האנושות החדשה המתעוררת

מס’ עמודים: 300

הספר מתאר בהומור ודמע את סיפור אהבתם המרתק של האל ופמלייתו  עם מחברת הספר, הנפרס על פני יותר מארבעה עשורים ומלווה בקצרים,  באי הסכמות, בעליות ומורדות ובהפתעות מעוררי השראה כאשר מתגלים גם פניו הרגישים של האל, שבדרך כלל אינם מופיעים בכתובים. השיח הוא בגובה העיניים, מילולי וגם שאינו מילולי. תוך כדי החיזור ההדדי ומסע ההיכרות מגלה המחברת שלאל חזון ומתנות יקרות ערך אותם משתוקק הוא להעניק לנו, בני האדם. מכיוון שחזר והצהיר שאינו דתי, עורג הוא גם למפגשים אינטימיים עם כל אחד מאתנו, ללא הבדל גזע, מין ודת ורואה בנו, בני האדם, ‘אלוה בהתהוות’ בחממת בית גידולו בכדור הארץ. בניגוד לתפיסה המקובלת, המחברת אינה מתייחסת לפרק חיים זה של האומה הישראלית כפוסט ציונות, או כפוסט בכלל, אלא כתרבות ה-8 של עם ישראל שראשיתה לפני ארבעת אלפים שנה ואחריתה מי ישורנו. ואילו את הבריאה הנוכחית חווה כבריאה ה-8 של האנושות כולה, שבה מגשימים אל ואדם חזון משותף מתוך אהבה ואמונה הדדית ביצירתה של אנושות חדשה ומוארת במזרח התיכון ובעולם כולו.

נעמי באב”ד היא פסנתרנית ומלחינה שיצירותיה בוצעו בארה”ב. היא פרסמה כתבה שלושה ספרים: “נערות ללא מחר”, “לגעת בחושך לברוא את האור” ו”סוד שושנת האור” – הבריאה ה-8. משמשת כיום יו”ר תנועת “שושנת הגליל”, תנועה שנוסדה לפני עשרים ושש שנה ופועלת במספר מרכזים ברחבי הארץ. היא גם נמנית בין מייסדי קהילת “מחדשי ברית הלב” המורכבת מנציגי תנועות רוחניות בארץ ובעולם.

פרק ראשון:

טוב, עליי להודות: במפגש הראשון האל לא הופיע. לא הוא, לא שליחו, גם לא מלאך, או שרף. כן, יקיריי, ההתגלות הראשונה לא התחילה משמים, ולא נבעה ממקור או ערוץ חיצוני. היא פרצה מתוכי,  מנבכי לבי, ממקור נשמתי, כמבוע.

וזה קרה באיתקה, שבמדינת ניו יורק, בשנת 1972, לפני יותר מארבעים שנה, כשהייתי בדרכי ללמד פסנתר, כסייעת לפרופסור מלקולם בילסון, במחלקה למוסיקה של אוניברסיטת קורנל. אשתדל לעשות את הבלתי אפשרי ולתאר את שאינו ניתן לתיאור.

נסו לדמיין ברוחכם, שמהלכת אני בשביליה המוריקים של איתקה, המוליכים לבנייני האוניברסיטה, ורוחי ממש טובה. ואפילו השמש, כן, זו הלוהטת של שלהי חודש אוגוסט אינה מצליחה לקלקל את מצב רוחי. ואני עודי הוגה, לתומי, עד כמה היקום אוהב אותי ומאפשר לי לעסוק ביקר לי מכול – מוסיקה: לנגן, לנצח על תזמורת, להופיע כסולנית על בימת הקונצרטים, ובעוד רגע קט גם לפגוש את תלמידתי האהובה, שתשמיע לי את הסונטה 'הפתטית' של בטהובן. והנה, תוך כדי הליכה, כאשר הכול זורח ופורח, על אם הדרך, בלי שכלל ציפיתי, ללא הכנה או התרעה, נפתחו באחת כעשרות מזרקות שהיו חתומות ונעולות בנשמתי, ונחשול אדיר החל להציפני. ונפשי? מה אומר לכם? כמו פרחה לה, וההרגשה... כמו המוני גרעיני פופקורן המתחילים לקפץ ולבעבע ממקור לא מוכר בהווייתי, ותוך כדי דילוגים משדרים לי, לא במילים, וגם לא בצלילים או בתמונות, אלא בתובנה אחת מלאה: נעמי, עלייך לעזוב הכול, לעלות לגליל, לזרוע את זרעיה הראשונים של האנושות המוארת החדשה ולהקים שם מרכז רוחני ראשוני וייחודי בבריאה.

ושוב, הרשו לי לחזור ולהדגיש שתובנה זו חלחלה לתודעתי ללא מילים ומשתדלת אני עבורכם, וגם עבורי, לתרגמה לשפתנו המדוברת. כי עליכם להבין, קוראים יקרים, שקיים פער עצום בין מה שנבע מתוכי ובין מה שזורם עתה אליכם באופן מילולי. ומי יודע? ייתכן שמה שחוויתי באותו היום היה מעין הכנה, או אם תרצו, פרולוג "לשפת  הלב" שתאחד יום אחד את משפחת העמים כולה. זו השפה שאליה התכוון אולי הנביא צפניה כאשר ניבא: 'אז אהפוך אל כל עמים שפה ברורה לקרוא בשם ה' ולעובדו שכם אחד'. 

אך את כל זאת לא ידעתי ב-1972, באותם רגעים בלתי מוסברים בעליל, כאשר הגיחה מתוכי הידיעה המפתיעה שמישהו, או משהו, שאינני יודעת מיהו תובע ברוב אוולתו שאניח לכול, אארוז את עצמי ואעלה לסוף העולם צפונה לגליל. ויכולים אתם כבר לתאר לעצמכם את הסיטואציה המוזרה שבה עומדת אני כנטועה, מוכת אלם-הלם באיתקה, לא מסוגלת לנוע, תחושה של חנק לופתת את גרוני, ועוד בחודש התשיעי להריוני, תוהה ושואלת: מאין נחת עליי המפץ הלא רצוני הזה?

לעזוב הכול? לעלות לגליל ועוד להקים מרכז לאנושות נאורה? 

הרי רק לפני שלוש שנים, ב-1969, הגעתי לאוניברסיטת קורנל עם אישי ובתי הבכורה, גלית, כדי ללמוד מוסיקולוגיה, כי לא האמנתי בכישוריי כפסנתרנית. והנפלא מכול קרה ותוכלו אפילו לקרוא לו נס! זכיתי לעידוד ולהערכה במגמה לפסנתר בקורנל, כמו מאשררים לי שיכולה אני להצליח בנגינה ואולי גם כמנצחת. הביקורות שזכיתי להן באוניברסיטה היו מבטיחות ומעודדות, והלב בהחלט שורר תקווה. אך רגע רגע, עצרו נא בבקשה כי עליי להזכיר לעצמי שלא להיסחף כי משחר נעוריי השתילו בי את התוכנה משביתת השמחות שתמיד אצפה לגרוע, כדי לא להתאכזב, במיוחד כאשר נדמה שהכול זורם ומבטיח. והאמינו לי ששנים ניסיתי להשתחרר מהתוכנה המצמקת והמדלדלת הזו והצלחתי רק בגיל מתקדם מאוד. כך פסעתי עתה בשביליה הפורחים של איתקה במעין אופוריה מאושרת אך זהירה, שהנה נסללת לי דרך חדשה, לא מחקרית, אלא מוסיקלית, וכבר מדמיינת ברוחי איך אמשיך להשתלם בפסנתר לאחר שנעזוב את קורנל ובעוד ימים אחדים אלד את בתי הצעירה, והכול מתרונן ומעודד אז... מדוע נחתה עליי המהלומה הפתטית הזו? מדוע מפילים עליי את התיק הכבד הזה? אולי יש לכם שמץ של מושג מהיכן צנח הרעם המטלטל הזה? כי לי לא היה. גם לא ידעתי מהו  'מרכז רוחני', ולא היה לי אפילו בדל של תובנה באיזו אנושות מדובר. גם שאלתי את עצמי מדוע בכלל צריך להחליף את האנושות, מה רע בה. הרי בכל זאת העשירה אותנו בכמה יוצרים גאונים ואנשי רוח. ולמה גליל? אולי ירושלים מתאימה יותר? לא סיפרתי לכם עדיין שבגליל ביקרתי רק פעם אחת ויחידה בכל חיי הצעירים. היה זה בירח הדבש שלי. וגם לא אתהדר ואומר שהיה זה רעיון מקורי משלי לחגוג  בגליל. אישי דאז, יאיר, היה זה שהגה את ההפתעה הצפונית. ואכן הופתעתי. ואם להיות כנה עמכם, אף תהיתי מדוע מכל המקומות בעולם בחר דווקא בגליל? מדוע לא לונדון, רומא או פריס? כי עליכם להבין שכתל-אביבית, הטהורה מכל "סיגי" הפריפריה, הגליל ממש לא ריגש אותי. גם לא חשתי זיקה וערגה כלפיו, או שקיקה לטייל בהרים בו. והעירוניות הלוהטת בעורקיי שוררה דווקא: מוסיקה, תאטרון, תרבות, גלריה, אירופה, ואם תשאלו ומה באשר לטבע, אומר לכם בגילוי לב שאינו מתייפייף: לא תודה. מוכנה לגמוע טבע בקולנוע, או בציורי נוף המפארים את אלבום התמונות. ואפילו עכשיו בעודי מעלה שורות אלה על הכתב, גם אם אשתדל מאוד לסחוט מעצמי איזה חיבור מיוחד בין הריה הצפוניים של ארצנו ובין איתקה של ארצות הברית, אוכל לומר רק זאת: שהירוק ההררי המתנשא באיתקה והמפלים הגועשים אולי מזכירים במקצת את הגליל. אפשר לגלות דמיון פה ושם אם מתאמצים מאוד. אך כאן מתחיל ונגמר הקשר האסוציטיבי שלי למקום. ומה שהתרחש באותו היום, האמינו לי, אנשים יקרים, היה בדיוק ולחלוטין, כמו שהאמריקנים אומרים לגמרי: Out of context.

ולרגע בולמת אני את שטף מילותיי ושואלת אתכם, מה הייתם אתם עושים, לו הייתם במקומי? איך הייתם מגיבים, אילו הסתבר לכם שמישהו, שאינו מוכר לכם, שאפילו אינכם יכולים לראותו ולזהותו, מנסה 'לחבל' בתכניותכם הטהורות ופוקד עליכם לגנוז ולהשליך את כל מה שייחלתם וחלמתם אודותיו, כשאין לכם אפילו קורטוב של הבנה, למה הכוונה בלהקים בגליל 'מרכז רוחני ראשוני וייחודי בבריאה'. והיה עוד משהו, מין סרח עודף, מאיים, שהתעקש לבקוע ולהיקרע מתוכי. תובנה שלא הצלחתי לתרגמה לעצמי. ואתם יודעים מדוע? כי סירבתי להתמודד איתה. והאמת? גם לא רציתי להאזין או להתוודע אליה. כי המשהו או המישהו שאיים להגיח מתוכי, החל להסתובב ולהסתחרר קרוב לרחמי, לצידה של התינוקת החמודה שלי. נוגח, עוקץ ואינו מרפה, תובע להתגלות, לפרוץ. ואני, בכל כוחי מסרבת, לא מתירה והודפת... 

וייתכן שגם אתם הייתם נוהגים כמוני, מסלקים את המחשבה הפולשנית ופוטרים אותה "בהבל הבלים", כמו הייתה איזה רחש-בחש טורדני. כי אומר לכם בגילוי לב, שנהגתי בדיוק כך. גם השתדלתי להרגיע את נפשי הסוערת במילים מעודדות, כמו 'שימי לב, נעמי, כל מיני מחשבות עולות ומטפסות לתודעה של האדם. והמחשבות? כמו העגורים, פורחות להן ומתעופפות. אל תתייחסי אליהן ברצינות. עוד תראי. מחשבה, כמו שבאה, כך גם מסתלקת'. ועל פי הרמת הגבה שלכם ומצמוץ העיניים, אני רואה שברור וגם נהיר לכם, שהמחשבה המסוימת הזו, לא רק שלא ממהרת להיעלם, אלא מתמקמת לה יפה-יפה בתודעתי, כמו מחליטה להשתקע ולקנן שם דרך קבע. ואילו אני, כלומר הגוף והנפש וכל הקולות המוכרים ושאינם מוכרים לי, היינו במצב של נתק תקשורתי מוחלט מאותו "קול" זר ונוקב, שנחצב גם הוא מהווייתי והחליט לוותר על זכות השתיקה ולהכריז 'קבל-כל-הקולות גם יחד': "היי, מהיום גם אני משתתף במשחק". וכל זאת באלם, ללא מילים. כתובנה.

וכך, ידידיי הקוראים, מי שהיה עד באותו היום למעין ערוץ רדום בתוכי, או סתם צופה אלמוני, התחיל פתאום לדבר אליי על דברים שממש לא עניינו אותי, וגם לא הופיעו באג'נדה הסדורה שלי. ולא רק אליי לא דיברו. גם הקולות האחרים בתוכי הגיבו באורח דומה.  כמו הגיע ילד חדש לשכונה, מאיזו ארץ רחוקה, המדבר בשפה שאינה מובנת, ובמקום להשתלב עם החבר'ה, מנסה, בהיעדר רגישות מוגזמת, לכפות את עצמו על כולנו. וכמו לא די בכל אלה? השפה שלו! יקיריי, השפה שפנה אליי לא רק שאינה מוכרת, האמינו לי, היא גם אינה אנושית! לא אתה ולא אני מתקשרים בה. האם מצליחה אני להסביר את עצמי? כי הקול המוזר הזה תיקשר עמי בשפה שאינה דיבורית. הוא שוחח עמי בשפת המראות, הרטטים והתובנות!

וכבר מיידעת אני אתכם, כדי שלא ייווצר אפילו בדלון של ספק או תהייה: כי אילו היה אותו 'קול' פונה אליי במילים הבאות: "היי, נעמי, שלום לך, כאן אלוהים, נעים להכירך, או לא, אינני אלוהים... מלאך אני בשירותו של רב המלאכים מיכאל, שמח להתוודע אליך", מבטיחה אני לכם שהייתי מגיבה אחרת. ויש להניח שגם ענניי החרדה שעטפוני היו מתפזרים כמו מאליהם. ואתם יודעים מדוע? כי לפחות היה לי מושג עם מי מנהלת אני את השיח המוטרף. כי לא ידעתי מי זה היה, מה זה היה, ומה לי ולו בכלל. אך עליי להודות שנימת קולו של 'הזר' הייתה סמכותית ונחרצת. לכן גם הצליחה לתעתע בי ולפגום באיזוני הנפשי. ורוחי שהייתה כה מרוממת ועליזה, צנחה עתה, לניקבה תהומית ועכורה בתוכי ושידרה משם לכל הוויתי: 'אני במצוקה גדולה'. ותוהה אני ושואלת אתכם: האם מצליחה אני להעביר לכם איזה קורטוב מתוך המערבולת הרגשית אליה נקלעתי? הרי איש לא ידע את שהתרחש בנפשי וגם לא יכולתי לשתף את אישי או חברותיי. כי מה יכולתי לספר להם, שאני שומעת קולות? שיש "קול" אלים בתוכי המנסה להשתלט על חיי ומכתיב לי תכתיבים הזויים? הרי היו אוזקים ומאשפזים אותי, אף בלי לטרוח ולרדת לעומקם של דברים. והייתי מסיימת את חיי לא על בימת קונצרטים בהופעה מרגשת וחיה, אלא במוסד סגור, בארץ זרה ונוכריה. ושואלת אני אתכם מה היה עליי לעשות? ייתכן מאוד שגם אתם, בסופו של יום, הייתם בוחרים לנהוג כמוני: לתפקד כאילו לא קרה דבר: לבשל, ללמד, לנגן, לתנות אהבים עם האיש ולשחק עם הילדה. כאשר בתוכי כאוס ופצצה רוחשת המאיימת להתפוצץ ולפרוץ בכל רגע.