבונדייל נחמדה. קטנה, אבל לא לעוד הרבה זמן. זה היעד החם הבא לפיתוח.״

אני נאנחת ומדמיינת את המבנה החדש של הבנק שמטיל צל על האגף שלי בבית הספר באופן כמעט תמידי. "שמעתי. איזה באסה."

הוא צוחק, עד שהוא מבין שלא צחקתי. "אה, מצטער, חשבתי — זה יעלה את ערך הדירות, לא? כל הצמיחה הזאת?"

נכון. כל האינפלציה הזו, שהורגת את היכולת שלי לרכוש בית. אבל הוא לא צריך לדעת את כל זה. "אבונדייל לא השתנתה הרבה זמן, אז די מוזר לראות את כל הבנייה,״ אני מודה. "אני לא מתלהבת מזה כל כך."

"הבנתי. טוב, את תמיד יכולה לעבור אם לא תאהבי את השינויים. למרות שכנראה תהיי מאושרת יותר ממה שאת חושבת ברגע שיהיה עוד ׳טארגט׳ וכמה כבישים אמיתיים במקום הזה. עם יותר משני נתיבים.״

שני נתיבים? יש בעיות גדולות יותר. כמו... ירידה בשכר.

"לא קל לעבור מצד אחד של העיר לצד השני, אז שלא לדבר על לעבור עיר או מדינה אחרת," אני נועצת בו מבט נוקב. "קשה לתאם את חוזי השכירות ותאריכי תחילת העבודה כך שלא יהיו חפיפה או פער. חוץ מזה, זה הבית שלי, אז אני לא מתכוונת פשוט לעבור.״

גבותיו מתכווצות. "באמת? את לא סקרנית לראות מה עוד יש שם בחוץ?״

"לא ממש, לא. טוב לי כאן."

"אין בזה שום דבר רע." הוא מצמיד את קצות אצבעותיו מתחת לסנטר במבט מהורהר ולאחר מכן מזדקף. "זוכרת שהזכרתי חברים לשעבר לעבודה שהיו מורים? אני יכול לתת לך את המספרים של חלקם אם אי פעם תרצי ליצור קשר ולבדוק את מצבם בהשוואה למצבך, למקרה שתהיי סקרנית לגבי שכר ואיכות חיים במקומות אחרים.״

"אה." אני מהנהנת בניטרליות. אני מעריכה את מה שנשמע כמו הצעה שנובעת מכוונות טובות, אבל לא לגמרי בטוחה מה לעשות איתה. "תודה. אקח את זה בחשבון."

"אין על מה. אשמח לגרום לזה לקרות."

אם לצטט את אלכס, מממ.

אם הוא חושב ש״מצבי״ מצריך שדרוג, אני לא יכולה שלא לתהות מה נראה לא מרשים במיוחד בעיניו.

לא אמור להיות לי אכפת. יכול להיות שהוא סתם אוהב לעזור. אבל לחיות את חיי בהתאם לדעות של אחרים לא עזר לי בעבר. לא שמייסון השאיר לי הרבה ברירות — הדעות שלו תפסו נפח גדול בבית שלנו.

בכל מקרה, תמיד אוכל ליצור קשרים בעצמי אם משהו ישתנה וזה יהפוך להיות רלוונטי.

דממה כורכת את זרועותיה סביב השולחן ולוחצת. אפילו דיון מעורפל על העתיד עצר את השיחה הזו.

עתיד.

לא שיהיה לנו אחד כזה, כי נראה שאנחנו שונים לגמרי בכל המובנים.

אני נאנחת. הנשמה שלי נאנחת. דייטים הם כמו קרב אגרוף, ואני במרחק מכה אחת מלהיכנע.