הדרך מנפרדות לאחדות - מדריך רוחני

החלום שעורר אותי לכתוב ספר זה

ב-21/12/2011 חזרתי לביתי, ללא כוחות מהמעון בו אני נפגש עם בני אדם מוגבלים וחולים.

חשתי חולה. גופי ביקש מנוחה, שקט והתבודדות. צנחתי על המיטה, התכסיתי בשמיכה מפנקת, חיבקתי בקבוק חם ונרדמתי.

לפנות בוקר התעוררתי מחלום. הוצאתי את ידי מתחת לשמיכה ומשכתי אלי את הטייפ שנמצא שם כדי להקליט חלומות. כך, מתוך שרעפי שינה ותחושה מוזרה שחשתי בגופי, התחלתי לדבר ולהקליט מה שזכרתי.

המילים זרמו מעצמן בקול שקט ומונוטוני ונשמעו כמו סיפור שאני מספר למישהו על סרט משמעותי שראיתי.

כשסיימתי חשתי עייפות רבה ממאמץ הדיבור וצנחתי שוב לשינה ארוכה.

כשהתעוררתי נעלמו הכאבים והמחלה. ידעתי שהחלום היה מאד משמעותי עבורי ולקחתי את הטייפ בכדי להקשיב לו.

בחלום נסעתי במרכז עיר גדולה כשלפתע שמעתי קול קורא בשמי.

עצרתי וראיתי חבר מנופף לי בידו תוך שהוא קורא בשמי. ניגשתי אליו והוא סיפר לי על קהילה מיוחדת שהוא חבר בה, והזמין אותי אליהם. הצטרפתי לקבוצת אנשים שעלתה במעלה הר. כשהגענו למעלה, הם נעלמו מעיניי.

המשכתי ללכת עם הדרך שהובילה למקום מיוחד, בו חשתי הרמוניה, נינוחות ושלווה שהביאו את הגוף לתדר אחר.

קבוצת אנשים ישבה במעגל ואפשר היה להרגיש את האהבה רוטטת בתוכם וסביבם. אליהם מצטרפת ילדה קטנה, זוהרת כמו פיה, עדינה, רכה, יפה. אני מנסה לזהות אם אני מכיר אותה, אבל היופי שקורן מפניה מאפיל על מחשבותיי.

"יש לך ניסיון בחיי קהילה?" שואלת אותי קבוצת האנשים.

כן, יש לי ניסיון רב כשותף ביצירת קהילות רוחניות אקולוגיות שונות. תערובת של תסכול ועצב עולה בתוכי כשאני נזכר כמה אנרגיה, זמן וכסף השקעתי בניסיונות הללו, וכמה אכזבות חוויתי בכל פעם מחדש כשהקהילות התפרקו.

בחור ובחורה בבגדים לבנים רכים מסמנים לי לבוא איתם. הצבע הלבן של בגדיהם מתמזג עם האור המיוחד שבמקום. הם הולכים, כמו מרחפים, ואני אחריהם. אנחנו מגיעים למצוק והם מזמינים אותי לשבת על סלע שטוח שצופה אל עבר העמק.

שניהם מתבוננים בי ואומרים: "זה כמו חתונה, עליך להחליט עכשיו. כן או לא."

"כן!" אני אומר, "חד משמעית."

אני מבין ויודע שזה אחד המקומות הבודדים שישארו על פני כדור הארץ, עכשיו, כשהוא משנה את פניו. נקראתי לשם, אני צריך את המקום, הם צריכים אותי ואלוהים רוצה שאהיה כאן בזמן המיוחד הזה. הדברים הגיעו באופן לא צפוי והיו מסעירים ומרגשים.

"התקבלת בגלל שבחרת באופן מהיר ומוחלט ולא מתוך שיקולים אנושיים," אומרת לי האישה, "היית נכון לעזוב הכל מאחור, לשחרר את בת זוגתך, את הילדים, את המשפחה, החברים והתלמידים. שיחררת הכל ונפתחת לעולם החדש."

בהירות ושקט משתררים בתוכי וסביבי בעקבות ההחלטה. אינני יודע לאן הגעתי אבל אני יודע בביטחון שאני במקום הנכון.

האישה מציגה את עצמה בשם קסטוויטה ומזמינה אותי ללכת אחריה. היא מרחפת כמו פרפר, כמו מלאך קסום. אני חש שגם האדמה, הסלעים, המבנים והנוף כולו רוטטים בתדר אחר. הכול מואר באור רך וזהוב.

קסטוויטה מסמנת לי בידה לבוא ואנחנו יוצאים מהאולם וממשיכים למקום ממנו ניתן לצפות במרחב הנוף המדברי. אני מרים את מבטי ורואה כדור אור מתקרב אלינו.

המרחב סביבו טווּי מחוטי אור והוא עוצמתי ומסתורי. הוא שייך לעולם בו אני נמצא עכשיו. "אנחנו נכנסים לתוכו ויוצאים לסיור בעולם הישן," היא אומרת לי במילים ברורות ופשוטות. "כדור הזהב הוא הדרך היחידה שבה ניתן להגיע לשם." המילים שלה רכות ונמסות והן מחלחלות לתוכי. "מה שתראה יעציב אותך מאד. חשוב שלא תמנע מעצמך לבטא את הרגשות שיעלו בך. חשוב שתדע שאתה מוגן, ואם תרצה, סמן לי ונחזור."

הכדור נע ואנחנו בתוכו. כשאני מביט למטה אני רואה שרידים של כביש שלא מזמן נסעתי בו. הכדור מנמיך ואנחנו נעים במסלולו. מרחוק מתמר עשן.

עורי סומר, רעד עובר בי, דמעות זולגות מעיניי וקולות הבכי שפורצים ממני מטלטלים את כל גופי. העיר כולה איי חורבות. הכול הרוס, כאילו יד ענקים הפכה את העיר על פיה. "רעידת האדמה הזאת מכוונת בדייקנות," היא אומרת בקול רך ואני מאמין לה.

זעקות שבר נשמעות מכל עבר. פחד, מצוקה וכעס של אנשים לכודים. אני מוצף בתערובת של רגשות וחמלה בעוצמה כה עזה עד שאני כמעט מתעלף. קסטוויטה מחבקת אותי. אני תוהה למה היא הביאה אותי לכאן, ומבין בחושיי הפנימיים שעלי פשוט להיות כאן ולהעיד על המתרחש. להעיד על האדמה שמתנערת מהכאב האנושי.

מחוזות ילדותי, המקומות בהם התנהלו חיי וחיי הקרובים לי, כל מה שנבנה ונוצר ביד אדם, נראה עכשיו כמו מגדל קלפים שנטרף. אני מבין שגם בני משפחתי נמצאים שם: אמא, אבא, בת זוגי, הילדים.

אני מתבונן, עטוף ומוגן מתוך כדור הזהב, ונזכר בחיים שלמטה. יש בהם מחלות, קנאה, כאב, מאבקי הישרדות יומיומיים, שליטה ומניפולציות סביב כסף ורכוש ומלחמות על אדמה ואמונה. מול כל אלה, אני נזכר במקום ממנו פסעתי ממש עכשיו, וגל של חמלה עובר בי, אפילו שלווה. אני יכול לקבל את המציאות מתוך הבנה שהעולם הישן נהרס בכדי שהעולם החדש יוכל להיוולד.

חזרנו, ואני עם תחושות מעורבות. משהו גורם לי להסתובב לאחור. אני רואה את הכפר ולא רואה בו אנשים, אבל אני מודע לנוכחותם,

מרגיש עטוף בנועם, ביטחון ואהבה ומתחיל ללכת בריחוף.

אני לא יודע לאן אני הולך, מרגיש מובל, והדרך לוקחת אותי אל מעגל של אנשים. אני משתלב במעגל, ובתוכו חוזרת אלי תחושת התמזגות. הם משלבים ידיים ונעים בתנועה גלית, ואז בבת אחת התנועה נפסקת.

האנשים פורשים את זרועותיהם לאחור, והמעגל כולו נפתח כמו פרח. אני חש את עוצמת המעגל, ואז נישמע קול. אני תוהה אם רק אני שומע אותו או כולם. הקול פשוט ונינוח ואני יודע שזהו קולם של אלוהים שמדברים, וכל אחד שומע אותו מהמקום בו הוא נמצא, מעומק הלב. שומעים אותו גם מי שנמצאים בהריסות העולם הישן, רק שהם כבר לא מקשיבים. הם לכודים, כי לא עשו את העבודה הנדרשת בכדי להשתחרר מאנוכיים.

"כאן בכפר," ממשיך הקול לדבר, "נמצאים אנשים שבחרו ונבחרו. זהו כפר מעבר, שנותן הזדמנות לזכור את העולם הישן וליצור עולם חדש. זיכרון העבר יישאר לנצח בכדי שלא נשוב להתפתות ולחזור לאחור ולא נאפשר לאנוכיים להיכנס ולקנות להם אחיזה גם בהר אלוהים זה. בידיכם הבחירה."

זרועות האנשים נעות למרכז המעגל, וכל העיניים נפקחות. ואז, בבת אחת כולם נעלמים ואני נשאר לבד.

יש בי סקרנות ורצון לדעת מה קורה עם הילדים שלי. מישהו שומע את כמיהתי, ואני מגיע לאזור עם הרבה ילדים שמשחקים, משתוללים וצוחקים, אבל באופן אחר ממה שזכרתי בחיים הקודמים. אני רואה את שני המלאכים הקטנים שלי, גם הם רואים אותי וממשיכים לשחק. אני חש שאני מכיל את כל הילדים במידה שווה. דמעות מציפות את עיניי. ילדיי שלי וילדים נוספים מרחפים אלי ומתמזגים איתי. חוויה זו מסירה את כל הקליפות שעדיין היו בתוכי. ואז כל הילדים נעלמים.

קסטוויטה מופיעה, מביטה בי בעיניה האוהבות: "אתה יכול לבחור באיזה אופן אתה רוצה להתחבר, לרפא ולהגשים את נשמתך בחיים אלו, ולהישמר ממלכודות האנוכיים שרק מחכים שתתפתה. זה שאתה פה, לא נותן לך ולנו ביטחון שלא נידרדר ושלא נילכד שנית ברשת של אנוכיים. בחר לך את הגשמתך, ועשה אותה באופן המקודש ביותר," היא אומרת ונעלמת.

חשתי מבוכה. מה לעשות? איך? ועם מי? אני קורא לאלוהים ושומע את קולו הפשוט, הנינוח, הנעים, המכיל והמובן לי. "ידעת שהעולם הישן סופו להיחרב. ראית את ההידרדרות האנושית לאנוכיים. עכשיו ניתנת לך הזדמנות ביצירת העולם החדש." צמרמורת חולפת בי, האם באמת כל העולם נחרב?

"כן! כל מה שבני אדם יצרו בשליטת אנוכיים נחרב." אני מוסיף ושואל: "אז כל מה שראיתי וכתבתי פעם באמת נכון? האם הייתי יכול לעשות יותר ממה שעשיתי? הרי לא חלקתי עם אנשים אחרים את מה שראיתי וידעתי."

"בני האדם לא היו בשלים אז למסרים שעברו דרכך," אומרים לי.

"מה לעשות עכשיו? איך אני יכול להגשים את נשמתי?" אני שואל.

"תכתוב את מה שרצית לכתוב בעולם הישן," עונים לי בקול נינוח ושלו, "כדי שגם כאן יהיה לאנשים את נייר הלקמוס שיאפשר להם לאמוד כל רגע אם הם בדרך לאחדות עם אלוהים, או בדרך להילכדות ברשת האנוכיים."

"איך?" אני שואל.

"תחרוט זאת על קירות מערה אשר תיצור ואז כל אדם יוכל להיכנס ולדרג את עצמו. בצד אחד יהיו הנחיות כתובות בצבע זהב, כיצד להתאחד איתנו. בצד השני יהיו כתובות בשחור ההתנהגויות שמאפשרות להשתחרר מאנוכיים ועצות איך לא להילכד ברשתם."

אני שוב לבד.

אני מתיישב על אבן גדולה, עוצם את עיניי, ונושם לאט ועמוק. שקט ונינוחות אלוהיים עוטפים אותי ואת המרחב כולו. עד שלפתע אני יודע בדיוק מה, היכן ועם מי.

אני פוקח את עיניי ויוצא לדרך לחפש את בני הקטן. הוא נעמד מולי עם עיני התכלת הגדולות והשיער הבלונדיני הארוך, מרחף ונוכח, יפה, קדוש וטהור. הוא מחבק אותי: "אבא אני איתך." אני מתבונן לתוך עיניו והוא לתוך עיניי. דמעות של אושר זולגות. אנחנו זוכרים את העולם הישן, את החיים הקודמים, את חוסר רצוני שהוא יבוא לעולם. אני יודע עכשיו שהכול מבוים על ידי אלוהים באופן המדויק והמקודש ביותר. בני ואני אמורים ליצור את מערת הדירוג האלוהי, בכדי שכל אחד יוכל להיכנס אליה ולבדוק ביושר וכנות עד כמה הוא קרוב לאלוהים, היכן הידרדר לאנוכיים, והאם הוא ראוי להיות בהר האלוהים.

התחבקנו, התמזגנו והתחלנו לעוף ביחד בדיוק למקום הנכון. כך משך זמן ללא זמן, יצרנו את מערת הדירוג עד שהיא הושלמה. חווינו תחושה של פשטות, שלמות וקדושה. ידענו שנשמותינו עשו צעד נוסף, ושעכשיו עלינו להראות את המערה ואת ההזדמנות שהיא מאפשרת לכל אנשי הקהילה.

התעוררתי!!!

ספר זה הוא תולדת חלום זה.