חקירה רומנטית

המשימה שלפניו היתה פשוטה: לברר האם הדוגמנית אוֹריאל קוּבייר היא אכן בתה הסודית של כוכבת הסרטים של בוליווד. אבל כשמבטיהם של בעל חברת החקירות והאבטחה, המיליארדר ויג'יי שאהיר, ושל אוריאל היפה מצטלבים, כל מחשבה על עבודה נמחית מראשו ‒ מה שמוביל לכמה שעות גנובות שבהן כל הכללים מופרים...

מספר שבועות לאחר מכן אוריאל זוכה לשתי הפתעות שדי היה בכל אחת מהן כדי לשנות את חייה. ראשית, האמת בנוגע לזהות של אמהּ הביולוגית. שנית, היא נכנסה להיריון מויג'יי! הוא דורש להתחתן, אבל האם היא באמת תוכל להתחייב לכבד ולנצור אותו לעד אחרי שעד עתה הם חלקו יחד רק את המפגש היחיד והמיוחד ההוא?

הכימיה ביניהם לוהטת.
התוצאות לא פחות ממדהימות ברומן המרתק פרי עטה של סופרת רבי המכר דני קולינס.

1
אוֹריאל קוּביֵיר פתחה את דלת חדר המלון שלה, בציפייה למצוא זר ורדים ליום הולדתה, אך נתקלה רק במנקה, עם מגב בידו.

מון דיה, אפילו עובדי התחזוקה באיטליה ממש חתיכים. מבטה המופתע נמשך מיד לעבר הדלי הצהוב, אך היא אילצה את עצמה להרים את עיניה עד שמבטה הגיע אל עיניו, שהיו כל כך כהות שנראו כמעט שחורות. בדומה לספל האספרסו שעורר את כל חושיה רק לפני שעה בערך, היא חשה שוב שהיא נגררת מתוך העמימות של מחשבותיה הסתמיות לתוך מין נכונות לחוות כל מה שיהיה ליום הזה להציע לה.

"מי סקוזי. אמרו לי שיצאת." האיטלקית שלו לא הייתה לגמרי שוטפת, חיוכו היה לחוץ, שפתיו מתוחות בקו ישר, בהתנצלות על כך שהוא "הורג" את השפה. "אמרו לי לנקות רטוב." קולו נשמע מפתה מאוד, כמו שהשפה האיטלקית אמורה להיות, בעוד שמבטאו והגוונים הכהים שלו העידו על מוצא מזרח אסייתי.

אוריאל הרגישה תמיד מין קרבה לא מובנת לאנשים מחלק זה של העולם, למרות שהוריה היו אמורים להיות זוג מעורב מאירופה המזרחית.

"אן פראנסה?" היא הציעה. "או באנגלית?"

"אנגלית, תודה." דיבורו נעשה נקי ומהוקצע, כמו של בוגר פנימיה בריטית איכותית. "נאמר לי שיצאת למשך כל היום, והורו לי לנקות נוזלים שנשפכו."

למען האמת, הוא היה יכול לעבוד בתחום העבודה שלה, עם עצמות הלחיים החדות הללו, הפה החושני ובלורית השיער הגבוהה והפרועה וזיפי הזקן המרושלים. הוא היה הרבה יותר גבוה מהמאה שבעים ושמונה סנטימטרים שלה, וכתפיו הרחבות מתחו את תפרי הסרבל שלו עד כדי פקיעה כמעט.

"לא הזמנתי שום ניקוי," היא אמרה, בפליאה.

"מי זה?" קולו של הסוכן שלה, פייטון, נשמע באוזנה.

"הו, רק רגע." היא שכחה שהיא באמצע שיחה, והצביעה כעת לעבר אוזניית הבלוטות' שלה, כדי להבהיר לעובד המלון שהיא לא מדברת איתו. "יש מישהו בדלת החדר שלי, אבל זאת כנראה טעות. לא הזמנתי אף אחד."

"המנקה שלחה לי אס-אם-אס." איש האחזקה שלף את הטלפון שלו מהכיס העמוק של הסרבל.

"המנקה עוד לא הייתה פה בכלל," היא אמרה.

איך זה שהאליל המשכיל הזה עובד עם מגב לפרנסתו? עם מבנה הגוף הזה, הוא היה יכול להיות פועל בניין או שומר סף באיזה מועדון לילה, לכל הפחות – אם כי גם זה היה בגדר בזבוז גמור של הופעה חיצונית כה מרהיבה. המצלמה הייתה פשוט מתה על המראה שלו.

היא אהבה את המראה שלו. אוֹריאל ראתה גברים יפים כל יום, אבל אף אחד מהם לא הקרין אנרגיה רבת עוצמה כזאת, שכמעט גרמה לה לקחת צעד מעריץ אחורה, בעודה משתוקקת ליהנות מקרבתו. זה היה כמו זרם חשמלי, שגרם לקצות העצבים שלה לרטוט.

ולמרות שגברים נאים כמעט אף פעם לא השפיעו עליה, היא חשה דחף כמעט בלתי נשלט לסלסל את שערה סביב אצבעה, להטות את ראשה ולהמתין בנשימה עצורה לדבריו.

"שלחי אותו לדרכו," הורה פייטון באוזנה.

כנראה שזה מה שהיא צריכה לעשות. הקריירה שלה תפסה את מלוא תשומת הלב שלה כעת, העניקה לה את תחושת הערך העצמי שהייתה חסרה לה בדרך כלל. היא לא הייתה מודה לעולם, בפניו של אף אחד, בתחושת חוסר הערך העמוקה שליוותה אותה תמיד, או בחלל שחשה בתוכה, שדרש להתמלא בתשומת הלב וההערכה של אנשים. זה לא היה אפילו הגיוני בכלל. היה לה כל מה שכל אחת אחרת הייתה יכולה לרצות – בריאות, מצב כלכלי טוב, אינטליגנציה ועצמאות, בנוסף למראה שענה על כל האידיאלים המודרניים של יופי.

היא הייתה זוכה ללעג אינסופי, אילו הייתה חושפת את הרגשתה של "להיות פחות מ – " כך שניתבה את כל החרדה שלה להתקדמות לפסגת תחום העבודה שלה, בלי שתיתן לשום דבר, כולל גברים, להסיטה מנתיבה.

אבל פתאום, לא חסר לה בכלל זמן להתבונן בזר הזה מחליק באגודלו על מסך הטלפון שלו. הוא בחן אותו בהבעת ריכוז, ומידת הריתוק שלה הייתה מביכה ממש, אם כי היא לא יכלה להתגבר על זה.

הוא השיב את מבטו לפגוש את מבטה, תפס אותה נועצת בו עיניים ענקיות, כמו איזו נערה מוכת אהבה. זה גרם לתחושת צניחה בבטנה, כאילו היא נישאה על גל שהתנפץ.

"טעות שלי. זאת הקומה הלא נכונה. ועמית שלי לעבודה כבר טיפל שם בבעיה." הוא השיב את המכשיר לכיסו, כשמבטו החודר מוסיף להיאחז במבטה.

עורה התהדק ועצמותיה התרככו. היא ידעה מתי גבר מעוניין בה. כמעט אף פעם זה לא היה הדדי, אך הנה עמדה כאן כעת, כשהיא חשה שהיא נמשכת אליו בכל הווייתה.

זה היה מבלבל מאוד, להישטף בגל תחושות גדול כל כך. לחוש שהיא לא מסוגלת לעשות דבר, רק לעמוד שם כשהוא בוחן את הופעתה במכנסי הקורדרוי גבוהי המותן שלה, עם הכתפיות התואמות, מעל לחולצה הפרחונית בעלת המחשוף העמוק.

המתח של שפתיו שכך וכתפיו נרגעו. אבל זה לא היה אך ורק עניין מיני. היה דבר מה נוסף בבחינה שלו. לא כוונה בדיוק. אולי מין תהייה על קנקנה? הוא אהב את מה שראה, אבל הוא גם צלל אל תוך עיניה כאילו חיפש בהן תשובות לשאלות שלא נשאלו.

היא לא ידעה מה בדיוק היה פשר הפן היותר רגוע הזה של מבטו הבוחן, אך זה היה הרבה פחות מטריד, אם הוא היה מחייך חיוך זאבי ואומר לה משהו רומז. עם מהלך כזה היא הייתה יכולה להתמודד, בעזרת פלירטוט או יחס קפוא. אבל מה שזה לא היה, גרם לה להצטמרר בתחושה מבשרת רעות. האיש הזה עמד לשנות לגמרי את חייה.

איזה הבל הבלים, היא נזפה בעצמה, בניסיון להעמיד פנים שהיא לא מסמיקה בתגובה. אבל היא הייתה מלאה בציפייה ובמשהו נוסף – סקרנות, גם מצידה. תחושה עזה מאוד של אפשרויות לא ידועות. התרגשות.

"יש משהו אחר שאני יכול לעשות בשבילך, אם אני כבר פה?" הוא שאל, בנימה ניטרלית לחלוטין.

המתח נגוז מהאוויר בבת אחת.

היא קראה אותו לגמרי לא נכון, הבינה בצער. הוא עובד של המלון, שמחכה שהיא תשחרר אותו ללכת לדרכו. זה כל מה שעמד מאחורי השתיקה הטעונה שהתארכה לה. האם הוא שם לב לכך שפיה נמלא ריר למראהו, שהיא משתוקקת שגם הוא ירגיש כמוה? כמה מביש.

"כן, בעצם." כשסומק לוהט של מבוכה צובע את לחייה, היא נאחזה בתירוץ הראשון שעלה בדעתה, לגרום לו להישאר שם עוד. "מאורר התקרה בחדר השינה שלי רועש." זה הוציא אותה מדעתה, במשך כל הלילה. "לא הספקתי להתלונן על זה עדיין, אבל אני תוהה, האם זה משהו שתוכל לתקן?"

בשתיקה שהשתררה, היא הייתה מוכנה להישבע שיכלה לשמוע את גלגלי השיניים במוחו מתחילים להסתובב, בערכו חישוב מהיר. "אני יכול להסתכל על זה."

ליבה של אוֹריאל הלם מרוב מתח, אך היא הצמידה את גבה לקיר כדי לאפשר לו להיכנס במעבר הצר.

הוא הותיר את המגב והדלי מחוץ לדלת ולרגע הצטופף אליה וכאילו לקח את כל האוויר מחלל הכניסה הקטן הזה.

האינסטינקטים שלה עקצצו באזהרה נוספת, לא בגלל שחשבה שהוא מהווה סכנה פיזית, אלא בגלל המודעות שלה לעוצמה שקרנה ממנו. הוא היה יכול לפתות אותה, בלי לנסות בכלל. דמה ניגר כמו סירופ מייפל חם תוך שניות, כשהוא עמד והתנשא מעליה כה קרוב, בעקמו זווית אחת של פיו. כשבעיניים הכהות הללו מסתתרת הבטחה ללילות ארוכים וחושניים.

מעולם היא לא הרגישה ככה, בהיפגשה עם גבר. זה היה קסם טהור, להחזיק את מבטו ולחוש מחוברת, באיזו רמה שהייתה הרבה מעבר לכל מה שאמור לקרות בין אנשים זרים.

ואז הבעתו התקשתה והפכה לסירוב. הוא הסיט את מבטו בכוח לפנים, פסע ונכנס אל תוך החדר.

הוא קלט. והוא החליט שהוא לא מעוניין לנסות להתחיל איתה.

כל גופה נכנס לנפילה חופשית, ותחושת הערך העצמי שלה התפוררה מעוצמת המהלומה. אוֹריאל הייתה מאוד רגישה לדחייה. היו לה תיאוריות בנוגע לסיבות לכך – כמו היותה מאומצת ובת יחידה. לדעתה, אנשים שחוו מריבות עם אחיהם וזכו עדיין לאהבה אחר כך, נעשו חסינים יותר למהמורות הקטנות שמצפות לכולנו בחיים.

היא שנאה את זה שהיא נותנת לדחיות קטנות כאלה לגעת במקום כל כך עמוק בתוכה, אבל כך היה תמיד. העלבונות הקטנים ביותר פגעו תמיד ישר בלב הרך של נשמתה.

זאת הייתה תגובה כה מעוותת, כי התחלה עם אורחת של המלון הייתה עלולה לעלות לאיש הזה במשרתו. בכל מקרה, לה לא היה בחייה מקום לרומנים. אז מה כבר אכפת לה, אם גבר שהיא לעולם לא תראה שוב חושב שהיא שווה את הזמן שלו או לא?

אבל עדיין, היא נעלבה כל כך, שכבר חשבה לבקש ממנו לבוא לטפל בזה מאוחר יותר, אך הוא כבר ניסה להדליק את המתג שעל הקיר, בהסתכלו על המאוורר שמעל שולחן הקפה. הוא לא ענד טבעת על האצבע, היא שמה לב, ולא היה סימן לבן של טבעת שהוסרה. היא כעסה על עצמה בגלל שהסתכלה על זה בכלל.

"המאוורר של חדר השינה," היא מלמלה, בנופפה בידה אל צידו השני של הטרקלין הקטן.

"לא נתת לו להיכנס לחדר." קולו של פייטון שוב הקפיץ אותה.

היא ממש הייתה חייבת להתחיל להתאפס כבר. "דווקא כן. זה בסדר גמור."

"ככה בדיוק נולדות שערוריות."

"בזה שאני עושה מה בדיוק? אני חיה חיים של נזירה." בפרהסיה, כשהיא צעדה על מסלולי התצוגות בלבוש תחתון, היא עשתה דברים הרבה יותר נועזים מאשר בחייה הפרטיים. היא לא לקחה איתה לנסיעות שום תכשיטים ששווה לגנוב, ולא היו לה גם שום מנהגים סודיים ששווה לחשוף.

היא צנחה על הספה, בהפנותה במכוון את גבה לאיש שלחץ על המפסק בפתח דלת השינה. בניסיון שלא לחשוב על כך שנעליו נראות הרבה יותר יפות מכפי שהייתה מצפה מנעליים שאיש במקצועו יוכל להרשות לעצמו.

אולי הן הושארו על ידי אחד האורחים במלון ובמקרה התאימו למידה שלו. לפעמים, גם היא השאירה אחריה יין או פריטי לבוש במהלך נסיעותיה. ברוב בתי המלון, יש סידור שעל פיו צוות האחזקה יכול להתחלק בפריטים שנשכחו, כחלק מההטבות של התפקיד.

"אם מישהו ראה אותך מכניסה אותו לחדר זה עלול לפגוע בעניין של דיוק רודס," אמר לה פייטון.

איכס. נכון. זאת הייתה הסיבה לשיחה הזאת. אוֹריאל הוצגה בפני כוכב סרטי הפעולה המזדקן, במסיבת קוקטייל שנערכה כמה לילות מוקדם יותר.

"אתה באמת חושב שכדאי לי לנסוע איתו לפסטיבל קאן? הוא כפול ממני בגילו."

"הוא מחבב אותך."

"דיברנו בקושי חמש דקות." הוא ניסה לנשק אותה על השפתיים. "באמת שאין לי שום מושג, אם אני מחבבת אותו או לא." היא לא. "אתה בכלל דיברת איתו? הרחת את הסירחון של הבל פיו?" היא הוסיפה והזיכרון גרם לה להעוות פנים.

"זה חלק מהתדמית שלו, שיש לו תמיד סיגריה ביד."

"וכוס משקה ביד השנייה? הוא הסריח מוויסקי." הריח החמוץ העז של שתייה רצינית בקע מכל הנקבוביות שלו.

"זה וויסקי טוב, מלאך שלי. האיש עושה שוברי קופות. המצלמות עוקבות אחריו לכל מקום. את רוצה לקחת את הקריירה שלך אל השלב הבא, או לא?"

"כמובן שכן, אבל זהו שבוע החופש היחיד שלי, במשך כל השנה." והוריה עמדו לחגוג את יום נישואיהם השלושים. "הנסיעה הזאת תחתוך ממנו יומיים."

"תוכלי לטוס מקאן ישר לטור. האנשים שלו ישלמו על כל זה."

פייטון היה הכי טוב בתחום. אף אחת לא יכולה לעבור מלהיות בחורה שברחה מהבית למי שמובילה קמפיינים בינלאומיים, בלי מישהו כמוהו שיסלול לה את הדרך. תודות לו, היא כבר לא נאלצה לחלוק חדר עם דוגמניות אחרות אלא זכתה לקבל סוויטות מחלקה ראשונה כמו זאת שבה הייתה כעת, עם הנוף המרהיב של קו הרקיע של מילאנו.

ועדיין, האסטרטגיה שלו נראתה לה מדכאת. מה בנוגע להצלחה בזכות עבודה קשה? מה בנוגע להתקדמות בזכות הכישורים שלך? למה היא צריכה להשתמש בגימיקים שחוקים? איך מישהו יכבד אותה, אם היא לא מכבדת את עצמה?

"אני חוששת שמה שגבר מסוגו של דיוק רודס יצפה, אם – "

חבטה עמומה וקללה חדה גרמו לה להזדקף במקומה ולהסתובב, כדי להסתכל לעבר חדר השינה.

איש התחזוקה פרש שמיכה נוספת על המיטה, והוא היה שרוע על גבו במרכזה, כשהוא הודף את המאוורר מעל חזהו ודם זולג לו על המצח.

"אני חייבת לסיים." היא שלפה את האוזנייה מאוזנה וקמה בקפיצה מהספה.

"זהירות. תישאר על המיטה," מיהרה אוֹריאל להגיד. "אני אצלצל למטה, להזעיק עזרה."

ויג'יי שאהיר התרומם לישיבה, כדי להניח את המאוורר על הרצפה. "אני בסדר."

הוא איבד את שיווי המשקל שלו ונחבל, אבל זאת הייתה אשמתו. הוא סרק את החדר כדי למצוא רמזים שילמדו אותו אודותיה, תוך שהוא מאזין לשיחה שלה וחושב מחשבות לא לגמרי טהורות – עליה ועל המיטה שעליה עמד.

הוא לא התרכז יותר מדיי במאוורר, שבתיקונו הוא העמיד פנים שהוא עוסק, הוא רק העניק טלטול פזור דעת לחיפוי של הבסיס שלו. אבל המכשיר הארור נפל עליו פתאום וחבט בו, בעוצמה רבה מספיק כדי שהוא יכעס על עצמו על היותו כה חסר זהירות.

"זה היה עלול ליפול עליי, במהלך הלילה שעבר." היא הסתכלה על חוטי החשמל שהשתלשלו מהתקרה. "הראש שלך מדמם. אתה זקוק לעזרה ראשונה, ואני צריכה להגיש תלונה רשמית."

היא הקיפה את המאוורר על הרצפה ושלחה את ידה אל מכשיר הטלפון האלחוטי, שניצב על הבסיס שלו ליד המיטה.

"לא!" הוא זינק לרוחב המיטה, כדי לתפוס את פרק כף ידה. "הם יפטרו אותי."

לא נכון. בכלל לא. הרי הוא לא עבד כלל במלון הזה. מה שהיה עלול להיות קשה עוד יותר להסביר.

"טוב..." אפילו עם מצח קמוט בהבעה מיוסרת, היא הייתה האישה היפה ביותר שהוא ראה אי-פעם.

על פי הפרופיל שלה ברשת, היא הייתה תערובת של דם רומני וטורקי, שאומצה וגודלה על ידי זוג צרפתי. ויג'יי היה מוכן להישבע שהיא נראית לגמרי הודית, עם הגוון השחום המוזהב הזה של עורה והגבות החזקות הללו. לעזאזל, פנים אל פנים היא נראתה עוד יותר דומה ללאקשמי דלאל, הכוכבת של סרטי בוליווד, עם עיניה החומות הגדולות, מבנה העצמות המעודן של פניה האובליים, ושערה הכמעט שחור, וגלש בגלים לא מרוסנים. פיה היה חף משפתון אבל היה עדיין משכנע, עם השפתיים המלאות שהיא כיווצה בעקשנות.

"אני לא אתן להם לפטר אותך." היא עמדה זקופה והקרינה את הביטחון העצמי שיש לאנשים עם כסף.

אל תהיה צבוע, ויג'יי. גם אתה בעצמך אדם עשיר.

ועוד יותר מכך, בקרוב מאוד, אבל הוא הרוויח ביושר את הזכות לסלוד מיורשות עשירות ומפונקות.

"אני חדש פה, עדיין." בין אם היא פירשה את זה כחדש במלון או בארץ הזאת, לא היה חשוב. אלו היו שתי גרסאות די קלושות של האמת. בלי משים, הוא ליטף באגודלו את עורה הרך להדהים, בניסיון לשכנעה.

נשימתה נעתקה וניצוץ מבולבל הבליח בעיניה, ומשם עבר להינעץ בשיפולי בטנו, כדי להפיח שם להבה בתגובה.

כל חלק שלה חתך לו את המוח לפרוסות דקות, הקשה עליו לזכור שהיא היעד של החקירה שלו. או שהיא סתם בחורה תמימה שנבחרה במקרה, בגלל הדמיון שלה לאיקון הבוליוודי. איך שלא יהיה, היא הייתה המפתח לכך שאחותו של ויג'יי לא תרומה ותאבד את כל ההון שלה.

ויג'יי הכריח את עצמו לשחרר את ידה של אוֹריאל והוא התגלגל וקם על רגליו בצידה הרחוק של המיטה. "אם תתני לי רק שעה, אני אסדר את כל זה," הוא הבטיח. "אני צריך רק להביא כמה כלים."

הוא לא היה חשמלאי מדופלם, אבל הוא היה מסוגל לחבר מחדש מאוורר תקרה.

"בעצם, אני צריכה לצאת לפגישה." היא הציצה בשעון.

"אני אכנס בכוחות עצמי." זה מה שהוא התכוון לעשות מראש, עם הכרטיס המגנטי הכללי של המנקים, אותו הצליח להשיג בדרך לא דרך. הוא הסתכן והקדים לבוא, בתקווה שהיא כבר יצאה למשך שארית היום. המגב היה רק אביזר במה. הנקישה בדלת, רק ליתר ביטחון.

"בסדר, אני מניחה." מבטה המפקפק צנח אל תג השם שעל דש הסרבל השאול, ואז שב כדי לפגוש את עיניו. "אתה עדיין מדמם, אתה יודע? שב בבקשה." היא החוותה בראשה אל קצה המיטה ונעלמה לכיוון חדר הרחצה.

הוא הרים יד אל הקילוח הרטוב שעשה את דרכו במורד רקתו. למראה הדם הוא מחה את ידו בשרוול הסרבל שלו, מה שהותיר כתם כהה על בד הכותנה הכחול והעבה.

"אל תדאגי. אני אשאר בחיים," הוא קרא אחריה.

"לא. תן לי לראות." היא חזרה עם תיק קטן, שנשא צלב אדום על צידו. "אני ביקשתי ממך לתקן את המאוורר הזה. זאת אשמתי."

הוא היסס, ואז התיישב על קצה המיטה ועצם את עיניו, תוך ניסיון שלא לדמיין איך הכתפיות הללו ממסגרות את שדיה ומציגות לראווה את המחשוף שלה, באופן מגרה כל כך. לרגע, הוא חשב להתוודות ולהגיד, תראי, אני צריך דגימת די-אן-איי שלך.

תיבת שרצים בגודל ענקי הייתה נפתחת בוודאי בשלב הזה, ולשם מה? הסיכוי שיש קשר משפחתי בין אוֹריאל ללאקשמי דלאל היה קרוב לאפס. למיטב ידיעתו של ויג'יי, איזשהו נוכל קפץ על הדמיון החיצוני של אוֹריאל ללאקשמי, בשביל להניח את ידיו על ההון שויג'יי ואחותו עמדו להרוויח, כשימזגו את חברת האבטחה והחקירות ויקיי סקיוריטי סולושנז עם חברה בינלאומית גדולה יותר.

בגלל הסיכוי הקלוש, שאותו "לקוח" שלהם אומר אמת וללאקשמי יש באמת בן או בת איפשהו, ויג'יי הבטיח לאיש דיסקרטיות מוחלטת. אם כי המקריות של העניין כולו נראתה לו די מוגזמת. כשויג'יי יצא לנסיעה הזאת לאירופה, הוא החליט לנצל את ההזדמנות לרדת לשורש העניין. הוא סטה ממסלולו כדי להגיע למילאנו, כדי שהדרכים שלו ושל אוֹריאל יפגשו. כל שהיה עליו לעשות, הוא להתחזות לעובד במלון למשך כמה דקות נוספות, לגנוב את מברשת השיניים שלה, ולהמשיך בשקט את חייו.

קול של בד נקרע נשמע, ריח חריף של אלכוהול הגיע לנחיריו, ואז התחושה הקרירה של ליטוף על מצחו והצריבה שהגיעה מיד בעקבותיו.

הוא לא הצליח למנוע הירתעות קטנה.

"מצטערת." היא נשפה על הפצע, מה שגרם לעיניו להיפתח מיד.

חזית חולצתה נפתחה לצדדים, כך שהוא הביט ישר אל תוך העמק המוצל שבין שדיה עטויי התחרה. שדיים יפהפיים שופעים, שכפות ידיו השתוקקו לחפון ולעסות.

הוא הקפיד להניח את ידיו על השמיכה, משני צידי ירכיו, אבל עדיין היה יכול לחוש את הניחוח העדין של סבון הגוף הטרופי, שדבק לעורה, והוא השתוקק לשפשף את פניו בצווארה. הוא רצה להמשיך להסיט את בד החולצה כדי שיוכל למצוא את פטמותיה –

"הנה." היא הצמידה פלסטר מעל לחתך, אחזה את פניו בשתי ידיה הקרירות ונישקה את המקום הפצוע.

הוא היה כל כך המום, שמשך את ראשו אחורה בחטף.

"אני מצטערת." ידיה נשמטו והיא קפאה, כשהיא עדיין רכונה מעליו, המומה לא פחות ממנו. "אני לא התכוונתי ל – יש לבן-דוד שלי ילד קטן ש – ברור שאתה לא ילד. אני כל כך מתביי – "

"עשי את זה שוב." המילים הללו לא היו אמורות לצאת ממעמקי חזהו, אך הנה הן היו שם, מהדהדות במרווח שבין שפתיהם. הוא לא הוריד את עיניו בחזרה אל שדיה. הוא הותיר את פניו נטויות למעלה ואת מבטו נעוץ בפיה.

למשך שנייה אינסופית אחת, הם היו קפואים במצב הזה, בזמן שהיא חככה בדעתה. ואז, לאט-לאט, היא הורידה את ראשה. פיה נלחץ אל פיו, בעדינות של פרפר הנוחת על ורד. הוא איבד את היכולת לראות. התחושות הגיעו אליו בהבזקים, כששפתיה החליקו מול שפתיו – עדינות של עלי כותרת וניחוח של פרחים כתושים מילאו לגמרי את ראשו. החום הקטיפתי של נשימתה.

הוא החליק את מגעו במעלה זרועותיה, אחז בעדינות במרפקיה, הזמין אותה להתקרב יותר. היא השעינה את ידיה על כתפיו ונשענה מולו, לכסנה את ראשה ושקעה לתוך הנשיקה שלהם, מה שגירש ממוחו כל מחשבה.

זאת הייתה הנשיקה המתסכלת והמענגת ביותר של חייו. הוא השתוקק למשוך אותה אליו וליטול את הפיקוד, אבל היה מוקסם מספיק בשביל לתת לה לנהל את העניינים. היא לגמה והתנסתה והחליטה מה מוצא חן בעיניה, לפני שהעמיקה את הלחץ. לפני שטעמה אותו בתעוזה רבה יותר.

הוא גנח ונתן לה אות בהגברת הלחץ על זרועותיה, הפציר בה להיות יותר אגרסיבית.

ברכיה ננעצו במזרון משני צידי מותניו. משקלה החמים נח על ירכיו. נהמת סיפוק התגלגלה בתוך גרונו. הוא הרים את כפות ידיו אל כתפיה והניע את מגעו על מרחבי גופה החמים, מעל לבד המשי. הוא עקב אחר רצועות הכתפיות שלה, נהנה מההתמתחות הגמישה של גבה ומהמרקם של מכנסי הקורדרוי שלה, כששרטט מעגלים על ההתרחבות של ירכיה.

היא נאנחה והניעה את ברכיה קצת יותר קדימה על המזרון, התיישבה קצת יותר בחיקו. היא החליפה את זווית ההטיה של ראשה לצד השני, במהירות שאפשרה להם לקחת בקושי נשימה.

הסרבל היה קטן עליו במידה אחת. לחץ חזק לרוחב גבו וכתפיו, ועל ברכיו, כשהוא פרש קדימה את רגליו וכרך סביבה את זרועותיו, בניסיון למשוך אותה עוד יותר קרוב אל חיקו. שערה הסתבך באצבעותיו כשהוא חפן את עורפה ונכנע לצורך שהשתלט עליו. הוא שלח את לשונו לתוך פיה וינק את שפתיה, בתשוקתו לינוק אותה לגמרי לתוכו.

היא השמיעה קול שביטא עונג, שהיה פיתוי טהור, ורעדה. זרועותיה נכרכו סביב עורפו, והיא נלחצה עוד יותר קרוב אליו, כך שהמחשבה היחידה שהוא הצליח לחשוב הייתה כמה שהוא רוצה לחוש את הלהט של נשיותה חורכת את המקום בו הוא היה קשה כמו טיטניום.

כפות ידיו חפנו את ישבנה מלמטה, ורק מתוך אינסטינקט, זרועותיו התהדקו סביבה. הוא התגלגל, מיקם אותה תחתיו על המיטה. עכשיו הוא כבר היה יכול לנשק את צווארה כמו שהשתוקק לעשות, להתגרות בשקע הקטן שבבסיסו. ידיה נשלחו אל שערו ו –

"מון דיה. עצור."

הוא הרים את ראשו. מבטה הנחרד היה נעוץ בתקרה. וכשהיא פגשה את מבטו, היא לחצה את ראשה חזק יותר אל המזרון, בהבעת פנים מזועזעת.

לכל הרוחות, הוא לא היה עובד של המלון, מה שהיה יכול להיות נורא בפני עצמו. הוא שיקר כדי להגיע למצב הזה.

ויג'יי הדף את עצמו מעליה, והרגיש כאילו שכבה של עורו נקרעה ממנו ונותרה דבוקה אליה. זה כאב. הוא לא העז להביט מטה ולראות אם הסרבל הארור הזה מצליח להסתיר את ריגושו המיני.

היא ישבה זקופה והחליקה בידיה את שערה, וידאה שחולצתה מכופתרת כהלכה. "זה לא היה צריך לקרות."

"לא, את צודקת," הוא הסכים. "אני אלך עכשיו." והוא הלך.