פרנסוס האחר

על רקע בית קפה ספרותי, אותו ייסד המחבר בלב הרובע הלטיני שבפריז, מובאים ווידוייהן המרתקים של שבע נשים מבין לקוחותיו: אלזה, החבולה בנפשה בשל היעדרותם של הוריה שנסחפו לאורח חיים נהנתני ואנוכי – דבי, יהודייה ממוצא מזרחי שנישאה לקתולי ונקרעה ממשפחתה וממוצאה – מרגו, המתאהבת במחזאי הומוסקסואל המעניק לה מתנת יום הולדת סוטה ומוזרה ביותר – סולן, נכדה לניצול שואה שנישואיה ליהודי בן למשפחה אדוקה מברוקלין כשלו כבר בתחילתם – ז'ולי, יהודייה פריזאית הנופלת קורבן למפיק סרטי פורנו – תרזה, המתאהבת במוס (מוסטפה) האלג'יראי, שחקן תיאטרון בעל ראיית עולם הומניסטית, ההופך לקנאי מוסלמי – אימן, מוסלמית מרוקאית שאהובה היהודי, דוד טולדנו, נאחז בזהותו במחיר סיכון חייו. בין עדויות לבין הרהורי לב, מעלה המחבר סיפורים הנעים בין מציאות לפיקציה. נראה כאילו תפר להם כנפיים סוראליסטיות. 

... ספר זה מוסיף עוד נדבך על "הקשר הצרפתית" של הספרות העברית' כלומר, לנוכחותה של צרפת ובמיוחד של פריז בספרות העברית. הספר הוא בן דמותו של המחבר. סיפורו האישי של המספר, חיפוש הזהות שלו הם חלק מחיפושי הזהות של כגיבוריו ובעיקר גיבורותיו. האווירה' ארוטית וניחוח צפרתי, שולטת במרבית מערכות היחסים המתוארים בספר...

I
שוחחתי עם שני לקוחות בזמן שאישה בעלת מראה מרשים נכנסה לבית-הקפה-חנות-ספרים שלי. מבּטה ריחף על פני המדפים שעליהם הצטופפו יצירות של סופרים מרחבי אגן הים התיכון, לאחר מכן נח עלי. היא צעדה לעברי ופנתה אלי כאילו היינו מכָּרים ותיקים.

"שלום אודי".

מופתע עניתי מבלי לקום ממושבי:

"אנחנו מכירים?"

"ידידה סיפרה לי עליך. שמי דֶבִּי. אני רוצה לראיין אותך לירחון נשים".

לא היה לי כל חשק לנטוש את האווירה הנעימה ששררה סביב שולחני. עמדתי לסרב בנימוק שלא קבענו פגישה מראש. אך הופעתה הנאה – מכנסי פשתן לבנים, סוודר קשמיר, ז'קט שחור ונעלי עקב– דחפו אותי להציע לה להצטרף אלינו. היה זה ערב חורפי. מבעד לחלונות הראווה שהיו מרובדות בטיפות גשם, ניתן היה להבחין בנו ובלקוחות הבודדים שנותרו במקום. אחד מהם, שהגיע כשעתיים מוקדם יותר כדי לרכוש כותר מסוים, מצא עצמו טובע בתוך ערימת ספרים על ציירים 'אוֹריֶנטָלִיסטִיים' מהמאה התשע-עשרה.

ברקע נשמע קולה של פַארַה, זמרת מרוקאית השרה שירי 'אַלַה' (מוסיקה אנדלוסית). בשנות השלושים לחייה, פניה היו פני מדונה. עיניה הזכירו עיני חתול ומבטה הדגיש חינניות כובשת. רַאשִׁיד ידידי, מומחה למוסיקה זו, הוא שהכיר את האמנית הלירית הזו. אני זוכר את התלהבותה כשגילתה שבית-הקפה-חנות-ספרים שלי היה בעל אופי ים תיכוני מובהק. היא הפגינה אהדה לישראל ומשיכה מיוחדת ליהדות.

פַארַה שרה לא פעם בערבי תרבות שארגנתי. היא אפילו הכניסה לתקליטה האחרון פיוט עברי בלחן אנדלוסי. מוסלמית, ילידת העיר פַאס, הנחתי שמוצאה אולי יהודי, לפחות בחלקו. בעיר זו אירע בתחילת המאה העשרים, פוגרום (תרִיתל) שבעקבותיו אולצו יהודים רבים להתאסלם. יום אחד, היא גילתה לי את רצונה העז לבקר בישראל ואף לשיר שם. יצרתי לה קשר עם ידידי חיים שירן, שהייה אז מנהל תאטרון 'ענבל' שבשכונת נווה צדק, תל אביב. לאחר זמן מה היא נסעה לישראל.

עברו חודשים עד שפַארַה שבה לבקר אותי. לשאלתי:

"איך היה הביקור?"

היא השיבה באיפוק:

"חזרתי מאוכזבת מאוד. יום אחד אספר לך".

היא נעלמה ונתקה כל קשר.

לאחר כשנתיים נודע לי מידידי רַאשִׁיד, שפַארַה הצטרפה לז'ורז' גַרוֹדִי, פוליטיקאי ופילוסוף שונא ישראל. אנטישמי ואחד ממכחישי השואה המובהקים ביותר, הוא יסד קרן על שמו שתמכה בעבודות של 'רֵוִויזיוֹנִיסטִים' הקשורות למלחמת העולם השנייה. היא אף עברה לגור בעיר קורדובה שבספרד. תהיתי אם נפגעה מהתנהגות אנשי הביטחון בשדה התעופה בפריס, שם חקרו אותה שתי וערב לפני עלייתה למטוס בדרכה לתל אביב. נודע לי גם שבהגיעה לביקורת הגבולות בישראל היא עוכבה ליותר משעה ועברה חקירה משפילה, בעיניה. חפציה נסרקו ביסודיות, למרות חזותה האירופאית, דרכונה הצרפתי ואהדתה לישראל.

***
דֶבִּי שבה אל בית-הקפה-חנות-ספרים שלי בשעת הצהריים, כפי שקבענו. צבע עיניה כחול-אפור דמה למזג האוויר האפרורי שניכר היטב בחוץ. מאופרת במידת הצורך היא ענדה שתי טבעות משובצות באבנים נוצצות על אצבעותיה הדקות והארוכות. נעלי העקב הוסיפו לגובהה התמיר ושערה הבהיר והחלק גלש עד מותניה. היא התיישבה ומיד מסרה לי את הגיליון האחרון של המגזין בו כתבה ומיד הפנתה את תשומת לבי לכתבתה האחרונה: 'הוויאגרה והשפעותיה על הנשים'. ללא שהות היא החלה בשאלות אודות התפריט. היא לא הצליחה לבטא את שמו של מאכל מסוים, 'מלַוַוח':

"מדובר במאכל תימני, מעין 'קרֵפּ' מזרחי. אני ממליץ לך!"

"מוצאים אותו בישראל?"

"כן. אך שם מכינים אותו בצורה שונה. כאן, אנחנו מגישים אותו עם שקשוקה מרוקאית ועליה ביצת עין, 'רוכבת' כפי שאתם, הצרפתים נוהגים לומר!"

דֶבִּי נראתה קצת אבודה. התכנים המיוחדים של המקום, מיזוג התרבויות ושילוב קולינריות עם רוחניות, עוררו את סקרנותה. היא חשבה שהספרים הוצבו כאן בעיקר כתפאורה. הערה מעין זו שמעתי לעתים תכופות. שמתי לב לכך שהצרפתים אינם פתוחים לשילוב שכזה. הם באים לאכול במקום נעים ובאווירה תרבותית, או נכנסים לרכוש ספר ולא נשארים. סיפרתי לה שמחזור ההכנסות היה פוחת באופן משמעותי בעת נסיעותיי התדירות לישראל, כאילו, המקום שכזה, מאבד מייחודו בהיעדרו של בעל הבית.

דֶבִּי לא יכלה להתאפק עוד ופנתה לשאלות אישיות:

"איני מזהה את המבטא שלך. מאיין הוא?"

"הוא כנראה נובע משלוש שפות האם שלי".

"שלוש שפות אם?"

"כן. את ההגיגים הראשונים פלטתי בעַרבית, את הפסוקים הראשונים למדתי בעִברית בספרי התפילה ואת השכלתי הראשונה קיבלתי בצרפתית בבית הספר אליאנס".

"איזה מזל!"

אני זוכר את ברק עיניה כשהדגשתי בפניה שהתרבות הים תיכונית השולטת במקום שואבת משלושת התרבויות שלי: זו של ארץ הולדתי, מרוקו; זו של ארץ מולדתי, ישראל; וזו של ארץ מושבי, צרפת.

באי-נוחות, היא שאלה:

"והרובע הבורגני הזה פתוח לתרבות הישראלית?"

"כן. הצרפתים בדרך כלל פתוחים לתרבויות זרות. במיוחד לאלה מאגן הים התיכון. גם אם מדי פעם אני מוצא על הדלת את הכתובת: 'לֵה-פֵּן, דַחוף' מנהיג הימין הקיצוני בצרפת הידוע בהתבטאויותיו האנטישמיות".

עזיזה הטבחית, שעמדה לסיים את יום עבודתה, ביקשה למסור לי את רשימת המצרכים הנחוצים לה. כששבתי לשולחן, דֶבִּי נראתה מתוחה מעט:

"הגשת תלונה?"

"על מה?"

"על הכתובת המרושעת!"

"לא. אני מהווה כנראה מטרד עבור שכן או שכנה שונאי זרים ואפילו אנטישמיים".

העדפתי להימנע מפנייה למשטרה מחשש שבית-הקפה-חנות-ספרים שלי ייחשב למקום רגיש במיוחד. נהגתי, להגיב בדרכי שלי. בכל פעם שמצאתי התגרות שפלה שכזו, הוספתי לחלונות הראווה שלושה או ארבעה ספרים של סופרים ישראלים. במהלך השנה חזר הדבר שלוש או ארבע פעמים. כך נעשתה החזית שלי כמעט לגמרי ישראלית, אף שלא הייתה זו כוונתי מלכתחילה.

דֶבִּי לא יכלה להתאפק יותר. היא גילתה לי את היותה יהודייה ובאותה נשימה סיפרה שנאלצה לא פעם להבליג להערות האנטישמיות של האחראית עליה, שמא תאבד את מקור פרנסתה. "הייתי רוצה להגיב כמוך", היא מלמלה. לאחר שלגמה מעט מים היא לחשה: "נוסף לזה, נישאתי לנוצרי".

קמתי ממקומי על מנת לברך לשלום את הלקוחות האחרונים שסיימו לסעוד. לאחר מכן שמתי תקליטור של מוסיקה ישראלית כדי להנעים לאורחת שלי. היא ישבה מרוכזת – ספק קשובה למוסיקה, ספק שקועה במחשבותיה. לא רציתי להציפה בשאלות כדי לא להחליף תפקידים. שאלתי אותה רק אם הכול בסדר.

"אני מאוד רוצה לנסוע עם משפחתי לישראל. האם אתה יכול לעזור לי בתכנון מסלול?"

הבנתי סוף סוף מהי הסיבה האמתית לבואה. הבטחתי לבדוק.

דֶבִּי השתמשה בראיון כעילה. היא ידעה היטב שהעורכת הראשית לא תסכים לפרסמו. למרות בדָיה שולית זו היא הפכה מהר מאוד ללקוחה קבועה ונמנתה עם אותן נשים שבאו לבית-הקפה-חנות-ספרים שלי בקביעות מבלי להחמיץ אף אירוע תרבותי.