מלב סוער

נעמי המשיכה לדבר בשטף, "הנה פיניתי לך מקום. לרגע חשבתי שאתה הידיד שלי אייל, אני מחכה לו, אתם קצת דומים". הבחור הגבוה התיישב ליד נעמי, הסתכל אל הים ואמר: "אני מצטער לאכזב אותך. נעמי שמי ליאור. הים באמת מדהים, במיוחד כשמשקיפים עליו מכאן, מהמצוק הגבוה." "נכון, זה מקום מיוחד", היא הביטה בשעונה ואמרה, "כבר מאוחר ועוד מעט יתחיל להחשיך, אייל ואני נפגשים כאן פעם בשנה על הספסל הזה מול הים, למה באת לפה?"

הסיפורים הקצרים שבספר, פרי דמיונה של המחברת, נכתבו במשך תקופה ארוכה והוכנסו למגירה. זוהי אסופה מקרית של דברים שנכתבו מליבה הסוער שאינם ניכרים בה ביום־יום.

המחברת נולדה בקיבוץ, שם סיימה את לימודיה, שירתה בצבא והיום היא אימא לשלושה ילדים וסבתא לשמונה נכדים. שנים רבות עסקה בעזרה לניצולי שואה בהתנדבות. כותבת סיפורים למבוגרים ולילדים. זהו ספרה הראשון שיוצא לאור למבוגרים.

 טעימה מהספר: 

המעיל

כשאימי נפטרה לקחתי מביתה רק את המעיל הישן שלה, מעיל חורף מצמר כחול, שהיה בלוי ומרופט, עם צווארון פרווה מפואר שנראה לא שייך, והיה תלוי ליד המעילים החדשים בכניסה לבית.

רות, אימי, שהמעיטה לדבר תמיד אמרה: "את המעיל הזה שלחה אליי מגרמניה גניה, אחותי הבכורה. גניה שלחה אותי עם עליית הנוער לארץ כשהיה ברור שהמלחמה מתקרבת. היא נשארה לבד עם אימא. את אבא לקחו בתחילת המלחמה. ראיתי איך הם גררו אותו בכוח למכונית. אחרי שעזבתי גניה שלחה אליי כמה דברים מהבית, ביניהם גם את המעיל הזה, שתמיד מזכיר לי אותה."

המעיל התאים למזג האוויר הקר שבגרמניה, אך לא לזה שבארץ, לכן אימי מעולם לא לבשה אותו, והוא נשאר תלוי על הקולב ללא שימוש. הוא היה הדבר היחיד שרציתי לקחת מכל הדברים שנשארו בביתה לאחר מותה, אחי גיא ואחותי תמר לא הבינו למה לקחתי דווקא את המעיל המהוהה והבלוי הזה.

תמר אמרה: "אפשר לחשוב שחסר לך מעיל ואת תלבשי אותו, אני חושבת שהגיע הזמן למסור אותו, אולי למישהו שבאמת זקוק למעיל."

גיא שתק ולא התערב, ואני השבתי ברצינות, "אני חושבת שיש סיפור למעיל הזה," אך תמר אמרה בצחוק, "כשתגלי את הסיפור, תספרי גם לנו."

לשבעה הגיעו מעט אנשים לנחם אותנו כי אימא הייתה חולה כבר כמה שנים ונעלמה מהעין. היה לנו קשה והרגשנו מוזר. מעולם לא חיינו תחת קורת גג אחת. גרנו בקיבוץ שהייתה בו לינה משותפת, ונפגשנו עם ההורים, כנהוג באותם הימים, רק לזמן קצוב, בכל יום אחר הצוהריים.

המשפחה שלנו הייתה שונה משאר המשפחות שבקיבוץ. גיא, תמר ואני חלקנו את אותה אימא, אבל לא את אותו אבא. תמר הייתה בתה של אימא מנישואיה השניים, גם פער הגילים לא קירב בינינו.

כשחזרתי הביתה לאחר השבעה מסרתי את המעיל לניקוי. הורדתי את צווארון הפרווה, שלמרות השנים שעברו נשאר כמו חדש ונראה מפואר וגנדרני, ושמתי אותו באחת המגירות שבשידה. כשהמעיל חזר מניקוי תליתי אותו על קולב שהיה על הדלת הפנימית של חדר השינה, הסתכלתי עליו בכל יום והרהרתי: איזה סוד הוא מסתיר?

לא יכולתי להסביר את מעשיי, אבל כשהבטתי בו הרגשתי תחושות מוזרות שקשורות לעבר. כל ילדותי שמעתי איך איבדה אימי את משפחתה באותה מלחמה איומה, ובמשך השנים קראתי כל סיפור וספר בנושא וליבי נחמץ, איך יכול להיות שדבר כל כך נורא קרה לעם שלי ולמשפחה שלי? למרות הזיכרונות הכואבים שהציפו אותי בכל פעם שהסתכלתי על המעיל - השארתי אותו על דלת חדר השינה.

בוקר אחד נזכרתי שלא חיברתי את צווארון הפרווה למעיל. חיפשתי אותו במגירה, וכשמצאתי, קירבתי אותו לאפי והרחתי, ניסיתי לגלות עקבות של ריח ישן. מוללתי את הצווארון בידי כשפתאם חשתי במשהו נוקשה. אני מדמיינת? שאלתי את עצמי, ובלי להסס החלטתי לפרום את הבטנה.

וכשפרמתי לאט ובזהירות את הבטנה הצמרית והחמה, נפל לתדהמתי לכף ידי שעון קטן ומוזהב, ואליו חובר פתק קטנטן ומצהיב שקופל כמה פעמים. בידיים רועדות פתחתי את הפתק. ראיתי שהוא כתוב בשפה שאני לא מכירה. חשבתי, מעניין מה כתוב בו?

בפתק שנכתב בכתב יד עגול ויפה היו רק כמה משפטים, כנראה בגרמנית, והשעון הקטן שאליו הוצמד הפתק עוטר באבנים קטנות שדמו ליהלומים. משני צידיו היו אבנים אדומות, וטבעת קטנה שאליה חוברה שרשרת דקה. זה היה שעון יפהפה לתלייה על הצוואר.

ראשי הסתחרר לרגע. התיישבתי על מיטתי והחזקתי בו נרגשת ונסערת. למה הוסתר השעון בצווארון המעיל, ומי הכניס אותו לשם? נזכרתי שכבר שמעתי וגם קראתי על סיפורים כאלה שקרו בשואה, שאנשים שהחביאו כסף ותכשיטים בבגדיהם, אבל הסתקרנתי מאוד, רציתי לדעת מה כתוב בפתק הקטן.

התקשרתי לגיא ותמר ואמרתי: "אתם לא תאמינו..." סיפרתי להם על השעון והפתק שמצאתי בצווארון המעיל, אבל מרוב התרגשות לא יכולתי להמשיך ולשוחח איתם, ולכן ביקשתי מהם שיבואו אליי באותו יום אחר הצוהריים.

הכנתי לעצמי כוס קפה, התיישבתי בכורסה שבחדר השינה שלי ולקחתי את השעון לידי. הסתכלתי עליו ובעיני רוחי ראיתי את סבתי מרים ודודתי גניה, שגורלן המר לא נתן מנוח לאימי. היא התייסרה על שברחה וניצלה, והן נשארו שם ולא שרדו.

כשהרגשתי שכוחותיי שבו אליי התקשרתי לדודי אליהו, שהיה אחיו של אבא.

הדוד אליהו שמח כמו תמיד לשמוע את קולי ושאל: "מה שלומך מיידלע?" כך נהג לקרוא לי. "אני בסדר, כרגיל. מצאתי מכתב ישן של אימא, אני חושבת שהוא כתוב בגרמנית. אני רוצה שתתרגם אותו, אתה יכול לבוא היום אחר הצוהריים?" והוספתי: "גם גיא ותמר יבואו."

"אבוא בשמחה," השיב דודי, ואני הודיתי לו ואמרתי שנחכה לבואו.

כשכולם הגיעו הזמנתי אותם לסלון ביתי. כל כך התרגשתי שלא הצעתי להם כוס קפה או אפילו מים. סיפרתי לדודי אליהו, שהיה איש גבוה מאוד ורזה, עיניו היו קטנות ומכווצות ובת צחוק קבועה על שפתיו, על הגילוי שלי. הוא לא חיכה להסברים, לקח את השעון הקטן שהיה מונח במרכז השולחן, הוציא את משקפיו מכיס חולצתו ובחן את השעון מקרוב. אחרי כמה שניות אמר: "איזה שעון מדהים, נראה לי שהוא גם יקר. איפה הפתק שמצאת?"

הוא קרא בשקט את הפתק שנתתי לו, ואחר כך תרגם אותו בקול מילה במילה: "רות יקרה,  אימא נתנה לי את השעון שקיבלה מאבא ליום ההולדת האחרון שלה כדי שאשלח לך אותו. החבאתי אותו בתוך הצווארון של המעיל. אימא ואני מקוות שתמצאי את השעון, והכסף שתקבלי בעבורו יעזור לך בחיים החדשים בארץ ישראל."

ישבנו כולנו המומים. שתקנו. הסתכלנו זה בזה, כל אחד היה עם מחשבותיו. בלי לדבר הבנו  מה משמעות הגילוי.

תמר התאוששה ראשונה ואמרה: "צדקת, המעיל באמת החביא סוד, מזל שלא מסרת אותו." גיא כהרגלו שתק, והדוד אליהו הוסיף: "זה עוד סיפור שואה כואב, אבל הפעם הוא הסיפור המשפחתי שלכם. כמה חבל שרות לא מצאה אותו כשקיבלה את המעיל."

"נכון," הסכמתי עם דודי, ולמרות תחושת ההחמצה שחשתי, התאוששתי והצעתי לכולם קפה ועוגה שאפיתי כשחיכיתי להם. הכול היה כבר מוכן על המגש שבמטבח, כך שחזרתי מהר לסלון ובלי לחשוב שאלתי: "ומה נעשה עם השעון?"

לפני שהספקתי להשלים את המשפט תמר ענתה: "השעון שלך. את מצאת אותו, ובלעדייך לא היינו יודעים על קיומו."

שאלתי את גיא: "ומה אתה אומר?" הוא הנהן בראשו ואמר: "תמר צודקת. השעון שלך, זכית בו בצדק."

לקחתי את השעון מידו של דודי אליהו, ענדתי אותו לצווארי, חייכתי בעצב ואמרתי: "כמה חבל שאימא לא מצאה אותו, הוא היה גורם לה אושר רב ומנחם את ליבה."