"והמעגלים מתחילים בקטבים והם מתגלגלים אט־אט זה לפתחו של זה, מזינים זה את זה ונופלים שדודים זה בחיקו של זה. מקור הערגה - הפיכחון, מקור התהילה - הכישלון, מקור ההתנערות - הקיבעון, ומקור הזלילה - השאפתנות והרעב להישג הגדול. וההתמכרות מתדפקת לה על דלתות השעמום והשעמום מתחלף בהיסטריה. והגלגל סובב. ההיעדר מזמין תשוקה, הכישלון - מזמין תהילה, הקיבעון - התנערות, ולפתח ההישג חדוות הזלילה והנהנתנות. ובני האדם בנו גדרות, והגדירו זהויות, והגביהו חומות, ולחשו אהבות והפיקו תעודות, אך את המעגלים הם לא הצליחו לפרוץ. והם חיו בלהט, בכאב מזכך, בתקווה שאולה, ברגיעה על בלימה, ונחת על חודה של שערה, והאבן לעגה לקשת, והעובר לרחם, והשאלה לתשובה, והרוכסן לשתן, והמקהלה השתתקה וסייעתא דשמיא נסתלקה. ורבי יוסף שטח בפני משוש כל הארץ את תמצית חייו בטרם חורבן."
החברה הישראלית רואה עצמה כל יכולה ועטופה במונחים של כוח וגבורה. והנה, רבי יוסף, ורבים כמוהו, מהווים סמל לעורגים למציאות, שראשיתה חלום.
פרופסור שאול משעל לימד בחוג מדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב, ועמד בראש החטיבה למזרח תיכון באוניברסיטת רייכמן, וכן באוניברסיטת ייל שבקונטיקט, ארה"ב. חוקר אורח במרכז ליחסים בינ"ל באוניברסיטת הרווארד ועמית בכיר בבית הספר לבריאות ציבורית באוניברסיטת הרווארד. חוקר הפוליטיקה הפלסטינית ומייסד המרכז לחקר החברה הערבית בישראל. מחברם של ספרים ומאמרים בנושא הערבי והפלסטיני.
טעימה מהספר:
רבי יוסף נולד ללא מסלול המראה וחייו היו לבת שיר. בבוקר השכם יצא הוא בדרכו לבית הכנסת והתעטף בציצית ובתפילין, אך נשמתו לא הייתה שם. רבי יוסף הפליג אל מחוזות הזימה של אותה עלמה, עם גוף חסר מנוחה, הנענה לרצונות של עכשיו, זעיר פה הרבה שם.
רבע יום היה רגיל רבי יוסף לדאוג לגופו, ורבע לפת לחמו, ורבע לתלמודו ורבע לבני משפחתו, וכל אלה היו עטופים בחלום. ירדה שכינה ונכנסה אל מתחת לבית השחי של אותה עלמה שערבבה ללא הכר את אשר היה חבוי בכליו הבלתי מתפשרים של רבי יוסף. מאותו היום לקה הרב בסערת נפש.
רבי יוסף סובב עצמו בהבטחות. הבטיח לא לתת את עינו בכוס, ונתן. הבטיח לא להשחית זרעו לריק, והשחית. הבטיח שיפסיק לפצח גרעינים, ולא הפסיק. הבטיח לא להבטיח, אך כוחו התגמד מול רצונו ויצרו היה גדול מבוראו. אם בני אדם נולדו שווים, היה חוזר ומשנן לעצמו, לא ייתכן שתיאבון ליבם ועומק תשוקתם יפרידו ביניהם. אלוהים, היה אומר, סובב לנו את הראש כהוגן. ובשקט היה לוחש לעצמו שאלוהים הכול־יכול סובב לעצמו באקראי את הראש כהוגן.
באשמורת הבוקר היה פוקח את עיניו ובלי להציץ בשעון ידע שהשעה חמש לפנות בוקר. הציץ באשתו, ודמיונו התחכך בשדיה של אותה עלמה שישבה על המרפסת שממול לחדרו, הקודח בקושיות של רבי אביי. והמנגינה עולה ומתחרזת בדף של גמרא ופוסקים ושאר באי טרקלינים של קודש.
שעת הציפורים הייתה השעה המרנינה ביומו של רבי יוסף. היה ממתין בקוצר רוח לחביונה של אותה השעה ולמה שהיא מקפלת וצופנת בתוכה. ישבה לה אותה ציפור וחייכה לעצמה ומילמלה מי ימלל גבורות ישראל.
רב היה הנסתר בחייה של ציפור אחת, אך רבי יוסף ספוג היה בשירתה של אותה ציפור מתנגנת. עולמו לא היה שונה ממנה. הוא ביקש לעוף ולפעמים אף עלה הדבר בידו. כשבאמת רצה, הצמיח כנפיים ונסק למרומים, שם ראה את מלאכי השרת נושקים זה לזה ובין לבין נושאים קולם בשיר הלל לבורא ולמה שברא. לא פעם ניסה לחבור למלאכים ובכל פעם נתפס בקלקלתו והועף כמו טיל חזרה אל מתחמי העולם המקורקע.
פעם אחת עלה בידו להערים על המלאכים ולהסתפח אליהם לארוחה מפסקת. זה קרה ברגע של היסח דעת. לתומו זמזם לעצמו "יה בם בם" וגלש בלי משים לפזם את מנגינת אל־אטלאל של אום כולת'ום. עוד לא גמר לפזם והוא מוצא עצמו בטבורו של השולחן. הניגון הדו־לשוני מתברר שהוא סוד העניין וטעמו מתוק ותוכו גן עדן. ישב רבי יוסף וסעד את ליבו מכל טוב. היו שם דגים על אש הגיהינום וממולאים בנוסח הבלקן ופטה מדג סלומון וחמוצים בנוסח בית אבא ובגט בשום, ולקינוח תמרים ממולאים במרציפן איטלקי.
רבי יוסף הקיף עצמו בחלומות ולעג לסידורים של יום־יום. רב היה הנסתר בעולמו על הנגלה, תמיד חיפש וחיטט בנשמתו. ומשכלו כל הקיצין ובאו הסתווים הוא נבלע בין ספריו וחיטט באפו עד זוב דם. וטיפה של דם צנחה לה היישר אל תוך דף הגמרא ונספגה באותיות, ומבטו של הרב יוסף נבלע בתוכה ורחמיו נכמרו על עצמו ומבטו נתקע חזרה באותה שלולית אדומה.
שלולית זו הייתה לבת טיפוחים של רגע. היא צררה בתוכה את גופו המהוסס ואת נשמתו המקפצת בין קודש לחול, בין סתם לבין כלום, בין הרגע החולף לבין הנצח חסר התקנה, בין הגירוי המדמם לבין השקט שלאחר הסערה, בין האותיות הרבועות לבין מה שמסתתר ביניהן, והכתם הלך והעמיק ומבטו ריקד על הדף. והוא לא היה שם.
שירת הציפור מצאה אותו בעיצומו של חלום. והוא לצידו של אלוהים בכבודו ובעצמו. והוא כולו רוגע ומביט מסוף העולם ועד סופו ומעבר לו, ורואה דורות על גבי דורות מעורבבים זה בזה ללא ראשית, ללא אחרית, בליל של שמות, עיסה של נשמות, ללא סדר, ללא כיוון, רצים לכל עבר, מתפזרים לכל רוח.
והצורות משתנות והופכות לעצים, לאבנים, לבליל של שפות, למקבץ של שירים, לרגע של צעקות, ללילה של כוכבים, להבזק של אור, לעצלות של יום מפרך, לעצבות של ילד בוכה, למרקם של מים זוהרים.
לפתע נשמע בכיו של תינוק שחבר לבליל הצלילים ולרחש הנשמות. הוא הושיט לו את ידו הרכה ורבי יוסף נגע בה קלות. יד זו הייתה אצבע אלוהים שהילכה קלות על פני הארץ וזרעה פחד בלב היגעים על תיקון העולם, ומבלבלים בין המותר של יום לאיסורים של ליל, המחפשים גאולה של בוקר במקום זו של ערב, ההולכים שבי אחר פטפוטי אותיות של שפה ומכתירים אותה בהילה של קודש ואחר כך עוטפים בה דגים, ופחדים וזיכרונות, וזוועות, ושרים באמצעותה שירים ההופכים לתכריכים העטופים בגוויות ובאל מלא רחמים, והאל מסתתר ולא יודע רחמים וזה קורה לו לפעמים.