הרומן האחרון של קלרה ברון

שתי גיבורות מהלכות בין דפי ספרה החדש של ד"ר רבקה נרדי "הרומן האחרון של קלרה ברון" - האתת היא קלרה, שתשוקה עזה לאהוב ולהיות נאהבת מובילה את חייה, והשנייה היא האהבה, המתפתלת כחוט השני לאורך דפי הספר הזה, בחסד ובייסורים, צורפת את הנשמה ומעניקה טעם לחיים. אך הנפשות הפועלות ברומן, וקלרה בכללן, רואות את אהוביהן דרך צעיף של קסם, כזה הארוג מדימוי מושלם, ומעצם ראייה זו, הן נידונות לחולל שוב ושוב במעגל קסמים של אכזבה וכאב.

רומן ישן מימי האוניברסיטה קם לתחייה בחייה של קלרה לאחר שהיא מתאלמנת מבעלה, ומלווה אותה כמעט עד לסוף חייה. סיפור המעשה נע קדימה ואחורה לסירוגין, ונמסר מפי מספרת, שהכירה את קלרה בצעירותה ופגשה בה שוב באקראי בערוב ימיה. רבקה נרדי אורגת את הסיפור ביד אמן, תוך הארה של פינות נסתרות במעשה האהבה ובנפשות האוהבים, באופן שמותיר את הקוראים עם תובנות הנוגעות בחייהם שלהם.

"בכול מקום שהייתה בו ראתה אהבה, נזו שאיננה, או שיכלה להיות, או שהייתה ואבדה, או שעוז מעט תהיה. פוטנציאל ענק של אהבה הפזורה בעולם ויש דק לגשת ולקחת. מצד שני דאתה את עצמה מוגבלת בינולותיה לאסוף את האוצר. בולם יודעים איך, דק היא לא. זו הייתה חידה מעצבנת, למה היא לא וכולם כן".

בחלקו השני של הספר - ארבעה-עשר סיפורים-הרהורים על אהבה מנקודות המבט המעמיקות של אישה רבת ניסיון ותבונה, שהיצירה והטיפול שלובות יחד בנשמתה:

"מניתי אותן, את האהבות, במו חרוזים. ארבעה עשר חרוזים במגוון צבעים, גדלים וצורות: יקרי ערך, זולים, מזויפים, מבליטים עצמם, מבוישים, דהויים וקורנים. מייצגים את מנעד הרגשות הנשי אנושי. הן חדרו לשנתי, לחלומותיי, הן צצו מתוך דפי הספרים שקראתי, הן נולדו מדמיוני וגם מחיי שלי." סיגל אשל, משודרת ועורכת הספד

ד"רר בקה נרדי סופרת (עיון ופרוזה), זהו ספרה השמונה-עשר. מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומנחה. בעלת תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם UNION INSTITUTE, סינסינטי, ארה"ב, והתמחות בפסיכולוגיה חברתית ובמגדר (1999-1996). מנהלת ומקימת מכון "דיאלוג" (1990). נמנית עם אנשי המקצוע הבכירים בישראל.

פרק ראשון
אני וקלרה — כיצד נולד הסיפור

המשפט "הרומן האחרון של קלרה ברון", התנגן במוחי שעות, ככותרת של ספר הדוחק בי להיכתב. ככול שניסיתי לסלק אותו ממוחי, כך התחזק והתעצם — ממש רועש, קודח, מעצבן, מפתה, אוחז בגרוני כצבת. למה רומן אחרון ולמה דווקא קלרה ברון? קפצו במוחי מחשבות בזו אחר זו.

'אל תשכחי אותי', ביקשה קלרה במסתוריות, 'בבקשה! אני מרשה לך גם להמציא את חיי', הוסיפה לפתות אותי, 'אני זקוקה לרומן אחד אחרון'.

'את מדברת אליי?'

'אלא אל מי'? צחקה בהתרסה מסוימת.

יש לומר מיד, ספר זה לא היה נכתב אלמלא סקרנותי. קלרה, שהפכה לגיבורת ספרי, כבר לא הייתה במצב של מסירת עדות מהימנה. ליקטתי את שברי זיכרונותיה, שהיו תמהיל של זיכרונות ודמיון, עובדות ומשאלות לב. הם הזמינו אותי להיכנס פנימה, כמו היו אלו זיכרונותיי שלי. אחרי הכול, אמרתי לעצמי, היא הגיבורה שלי — מותר לי. המחשבה שאוכל "להתפרע" בעזרת זיכרונותיה של אישה אחרת הייתה נועזת מדי, אפילו מאיימת. חשתי כפולשת לכל דבר ועניין. אולם בסופו של דבר, קלרה בעצמה, עזרה לי להתנער מרגשי האשמה שאחזו בי. הפצרותיה, שאכתוב עליה, נגעו ללבי ונסכו בי אומץ.

אז זהו, בואו נראה איך התגלגלו הדברים. אה, סליחה, כמעט שכחתי, מיה דורני זה שם ספרותי בלבד, שם שבחרתי במיוחד ליצירה זו. אהבתי את הרעיון של הסתרת שמי האמִתי מאחורי שם ספרותי בדוי, כך יכולה אני להישאר מאחורי הקלעים.

ועכשיו לשאלה החשובה באמת — למה אני? למה באמת בחרה קלרה דווקא בי לספר את סיפורה? כדי להשיב על כך יש לספר איך התגלגלו יחסיי עם קלרה.

ובכן הכול נולד ממזל או ממקרה, שאירע במוסד הסיעודי הצנוע שם גרה אמי בחודשי חייה האחרונים. חשבתי על כך לא מעט. האם זה באמת מקרי? ואולי המזל (או המקרה) הציג עצמו לפניי משום שהייתי מוכנה לספר את הסיפור "הזה" — סיפורה של קלרה, שהיה בו תמהיל של כמיהה, נאיביות, שריטות, ותקווה שהפכה באחת לייאוש... זה סיפור שנגע בי באופן כזה שערער אותי במידת-מה. אז לא הבנתי מדוע, אלא רק לאחר ימים רבים.

נהגתי לבקר אצל אמי כמה פעמים בשבוע. באחת מאותן פעמים פגשתי את קלרה, אם כי השימוש ב"פגשתי" מוגזם. קשה "לפגוש" אישה שפניה כבויות, היושבת באופן עקום עד שמתחשק לטלטל אותה וליישר אותה, עיניה מופנות למטה, לרצפה — בקיצור אישה חיה—מתה. אמי הטובה, שהבחינה ברתיעה שלי ובמבט המבוהל, המהול בגועל, שנתתי באישה הזו, לחשה באוזניי: "אל תראי אותה 'ככה', זו אישה עם היסטוריה עשירה". אז אחזה אמי בידה הגרומה של האישה ודיברה אליה ברוך: "קלרה מותק, תכירי, זו בתי. זוכרת אותה?" קלרה הרימה את עיניה. כעת יכולתי לראות אותה כאדם אמִתי. עיניה הכהות הביעו ייאוש, חיפוש ובלבול, רגשות סוערים שנמהלו זה בזה והביעו איזה כאוס פנימי. מבטה זה הצית בתוכי פחד וחמלה עמוקים שכמו עלו מתהום הנשייה.

לקח לי זמן מה לצרף יחד את חלקי הפאזל ולאחד את הדמיון עם הזיכרון.

כך הכול התחיל בינינו.

את קלרה הכרתי למעשה כל חיי, אם כי לא ממש "הכרתי" אותה, רק ידעתי מי היא. בילדותי ביקרתי עם משפחתי הרבה בירושלים, העיר שבה גדלה קלרה ואף חייתה בה מספר שנים לא מבוטל כאישה צעירה, ולימים כאישה נשואה ואם לילדים. היא הייתה בקשר עם קרובת משפחתי, וכך פגשתי אותה מדי פעם, בבואנו לעיר. היא לא עשתה עליי רושם מיוחד, מה גם שפער הגיל בינינו, כעשר שנים, נראה לי בצעירותי עצום וגדול, כמעט בלתי עביר. הייתי נערה והיא כבר אישה נשואה. התייחסתי אליה כאל מכרה, ולא ממש ייחסתי חשיבות להיכרותנו. למעשה שכחתי אותה. ואז, כעבור שנים, פגשתי אותה במוסד הסיעודי ביפו, בו התגוררה אמי, כזכור, בחודשי חייה האחרונים. בהתחלה לא ידעתי ש"פגשתי" אותה, שכן ברגע הראשון לא זיהיתי אותה. היא נראתה לי אישה זרה, זקנה מופלגת. כל כך עלובה למראה הייתה, עד שנטיתי להתעלם ממנה בבואי (בתוכי בושתי על גילויי הגילנות הקטנים שלי. אפשר היה לחשוב שהייתי צעירה ונאווה, הרי עשר שנים בלבד הפרידו בינינו).

בתחילה לא הזכירה אמי את היכרותנו המוקדמת, עד אותו יום עליו סיפרתי קודם. מכל מקום, כשהייתי מבקרת אצל אמי הטובה, נהגתי לשבת אִתה בחוץ, בגינת המוסד הסיעודי, שכן פנים המוסד השרה עליי דכדוך. ולעתים הייתה קלרה מצטרפת אלינו, ובחיוך מתנצל משהו מנסה להצטרף לשיחתנו. עליי להודות כי חשתי דחייה ואף התעצבנתי מכך שהיא נדחפת ומקלקלת לי את שעותיי היקרות עם אמי. אבל אמי דווקא דחקה בי שאהיה סבלנית אליה. קלרה הייתה כבת שמונים בסך הכול אך נראתה מבוגרת מגילה, מפוזרת וחסרת מיקוד. עיניה השחורות היו כל כך עצובות, עד שהמביט בהן יכול היה לשקוע בתוכן וללכת לאיבוד. הן התרוצצו לכל הכיוונים, כמו שכחה היכן היא ולאן פניה מועדות.

פעמים הייתי מוצאת אותה עם פנים שמוטות לרצפה, וכשהרימה ראשה לא זיהתה אותי, כשעיניה כבויות לגמרי. אולם באחד מימיה הצלולים דחפה במפתיע חבילה לחיקי והפטירה: "יש בפנים כול מיני דברים. תפתחי, תקראי, תביני". את המילים הללו אמרה בקול פקודה ברור. לאחר מכן סימנה לאחת מעובדות המוסד שתסיע אותה בכיסא הגלגלים חזרה לחדרה. נראה היה שהיא שקעה שוב בעולמה הנסתר. מה גרם לה לתת דווקא לי את "החבילה", לא ידעתי. אולי אמי סיפרה לה שאני חובבת ספר. שאלתי את אמי, והיא חייכה אליי בחום ואמרה שסיפרה עליי לקלרה ברגעיה הצלולים. אולי מתוך גאוות אם.

והחבילה? ברור שלא פתחתי. ברור ששכחתי.

מה גרם לי להיזכר כעבור כמה חודשים? מה גרם לי לחפש את החבילה המרוטה, העטופה בנייר חום זול וקשורה בחבל דק? נדמה לי שבאותו יום שקעתי בעצב. מבט חטוף במראה "הזכיר" לי את גילי, הייתי משועממת ותחושת דיכאון אפפה אותי. חיפשתי משהו לעשות כדי להסיח את דעתי. ואז החלו להתגלגל בתוכי מחשבות על כתיבה, ואִתן התנגנו המילים: "הרומן האחרון של קלרה ברון". איני יודעת בדיוק כיצד פעלו הקשרים האסוציאטיביים ומדוע הובילו אותי אל סיפוריה של קלרה ואל החבילה שהפקידה בידי, אך עובדה היא שזה הספיק. אבל לא זכרתי היכן הצפנתי את החבילה ההיא. החיפוש הקדחתני, הבהול, ההיסטרי משהו, הוליד ניקיון יסודי בביתי, ממש "פסח". לבסוף מצאתי את החבילה. והנה מה שמצאתי בתוכה: ערֵמת מכתבים, מיילים מודפסים, וביניהם פתקים קטנים שבהם כתובות מילים בודדות שלא אמרו לי דבר. אולי היו אלה רמזים שקלרה פיזרה, ונועדו למי שעתיד ביום מן הימים לכתוב את סיפורה.

עלעלתי מעט במכתבים. נראה היה שקלרה טרחה להדפיס את מכתביה אל מישהו ששמו ג'וזף, כמו גם את התשובות שקיבלה ממנו. כמדענית חוקרת, חשה שעליה לאסוף ולשמר את העדויות שלה על אותה פרשה. ומדוע זכתה פרשה זו להתייחסות כה דקדקנית? תשאלו מן הסתם. בדיעבד, אני יכולה לומר שקלרה ידעה, כנראה בחוש, כי היא האחרונה בחייה. אז עוד לא ידעה שסוף חייה הצלולים מתקרב, ומהפרשה יישארו בזיכרונה רק רסיסים קטנים כאלה, שיתפזרו בחלל העולם ויחזרו אליה שבורים ומרוסקים, ויעיקו על נפשה. אולי משום כך ביקשה שאכתוב, וכך נשמתה המיוסרת תשתחרר. אולי.

הנה המכתב הראשון בערֵמת המכתבים, שהיה ככל הנראה גם האחרון שנכתב:

אהובי,

הלילה (עכשיו מעט אחרי שלוש בלילה), העירו אותי מהשינה מחשבות, שעליי להפסיק את הקשר אִתך, שגם אם אינו "מסכן" לכאורה שום דבר (וגם זה לא מדויק), הוא מסכן את שלוות הנפש שלי. ואת תחושת האינטגריטי שלי. הוא יוצר בתוכי אמביוולנטיות שאינה נותנת לי מנוח. אכן, כזו אני.

אצלך זה אחרת. אתמול בשיחתנו, הדבר התבהר לגמרי. אני סוג של "תבלין" בחייך. ומהו "תבלין"? סוג של "קישוט"? במובן מסוים היה בכך קסם אשר פיתה אותי כל פעם מחדש. אבל... היה בכך גם יסוד פוגעני. צר לי לומר זאת. ראייתך אותי כמי שאין צורך להסתיר אותה מאשתך, שכן אינה נוגעת כהוא זה לחייך, העידה יותר מכול ש"זה לא רציני". וזה לא היה רציני מההתחלה. אני באמת תמימה, גם בגילי המופלג, מבינה ולא מבינה. העיוורון הזה שלי ונטייתי לקחת דברים ברצינות אולי עזרו לי לשמור על עצמי, ובה בעת תסכלו אותי וגם פגעו בי. כי מה היה בינינו? מה יש בינינו? אתה אחר: קליל, מבסוט, לא מבין מה הבעיה, מתחמק באלגנטיות מדיונים מעמיקים, נמנע באלגנטיות משיחות משמעותיות — ומנגד מקסים, משעשע ומפתה. כן שמתי לב, שההתעניינות שלך בי ובחיי מוגבלת. אני מניחה שאתה תכחיש זאת.

אז זהו. זמן להפסיק. לזמן-מה חשתי שהקשר הזה מעורר בי השראה, מרומם את רוחי. והנה הבנתי, שיחתנו האחרונה עזרה לי להבין זאת, שלא עוד. שנינו יכולים להיות רק מה שאנו יכולים. הנה הכרנו זה את זו באופן שונה מבעבר. אבל הנוסטלגיה אינה מספיקה.

ג'וזף היקר, אני נפרדת ממך, כי כך צריך מבחינתי. שמור על עצמך והמשך לחיות את חייך המרתקים עם אותה תשוקת חיים ואותה אנרגיה טובה שיש לך. ואני? אני אוהבת את חיי שיש בהם עניין רב, משמעות, צמיחה והתחדשויות.

קלרה

למכתב זה היו מצורפים במהדק שני מכתבים קטנים. גם הם תדפיסים של התכתבויות במייל:

בוקר טוב, קלרה היקרה!

את נהדרת גם במכתב ההתפטרות!

בוודאי לא אאשר את הבקשה שלך, ואני דוחה אותה גלובלית... אחת הסיבות היא, ששלחת את האימייל אליי כשאני בפריז!!! היות שאני תושב בריטי מבחינה חוקית אינני מחויב להסכים! עלייך לתפוס אותי באותו מקום שממנו התקשרתי אליך בפעם הראשונה! וזה בוודאי בלתי אפשרי!

לכאורה, המכתב שלך אינו חוקי... חה, חה, חה....

ג'וזף

היי חבר,

נחמד ומשעשע שאתה "עושה צחוק" גם מעניינים רציניים. אז מה היה לנו כאן? איש אחד מצחיק, אישה אחת רצינית והרבה הרבה אי-הבנות. וגם געגוע למשהו שלא יהיה לעולם, כנראה.

קלרה

העניין כולו הטריף אותי. המכתבים היפים, הכל כך "חיים" האלה — העלו בי מחשבות רבות וגם זיכרונות שכמו זינקו ממעמקים. והרי קלרה נתנה לי את אותה חבילת מכתבים מסתורית כבר לפני כמה חודשים. כבר אז לא יכלה לדבר אִתי בבהירות, רק ברמזים שונים ומשונים. אין צורך לומר שהאופן שבו רמזה את רמיזותיה עורר בי סקרנות עצומה וגם יצר בי מחויבות רצינית להשמיע את סיפורה, שהרי מלבדי לא היה לה איש בעולם. ילדיה נטשו אותה ועברו לארצות רחוקות, בעלה מת מזמן, אחיה הזדקנו מהר ומתו גם הם. רק היא המשיכה לחיות כמו עץ זקן המסרב למות. חיצוניותה של קלרה, בסוף העצוב של חייה, במשכן סיעודי אשר שורה בו אווירה קודרת, לא העידה בשום צורה על מי שהייתה. הבטחתי לה אז שאעלה הכול על הכתב. איני יודעת אם הבינה בדיוק את דבריי, אבל אולי הבינה את נימתם. הבטחתי זאת בכנות, אפילו בהתלהבות, ולמרות זאת הנחתי בצד את הניירות, לא פתחתי את החבילה החומה, ולבסוף שכחתי מכל העניין. כעת, פתאום אני נזכרת? כי... אולי כי זקנתי שלי מזנקת עליי ואִתה רגשי אשם? אוי לי. 'שבי לכתוב', אני שומעת פקודה. אין לאן לחמוק עוד. 'לפקודתך אני'.