הנסיך הלא ידוע

בממלכת המרכז המילה “קסם” עלולה לדון למוות את ההוגה אותה.
המלך הקטור, מלך השמש והירח, הידוע באכזריותו, שומר על גבולות ממלכתו מפני היער המקולל, מקום אפל ושורץ שדים וצללים, אשר איש אינו מעז להיכנס לתחומו.
במרכז העלילה ניצבים שני אחים, הנסיך אנטואן, שנועד למלכות, ודרק, המכונה “הנסיך הלא ידוע”. סקרלט, נערה יפהפייה וחופשייה ברוחה, צדה את עינו של הנסיך אנטואן, אשר מהרגע שבו ראה אותה נשבע שתהיה לאשתו. אי שם בדרום מתגברת היריבות בין הממלכות, וזעקות מלחמה מפרידות בין שני הנאהבים. בעודה ממתינה לשובו של הנסיך אנטואן, נלכדת סקרלט בעינו של הנסיך הלא ידוע, שנמצא במאבק תמידי עם טבעו האפל והמפלצתי. עם זאת, הצמא לדם ולנקמה הולך ומתחזק, בזמן שבעולם אחר ורחוק כוח אפל מן העבר מאיים להתפרץ.

הנסיך הלא ידוע הוא ספר פנטזיה רווי דמויות, קסם, מסתורין, אהבות, תככים, אולמות נשפים, עושר ופאר.

פרק 1

הנסיך אנטואן, בנו הבכור של המלך הקטור, מלך השמש והירח, היה צפוי למלוך על ממלכת המרכז שנודעה בפארה, באומנות המצויה בה וביופייה המדויק. כבר בילדותו הוא היה אהוד על עמו, לא היה אחד בממלכה שלא הילל את יופיו ואת דמותו האלילית, את שערו הזהוב והמסולסל שגלש על פניו הבוהקות ואת עיניו הבהירות, מלאות האור והנעורים. היה הוא הנסיך יורש העצר בדמותו של אל השמש אפולו. אך עם כל אותם הילולים, נשמעו גם מלמולים בדבר "הוא", הנסיך הלא ידוע, אשר עד כה לא נראתה דמותו. לא פעם נפוצו שמועות על מותו או על כיעורו, שאותו ניסה המלך להסתיר. בשל כך הוא ודאי כלוא בארמון, הסיקו ההמונים.

“לא ולא! והנני יודעת זאת ממקור ראשון,“ אמרה אחת ממשרתות הארמון. "תינוק כה יפה כמותו לא נראה מעולם!"

ואכן, תינוק יפה יותר מהנסיך הקטן לא נראה מעולם, אך כבר בגילו הצעיר ניכר על פניו עול הבדידות, שכן שהה תמיד לבדו בחדריו הגדולים. מדי בוקר, עם הישמע קול פתיחת הדלת המבשר על בואה של האומנת הראשונה, מיהר אליה הנסיך וניסה לרכוש את תשומת ליבה. קשה היה לעמוד בפניו; שערו השחור והחלק גלש על מצחו הלבן והבוהק, זוג עיניו הכחולות והצלולות נצצו בסקרנות, ומעל הכול שיווה לו חיוכו השובה והזורח מראה של מלאך. ובכל זאת, לא עבר זמן רב והנסיך הוחזר אל מיטתו. כעת נשא מבטו אל הדלתות והתכונן לבואה של האומנת השנייה. הוא לא חיבב את הבעתה חמורת הסבר, את שפתיה הישרות שנראה כי מעולם לא העלו חיוך ולו מאולץ, אך הייתה זו היא שהוציאה אותו מהחדרים הגדולים אל הגינות המוזהבות, אל האוויר הצח. אוזניו הקשובות של הנסיך זיהו את צעדיה הנוקשים עוד מרחוק.

יום אחד, לאחר שהושיבה אותו על הדשא הירוק והרך בגני הארמון, במרחק של מטרים בודדים ממנה, נעו פניו של הנסיך הקטן לכל עבר בסקרנות כהרגלו, כשלפתע חלף על פניו פרפר צבעוני ויפהפה. הנסיך הקטן נתן באומנת מבט חטוף, מיהר לנצל את חוסר תשומת ליבה ונעלם ממקומו, רודף אחרי הפרפר הרחק הרחק קדימה, עד שראה את כנפיו רוגעות במקומן על גבי ורד אדום וגדול. הנסיך הקטן הרים את שתי ידיו הקטנות אל הוורד וחש את דגדוג כנפי הפרפר על פניו כשנסק מעלה אל השמיים.

"הנה אתה!" נשמעה קריאה כועסת וידה הנוקשה של האומנת לפתה אותו בחוזקה. היא הרימה אותו ונכנסה במהירות אל תוך הארמון.

הוד מעלתו המלך הורה על הזמן המדויק שבו עליה להוציא את הנסיך מחדרו, וזאת כדי למנוע כל אפשרות למפגש בינו לבין הנסיך אנטואן. הפעם היא השתהתה יותר מחמש דקות מהזמן המותר, פניה התמלאו באימה מהמחשבה על תגובתו של המלך אם יתגלה הדבר. כשחזרו אל חדריו, עוד היה הנסיך ערני ונמרץ מתמיד, והאומנת ידעה בדיוק כיצד להרגיעו. היא הניחה את ידה על חפץ אמייל עטור פרטים ויפהפה שהנסיך כבר זיהה. בתוך החפץ נראו שובלים כחולים של מי אגם זורמים כנגד לובן פנינה צח של ברבורים, ובמרכזו עמדה גבירת האגם, עיניה עצומות ועל פניה מבט מלא חוכמה עילאית. בכל פעם מחדש תלה הנסיך עיניים בוהקות ומלאות עניין בחפץ, שכן היה המקור לצלילים היפים ביותר שנשמעו מעולם. המנגינה נסכה מנוחה על פניו, אט אט ראשו נפל אחורנית וריסיו הארוכים נעצמו בשלווה מלאכית.

באותה תקופה החלו להתרחש באגף זה של הארמון מקרים מוזרים למדי. לפני שהאומנת נכנסה אל חדרו של הנסיך הקטן, היא יכלה להישבע שהיא שומעת "מלמולים... כמו... לחישות." כשנכנסה פנימה, ראתה שכל החלונות, שתמיד הקפידו לנעול אותם, פתוחים לרווחה וכי תיבת הנגינה הפיקה צלילים, דבר שהתאפשר רק במגע. אך גם לאחר חיפושים נרחבים, לא נמצא כל רמז לאדם נוסף בחדר. כמובן, האומנת בחרה לשמור אירועים משונים אלו לעצמה, אולם המקרים המשיכו להתרחש יום אחר יום ואפילו שעה אחר שעה, עד שהאומנות כבר לא יכלו להתכחש אליהם ופתחו בתשאול סודי ביניהן. הן לא יכלו למצוא כל תשובה לכך מבלי להעלות השערות הנוגעות ל“ק--". ואם יש משהו שהאומנות ידעו היטב, הוא שכל הוכחה ואף חשדות בדבר “ק--" עלולים מהר מאוד להוביל את כל הסובבים לאישומים בדבר בגידה, “וכולם יודעים מה הוא גורלם של כל אותם הבוגדים." רעדה אחזה בהן רק מהמחשבה על כך.

מאותו יום החלו האומנות להגדיל את התדירות שבה שהו בחדריו של הנסיך, ואף וידאו מספר פעמים ביום שהחלונות נעולים היטב. עד שיום אחד עמדה להיכנס לחדר אומנת חדשה, ועוד לפני שהיא הספיקה לדרוך בחדר השינה של הנסיך, הסדינים נשמטו מידיה והיא פרצה החוצה במרוצה ובצעקות. היא לא צעקה לעזרה או מילות אזהרה לגורלו של הנסיך, היא צעקה שם... שם של אדם שחדל מלהתקיים.

והיה זה הדבר האחרון שעשתה אותה אומנת. דמותה נעלמה אל תוך הצללים וקיומה נמחק מעל פני האדמה.

מאותו היום המלך הורה לענוד לצווארו של הנסיך את שרשרת השמש והירח, סמלה של חצר המלכות. רק בני משפחת המלוכה הורשו לענוד אותה, והיא ניתנה להם מיום היוולדם. מאותו יום, הכול חזר לקדמותו ולא נותר כל זכר לאותן "תאונות".

מיום היוולדו של הנסיך הלא ידוע, המלך מעולם לא טרח להתעניין בדבר הנוגע לו. הוא מיקם אותו באגף המרוחק והמבודד ביותר בארמון, בממלכת הלילה מלאת האפלה והקור. למרות נטייתו של הנסיך לחלות, המלך לא התעניין במצבו ולא חפץ לקבל כל מידע שיוביל לאזכורו. “הוא, לא קיים," היו מילותיו. ואכן, שמו כמעט לא נישא על שפתי איש, רק כינויו “הוא" או “הנסיך הלא ידוע".

בניגוד של שמיים וארץ אליו, הנסיך אנטואן, אחיו הבכור, מעולם לא היה צריך להתאמץ כדי לרכוש את תשומת ליבו של אביו. המלך העניק לו כל דבר שחפץ. כל רצון, כל משאלה, זכו להגשמה מלאה, אך לא היו מספיק מתנות כדי לכסות על בדידותו של ילד צעיר הנמצא בארמון מפואר של גינונים קרים.

יום אחד, בזמן שהנסיך אנטואן חלף על פני המסדרונות, דבר מה משך את תשומת ליבו. הוא התקרב אל החלון והביט אל עבר דמותו של ילד קטן. שערו השחור והארוך התנופף מאחוריו בעת מרוצתו, ועורו היה כה לבן וחיוור, כשל מי שאינו מבלה את רוב זמנו בחוץ ככל הילדים. בגדיו העידו כי מעמדו זהה לזה שלו. הילד הקטן רץ אחרי ציפור קטנה שברחה לה, והנסיך אנטואן עקב בעיניו אחר מרוצתו סחור-סחור, עד לשלב שבו תפס את הציפור. אך להפתעתו של אנטואן, הילד הקטן לא ליטף את הציפור. הוא התיישב במקומו והטיח אותה ברצפה, צוחק בעליזות. כשהגיעה האומנת לראות מה היה הדבר שכה שימח את הקטנטן, הוא הרים את ראשו מעלה והושיט לה בשתי ידיו את הציפור שמוטת הראש. האומנת הביטה בו בזעזוע והחלה לצעוק בבהלה. היא הרימה את הילד במהירות, ולאחר שהתקרבו אל השערים, תחת קרני השמש ראה הנסיך אנטואן שהילד עונד את אותה השרשרת שהוא עונד.

* * *

אומנם ביקוריו של המלך בחדריו המלכותיים של הנסיך אנטואן היו תכופים, אך הוא מעולם לא שיחק עם בנו. תמיד ישב בצד, מרוחק, ופניו קפואות כפסל. הנסיך אנטואן, שכבר היה רגיל לנוכחותו של אביו, הסב אליו את ראשו ברשמיות וגבותיו התכווצו ברוגז ילדותי. הפעם לא הייתה זו בקשה למתנה או תלונה על משאלה שלא באה על סיפוקה. הפעם הזאת הנסיך הפנה אל המלך שאלה בדבר זהותו של הילד הקטן שמסתובב בארמון. פניו של המלך התקשחו למשמע הדברים, כפי שקרה בכל עת שבה הוזכר “הוא", בנו הלא רצוי.

הוא לא אמר דבר ויצא מהחדר, אך הנסיך אנטואן ניחן בעקשנות ובתעוזה, ושתיקתו של אביו הגבירה את סקרנותו. היה זה ברור, המלך אינו מעוניין להשיב על שאלתו. אך גם ביום השני, השלישי ובכל השבועות הבאים, הנסיך הצעיר המשיך לדבוק בשאלתו, והמלך, ששאף לשכך את סקרנותו, הסגיר בפניו רק את כינויו של הילד.

“'הוא'? 'הנסיך הלא ידוע'?" עיניו של אנטואן ברקו והוא צחקק לעצמו. היה לו ברור היטב: שני שמות ואף לא אחד מהם הוא שמו האמיתי!

הוא מיד הביע את רצונו לפגוש את הנסיך הלא ידוע, והמלך לא אישר זאת אך גם לא אסר על כך. לקראת המפגש הצפוי בין השניים, התרגשותו של הנסיך אנטואן הייתה ברורה לכולם. הוא קיפץ בארמון ושאל, “מה הוא עושה כל היום? מה אופיו? היכן חדריו? מה הוא אוהב לשחק?" — שאלות שאיש לא הורשה להשיב לו עליהן.

ביום המחרת המתין הנסיך בגן הוורדים. מרחוק ראה את ברק שערו השחור של הילד הקטן היושב לצד המזרקות המוזהבות, לא רחוק מהאומנת שלו. על פי מבטו נראה שהוא היה עסוק מאוד ברישום דבר מה ולא הבחין בבואו.

"שלום!" קרא הנסיך אנטואן בהתלהבות, אך מלבד מבט חטוף של זוג עיניים כחולות וזועפות תחת שערו של הילד, הוא לא זכה ליחס נוסף מצידו. הנסיך אנטואן, שלא היה רגיל להתעלמות שכזאת, חש את לחייו מאדימות בעוז. הוא בחר לא לייחס לכך חשיבות והתיישב לצד הילד הקטן, שקשקש ביסודיות מעגלים גדולים על הדפים.

"זה פרפר?" שאל הנסיך אנטואן בחצי עניין, אך הילד הקטן לא התייחס לדבריו. לאחר כמה רגעים הוא כיווץ את גבותיו ברוגז והשליך את הצבעים על הדשא.

"ברבור!" קרא.

הנסיך אנטואן הביט בהפתעה בציור שהכיל כל צורה אפשרית מלבד צורה של ברבור, והילד הקטן איבד מעניינו והמשיך בציור חדש.

"גם אני יודע לצייר..." אמר הנסיך אנטואן, ומשלא זכה לכל תגובה לקח את אחד הצבעים והחל לצייר על דף נפרד. אט אט הבחין כי עיניו הגדולות של הילד עוקבות אחר מעשיו, בתחילה במבט חטוף ומתגנב, ולאחר מכן בסקרנות כה מלאת עניין שאפילו סובב את כל גופו ורכן לעברו. לאחר שהיצירה הושלמה, הנסיך אנטואן העניק לו אותה.

"זה ברבור," הוא קבע.

הילד הקטן הניד ראשו לשלילה ומיד הרים את הנייר שזרק לצד. "זה ברבור!" אצבעותיו הקטנות הצביעו על הדף שלו בעקשנות.

"אז מה אני ציירתי?" שאל אנטואן ביהירות.

על שפתיו של הילד הקטן התנוסס חיוך קטן וערמומי. "פרפר," אמר.

הנסיך אנטואן צחק והנהן בראשו להסכמה.

"ואיך הם קוראים לך?" הוא שאל.

על פניו של הילד הקטן ניכרה מבוכה, והוא נשא מבטו אל האומנת. הוא עוד לא זכר את שמו, וזאת משום שלעיתים נדירות בלבד פנו אליו בשמו האמיתי.

"שמו של אחיך הוא דרק... הוד מעלתו," ענתה האומנת בקול שהיה כה אופייני לאלו שהעזו להוציא הגה בין חומות הארמון.

הנסיך אנטואן השתתק, פניו חוורו. בזה הרגע הוא גילה שהוא ודרק אחים! הוא רכן על ברכיו, הניח את שתי ידיו על כתפיו של אחיו הקטן, ובנימה שלא נשמעה עד כה מבין שפתיו אמר,

"ובכן דרק... אני אנטואן, ואנחנו אחים. אתה יודע מה זה אומר?"

דרק הניד ראשו לשלילה.

"מעתה ואילך אנחנו נהיה חברים טובים ונהיה תמיד יחד!"

"תמיד יחד!" חזר אחריו דרק בעליזות, עיניו החיוורות מלאות אור.