אוצר מן הסלסילה

טכנאי טלפונים שטוף זימה מובל על ידי פנטזיה מינית אפלה המאיימת להרוס את חיי הנישואין שלו; הורים טריים אשר נכנסו לתהליך פונדקאות בהודו הרחוקה, ניצבים בפני דילמה מוסרית בלתי אפשרית ה"חותכת בבשר החי"; אישה בחודש מתקדם להריונה בורחת מפני בעלה בעקבות גורלה; פקיד אפרורי סועד את אביו הדמנטי ומקבל הזדמנות נדירה לחוות אהבה חדשה; ולבסוף, אחות חדר ניתוח בכירה שלא מצליחה להשלים עם מבנה גופה.

הסופר מצייר ברגישות רגעים אנושיים ויום־יומיים מחייהם של גיבוריו, אך בה בעת לא חוסך מהם את שבטו.

בכל אחד מאיתנו חבויה איזו פנטזיה, לעיתים אפלה; בכל אחד מאיתנו עשוי לעיתים להתעורר המוסר המעוות, חוסר הטקט, הרצון לבעוט בכל הנורמות החברתיות. משום כך, אולי, קל לנו כל כך להזדהות עם הדמויות הללו – דמויות אשר במלוא עליבותן זוכות לרגע של חסד, אשר מטלטל אותן מקצה לקצה.

הסופר נדב שטכמן פולישוק נולד וגדל בירושלים. נשוי ואב לשתיים, ובנו של פקיד זוטר במשרד ממשלתי. זהו ספרו השלישי אחרי מחזה וספר ילדים.

בדיקת אבהות  (סיפור מתוך הספר "אוצר מן הסלסילה")

א.

דוקטור סאשין, גניקולוג בכיר, צעד בפסיעות מהירות במסדרון המחלקה ולפתע נעצר, הפנה את מבטו לאחור, הנהן בראשו מתוך כניעה לתאוות הצילום של הגבר הצעיר ההולך בעקבותיו, ומלמל באנגלית רצוצה, "It's up to you, Sir". יואב בתגובה מיהר לכרוע ברך אל מול החלון הרחב הפונה אל הרחוב, מתח את זום המצלמה שלו עד קצה גבול יכולתה, השתהה דקה ארוכה וצילם מבעד לזגוגית כמה תמונות של הילדים שחומי העור החצי ערומים המשתכשכים להם במי הקולחין, ואת אימותיהן המציצות לעברן מדלתות הפחונים הדלים. "Do you wish to continue, Sir? ", האיץ בו הדוקטור, ויואב התרומם מרבצו בלאות ושב לצעוד בעקבות הרופא.

בחדר ההמתנה הסמוך למחלקת היילודים עמד ריח חריף של חומרי חיטוי. יואב נשם בכבדות תחת המסכה הכירורגית שכיסתה את פניו, ומפעם לפעם יישר אותה על חוטמו בידו העטופה בכפפת לטקס. דקה ארוכה ישב על הספה ואחר כך קם, התקרב אל הצוהר הקטן הפונה אל המחלקה והציץ פנימה. ארבעה תינוקות שזה אך יצאו אל אוויר העולם שכבו על עריסות קטנות מוגבהות, ומעל כל עריסה האיר עליהם אור בוהק. 'מעניין מי מבין הארבעה הוא בני הביולוגי', הרהר. ודאי לא שחום העור, שאינפוזיה קטנה הייתה מחוברת לזרועו; גם לא הצווחן פחוס הראש שזרק את ידיו ורגליו הקטנות לכל עבר. עם זאת, גם בשני העוללים השקטים אשר כמו התבוננו זה בזה לא מצא יואב שום קווי דמיון לתווי פניו. 'כל התינוקות נראים אותו הדבר', סיכם לעצמו שעה שהתיישב בחזרה על הספה, ועוד הרהר כיצד אנשים יכולים בכלל לראות ביצור קטן ושברירי שכזה דבר חמוד.

השקט והשלווה ששררו בחדר ההמתנה הופרו באחת כאשר נכנס פנימה תומר, בן זוגו של יואב, ובידיו קבוצת טפסים רשמיים ששוגרו היישר ממשרדי עורך הדין קנטרוביץ׳ בתל אביב. "ואוו, אני כל כך מתרגש!", קרא תומר בקול. "אני מת כבר להחזיק את עידו הקטן בידיים שלי!". "אז כבר קוראים לו עידו?", שאל יואב והוסיף, "אתה בכלל יודע מי מבין הארבעה כאן הוא התינוק שלנו?"

"ברור!", ענה תומר והצביע לעבר התינוק בעריסה השמאלית ביותר. "על התווית שעל זרוע ידו הרי רשום שמה של האם הפונדקאית שלנו. וחוץ מזה, תראה כמה הוא דומה לך. בדיוק אותו האף, אותו המצח הגדול... אפילו הבולבול דומה!"

יואב היסה את בן זוגו התיאטרלי והפנה את תשומת ליבו לכך שדוקטור סאשין נכנס אף הוא אל החדר. "Everything is normal, you can have your baby now ", פסק הדוקטור והנהן בראשו אנה ואנה כמנהג ההודים. אחר כך עטף את התינוק בחיתול בד ומסר אותו היישר אל ידיו של יואב. יואב קפא על מקומו. מעולם לא החזיק בידיו תינוק, ודאי לא תינוק בן יומו. תומר, שהתנסה בטיפול באחייניו הקטנים, נחלץ מייד לעזרה, לקח מידי יואב את עידו הקטן, ערסל אותו בידיו דקה ארוכה ואחר כך הניחו בסלקל שהביאו עימם השניים מישראל.

כשהם נושאים את הסלקל ואת שתי המזוודות העמוסות לעייפה נכנסו יואב ותומר לסוויטה אשר הזמינו מבעוד מועד בבית המלון היוקרתי הסמוך לבית החולים ומייד נכנסו למשטר של האכלות והחתלות. על פי רוב היה זה תומר שהאכיל את עידו מן הבקבוק, והוא גם זה שטפח שעה ארוכה על שכמו עד שנשמע הגרעפס המיוחל. תומר היה אמון גם על החלפת הטיטולים, ובמיומנות מופלאה היה מספיק להדק את הטיטול החדש על הגוף הקטן בטרם יתיז עליו סילון דק של שתן. יואב לעומתו היה אחראי לכל ענייני הבירוקרטיה מול משרדו של עורך הדין קנטרוביץ', ונוסף לכך היה שקוע כל כולו במלאכת הרישום והתיעוד.

למן הרגע שבו הונח עידו הקטן בתוך העריסה בסוויטת המלון נשלפו מתיקו של יואב הסרגל והעט הכדורי. טבלה מסודרת שורטטה, ואחת לארבע שעות הייתה הולכת ומתעדכנת. בעמודה אחת רשם יואב כמה מיליליטר מתחליף החלב סיים עידו לשתות, בעמודה השנייה צוינו הפליטות ובעמודה השלישית היה נותן סימנים אם נמצאו בחיתול הקטן סימנים לפיפי או לקקי.

המצלמה הגדולה של יואב נשלפה אף היא מן התיק, קיבלה מקום של כבוד לצד העריסה ומאז לא נחה כמעט לרגע. מאות תמונות צולמו מכל הזוויות האפשריות וחלקן עלו עד מהרה לרשתות החברתיות תחת תיוגים מחורזים, כגון "איזה פיהוק, סיימנו בקבוק" או "הראש כבר מתפוצץ, תביאו לו מוצץ!"

"אתה בטוח שזה רעיון טוב להעלות תמונות של עידו לאינטרנט?", היסס תחילה תומר. "אומרים שזה מביא מזל רע להציג את התינוק ברבים לפני גיל שלושה חודשים".

"אתה יודע מה דעתי על אמונות תפלות", צחק יואב. "חוץ מזה, ברור לך שהחברים בישראל לא יוותרו לנו על תמונות, אז במקום לשלוח שוב ושוב לכל אחד בנפרד, אני מעלה פעם אחת לרשת וזהו".

"אני מניח שאתה צודק", אמר תומר, שסיים בינתיים להחליף לעידו טיטול. "בכל מקרה, אני נמנע עדיין לשתף את החברים שלי מהעבודה. אפילו להורים שלי הודעתי שאת כל העדכונים יקבלו רק כשנגיע לישראל".

"את ההורים שלי לא אעדכן גם בישראל", מלמל יואב במרירות.

"אולי בזכות הנכד יקרה סוף־סוף קירוב לבבות ביניכם".

"אני לא מעוניין בקירוב לבבות. ההורים שלי החליטו לנתק איתי את היחסים, אז שימשיכו לחיות את החיים שלהם ואני אחיה את החיים שלי".

"הם לא בדיוק ניתקו אתך את היחסים, אתה יודע, הם פשוט לא מוכנים לקבל את הזוגיות שלנו. בגלל זה נוצר ביניכם הריחוק".

"אם הם לא מוכנים לקבל את הזוגיות שלנו ואת דרך החיים שלי, זה בדיוק אותו הדבר כמו לא לקבל אותי. מבחינתי, תומר, אין דבר גרוע יותר מהורים שמתכחשים לבן שלהם, ולא משנה מה הסיבה".

"עם זה אני בהחלט יכול להסכים איתך. אין דבר גרוע יותר מהורים שמתכחשים לבן שלהם".