שני עולמות שונים, נפרדים, מרוחקים, נפגשים…
****
רחל, בת סמינר חרדית, ביתו של דיין חשוב בבית הדין, צנועה וסגורה.
וכפיר מושבניק חילוני לפני גיוס המחפש את הקצוות של עצמו והעולם.
כשכפיר, נער חילוני ופרוע, רואה לראשונה את רחל, נערה חרדית ועדינה שעוברת לגור בבית ממולו, היא ההפך מכל מה שהוא מכיר והיא מחוץ להישג יד.
כשרחל פוגשת את כפיר לראשונה, משהו בו מסקרן אותה, היא לא יודעת בדיוק למה. אבל שום קשר ביניהם לא יעלה על הדעת, היא הרי חרדית, והוא חילוני.
האם כפיר ורחל יצליחו להתגבר על המכשולים שמציבים בפניהם החיים והמשפחה?
"בת הדיין" הוא רומן סוחף ומהפנט, שני עולמות נפגשים ובסקרנות ועדינות מחפשים את השביל המאחד. זהו ספר שיגרום לכם לחשוב עד כמה באמת אנו מסוגלים להשתנות כדי לגלות את מי שנועד לנו.
גליה הנוקד היא חוזרת בתשובה מזה כעשרים שנה, חסידת ברסלב, מורה לאומנות בתיכון, נשואה ואמא לחמישה.
זהו ספרה השני.
'הבית הנטוש', כך היינו קוראים לו.
מאז שאני זוכר את עצמי הוא עמד שומם, עם קרשים על החלונות השבורים וגג רעפים מחורר. שיחים ומיני עשבים גדלו פרא בין הסדקים שבקירות.
בערבים גל היה מתגנב לשם ומעשן עם החברים שלו, כשחשב שההורים שלנו כבר נרדמו.
עכשיו אני יושב על גג ביתנו וצופה בו. מדליק סיגריה, יחף. עייף.
יש מכאן תצפית מעולה על הנוף המקיף את המושב הקטן שלנו, שמכל צדדיו חובקים אותו ההרים חיבוק ירוק ומלא חיים. יש כאלה שהחיבוק הזה חונק אותם, וברגע שהם יכולים הם עוזבים לחיבוק בניינים אורבני. אני דווקא אוהב את המקום הגבוה הזה בין ההרים. את הקִרבה לשמיים, לאדמה.
אני נושף עשן לבן וסמיך והוא מסתחרר כלפי מעלה, מתמזג עם העננים השטים ומתפוגג באיטיות.
לפני הרבה שנים כמה חבר'ה מהשכבה של גל הכניסו לבית הנטוש ספות ישנות שהיו בדרך למזבלה. הם העמידו ביניהן חבית גדולה וזרקו לתוכה עצים למדורה. כשהייתי בחטיבת הביניים הייתי נדחף לערבים האלה עם גל והחברים שלו. היינו יושבים שעות סביב החבית הבוערת, בזולה המאולתרת שצמחה ממה שהיה פעם כנראה הסלון.
עכשיו גל הפך להיות פוץ מתנשא מתל אביב, והחברים שלו, אלוהים יודע איפה הם. גם הספות המתפוררות כבר לא כאן. החבית המחלידה ששימשה לנו תנור נעלמה גם היא.
רק אני נשארתי.
אני קם ומתמתח, הולך להשתין באחד העציצים הענקיים שזרוקים בצד ומלאים באדמה יבשה ומלוכלכת.
לפני חודשיים בערך התחילו להגיע המשאיות. גדולות, מרעישות, מפרות את השקט במושב. הן שפכו מתוכן פועלים שהחלו להזיז את הכול ממקום למקום. בהתחלה הם רק פינו את ערימות הזבל שהצטברו, העמיסו את הרהיטים המעופשים והשבורים שהיו בפנים, את הרעפים השבורים, והבריחו את כל הציפורים שהפכו את החורים שנפערו בגג למקום קינון. הם נסעו, חזרו, העמיסו עוד ועוד גרוטאות. שוב, ושוב, ושוב, עד שערימות הזבל בתוך הבית ובחצר נעלמו.
לא נעים להודות, אבל במשך השנים המקום הפך לסוג של מזבלה מקומית. כל מי שהיה לו משהו לזרוק, שם אותו בחצר של הבית הנטוש. היו שם מכונות כביסה מחלידות בין העשבים, אופניים בלי גלגלים עם כידון מעוקם, שעדיין קשורים אליו משני הצדדים סרטים מתנופפים, חומים מאבק ומאדמה. אפילו שלד של מכונית היה שם בחצר, גם הוא הצמיח מתוכו גן בוטני פעיל. מדי פעם הייתי תוהה מי זה שהביא את המכונית שלו להחליד בבית הקברות לחפצים המוזר הזה.
אחרי שהכול פונה, החלו להגיע הדחפורים.
בימים הראשונים הם רק יישרו את כל הקוצים, שכבר היו גבוהים אז כמו עצים.
כשהייתי בן תשע, קברתי בחצר של הבית הנטוש תיבת אוצרות. היו בה משרוקית ירוקה מתקופת מלחמת העולם השנייה שקיבלתי מסבא שלי, מצית עם ציור של בחורה ערומה שגנבתי מגל, שטר של דולר קצת קרוע בצדדים וכמה תרמילי קליעים ריקים שמצאתי בטיול של התנועה. עטפתי את הכול בשקית, ובאחד הלילות נכנסתי לחצר עם כף וקברתי את התיבה שלי הכי עמוק שהיה לי הכוח לחפור. חשבתי שכשאהיה גדול אגיע לחפור ואמצא את התיבה מלוכלכת ומחלידה. שזה יהיה מעניין לפתוח ולהתבונן בחפצי הילדות שלי.
כשהדחפורים גרפו הכול לערימה ענקית של אדמה ושברי גרוטאות, ואז הרימו ושפכו אותה למשאית, חשבתי שאולי בתוך כל האדמה הזאת מתגלגלים גם האוצרות שלי מגיל תשע.
אני נשכב על הגב, הסיגריה בפי. אני שואף ונושף מבלי להוציא אותה מבין השפתיים.
משחק עם המצית. מדליק ומכבה. מדליק ומכבה. מלטף את הגלגל המתחמם וכמעט גורם לעצמי כוויות בקצה האגודל.
השמיים כחולים. עננים לבנים אווריריים שטים בתוכם בעצלות ומתערבבים עם העשן העולה מהסיגריה הבוערת.
החיים שלי זורמים כמו ביוב על הכביש ונוזלים לתוך מרזב אין סופי שבולע אותם.
הזמן מזדחל סביבי.
אחרי הפועלים הגיעו השיפוצניקים. הם נכנסו בשיירה מסודרת כמו חיילים מוכנים למשימה, שברו קירות ובנו חדשים במקומם. ריצפו, בנו מטבח בצבע תכלת. התקינו גג רעפים חדש בצבע אפור די מחריד. בסוף הם עשו טיח שמנת על הקיר מבחוץ, ואימא נשמה לרווחה כשהרעשים נגמרו. אני חושב שבעיקר בשביל אבא.
השמועה במושב אמרה שהמשפחה שמגיעה, היא לא פחות ולא יותר — משפחה חרדית מירושלים. לפי מה ששמעתי הם צאצאים של בעל הנכס שעזב לפני כמה עשורים, ועכשיו הם החליטו לחזור.
מה למשפחה חרדית ולמושב החילוני שלנו?
בכל מקרה, אחרי עשרים שנה, ובפעם הראשונה בחיים שלי, הבית הנטוש קם לתחייה.
אני מכבה את הסיגריה השמינית. נושם כמה נשימות עמוקות, כאילו לראות אם הריאות שלי עדיין מסוגלות לעשות את הפעולה הפשוטה הזאת.
פעם, אי־שם בשנות החמישים, כשפרקו כאן את הסבים ואת הסבתות שלנו שהגיעו לארץ חדורי רוח ציונית, המושב היה קצת יותר מסורתי. אולי אז הוא קצת התאים לחרדים האלו.
בזמנו העולים נזרקו פה בין ההרים והקימו הכול מאפס בעשר אצבעות. אדמת הטרשים עשתה להם חיים קשים, והם לא ידעו הרבה על חקלאות. אבל הם עבדו קשה, ועם כל זאת הצליחו לשמר את המסורת.
זו הסיבה שעד היום עומד בית כנסת במרכז המושב, מעין אנדרטה לאמונתם של המקימים. כיום הוא לא הכי פעיל. יש בו תפילות בחגים, ביום כיפור ולעיתים רחוקות גם בשבתות, כשאיזה ילד מחליט להגדיל ראש ולעלות לתורה. אבל אפילו אז לא תמיד יש מניין.
היום המושב מלא ב"טחונים" שגרים בווילות הבורגניות שלהם.
אני מתיישב וממשיך לתצפת על הבית הנטוש, שעוד שנייה כבר לא יהיה נטוש. הוא נמצא ממש מעבר לכביש, ומהגובה הזה אפשר לראות את כל מה שהולך בחצר שלו.
בחודשים האחרונים הצפייה בו הפכה למעין מדיטציה, בהייה מונוטונית בהתקדמות, בשינוי הזה שקורה כמה מטרים ממני. מצחיק איך שהעולם זז מסביבי, ואני נשאר סטטי בתוכו.
אני יושב ומסתכל. הזמן נוזל מסביבי. סמיך. איטי.
הרוח פורעת את השיער הסבוך שלי, מעיפה אותו לכל הכיוונים. הוא מצליף על הפנים שלי. אני פורש רגליים קדימה, נשען אחורה על הידיים, זורק ראש אחורה ונהנה מהאוויר.
אני צמא, אבל מתעצל לרדת לשתות.
משפשף בעייפות את הזיפים הדוקרים על הפנים. נראה לי שאשאיר אותם. הם משלימים את המראה עם נעלי הצבא השחורות והכבדות, הטריקו המשומשת מדי והשיער הפרוע.
"אתה נראה כמו הצרות שלי," גל היה אומר אם היה רואה אותי עכשיו. אבל מה שמצחיק זה שפעם הוא היה זרוק ממש כמוני, אם לא יותר. היום אי אפשר לזהות אותו. הוא גר בצפון תל אביב בבית הצפון תל אביבי שלו, עם החברה הצפון תל אביבית שלו. הוא אוהב להתלבש כאילו יצא מאיזה מגזין לגבר הדביל. מכנסיים מחויטים וחולצות צמודות שרכש רק בכמה אלפים, כדי שיבליטו את השרירים שעבד עליהם שעות בחדר הכושר. כשאנחנו נפגשים, אני צוחק עליו ואומר שכמה שעות עבודה במטעים שלנו יעשו עבודה יותר טובה על שרירי הידיים והבטן, ולגמרי בחינם, אבל הוא מחייך אליי בשיניים מולבנות ואומר, "זה לא בשבילי. אני רק מבקר פה."
בכל מקרה, הוא לא מגיע לבקר פה הרבה. אני חושב שהוא פשוט לא אוהב את המושב, אולי אף פעם לא אהב. בתל אביב הוא התברג בקלילות, לפי מה שהוא אומר.
אבל אני, המושב הזה הוא חלק ממני. מאז שאני ילד אני עובד בחופשים במטעים שלנו, כתף אל כתף עם הפועלים התאילנדים. זה לא שאני חייב לעבוד, יש לנו מספיק פועלים, אבל אני אוהב את זה. לעבוד בשעות השקטות של הבוקר, לפני שהעולם הזה מתנפל עליי. כשהכול עדיין חדש, נקי ומבריק מטל. אני אוהב את הקרירות והאפלוליות שבין העצים, את התנועות המכניות של הקטיף. כל אלה מנקים לי את המחשבות. אחרת אני פשוט יוצא מדעתי, שגם ככה לא יציבה במיוחד.
העבודה במטעים, הגג הזה והשיחות עם השם, הם המקומות השפויים בחיי.
אמצע אוגוסט עכשיו, החופש הגדול מתקרב לסיומו. זו השנה האחרונה שלי בתיכון וברוך שפטרנו. אחר כך איזו יחידה קרבית מובחרת, ואחר כך השם גדול, מי יודע...
השמש מתחילה לרדת מערבה לכיוון ההרים. אני מכופף את הרגליים אליי ומשעין את הסנטר על הברכיים. מסתכל בשעמום על הגנן בסרבל הירוק ובמגפי הגומי השחורים עושה פינישים אחרונים בחצר. הוא מכסח את הדשא החדש, משקה את כל הפרחים החדשים, עובר עם הצינור על עצי הפרי, גוזם, מדשן. מפיח חיים במה שהיה פעם החצר המוזנחת של הבית הנטוש. עכשיו הוא בודק ומסדר את הממטרות.
אני מפהק פיהוק ענק, מתמתח ומתכוון לקום ולנטוש את עמדת התצפית, אבל פתאום אני שומע צליל כבד. משאית גדולה ומבריקה פונה בקצה הכביש המוביל אל הרחוב. נו, מה היא מביאה הפעם? חול? חצץ? עוד אדניות עמוסות פרחים?
היא עוברת, ומאחוריה נוסע רכב משפחתי כסוף, מודל חדש יחסית אבל קצת חבוט.
אני מיישר את הגב ומשפר את זווית הראייה, מותח את הידיים למעלה ישרות מעל הראש ומרגיש את הגב כואב. סחבתי יותר מדי בעבודה במטעים.
המשאית עוצרת מול הבית ואני רואה ארבעה סבלים קופצים מהקבינה, פותחים את שתי הדלתות האחוריות ומתחילים לפרוק ספה ארוכה אפורה. הרכב המשפחתי גולש וחונה מעט לפני המשאית. אחרי רגע יוצא מתוכו זוג חרדים.
אני מתרווח שוב, מוציא מהכיס של הג'ינס טבק וניירות ומגלגל סיגריה, מדליק, שואף ומוציא את העשן לאט־לאט.
אז כנראה שהחרדים הגיעו סוף־סוף.
האישה החרדית, ראשה מכוסה במטפחת מנוקדת מבריקה כמו שהייתה לסבתא שלי, נכנסת במהירות לתוך הבית אחרי הסבלים. כנראה כדי לומר להם איפה לשים כל דבר. מהקבינה ממשיכים להישפך עוד רהיטים — מיטות, שולחנות, כיסאות. בקצב מהיר הסבלים מורידים רהיט אחר רהיט ונכנסים בשיירה אל הבית שכבר לא נטוש.
האבא, חרדי עם זקן ארוך ועם פאות מסולסלות עד הכתפיים, עומד ליד המשאית, מלטף את זקנו. כנראה מוודא שהעובדים נזהרים על הרהיטים ולא שוברים שום דבר. למרות החום של סוף אוגוסט, הוא לובש מעיל שחור ארוך וחובש כובע, כמו של אלה מההפגנות בטלוויזיה.
כבר ראינו אותם כמה פעמים בעבר כשהם באו לפקח על התקדמות השיפוצניקים.
"ברסלברים..." התיז אבי בבוז באחת הארוחות המשפחתיות שלנו לפני כמה שבועות.
"מה רע בברסלב?" שאלתי אותו, "זה לא החבר'ה האלה שקופצים על מסחריות ענק ומשמיעים טרנסים בפול ווליום?"
"אני אגיד לך מה," הוא הצביע עליי עם המזלג. "אלה הכי מסוכנים. משוגעים לגמרי. מסוּבבים על כל הראש אם אתה שואל אותי." הוא גרף עוד אוכל מהצלחת, הכניס לפה מזלג עמוס אורז ושעועית והמשיך תוך כדי לעיסה, "תשמע מה שאני אומר לך, עוד שנייה הם יסגרו את הכבישים שלנו בשבת, ילכלכו לנו את הרחוב בחד־פעמי שלהם, ימחאו כפיים כמו מטורללים במניין ויחלקו ספרים צבעוניים ומדבקות עם פסוקים מדלת לדלת."
"אבל אין פה מניין," עניתי.
החרדי מסמן בידיו לכיוון המכונית הפרטית, כאילו אומר בפנטומימה למי שנמצא שם, "בואו, צאו כבר."
הדלת האחורית נפתחת בתנופה וילדים קופצים ממנה בזה אחר זה. עוד אחד, ועוד אחד. כולם בלונדינים בצורה קיצונית כאילו יצאו מאיזו פרסומת ליוגורט פירות יער. הם לבושים חולצת כפתורים לבנה, מכנסיים שחורים וחובשים כיפה שחורה. כולם נראים בדיוק אותו דבר.
הבנים הקטנים פורצים אל החצר ומתחילים להתרוצץ על הדשא החדש כמו חבורת כלבלבים מאושרים. אני יושב באור שהולך ודועך, מסתכל עליהם ומחייך לעצמי באיזו אווילות.
ואז אני רואה אותה.
היא יורדת מהרכב לאט־לאט, רגל אחרי רגל, בכאלה עדינות ואצילות, שנראה שעוד רגע יגיח משום מקום איזה משרת ויפתח עבורה שמשייה.
היא מתקדמת כמה צעדים קטנים, עוקפת את המכונית ונעמדת מול הבית כמו פסל שקפא. היא נראית בערך בגילי. אולי בעצם שנתיים־שלוש מתחתיי. קשה לקבוע מהמרחק הזה.
אני רואה מכאן איך היא סוקרת את הבית, אז אני אומר לה בשקט, "מותק, הנסיכה על העדשה, עם כל הכבוד לזה שהגעת הנה רק עכשיו, את לא מאמינה מה היה פה קודם," אני צוחק ומועך את הסיגריה על הגג.
היא מרימה את הראש באיטיות, מתחילה מלמטה, מעצי הפרי והגדר הלבנה, ועד קצה הקומה השנייה. הראש שלה מוטה מעט הצידה. היא מתעכבת במבטה על גג הרעפים האפור והחדש.
"צודקת, גם בעיניי הוא מכוער נורא," אני שוב מדבר אליה ממקום מושבי.
השיער שלה זהוב, כמעט לבן, קלוע בצמה הדוקה שמגיעה עד סוף הגב. קרן שמש אחרונה מסתננת ונוגעת בו, ולרגע הוא נראה בוהק.
אני מתרומם ומתקדם לקצה הגג כדי לראות טוב יותר, מה שגורם לי לסחרחורת ולחוסר יציבות אחרי שעות של ישיבה. אני מתייצב ומצל בידי מעל העיניים, כי נראה שהשיער שלה אשכרה מחזיר אור.
היא מזכירה לי את הסרט המצויר הזה שראיתי לא מזמן עם האחים הקטנים שלי, שהייתה שם איזו מטורללת בעלת אישיות גבולית עם שיער ארוך בצורה קיצונית, שהיה מחזיר אור כשהיא שרה או איזה שיט אחר.
טוב, נראה לי שהתייבשתי כאן אחרי כל השעות האלה מתחת לשמש.
אני עומד וממשיך לבחון את הדמות החדשה הזאת. יש לה חצאית ארוכה בצבע כחול שמגיעה כמעט עד הרצפה, וחולצת כפתורים לבנה עם שרוולים ארוכים שקצת מזכירה את אלה שלובשים האחים שלה. היא מתחילה לצעוד לעבר שביל הכניסה, ואני מחפש את ההוא עם השמשייה.
היא נכנסת לחצר ומעבירה יד עדינה על גדר העץ החדשה שהתקינו הפועלים לפני שבועיים. עוברת עליה שלב אחר שלב, במין ליטוף עדין שנראה קצת עצוב.
אפילו ממרחק של שלושה בתים אני רואה עד כמה היד שלה לבנה. כמעט שקופה. קיץ עכשיו, ואני עצמי כולי חרוך משעות של ים, עבודה במטעים שלנו וטיולי שטח עם ניו.
"את חייבת להיות יותר בשמש," אני אומר לה. לעצמי.
אימא שלה יוצאת מהבית ונעמדת לצידה, מניחה בעדינות יד על גבה ועוצרת את טקס הליטוף. זה נראה כאילו היא מנחמת אותה.
אני מסתכל על הסיטואציה ומרגיש קצת מציצן. מגלגל עוד סיגריה ומדליק ותוהה לעצמי איך נראה השיער שלה כשהוא לא קלוע בצמה הדוקה, ואם היא מפזרת אותו מדי פעם או שזה בכלל אסור בגלל החרדיות שלהם, ואם הוא באמת בוהק כמו של ההיא מהסרט המצויר.
האימא אומרת לה משהו באוזן והן נכנסות ביחד אל הבית.
הילדים ממשיכים לשחק תופסת ולהתגלגל על הדשא.
האבא עומד ליד המשאית ומחליף כמה מילים עם הסבל הראשי, בזמן שכל האחרים ממשיכים להכניס ארגזים לתוך הבית.
אני שוב מתיישב, פורש את הרגליים קדימה. יחף, עייף וקצת מיובש. כבר נהיה קצת קריר. באזור ההררי שלנו קר בלילות אפילו באמצע אוגוסט.
אני ממשיך לשבת שם עד שמחשיך. אולי היא תצא שוב.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
