שרה | ביבוקס

שרה
לידתה של אחותי הקטנה הסעירה את חיי. עד אז הייתי בת יחידה להוריי, ללא בעיות מיוחדות – נסיכה מפונקת, במיוחד עבור אבי. אולם, השם שניתן לאחותי, "אֶמֶה" (אהובה), עורר בי תהיות רבות. מדוע הוריי לא נתנו לי אותו? הייתי פחות אהובה? אימי סירבה להסביר לי את מקורו של שם זה. בעומק נפשי הייתי מוצפת תהיות ומוצפת רגשות מעורבים.

הייתי אז בת שתיים עשרה, והחיים בבית השתנו מקצה לקצה. חסל סדר הארוחות המשפחתיות. אבי החל למלא את המקרר במנות של אוכל מוכן: פיצות, המבוגרים, גבינות, ירקות ופירות. הוא הרבה לשהות מחוץ לבית וכשהיה שב מוקדם יחסית, הוא נהג לקחת אותי לארוחות במסעדה.

אהבתי מאוד סושי, שאמנם היה נדיר עד אז, אך אבי גילה אותו במהלך ביקוריו התדירים ביפן. הוא אף לימד אותי את השימוש במקלות אכילה. אימי העדיפה בדרך כלל להישאר לבד בבית עם התינוקת שלה. היא גם לא הרשתה לי לקחת אותה בידיי. "אני פוחדת שתחמוק מזרועותייך", נהגה לומר.

לפני ההיריון, אימי נהגה להיעדר לעיתים קרובות. היעדרויותיה הנשנות עלו בזיכרוני. היא הייתה יוצאת מהבית מוקדם בבוקר וחוזרת בערב, חיוורת, תשושה וטרודה. אבי ליווה אותה בכל פעם שהתאפשר לו. מאוחר יותר, נודע לי שהיא ניסתה בנחישות להרות באמצעות הפרייה מלאכותית. כשסוף סוף הצליחה, היא הייתה מרותקת רוב הזמן למיטה, בעיקר במשך שלושת החודשים הראשונים להריון. למזלנו, הייתה לנו עוזרת בית שבאה בכל יום, טיפלה בבית ועזרה לאימי, ככל האפשר, בהכנותיה לקראת הלידה.

אימי הייתה בת בכורה למשפחה יהודייה-תוניסאית והיו לה עוד שלוש אחיות ושני אחים. עם עינייה הכחולות וצבע עורה הבהיר היא לא דמתה לאף אחד מהם. משפחתה הגדולה הייתה מלוכדת, מלאת שמחה ואהבה חגיגות. לעתים, דיברו האחיות ביניהן בערבית. בחברתן, אבי נראה כאילו בא מעולם אחר. הוא דיבר מעט, היה תמיד שקוע במחשבותיו ונראה בדרך כלל מנותק. 'אברום' כפי שכולם כינו אותו היה מבוגר בעשרים ושתיים שנה מאימי. הוא מעולם לא דיבר על עברו. ידעתי רק שהיה בן יחיד להוריו שניספו עם שארית בני משפחתו במחנות הנאצים.

מספר ימים לאחר הגעתה של אֶמֶה לביתנו קיבלתי את המחזור החודשי הראשון שלי. לא ידעתי דבר על גיל ההתבגרות ואימי לא העלתה בפניי מעולם את הנושא.

למזלי, חברה מהכיתה שהתנסתה בזה חודשים קודם לכן ליוותה אותי. טיפות הדם הראשונות הן תמיד מקור לייסורים עבור נערה צעירה שמגלה לבדה שהיא עומדת להפוך לאישה.

היה זה ביום בו נפל ה-סְקָד הראשון בקרבת תל אביב, ששיגרה עירק לישראל עם תחילת מלחמת המפרץ הראשונה. לעולם לא אשכח את התאריך הזה. אבי היה אחוז חרדה וחשש לסוף המפעל הציוני... נראה היה שמלחמה הזו עוררה אצל אבי את הזעזועים הפנימיים הקשים ביותר. הוא לא היה מודע למצב שלי, ממילא זה לא היה אמור להיות עניינו. למרות המלחמה, השינויי שחל בי העסיק אותי מאוד. השוויתי את מצבי לסטירה שאימהות נהגו לתת לבנותיהן ביום קבלת המחזור הראשון שלהן. על פי המסורת הצרפתית, סטירה זו אמורה להיות האחרונה מאחר שהילדה הפכה לבוגרת.

אבי המשיך לחגוג את יום הולדתי כמדי שנה בקול תרועה. לא אהבתי את האירוע הזה, גם לא את אורחיו. שנאתי את מבטיהם של קרוביי המשפחה שלי. לחישותיהם ומבטיהם הסקרניים ומלאי הרחמים הפריעו לי. חוץ ממַרְטִין, אחת הדודות שלי, שדווקא הפגינה כלפיי חמלה מופרזת. היא אף דרשה זאת מילדיה, מה שהציק לי עוד יותר. נמנעתי מלהזמין חברות מהכיתה לחגיגת יום הולדתי, משום שהחגיגה ממילא הייתה כולה של הוריי. סבלתי, עד שבגיל ארבע עשרה דרשתי את ביטול האירוע המעיק הזה.