גביע של דם ואפר

"אני לא יודע, אבל אולי זו השליחות. זה שריד אותנטי מעבודת המקדש. זה יוכיח לכל העם שהיה בית מקדש. זה יכול לגרום לגל חזרה בתשובה..."
"אומנם הוא עצמו לא התכונן נפשית לכך, אך ידוע שגאולת עם ישראל תגיע פתאום, ללא כל הכנה מוקדמת. הוא הרגיש גאה על שהרב גבריהו בחר דווקא בו מבין שאר חברי הקהילה. הוא ישמש בתפקיד אהרון לצד משה. אולי מאז משה ואהרון, גם הם יהפכו לזוג החשוב ביותר בתולדות העם היהודי..." 

גביע של דם ואפר הוא סיפור שבמרכזו התבגרותם המשותפת של איתמר ושל נורית בלב חומות העיר העתיקה בירושלים. חיי כולם משתנים בעקבות תגלית ארכיאולוגית מרעישה מלפני אלפיים שנה, לאחר חורבן בית המקדש השני. איתמר גדל על ברכי אב חד־הורי, חבר בכת כוהנים משיחית, המחנך את בנו לשרת בקודש לקראת בניין בית המקדש השלישי, בהנהגתו של הרב המקובל גבריהו כהן־צדק. בניגוד לאביו, ההולך אחר הרב בנאמנות עיוורת, איתמר נחוש לשמור על הטוהר ועל האמת. איתמר עובר טלטלה רגשית הלוקחת אותו למחוזות רחוקים. עם חזרתו לאהובתו, העלילה מגיעה לשיא, שבו התקווה המשיחית מתנגשת אל מול המציאות הביטחונית באזור.
הסיפור מתאר את מדינת ישראל של היום, על שלל הקונפליקטים שבה – המתח בין דתיים לחילוניים, רצון הצעירים לחפש את עצמם והסכסוך בהר הבית. הרומן עוסק בחיים האישיים והפוליטיים, ברומנטיקה, באהבת הארץ, במסורת וברצון למשהו חדש.

1

הייתה זאת שעת בין ערביים, ערב הדלקת נר שמיני של חנוכה שנת תשנ"ט, 1998. אור שקיעה אדמדם צבע את הר הזיתים. ממול נשקף הנוף של הר הבית, וכיפת הזהב של מסגד עומר נצנצה באור המוזהב. מכונית טויוטה שחורה עצרה ברחבת החניה. מן הרכב יצאו שני גברים דתיים מזוקנים - הרב גבריהו כהן־צדק, ששימש רבה של קהילת כוהנים ברובע היהודי בירושלים, ואליקים הכהן, חבר בקהילת הכוהנים ומי שנחשב יד ימינו של הרב גבריהו.

הרב גבריהו, לבוש במעיל שחור וכובע רחב שוליים לראשו, תפס בידו של אליקים וקירבו לשפת המצוק הצופה על הר הבית. רוח חורפית קרירה נשבה, ואליקים נאלץ לשים את ידו השמאלית על ראשו כדי להגן על הכיפה הסרוגה הגדולה, לבל תעוף ברוח. הרב גבריהו תפס בזקנו הלבן והארוך ושתק, כמי שמנסה לבחור את מילותיו. לבסוף אמר:

"אליקים, מה אתה רואה?"

אליקים הנבוך בהה בנוף שמולו, חיפש לשווא משהו חריג.

"כלום. זאת אומרת רגיל. מראה יפה של שקיעה על הר הבית."

"תסתכל רחוק יותר, מה אתה רואה?"

אליקים ניסה שוב לאמץ את מבטו. הוא לא הבין מה הרב רצה ממנו, ולפיכך השיב בחוש ההומור האופייני לו כל כך:

"את הקצה של מלון שרתון, או אם אתאמץ אפילו את מלון קראון פלז'ה."

נראה שסבלנותו של הרב גבריהו עמדה לפקוע.

"אליקים, העולם עומד להשתנות ואילו אתה רואה רק בתי מלון? תביט רחוק, אל האופק, אל העתיד. הוא ממשמש בפתח. הגאולה כבר כאן. תראה בדמיונך את בית המקדש מתנוסס על ההר ממול, וכל היהודים עולים אליו לרגל. עבודת הקורבנות מתחדשת. השכינה חוזרת לשכון בביתה שלה. ריח הקטורת כבר מדגדג לי באף."

"אבל איך כל זה קורה? אנחנו מתפללים כבר אלפי שנים. איך אתה בטוח כל כך?" שאל אליקים.

"תקשיב, אליקים, ואל תשאל את כל השאלות שלך. בקרוב אתה תבין הכול. אני מטיל עליך משימה. תאתר לי מקום התכנסות גדול למאות אנשים, בסמיכות להר הבית. עליך לעבוד מהר. החל מערב פסח זה, ההיסטוריה היהודית עומדת להשתנות, ובגדול."

2
היה זה ליל תשעה באב, לפני כאלפיים שנה. חיילי צבא הלגיון הרומאי הצליחו לפרוץ את חומות העיר ירושלים, הרסו כל מה שנקרה בדרכם וטבחו כל מי שעמד מולם. גם הם, כמו היהודים, ידעו את התאריך שבו היהודים מונים את הזמן מבריאת העולם. אכן, היה זה ליל חורבן בית המקדש הראשון. הם ידעו שיום זה מועד לפורענות בעם היהודי. זה היה היום המתאים מבחינתם לחיסול הגחלת היהודית, שעוד לחשה והתבצרה בין החומות, ובעיקר בין כותלי בית המקדש. הרומאים פשטו על כל רחבי העיר, וניצבו לרגלי הר הבית, מול קודשי הקודשים של העם היהודי. בעזרת כלי ירייה מיוחדים, מעין רוגטקות גדולות, הוטסו לפידי ענק לתוך רחבות בית המקדש הנצור. לוחמים אחדים הניחו אבוקות אש בתוך החומות החיצוניות של המקדש. בפינות רבות האש אחזה בקירות, ולשונות אש גדולות פרצו ועלו מעל קירות בית המקדש השני. ריח חריכה ומוות התנשא באוויר. בקצה אחד של החומה, חיילים רומאים עמדו מול בית המקדש הבוער והתחרו ביניהם בזריקת אבוקות בוערות על ההיכל ועל הָעֲזָרוֹת שמסביב לו.

כוהנים אחדים קפצו מחומת ההיכל הבוערת. חלקם נספו בהתרסקות אל הקרקע, אחרים נפגעו בגפיהם ושכבו, זעקו וחיכו לחיצי הרומאים שיפגעו בבשרם ויגאלום מכאבם. מהחומה הדרומית של העזרה השתלשלו בחבלים כמה כוהנים לבושים בבגדי הכהונה, ונסו אל עבר הגיא הנמצא בין הר הבית להר הזיתים. גיא זה משופע בפתחי מערות ובנקרות בסלע. החיילים הרומאים הבחינו בכך מייד, והחלו לרדוף אחריהם תוך ירי חיצים מהקשתות שבידיהם. חלק מהנסים נפלו לארץ מתבוססים בדמם. אחרים, לא שפר עליהם גורלם - החבלים שבהם השתלשלו לא הגיעו עד הקרקע, והם נשארו תלויים בין שמיים לארץ, צווחים מאימה עד שפגעו בהם חיצי הרומאים או עד שבחרו להתרסק בקפיצה אל מותם.

משערי חולדה, השערים המרכזיים של הָעֲזָרָה, הגיחה חבורת כוהנים בבגדים מפויחים. הם דילגו במהירות על גבי מדרגות האבן הגדולות. כאשר הגיעו לרחבה הגדולה שלפני הכניסות להר הבית, פנו שמאלה לכיוון שרידי ארמון דוד - המכונה עִיר יְבוּס, הלוא היא העיר הכנענית העתיקה שכבש דוד המלך - אשר עמד בשיממונו בתל שמולם. החבורה, ובראשה יהודה, נראתה כמגוננת בגופה על אחד מחבריה. הם רצו במורדות ההר לעבר הנקיקים בסלע. כמה מהם הרימו מהארץ אבוקות בוערות שהשליכו חיילים רומאים.

הכוהנים הנמלטים נכנסו בזה אחר זה לפתח של נקיק צר - נקבת השילוח, נקבה באורך של כחצי קילומטר, אשר נחפרה מאות שנים קודם לכן, בתקופת המלך חזקיהו, כהגנה על מי העיר מפני האויב, סנחריב מלך אשור וצבאו. האויבים הפעם היו חיילי הצבא הרומאי, ששרפו את בית המקדש, ורדפו אחר קבוצת כוהנים שניסו למלט את נפשם מפני המוות הצפוי. במרכז החבורה, מוגן בחומה אנושית, עמד כוהן שהיה מבוגר מחבריו. פניו היו מעוטרות בזקן ארוך ולבן. לבוש היה בשמונת בגדי הכוהן הגדול. הוא התנהל בכבדות לעומת האחרים, בשל המשקל הגדול של בגדי הכהונה, ואף בשל גילו המבוגר. בכניסה לנקבה הוא הוריד מראשו את המצנפת הגבוהה עם ציץ הזהב, והחזיקה בידו.

שני כוהנים שהיו סמוכים לו נשאו בידיהם כלי שרת שהצילו מבית המקדש - כלי זהב עם ידית ארוכה, וגביע חרס גדול וכבד. חבורת הכוהנים רצה, דשדשה במימי המעיין שזרמו בנקבה, עד הגיעה לגומחה שהייתה בקצה המחילה הפנימית, שהסתעפה מתוך הנקבה הראשית. בכוחות משותפים הם הזיזו את אחד הסלעים שהסתיר פתח צר, שהוביל לתוך הגומחה החשוכה.

לאחר מאמצים וסיוע מחבריו, הצליח להתמקם בתוך הגומחה. אחד מהם הושיט לו נוד מים גדול, אחר הכניס עבורו שני נרות חרס דולקים. לאחר מכן, הם הכניסו למחילת הסתר גם את שני הכלים מבית המקדש. אחד הכוהנים הכניס לכוהן הגדול אגרת מגולגלת, וצעק לתוך הפתח:

"אישי הכוהן הגדול, תעסוק בינתיים בדברי תורה. תורת כוהנים תהיה בידך, תגן עליך ותשמרך מכל פגע."

כוהן אחר הוציא מתחת לבגדיו כמה ככרות לחם ומסר אותם לידיו.

"אנא ממך, קח שיהא לך למאכל עד יעבור זעם."

הכוהן הגדול סידר את עצמו לכדי תנוחת ישיבה מזרחית בתוך הנקבה. קולו הסדוק נשמע מתוך פתח הגומחה חלוש ומיואש.

"תזעיקו אנשים גיבורי חיל, ותחזרו להצילני. אל תניחו לי למות ברעב ובצמא."

יהודה הדריך את חבריו כיצד לסתום את הגולל על מערת המסתור, והשיב לכוהן הגדול:

"אישי הכוהן הגדול, היה סמוך ובטוח בכך. עד הבוקר נשוב לחלצך, ועתה הנח לנו מהר לסתום את הפתח לבל ימצאוך הרומאים בני הבלייעל."

החיילים הרומאים החלו להיכנס לנקבה ולפידים בידיהם, הם רדפו אחר חבורת כוהנים נוספת שנמלטה לשם. שניים סיימו לגלול בחזרה את הסלע על פתח מערת המסתור של הכוהן הגדול, ושאר הכוהנים נטלו אבנים קטנות מהקרקע ודחפו אותן בסדקים כדי להסתיר את אור הנר שבקע בעדם. עוד בטרם סיימו את מלאכתם, הגיע אליהם בריצה נער צעיר מפרחי הכהונה, בנו של הכוהן הגדול. הנער הקדים את חבריו במנוסתם מפני הרומאים. הוא גילה בחבורה את אחד מחבריו ללימודי הכהונה, ופנה אליו.

"היכן אבא שלי? הוא היה עימכם! היכן הוא? אנא השב לי!"

הכוהנים במקום מילאו פיהם מים, היה עליהם לנצור את הסוד.

"איננו יודעים. כנראה אביך ברח במורד הנקבה עם קבוצת הנסים הראשונה," השיב לבסוף חברו, שלא רצה להדאיגו. "הוא יהיה בסדר."

"הוא נשא בידו כלי מבית המקדש?" המשיך הנער הצעיר ושאל.

"אכן כך. הטמנו הרגע כלי זה כאן מאחורי הסלע," הוסיף חברו ולא שיקר.

"חייבים לברוח מהצד השני. הרומאים גילו את הנקבה, הם נכנסו כבר. אנא מהרו פן ניפגע," זעק הנער.

הם החלו לנוס לאורך הנקבה אל עבר הפתח המרוחק שלה. קולות החיילים הרומאים הלכו והתקרבו, ואורות הלפידים שבידם ריצדו על הקירות. הם הצליחו להדביק את הפער ביניהם. בתוך הנקבה התחולל קרב עקוב מדם. הכוהנים שנכנסו אחרונים נטבחו עד האחרון שבהם, בעוד שהראשונים כבר הגיעו לצד השני של הנקבה. אך מזלם לא שפר יותר מקודמיהם, בחוץ חיכו להם הרומאים, וגם שם התחולל קרב קצר. רובם נטבחו במקום, ובריכת המעיין שלתוכה הושלכו גוויותיהם נצבעה באדום.

בנו של הכוהן הגדול נטבח אף הוא, אך חברו הטוב הצליח למלט את נפשו ולהסתתר בנקיק סלע. הרומאים עברו סמוך לו, אך לא הצליחו לאתר את מקום מחבואו. לאחר שעות אחדות, כשלא שמע כל קול, אזר אומץ, יצא ממקום מחבואו ונמלט על נפשו.

3
מיום חורבן בית המקדש השני עברו שבעים שנה נוספות. בבית רעוע על צוק בגליל, שכב על ערש דווי הכוהן שהצליח לשרוד. שלושת בניו עמדו מסביב למיטתו מחובקים. הוא סימן להם באצבעו להתקרב אליו. בידיו הוא החזיק מפה מגולגלת. הוא דיבר בלחש, נשימתו הלכה ונעשתה כבדה מרגע לרגע. הוא ידע שאלו רגעיו האחרונים עלי אדמות. שבעים שנה ייסר את עצמו על אותם רגעים בנקבה. שבעים שנה הוא פחד לספר לאיש, פן יאשימו אותו במותו של הכוהן הגדול. הוא וחבריו הבטיחו לו חיים ולא קיימו. הוא היחידי שיכול היה להזעיק עזרה ולחזור אל מעוז הרומאים כדי להציל את מנהיגו, אך הוא חס על חייו שלו עצמו ולא עשה זאת.

עוד בטרם נפל למשכב, שרטט לבניו מפה המתארת את מקום מסתור הכוהן הגדול באותה נקבה. מפעם לפעם הוא שמע מאחיו הכוהנים על מקומות נוספים שבהם הוטמנו כלי המקדש, והוסיף עבורם ציון במפת הסתרים שהכין. כל הסימונים היו ברמז בלבד, מפחד נפילת המפה בידי הרומאים ששלטו בארץ. הוא ידע שהגיע הרגע, שאם ישתהה זה יהיה מאוחר מדי. הוא רצה לפני מותו לכפר על נפשו המיוסרת מאותו סוד נורא מהלילה ההוא. הוא רצה לשים כבר קץ לייסורי המצפון שתקפוהו בלילות, עת היה חושב על הכוהן הגדול מחכה לאחיו הכוהנים, לשווא, עד שנפח את נשמתו בייסורי הרעב והצמא.

המפה כבר הייתה מוכנה למראשותיו.

"בניי, הגיעה גם שעתי להיפרד מהעולם. לכן קראתי לכולכם לכאן... אנא שמרו איש על רעהו. המשיכו ללכת בדרך ה' שהתוויתי לכם כל חיי. זכרו שאתם כוהנים, גזע קדוש ונבחר."

המילים היו קשות עבורו, והוא נאבק בשרידי כוחותיו כדי לבטא כהלכה את שחפץ להעביר לבניו.

"בניי, בטרם אפרד מהעולם אשתף אתכם בסוד כמוס שלא רבים יודעים עליו. נער הייתי וגם זקנתי. לפני כעשר שמיטות לערך, חבריי הכוהנים ואני שירתנו בקודש בבית המקדש. ביום שבו העלו אותו הרומאים הארורים באש, נמלטנו על נפשנו, והצלחנו לשמר חלק מכלי השרת במקומות שונים בארץ. בכוחותיי האחרונים שרטטתי עבורכם מפה המציינת את מקומות המחבוא - בירושלים בהר הזיתים, במחילות מול הר הבית ובגליל. ביום שבו יתחילו בהקמת בית ה' השלישי, תסייעו בעזרת מפה זו להגיע אל האוצרות הכמוסים, ותזכו מאת ה' לכבוד רב. הינה המפה... שמרו עליה מכל משמר, והעבירו אותה לדורות הבאים עד לביאת גואלינו."

הוא פרס לפניהם את המפה הפתוחה, ואיבד את הכרתו.

4
חלפו כאלפיים שנה מאותו יום מר ונמהר של שרֵפת בית המקדש על הר הבית בירושלים. היה זה חורף שנת 1975. מדינה יהודית עצמאית קמה לשרידי הפליטה של העם היהודי, שהתקבץ בארצו לאחר אלפיים שנות גלות. לאחר מלחמת ששת הימים שוקם הרובע היהודי בירושלים, על בתיו העתיקים וסמטאותיו הציוריות. בתי הכנסת העתיקים שוחזרו ושופצו. בתי ספר, תלמודי תורה וישיבות נפתחו. הרובע היהודי הפך לאבן שואבת לאלפי יהודים, דתיים, חילונים, חרדים ומקובלים, שחזרו להתגורר בו. אליקים הכהן, אלמן בשנות הארבעים לחייו, היה אחד מתושבי הרובע החדשים אשר חזרו לרובע, כשלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים.

אליקים הכהן, רטוב כולו מגשם הזלעפות שניתך ארצה, נכנס לחדר האחות בטיפת חלב שברובע היהודי בירושלים עם סל־קל ובתוכו בנו, איתמר, תינוק תכול עיניים ויפה תואר, שמלאו לו חודש ימים. איתמר התינוק שכב וצווח ללא הפסקה. אליקים הניח בצד את הסל־קל והתיישב מול האחות. הוא היה מוטרד מזעקותיו של התינוק, ורכן אליו בניסיון נואש להשתיקו. לאחר שהתינוק נרגע, בהה אליקים בתווי פניה היפות של האחות שישבה מולו והייתה עסוקה בכתיבה. אליקים היה מהופנט ממראה עיניו. היא הייתה תמירה וחטובה, בעלת שיער שחור מתולתל ועיניים ירוקות בהירות. אך מה שקסם לו בעיקר היה חיוכה שובה הלב, שלא נס מפניה. אליקים שמע את קולה רק לאחר שפנתה אליו בפעם השנייה.

"שם בבקשה."

"אליקים, אליקים הכהן."

"האם לתינוק קוראים אליקים?"

"לא, לי. חשבתי שאת מתכוונת אליי," השיב אליקים במבוכה.

האחות הפנתה אליו את מבטה, ונראתה משועשעת מהגבר המזוקן והארכאי שישב מולה, אשר דיבר במבטא כבד. הוא זר ומוזר, חשבה. היא חייכה לעצמה, ונראה שגמלה בליבה החלטה להתעלל בו מעט.

"האם אדוני בא להיבדק היום או שמא התינוק?"

אליקים הישיר אליה את מבטו וענה:

"התינוק, בטח שהוא. לא אני. אני האבא שלו."

האחות סיננה לעצמה:

"אתה עוד עונה לי."

איתמר התחיל לצרוח שוב בעריסה. אליקים התכופף לעברו, וניסה להרגיעו על ידי ליטוף ראשו. הפעם זה לא הצליח, איתמר צרח עוד יותר. אליקים נבוך מנוכחותה של האחות, ומהעובדה שלא הצליח להשתיק את איתמר.

"מה אתה רוצה? מה כואב לך?" שאל אליקים את בנו.

האחות הסתכלה עליו במבט מופתע.

"מוצץ, האם אדוני שמע על מוצץ? לילד אין מוצץ? דרך אגב, לא אמרת איך קוראים לילד."

"קראתי לו איתמר," השיב אליקים.

"מה זה קראתי? אתה מתכוון קראנו לילד."

"אני מצטער, אשתי יהודית נפטרה בלידה. המון שנים חיכינו לילד הזה. כעת, בגילי המופלג, אני מטופל בתינוק. אין לי כל מושג איך אני מגדלו לבד. אין לי כל ניסיון בזה. אנא עזרי לי," התחנן אליקים.

הוא עצר את שטף דיבורו לשניות אחדות ומחה דמעה מזווית עינו.

"זה שהיא שומרת עלינו מלמעלה, זה לא עוזר לי להרדים את הילד למטה. ילד זקוק לחום של אמא. אני אדם מחוספס, אני לא יכול להיות תחליף ראוי."

אליקים הרכין את ראשו והזיל דמעות לתוך ממחטת נייר. האחות הגישה לו ממחטות נייר נוספות מתוך קופסה שהייתה מונחת על שולחנה.

"קח, זה יעזור לך," היא אמרה ורכנה לעברו.

אחר כך, בהיסוס מה, היא הושיטה את ידה אליו.

"נעים מאוד, אני ליאורה כהן־ארזי, האחות הראשית כאן." היא שמה לב לכך שהוא נבוך ולא לחץ את ידה, והוסיפה בחיוך: "אני מצטערת, לא שמתי לב שאתה שומר נגיעה. גם אני דתייה, למרות שחיצונית לא רואים את זה עליי."

אליקים הרגיש נבוך מהפתיחות ומהישירות של האישה היפה שישבה מולו, והמשיך לשבת בדממה.

"תראה איזה צירוף מקרים, אתה הכהן ואני כהן־ארזי. מבית, אני ארזי, שזה גם משפחת כוהנים. כשהתחתנתי אימצתי גם את שם המשפחה של בעלי, שגם הוא היה כוהן. לעצם העניין, במסגרת התפקיד שלי אני אשתדל לעזור לך כמה שרק אוכל. דרך אגב, איפה אתה גר?"

"כאן ברובע היהודי. ברחוב המקביל," השיב אליקים.

ליאורה הישירה מבט וחייכה אליו.

"אז אנחנו כמעט שכנים, אני גרה כמה בתים מכאן."

ליאורה התחילה לטפל באיתמר. היא הפשיטה את בגדיו ושקלה אותו במאזניים שעל שולחנה.

"אני מצטערת לשמוע על אשתך. לא הכרתי אותה, אני חדשה כאן באזור. גרתי בתל־אביב," אמרה ליאורה ברכות.

אליקים נשאר קפוא בכיסאו.

"למען האמת, גם לי לא קל. יש לי תינוק בבית באותו גיל ממש. הבעיות הן אותן בעיות אצל כולם. אבל אני למדתי איך להתמודד, ואני פה כדי ללמד את האחרים".

אליקים בחר להמשיך ולשתוק. כאשר ליאורה ראתה שאינה מצליחה ליצור קשר עם הגבר שלפניה, החליפה את נושא השיחה.

"דרך אגב, בחרת שם מקסים לילד שלך, זה היה גם השם שאשתך רצתה?"

"לא, היא לא הספיקה. היה לה היריון קשה כנגד כל הסיכויים, וכנגד חוות דעת הרופאים. הייתה בינינו אהבה גדולה והיא רצתה לתת לי בן זכר, ממשיך הדרך, אחרי כל כך הרבה שנים של ציפייה," אמר אליקים בדמעות שחנקו את גרונו.

לאחר הפסקה קלה הוא המשיך:

"אבל קיבלתי חיזוק מהרב המקובל, גבריהו כהן־צדק. הוא כאן ראש קהילה קטנה בשם 'מניין כוהנים'. הוא נתן לנו כוח לא לוותר וללדת את הילד. הוא גם הציע לי את השם. לרב אין ילדים משלו, והוא רצה מאוד להנציח את זכר אביו שנפטר מהעולם. בלעדיו, איתמר שלי לא היה בא לעולם."

"אז שהוא יעזור לך לטפל בילד!" אמרה ליאורה בכעס רב. "בכל מקרה, הבן שלך, איתמר, חמוד ומקסים, אפילו כמעט מחייך עכשיו. הוא במשקל ובגובה המתאימים."

בעודה מדברת, היא עדכנה את המדידות שערכה בטופס מעקב ההתפתחות של התינוק.

"תמיד, בכל צורך, אתה מוזמן לפנות אליי למרפאה," היא הוסיפה בקריצה שובבה לעבר אליקים המופתע.

“קח גם את מספר הטלפון שלי בבית, למקרי חירום בלילות,“ הוסיפה והושיטה לו פתקון עם מספר הטלפון.