ריבת הוורדים

עם ישראל הוא הוורד של אלוהים, אמרה סבתא. היא דיברה בשבחו של הוורד היפה והריחני שגדל בשיח הקוצני. ודווקא בסביבה קוצנית יש לו השמירה הגבוהה ביותר. היא הייתה מושיבה אותנו מסביב לשולחן ומבקשת שנתחיל להפריד את עלי הכותרת לשם איחודם מחדש, איחוד ממותק בסוכר. סבתא אמרה שככה עם ישראל, כמו הוורד – בהתחלה גדל בין הקוצים, אחר כך נשבר, מתפרק, מופרד ומורכב מחדש בהמתקה; עד שתגיע העת שנהיה כאיש אחד בלב אחד, כמו מרקם הריבה.

הספר "ריבת הוורדים" מתאר את תהליך התמודדותה של איה עם פטירתו של אייל, בן זוגה, בצל האירועים הטראומטיים של שבעה באוקטובר 2023 והמלחמה שהתחוללה לאחריהם. בד בבד עם הניסיון למצוא היגיון במציאות המורכבת היא יוצאת למסע פנימי אמיץ, מתבוננת בחייה, משלימה עם העבר ופוסעת אל העתיד. בה בעת מתהדק הקשר שלה עם יאיר, בן הדוד של אייל, ומעורר בה תקוות רבות. ריבת הוורדים של סבתהּ האהובה נשזרת בסיפור חייה, מאחדת בינה ובין רצונותיה ומובילה אותה למחוז חפצה.

נורית זהבי פוסעת זה עשרים שנה בדרך של חקירה פנימית וחיפוש אחר מהות קיומנו. היא השתלמה בריפוי אלטרנטיבי ולומדת מעל עשר שנים את חוכמת הקבלה במשכן הכוונה.

במשך שנים כתבה למגירה. חודשים ספורים לאחר ששכלה את בן זוגה, החליטה להוציא את כתביה לאור. ריבת הוורדים הוא ספרה הראשון.

קבלת שבת פרטית

בוקר שישי, קפה בחצר אחרי שיעור לילה בקבלה. מסתכלת בנייד – כבר שבע וחצי. חושבת איך הזמן טס, השיעור הסתיים בשש. שוקלת להיכנס למיטה אבל לא מרגישה עייפה. המורה שלנו אומרת: אנחנו על דלק אחר, ובאמת אני מרגישה מלאה במרץ, ובא לי לעשות משהו כמו בימים שהייתי חוזרת עם אייל משיעור הלילה. ולמרות שקמנו בשתיים בלילה ולמדנו עד שש בבוקר, היינו ממשיכים לארוחת בוקר או סתם נוסעים באוטו, מטיילים, מגלים פינות קסומות לקפה, לקניות ולמסעדות. מאז נפטר, ימי שישי הפכו ליתומים מבילויים מפני שלא היה לי חשק לצאת.

אבל לא הבוקר הזה. הבוקר אני מלאה בחיות וברצון למשהו. יש משהו ייחודי באוויר שמבשם ומתרגש בין קולטני הריח ומדגדג באף. וזה מרגיש כמו הרגע הזה שלפני פתיחת מתנה ממישהו אוהב. אני לוקחת את הנייד, פותחת בווטסאפ את קבוצת החברות ומשגרת הודעה: "בוקר טוב בנות. ראיתי בפייסבוק שיש בתים פתוחים במושב רינתיה. בא לכן לנסוע? מי מצטרפת?" אני לוגמת מהקפה וסוקרת במבטי את הגינה. לפופית הבטטה מחוררת כולה. מישהו היה רעב הלילה, אני חושדת בחשופית אך לא בטוחה. צריכה לבדוק אם מתחבאים זחלים מאחורי העלים.

הודעות באות ונכנסות אל הנייד – גליה עובדת היום, חלי עוזרת לעוזרת לנקות את הבית, שושי מתנצלת שקבעה כבר אתמול עם חברה אחרת. מרגישה את סל האפשרויות שהיה מלא, נוזל ומתרוקן; הופך למסננת ריקה. אלך לבד. החלטתי!

גם כשאייל היה, אהבתי ללכת לבד לפעמים. אני מזיזה את הייאוש שמאיים להשתלט עליי ולהשאיר אותי בבית הדומם בשישי השמשי. אני רוצה להיות חופשיה, חשבתי לעצמי; לא להיות תלויה באף אחד; לא במקום, לא בזמן, לא בחסדם של אחרים. שמתי את ספל הקפה בכיור, שיפרתי את מראה הפנים עם קצת צבע, הורדתי את התריס החשמלי החוצץ בין הסלון לחצר, לקחתי את התיק ויצאתי מהבית.

נכנסתי לקיה שלי, הקלדתי בווייז מושב רינתיה, הדלקתי רדיו וגלשתי לאיילון.

התנועה זורמת. אני שמחה שקיבלתי את ההחלטה לצאת. כולם בחוץ, כולם מבלים. טוב שיצאתי.

ביציאה מאיילון לכיוון המושב נערים מוכרים פרחים בדוכן, רכבים עוצרים, אנשים קונים. נזכרת בלב נחמץ באייל, שהיה עוצר תמיד וקונה לי פרחים לשבת. ברכב לידי זוג. הוא נוהג, והיא עם רגליים על הדשבורד. מלפניי שתי בחורות. הלבד מתנדף לי מתאי הגוף הפתוחים באין איש בפתח. עצבות מקשיחה את צדודיות עיניי הרואות עוד דוכן פרחים ותותים בצידי הדרך. מחלחלת בי חרטה על שיצאתי מהבית. אומנם כשהייתי עם אייל, אהבתי גם את הלבד שלי, אבל זה לבד מסוג אחר. זה לבד זמני כי מישהו מחכה לך בבית, והוא איתך גם כשהוא לא איתך.

כעבור ארבעים דקות אני מגיעה לשער המושב. נערים מחלקים מפות עם מספרי בתים ועלוני מידע על הפעילויות בהם. אני בוחרת לעשות סיבוב עם האוטו כדי לראות את המושב. אחרי הכיכר אני שומעת מוזיקה. מוצאת חניה ויורדת למופע של נגן סקסופון וזמרת שמרטיטה את נימי נפשי. לידם בחורה שמוכרת צ'ורוס עם שוקולד. אני קונה לעצמי מהצ'ורוס המתוק, מוצאת פינה בין האנשים שיושבים מסביב לשולחנות, ומתיישבת.

שולחנות עמוסים ב־יחד, קבוצה של חברים, קבוצת בנות, חבר'ה, זוגות. לא רואה אפילו בן אדם אחד שהוא לבד. נזכרת שאייל היה אומר – בואי נחשוב כמה מהזוגות כאן באמת ביחד. לרוב כל אחד עסוק בנייד שלו. תראי לי זוג אחד שמדברים ומסתכלים זה לזו בעיניים או אוחזים ידיים. הם רובם פה לבדם, היה אומר. ועכשיו התאים לי להאמין לתזה שלו. אני מבינה שאני לא הלבד היחידה פה. הצ'ורוס טעים ומנחם. אני מדמיינת שיש איתי חברה. ואחר כך מחזר, מעריץ שמאוהב בי. הקשיחות העצובה בצדודית העיניים מרפה, ועם הטעם המתוק בפה אני משתעשעת במחשבה שיש לי מעריץ שיושב לידי ומאוהב בי.

הנגן והזמרת יצאו להפסקה כדי לשתות משהו, ואני קמה לכיוון בית פתוח במורד השביל. משפחה של אומנים. החצר שלהם מלאה בפסלונים – חיות צבעוניות, פרחים, כדים, קערות ורקדנים מקרמיקה. אני מתלהבת, קונה לי פמוטים, קערה לבנה המעוטרת בעלים ירוקים, וזוג רקדנים. בצעדים קלילים, מצוידת בשקיות מעוצבות ובהרגשה שאני מחוזרת ואהובה, אני עוברת לבית השני. יש להם גינה יפהפייה ומזמינה. ערסלים, נדנדות וספסלים.

עמדות למכירת מאפים וירקות טריים. אני בוחרת בפאי פטריות וסלט חסה טרי ורענן, יושבת על ספסל עץ בחצר ליד אפונה ריחנית סגלגלה המטפסת לרגליו. אני נושמת את ריח השדות המקיפים את המושב. חושבת, פעם היינו ילדי חצרות, קטפנו חמציצים, קטמנו גבעולי גדילנים, נשרטנו מהקוצים ואכלנו את לב הגבעול הבשרני שלהם, נעקצנו מנמלים, נחתכנו משברי בקבוקים ואכלנו לחם ערבי משיח החלמית שקראנו לו חוביזה. היינו תינוקות של אימא אדמה. האדמה שמחה בנו. השדות צמחו בפראות, ואנחנו התפלשנו בבוץ. היינו אוספים ערמות של ברל'ה, שרים לו כדי שיצא החוצה. שבלולים, חלזונות. מוצאים צב, שמים אותו בקרטון שגנבנו מהמכולת השכונתית, ומגדלים אותו. מאכילים אותו בגזר ובעלה של חסה שהחבאנו בחולצה וחמקנו מאימא כדי שלא תראה. חבורות של ילדים שמחים, תמימים ומחוספסים שכל העתיד פרוס לפניהם. "צברים", כך היו מכנים אותנו. היינו מבלים שעות בשדות עד שאימא קראה לנו מהחלון לחזור הביתה. אז היינו משחררים את הצב ולמוחרת מחפשים אותו שוב. ושלא נדבר על החגיגה במציאת קיפוד, התרגשות המהולה בפחד מהקוצים שלו. מתקרבים אליו וצועקים זה לזה להתרחק. געגועים לתמימות. לאימא, לאבא ולעצמי.

אני מדמיינת מי גר בבית הזה; מי רואה בכל בוקר את שדות הבר המהממים האלה ואת הנוף הפראי; מי מריח את הריח המשכר. אבל החצר מלאה באנשים, ואי־אפשר לזהות מי הבעלים. מחזירה אליי את המעריץ הדמיוני כדי להרים קצת את מצב הרוח. לא אכפת לי שהוא יהיה בעל המקום, ושבאתי להתארח אצלו. אבל אחרי שתי דקות גיליתי אותו. הוא פיזר לחץ נוראי, שבר לי את הפסטורליות. הרגשתי שמיציתי. הפאי והסלט היו ממש טובים, קניתי עוד מנה לבית ועוד מאפים עם שוקולד ותפוחי עץ, שיהיה לערב כשהילדים יבואו. הלכתי להניח את השקיות באוטו ועברתי אל הבית השלישי. שם הייתה חגיגה אמיתית – מוזיקה בווליום חזק, קולבים ענקיים עמוסי בגדים. אני עורמת חולצות, מכנסיים ושמלות, מפזמת לעצמי ביחד עם דנה ברגר: "אבל אני לומדת לעוף, לומדת לעוף גבוהההה..." ונכנסת לחדר האמבטיה, למדוד את הערמה שאספתי.

אני יוצאת מחדר האמבטיה לפרוזדור, למראה הגדולה. בוחנת את השמלה הצבעונית, מבחינה בפרץ של חיות בתוכי. אני מחייכת. הצבעים של השמלה מחמיאים לי, יודעת מה אייל היה אומר על זה. הוא היה אוהב. בסוף הפרוזדור יושב בחור על כורסה ומחייך, ושפת הגוף שלו מאשרת בחיוב את מה שהוא רואה. אני מחייכת אליו בחזרה ואומרת בלב – תודה, אני באמת מהממת, והוא עושה תנועה של לייק עם האגודל. הבחור מתפעל ואוהב את מה שהוא רואה. ואז אני שומעת קול מתפנק מאחוריי: "הראשונה שמדדתי יותר יפה?" והוא קם אל המתפנקת שעומדת ממש מאחוריי ואומר לה: "זאת ממש מחמיאה לך."

אני מסובבת את פניי עם החיוך הקפוא והנבוך, חשבתי שהחיוך שלו נועד לי, ואומרת למתפנקת: "זאת מהממת עלייך," כאילו אני בעדם, וממש לא פלרטטתי איתו לפני שנייה, והחיוך שמרוח לי על פנים, זה מלידה. כאילו נולדתי ככה עם פנים מחייכות. גם בתור לקופה נשארתי עם החיוך הדבוק על הפנים. והאיש של המתפנקת היה לידי בתור, משלם על השמלה של אהובתו ומחייך אליי נבוך, לא יודע אם החיוך שלי מכוון אליו או שזה עיווּת או טיקים.

שילמתי בעבור השמלה ומיהרתי לצאת ולהגיע לקיה שלי, למגרש הפרטי והמוגן. הוספתי את השקית עם השמלה לשורת השקיות במושב האחורי. התיישבתי בכיסא הנהג, מקישה את הקוד ומניעה בעיניים המאוימות מצונמי של דמעות. מביטה במראה על השקיות שבמושב האחורי. הן עושות לי לייק. אני פורצת בבכי של רחמים עצמיים, ממלמלת כמה מילים בין התייפחויות. כמו סקנדל, שערורייה, בושה, פתאום זה נעשה נורא מצחיק. ההשתקפות שלי במראה, הממלמלת צרורות, נראתה לי כזאת חמודה. והבכי הפך לצחוק. צחוק שמשחרר את החיוך הקפוא המביך. צחוק מלא בחמלה ואהבה. יא חיה בסרט, הקנטתי את עצמי. לא, לא סרט, חשבתי, אני חיה בסינמה סיטי עם כרטיס חופשי לכל האולמות. לחצתי על דוושת הגז ויצאתי מהמושב. עצרתי בצד הדרך בדוכן הפרחים וקניתי לעצמי זר לשבת.

לאט לאט אני יורדת לאיילון ומשתלבת בפקק חזרה הביתה. גאה בעצמי על היום הזה שהתחיל בשעה שתיים בלילה; גאה שהתעוררתי בשתיים בלילה ונסעתי לשיעור. לרוב אני רק נרדמת בשעה הזו, לא מצליחה להירדם לפני. גם אם איכנס למיטה בעשר ואנסה להירדם, לא אצליח. אני מתהפכת מצד לצד, נלחמת בערנות שמגיעה לשיאה תמיד לקראת שתיים בלילה, ונרדמת, ואז השעון מצלצל. לאחר שהשעון מצלצל, הכי קשה להתעורר. אז אני מתחילה בוויכוח עם עצמי – נו איה, רק עוד חמש דקות; קמה, לא קמה, כן, לא, מחר אראה את השיעור המוקלט. מנסה לפתות עצמי להמשיך לישון, מחליטה לקום, מבקשת רק עוד דקה, דקה גורלית קריטית מתחת לשמיכה החמה. הרבה פעמים פשוט נרדמתי בדקה הזאת וישנתי שינה רציפה עד לבוקר. מאז אייל נפטר, ברוב הפעמים חלי חברתי באה לישון אצלי בחמישי, ואנו נוסעות יחד לשיעור הקבלה הלילי. ביחד קל יותר לקום. הפעם חלי לא יכלה להגיע, ואני הצלחתי לקום בזמן.

אני אוהבת להירדם מאוחר ולהתעורר בשעות הבוקר המאוחרות. יש אנשים של בוקר, ויש אנשים של לילה. אני אישה של לילה. ואייל הוא בוקר. אייל היה אומר: בבוקר אני אפרוח ואת גוזל. האפרוח, מייד כשפוקח עיניים הוא פורח ומתחיל ללקט את האוכל שלו. ואילו הגוזל לא פעיל ברשות עצמו. הוא גוזֵל טיפול מאחרים כדי שיאכילו אותו. ובערב מה אנחנו? הייתי שואלת, והוא היה צוחק ממש. בערב את תרנגולת שלא מפסיקה לקרקר. כשאני מחוסל מעייפות, את בשיא הכושר שלך ודווקא בא לך לדבר על נושאים מאוד חשובים כאילו לא היינו ביחד כל היום. אבל אני מת עליך. יפה שלי. גם אם את מקרקרת לי טוק טוק בראש כשאני מחוסל. את יודעת כמה אני אוהב אותך.

לפי הווייז יש עיכוב של שעה, תאונה בכביש. הוא לוקח אותי לדרך חלופית. אני מאותתת, עוברת לנתיב הימני ויוצאת במחלף לפי הוראות ההכוונה שלו. הרבה רכבים פונים כמוני, אני משערת שגם הם עם וייז. אנחנו שיירה שנוסעת ומתפתלת ברחובות כקבוצה אחת מאוחדת, בהקשבה להוראות הפעלה שיושיעו אותנו מהפקק. הסיטרואן מלפניי פונה ימינה, כנראה לא מהקבוצה שלנו. היא יצאה מהמחלף פשוט כי הייתה צריכה. אני ממשיכה יחד עם המאוחדים. הווייז מוביל אותנו בין סמטאות, מוציא אותנו לכביש ראשי. אני מזהה על המדרכה בצד ימין את בית הקפה שישבנו בו, אייל ואני. קראנו לו בית קפה של ידידים.

אני נזכרת במבט המופתע שהביט בי כשביקשתי ממנו להיפגש בערב לשיחה חשובה בבית הקפה ונתתי לו תפקיד למלא, כאילו הוא ידיד שלי. אמרתי שאני צריכה לדבר איתו דחוף על אייל, או במילים אחרות – אני צריכה לרכל עליך. לא בא לי לעשות את זה עם חברה; לא בא לי לרכל או לקטר עליך עם אף אחד; אני רוצה לדבר איתך עליך; אני צריכה לשמוע את עצמי. הוא התלהב ושאל – מה אני אמור לעשות? האם אני אמור להגיב או לסנגר או לומר את הצד של אייל בעניין? רק להקשיב, אמרתי. כמו ידיד. כשאשמע את עצמי מדברת, התמונה תתבהר מולי ואוכל לראות את הדברים מזווית נוספת. זווית מעניינת, הוא אמר. מסקרן אותי לשמוע מה את חושבת על אייל. אני כבר לא יכול לחכות לערב. אפשר משהו על החשבון? ראשי פרקים? לא, תתאפק! אמרתי. שומעת? אמר, משתעשע ברעיון, ידידה שלי רוצה בערב להיפגש איתי, היא נורא כועסת על בן הזוג שלה. כיף לה שיש לה אותך, אמרתי. האמת, גם אני רציתי לקבוע איתה, לספר לה מה אני עובר עם בת הזוג שלי, אבל היא הקדימה אותי. כל הקודם זוכה, אמרתי. תקבע איתה ליום אחר.

אז למרות שאנחנו גרים ביחד, הוא התכונן לדייט בהתרגשות – התקלח, התגלח, לבש את החולצה המכופתרת המשובצת החדשה, משבצות קטנות בוורוד ולבן של גאנט, ואת הג'ינס שקנינו נוסף לה, שמחמיא לרגליים הארוכות שלו, התבשם ונעל את נעלי המוקסינים הכחולות שלו. ביי, אמר, אני יוצא לפגישה. ויצא מהבית.

 הוא נסע למלא דלק ושתה אספרסו קטן ולאחר חצי שעה סימס לי. "היי ידידתי היקרה, אני בחוץ את מוכנה?" התכוננתי לדייט. לבשתי שמלת מיני שחורה ונעלתי נעלי עקב. אהיה הכי יפה, חשבתי לעצמי בעודי מגייסת כלי נשק סודיים – האודם שהוא אוהב, הבושם, סנדלי עקבים... אני באה בטוב ומקווה שמה שאני הולכת להגיד לו, יחליק לו טוב בגרון. אני יודעת שאימא שלו זה טאבּוּ; אזור אישי עם אזהרת כניסה.

ישבנו בבית קפה ברמת אביב. התחלתי לדבר אליו כאל ידיד. סיפרתי לו על אייל, שמאוד רגיש לאימא שלו, ואני מבינה ומכבדת. ותמיד אני זאת שאומרת לו: בוא ניקח את אימא שלך לטייל; נוציא אותה מהבית. אני עושה את זה בשמחה, אבל... כשזה קורה, אני מוצאת את עצמי מופרדת מהם ולעיתים אף נזופה. הם הופכים את המפגש ל"הם ואני". לדוגמה, אם התלוצצתי וסיפרתי שאייל מלכלך את כל המטבח בזמן שהוא מכין ארוחה, היא מייד יוצאת להגנתו. ואני שואלת אותה: למה את מגינה עליו? אני בכלל לא האשמתי. ענתה לי: אני סנגור שלו. שאלתי למה אייל צריך סנגור? אני אוהבת לא אויבת. בהתחלה צחקתי אבל לאט לאט הרגשתי שלידה הוא מרוחק ממני, והיא בתפקיד הסנגור שמגן עליו מהאויב. וכשהלכנו לכיוון האוטו, הוא הקדים ללחוש לי בזריזות ובתקיפות: תני לאימא שלי לשבת מקדימה. אני נעלבתי, כי זה מה שהייתי עושה ממילא. זאת לא הפעם הראשונה שהיא איתנו, ותמיד אני נותנת לה לשבת מקדימה. אז למה בתקיפות? אני מרגישה שהוא נורא לחוץ לידה וקפדן לגביה. באמת, הוא הופך להיות קיפוד קוצני כשהוא לידה. הוא עוזר לה להיכנס לאוטו וסוגר אחריה את הדלת. מתחילים לנסוע, היא מסתבכת עם חגורת הבטיחות ומנסה למשוך אותה. אני מנסה לעזור מאחור, לחגור אותה, אבל הוא מקדים ואומר: איה, את יכולה לעזור לאימא? את רואה שהיא מסתבכת, לא? עזרתי לה, והמשכנו לנסוע.

איך זה שמאמי הופכת להיות איה ליד אימא שלך? שאלתי. מאמי יקרא לך בבית, הוא עושה כבוד לאימא שלו, אמרה. למה לקרוא לי מאמי נחשב חוסר כבוד? שאלתי. הוא הסתכל עליי במראה ומלמל: מה קרה מאמי? יצא לך הקוף? לא חמוד, אני באמת שואלת, חוקרת את התופעה, אתה יודע שהתחביב שלי הוא לנתח תופעות משונות, ובזמן האחרון אני מנתחת התנהגות של קיפוד בסכנה. אני רק מנסה להבין איפה הסכנה. הוא לא קיפוד, הוא הבן שלי, אמרה. אה... נכון, מַרְקוֹ יותר מתאים, אמרתי וצחקתי. והיא התלהבה: כן מרקו שרוצה את אימא שלו.

אחרי הפעם הזאת החלטתי שדי לי; החלטתי לוותר. משום מה לידה הוא נעשה קוצני ושולח אליי חיצים. אמרתי לעצמי שילך איתה לבד מתי שהוא רוצה, איך שהוא רוצה ולאן שהוא רוצה. אני לא בעניין, לא נעים לי ולא מעוניינת. ואז בוקר אחד אני שומעת אותו מדבר איתה בטלפון בקול רם: אולי נלך לארוחת בוקר? הוא מתפתל בשיחה ומצפה ממני לאישור, שאומר לו כן, בואו נלך. ואני עושה עצמי כלא שומעת אבל אז נזכרת שהייתי לוקחת את אימא שלי, זכרה לברכה, לבית קפה, וחושבת על אימא שלו, שאם לא אנחנו, אז היא תשב יום שלם לבד בבית. ואני אומרת לו כן, למרות שהחלטתי שלא.

הקפה שלו התקרר. הוא מביט בי ושותק, שואף נשימה עמוקה. שתקתי גם אני. לגמתי מהקפה והדלקתי סיגריה. ראיתי שקשה לו. אין לי בעיה שתלך איתה לבד, פשוט לא בא לי יותר, לא מתאים לי להיות במשוואה הזאת. אני ואתה זה רק בגלל שאנחנו אוהבים, אתה יודע. היה לו קשה. אחר כך אמר: כן... אני מבין על מה את מדברת; כשאני לידה אני דרוך, אני נלחץ, אני דואג לה שלא תיפגע. היא רגישה מאוד. אתם רגישים לעצמכם, את זה הבנתי. אני פשוט לא אפריע לרגישות שלכם, תיהנו לכם, אני לא אהיה שם יותר. הוא שתק, הנהן ואמר: הראית לי אותנו כמו סטירה מצלצלת לפנים. וזה לא שלא ידעתי; ידעתי. התפתלתי ופשוט השתדלתי לא לפגוע בה; כאילו רציתי להראות לה שאני בעדה גם כשאני בזוגיות. לא ענייני מהות היחסים ביניכם. לא ענייני למה הזוגיות שלך פוגעת בה. אבל ענייני בהתנהגות שלך כלפיי, שמרגישה לי אלימה ותוקפנית, וזה לא משהו שאני מוכנה לקבל. זה כמו להושיט משהו למישהו באהבה, אבל הוא חוטף לך באגרסיביות. למה לחטוף את מה שניתן באהבה ולהכאיב? לא הבנתי למה כשאני מציעה לקחת אותה לטיולים בשבת, הבילוי המשותף הופך להיות אתם ואני.

הוא הביט בי ושאף נשימה עמוקה, כחכח בגרונו ואמר: אני מבין על מה את מדברת. וכשאת מתארת את התמונה הזאת, אני רואה תמונה של אימא שלי, שלי ושל אבא שלי. זה תמיד היה אנחנו והוא. אני חושב פתאום כמה לא היה לו סיכוי. ועכשיו את נכנסת למשוואה הזאת. לא יקרה יותר, אהובה שלי. תודה שהארת את עיניי. זה מסביר לי את מערכת היחסים העכורה עם אבי שנמשכה חיים שלמים. עכשיו אני מבין את התסכול והעוינות שלו. הראית לי אותו; את האבא שלי שלא ידע להצביע על זה ולדבר על זה והיה מגיב בעוינות שקיבעה את המשוואה של "אנחנו והוא".

אני על דרך השלום, נושמת לרווחה. שמחה שיצאתי ושמחה לחזור. תכף מגיעה הביתה. צריכה לערוך שולחן לארוחת הערב ולהכין שניצלים. מזל שאת רוב הבישולים הכנתי אתמול. אולי עוד אספיק לישון צוהריים. החניתי את הרכב בשדרת ההשכלה ליד השביל שמוליך לביתי. השעה כמעט אחת בצוהריים. אספתי את השקיות והפרחים, נעלתי את הרכב עם השלט וצעדתי לכיוון הבית. ליד השער שלי עמדה שולמית השכנה, צמודת הגדר, בשמלה אפורה דהויה ושיער שיבה לא מסורק ולא חפוף, אסוף ברישול. משום מה יש לי הרגשה שהיא שומעת את צפצוף השלט הנועל את האוטו, ובתוך שנייה היא בחוץ.

"איה מותק, את נראית נהדר. היית בקניות?" שואלת אותי כשהיא סוקרת במבטה את השקיות שבידי, "וואו איזה פרחים יפים."

"תודה שולמית," אני אומרת וחולפת על פניה בחיוך מתנצל של ממהרת. לא בא לי משרד חקירות.

"מה קרה לאן את ממהרת? מארחת היום? אה, בעצם נכון, בשבוע שעבר לא היו." וממשיכה למלמל לעצמה, שואלת ועונה, ואני כבר נכנסתי בדלת. צועקת לה: "ביי שולמית" וסוגרת אחריי.

הנחתי את המפתחות, התיק והשקיות על השיש. רצתי לפיפי, כאילו להצדיק את הממהרת שבורחת מהשכנה. הוצאתי מנייר העטיפה את זוג הרקדנים – הוא בחליפה שחורה, היא בשמלה אדומה – והנחתי אותם על השידה בחדר השינה שלי. רוקנתי את שאר השקיות, מסדרת כל דבר במקום. תולה את שמלת השערורייה בארון ומניחה ליד הדלת את העטיפות והשקיות הריקות. מציצה מהתריס בחלון כדי לראות אם שולמית נכנסה כבר לביתה. מפחדת לצאת אל פח האשפה, שלא תתפוס אותי עם שאלות: מה קנית, מה עשית, עם מי היית ואיפה היית.

ערכתי שולחן לשבת – מפה לבנה המעוטרת בהדפסים לבנים, בקבוק יין, כוס מהודרת לקידוש עומדת על תחתית, חלה על מגש מכוסה במפית לבנה, רקומה בזהב "שבת שלום", צלוחית קטנה עם מלח. ובמרכז השולחן העמדתי את האגרטל עם הפרחים. עשר צלחות לבנות המעוטרות בפס זהב, סכום, כוסות יין. אני מוסיפה שני כיסאות לשמונה של פינת האוכל. בשנים האחרונות היינו שניים עשר קבועים בארוחת השישי, למעט במקרים מיוחדים כששני הילדים של אייל הגיעו מחו"ל. אז היינו פותחים עוד שולחן. ועכשיו אנחנו עשרה בלי אייל ובלי יאיר, בן הדוד שלו, שנעלם מהאופק מאז מותו של אייל.

אני בודקת וסופרת את המקומות בכל פעם מחדש: אלין שלי, ליאו בן זוגה; אדווה, חברה של אלין; דניאלה שלי, רן בעלה; איציק שלי ובן הזוג שלו גיא; חלי, חברה שלי, וגליה, חברה של אייל שהפכה להיות שלי; ואני. עשרה מקומות ישיבה.

גליה נכנסה לחיי ביחד עם אייל. היה לה משרד תיווך משגשג בבאר שבע. היא תיווכה לאייל וליאיר, בן הדוד שלו, דירה להשקעה. הם שיפצו אותה, והיא מכרה אותה ברווח יפה. הוא העריך את השאפתנות שלה. היה אומר עליה שהיא חדת עין וחרוצה. הם עבדו יחד לאורך השנים, ותמיד כשהייתה איזו מציאה, התקשרה לאייל לעניין אותו. בעקבות גירושיה עזבה את באר שבע ועברה עם בתה שיר בת השש־עשרה לתל אביב.

אייל הזמין אותה אלינו לארוחת שישי, ואני נקשרתי לפצצת מרץ שמדברת מהר, חושבת מהר ופועלת מהר, כבר מהפעם הראשונה שהגיעה אלינו והציגה עצמה בפני כולם בשבת שלום רעשני ושמח. בתוך שלוש דקות הספיקה להיתקל במפה, לשבור שתי כוסות וכמעט ליפול על הפנים. מזל שאיציק היה לידה והחזיק בה. צוחקת על עצמה שהיא שלומפרית ובאותה נשימה מסבירה שהיא בחורה מאוד מסודרת ומאורגנת וטובת לב.

אספנו את השברים, סידרנו את המפה. ליאו מזג לנו שנדי. הרמנו לחיים מחויכים. וגליה מרימה לחיים ומספרת לנו שהיא גרושה, כועסת על הגרוש שלה, איך הוא פספס אותה, איך לא השכיל לראות מי היא באמת וכמה היא טובה. היא שונאת את הסטטוס גרושה, כועסת על דייטים מורטי עצבים. סיפרה לנו על בחור שיצאה איתו שלושה חודשים: היה בחור נחמד, אבל לא הייתי סגורה לגביו. יום אחד שלח עם שליח ארגז מלא במתנות וכתב על פתק – לכבוד יום הולדתך, שלא הבאתי לך כלום, לכבוד החגים שהיו ולכבוד כל הפעמים שבאתי אלייך בידיים ריקות. תיהני אהובה. אני פותחת – ממשיכה גליה לספר – ומגלה קופסאות שבתוכן קרם גוף, קרם רגליים, קרם ידיים, קרם רחצה, מסכה לשיער, שלושה נרות מעוצבים וקופסת תכשיטים ורודה ודהויה, משופשפת וישנה. נראה שהנרות מצופים באבק שחור דביק שהתמוסס עליהם. אני נגעלת לגעת בהם, הם דביקים, ומגלה שכל הקרמים טובים לשימוש עד 2013. אני בשוק. מנסה לחשוב – עשר שנים שכבו לו בבית. חושבת שאולי זה היה של איזו בחורה שעזבה אותו, והוא שמר על הדברים שלה בתקווה שתחזור. אני כל כך נעלבת. עשר שנים פג תוקף! אתם קולטים? ירדתי למקס סטוק, קניתי פח אשפה קטן, שמתי את כל הקרמים והנרות וקופסת התכשיטים ההזויה בפח וכתבתי לו: הבנתי שאין לך פח אשפה בבית, אז החלטתי לפרגן לך. שלחתי אליו עם שליח. שלושה חודשים אני מארחת אותו כיד המלך. מה זה הדבר הזה? תגידו לי, נראה לכם שפוי?

כבר מהפגישה הראשונה אהבתי אותה. ראיתי בה פצצת אנרגיה. ומתחת לכל הרעש שפיזרה ראיתי כמה היא רגישה ושבירה; ראיתי את המצוקה שלה, את הלב הענק שלה ואת הנתינה הרחבה שיש בה. ראיתי שבגלל שהיא מבינה מהר ופועלת מהר, נוצר לה פער שמתבטא בכעס ובתסכול, ואז היא תוהה למה לא מבינים אותי, איך תמיד יוצא בסוף שאני לא בסדר. היא אהבה את הדיוק שלי ואמרה – את האדם היחיד בעולם שקורא אותי כל כך מדויק. גליה ואני התחברנו. אנחנו קוראות זו את זו במדויק בלי צורך בהסברים. ויש לנו הומור שחור המזעזע ברמות קשות כל אוזן של אדם נורמלי, כזה שרק שתינו יכולות לצחוק ממנו ואחרי זה למות ממה שאמרנו ולהיבהל מעצמנו.

מזג האוויר השתנה, והתחיל לרדת גשם. אני מפרידה את השניצלים מהניילונים, מתרגזת בכל פעם מחדש על כמות הניילונים המופרזת. טובלת בביצה ובפירורי לחם ומסדרת אותם בערמה יפה על מגש. שוטפת את האצבעונים העגולים, פירורים זהובים שנדבקו לאצבעותיי כמו כריות קטנות ורכות, ומתחילה לטגן. אני אוהבת לשמוע את רחש השמן הרותח שפוגש בשניצל המצופה. המחבת שלי משגשגת בריח של שישי בצוהריים. מסורת של שישי ישראלי – שניצל בחלה.

אייל היה פורס לנו שניצלים רותחים ישר מהטיגון, טובל בקערת טחינה ומוזג לנו בירה קרה. היינו מרימים לחיים, חוגגים קבלת שבת פרטית בזמן טיגון השניצלים לפני שכולם הגיעו. בהתחלה היה קשה לו עם ארוחות שישי, הוא לא מצא את עצמו ואמר שקשה לו לשבת עם כל המשפחתולוגיה הזאת. ומה גם שאימא שלו לבד למרות שניסינו להביא אותה אלינו לארוחה. אחרי שני ניסיונות אמרה שיש הרבה רעש אצלנו, והיא מעדיפה להישאר בבית. ואז הציע אייל שבזמן ארוחת הערב הוא ייסע לאימא שלו ויחזור אחרי שכולם ילכו. אמרתי לו שאין לי בעיה שילך, אבל חבל לי בשבילו. זה מרגיש כאילו אתה רדוף; בורח מפה לשם, משם לפה; חסר מנוחה ואשם. לא בא לך להשתחרר מכלא האשמה שאתה כולא בו את עצמך? לא בא לך למצוא את המקום המפויס בעצמך? למה אתה צריך להיות במרוץ כזה? שאלתי והצעתי. תמצא את הכורסה הפנימית שלך שמחכה לך חיים שלמים, שב ותתרווח בה ללא רגשות אשם. עד מתי תרוץ ותתרוצץ בין הילד הטוב ובין הילד הרע והמורשע? לא הגיע הזמן להתפייסות? תמצא את המרחב הזה בתוכך, הוא מחכה לך. תתפלא כמה קסם זה יכניס לחייך, וכבר לא תרצה לברוח לשום מקום. הוא פקח עיניים נדהמות, פתאום כמו ראה עצמו מתרוצץ ונרדף חסר מנוחה. אני מבוהל ממך. איך את קוראת אותי? את מבהילה, אמר ולחות הציפה את עיניו. הוא לחש – אני רוצה, אני עייף מאשמה מתישה שאינה יודעת שובע. חיים שלמים מרשיע את עצמי שאני לא מספיק טוב. רוצה למצוא את הכורסה הנוחה בתוכי. ואז עלה לו דימוי: אני רוצה להיות כמו אַבְרָהָם אבינו. יושב באוהל שלו, מכניס אורחים, ויש לו מקום לכולם. אני רוצה להתחבר למרחב שלי בתוכי.

והוא אכן בחר לאפשר לעצמו את המקום הנינוח בתוכו, ומערכות יחסים התחילו ללבלב בינו לבין כולם. אייל אִפשר לעצמו להיות, וכולם אהבו אותו ואת הקסם שבו. הוא שיתף אותם וסיפר להם שלא היה יכול להכיל אותם, והיה לו קשה עם המשפחתולגיה החדשה. ואני הייתי נבוכה, כי הוא לא חסך מהם תיאורים ששרטו את נפשו, וכינה אותם משפחתולוגיה. אבל זה אייל, בכנות שלו אין פינות מעוגלות. ועכשיו הוא רוצה ללמד את העולם שהוא מצא את הכורסה הנוחה בתוכו. הוא רוצה שכולם ימצאו את הכורסה הפנימית שלהם. הוא מודה בפניהם שהוא שמח כי זכה להרוויח אותם בגדול, כל אחד ואחת מהם נכנסו לו ללב. ובהמשך נוספו לשולחן השישי שלנו יאיר, בן הדוד שלו, שהיה אחרי גירושין, ואחר כך גליה שעברה לגור בתל אביב. בעקבות התפתחות הדברים נולדה קבלת השבת הפרטית שלנו. אייל אמר שהוא חייב אותי בקבלת שבת פרטית רק של שנינו, ולכן הנהגנו את השניצל, החלה והטחינה שאייל הכין לנו לפני שכולם הגיעו. הוא תמיד אמר: אחר כך, אחרי הזמן שלנו, יש לי מקום לכולם.

נהגנו לשמוע שירים ושרנו עם חנן בן ארי: אמן על הילדים שלי שלא ירשו את השריטות שלי. אהבנו לדבר על שריטות שעוברות במשפחות מדור לדור, ממחזרות עצמן לדעת. אורה המדריכה שלנו בקורס בניסים, שהשתתפנו בו במשך שנה, הייתה אומרת: להורים ששרטו אותנו יש הורים ששרטו אותם, ולהם בעצמם היו הורים ששרטו אותם. וכן הלאה. לטנגו צריך שניים, אך לַחַפּוּת מספיק אחד – אחד שיקום ויבחר בַּחַפּוּת מאשמה ויצא זכאי מההמצאה שהמציאו אבותיו על עצמם והנחילו לילדיהם. אחד שיוצא לחופשי, משתחרר ומשחרר את אבותיו ואת ילדיו. שריטות עוברות מדור לדור, מחכות שמישהו ירפא אותן, מחכות להשתחרר לחופשי. שריטה היא אמונה מוטעית על עצמנו שגורמת לנו סבל וייסורים. היא רק אמונה, ואמונה אפשר להחליף. מי שמאמין ברע, יכול להאמין בטוב, הוסיפה אורה. פעם בשבוע במשך שנה חשפנו את החולשות שלנו ואת שאר הדברים האיומים שחשבנו על עצמנו, כל אחד בלב הכמוס שלו. פתחנו את הלב ולמדנו לומר – טעיתי לחשוב ש...

בעודי מטגנת ומהרהרת על האהבות המשותפות לנו, על ערבי שישי, על יחד ומשפחה נזכרתי בביקור שלי אתמול בבית העלמין. הדלקתי נר, שטפתי את הקבר והנחתי באגרטל פרחים מהגינה שלנו. כשהתכוונתי ללכת, הרגשתי שאייל רוצה שיר, כאילו אומר לי: תשמיעי לי שיר. פתחתי את היוטיוב בנייד, וקפץ לי אמיר דדון. החסרתי פעימה, כי זה הזמר האהוב על אייל. היינו שומעים את אמיר דדון ושרים ביחד איתו. הכרנו את כל השירים שלו וידענו את כל המילים.

אז ישבתי על השרפרף שאני תמיד מביאה איתי, והרגשתי שאנחנו מקשיבים לשיר ביחד. ממש כמו שעשינו תמיד. מתי אלמד לבחור נכון, הוא שר, ואני חושבת על בחירות בחיים, על מה נכון ומה לא, וכמה אנחנו לא יודעים שום דבר. כשחזרתי הביתה הרגשתי שהנוכחות של אייל חזקה מאוד, כאילו הוא חי. ישבתי בגינה שלנו ובהיתי. רפרפתי במבטי על הגינה. כמה שעות גינה היו לנו יחד, וכמה שמחנו בפרחים שפורחים מעצמם שנה אחרי שנה, מתחדשים בעקביות. כובע הנזיר שלנו הפתיע עם פרח ראשון צהוב. אני מתלהבת ומחכה לכתומים שיפציעו. החוטמית פורסת עלים ענקיים, וכפתורים עגלגלים מציצים בוורוד כמו תינוקות. הגינה שלנו מתחדשת. החיים ממשיכים, הם יותר חזקים מהכול.

חיממתי בתנור את האוכל שהכנתי – צלי בשר עם ירקות שורש ברוטב סילאן, תבנית ירקות אנטיפסטי, אורז עם אטריות. הנחתי על הגז באש נמוכה שעועית ירוקה ברוטב אדום ודגים מרוקאים ברוטב חריף. ניקיתי את השיש מהטיגון, העברתי שטיפה קלה בריח רענן, רוקנתי את האשפה. נכנסתי להתקלח וטסתי למיטה, משקיפה על הרכש החדש שלי, פסלי הרקדנים העומדים במתיקות על השידה. נרדמתי לשעה.

הרכב המנגן של חב"ד העיר אותי. שלום עליכם מלאכי השלום, הם שרים ברמקול. מסתובבים ברחובות באוטו שלהם בכל שישי לפני כניסת השבת. התמתחתי במיטה. קרני שמש ורודות ורכות של שעת השקיעה נדחפות בין שלבי התריס. שעה מתוקה בתוך מצעים ריחניים ורכים.

הנייד צלצל. הושטתי את היד לשידה, דניאלה. "כן דני," מלמלתי מנומנמת, מתעוררת לאט.

"אימא, אבא יכול להצטרף לארוחת הערב? את יודעת הוא ורחל נפרדו, והוא מאוד לבד."

"כן בטח," אמרתי, "שיבוא, בשמחה."

קמתי מהמיטה, החלפתי את הפיג'מה בטרנינג של הולי בצבע זית והוספתי עוד כיסא לשולחן. סידרתי במגש הזכוכית העגול פמוטים בכל מיני גדלים. הוספתי את החדשים בצבע טורקיז שקניתי היום והדלקתי נרות שבת ונרות לאהובים שלי שמתו. שמתי שירים ביוטיוב והדלקתי את האורות בסלון ובחצר.

אלין, אדווה וליאו הגיעו עם קופסה של קינוחים. אדווה סיפרה שאלין הייתה עסוקה מאוד היום, אז היא הכינה לבד את הקינוחים שלנו. אסור לפתוח את הקופסה, רק בהגשה בנוהל הרגיל, יש בה הפתעות. אדווה שירתה עם אלין בצבא. במקור היא מקריית שמונה. כל משפחתה גרה שם, ולכן אנחנו המשפחה שלה במרכז. אחרי שהשתחררו מהשירות, אבא של אלין נתן לה לגור בדירה שלו ברוטשילד, ואדווה שכרה בה חדר עם שירותים ומקלחת אישיים. מאז עברו עשר שנים. אדווה נעשתה חלק מהמשפחה.

אלין ואדווה למדו יחד, טיילו בעולם, חרשו את מקומות הבילוי בתל אביב, עברו התאהבויות ואכזבות זו לצד זו, נסקו והתרסקו ותמכו זו בזו. אדווה תמיד אומרת: "אלין נותנת לי מרחב בטוח להתרסק בלי פחד, כי היא תמיד שומרת שלא אמות. אז אני מרשה לעצמי להשתולל ולהרגיש את החיים איך שבא לי." הן הקימו בשותפות את "אין דה בוקס, קופסאות מהודרות של מתוקים בהפתעה". רצו לפתוח בית קפה, אך אילן, אבא של הבנות שלי, אלין ודניאלה, הטיל וטו; היה בטוח שמדובר בעוד אחת מהגחמות שלהן. אמר: תכינו בבית ותשווקו באינטרנט. אבל... אמרה אלין. אין אבל, אתן מתלהבות ואחרי חודש מתייאשות. אולי בעוד חודש לא תרצו יותר לראות עוגיות ויבוא לכן לפסל נרות. כדי להוכיח את מסירותן, את מחויבותן ואת אהבתן למאפים הפציצו אותו אלין ואדווה במשך שבוע שלם בקופסאות המלאות במאפים מתוקים ומפתיעים, להראות לו כמה הן רציניות, עד שהוא התרצה והגיע איתן לפשרה: אני אדאג לכן לסביבת עבודה עם כל מה שצריך. ואכן דאג להן לתנור אפייה גדול, הזמין אי למטבח, התקין עליו משטח עבודה ענק, ארגן מדפים במזווה, הוסיף מקרר ומקפיא, שדרג להן מיקסר מקצועי וקנה להן עוד כלים נחוצים.

איציק וגיא הגיעו עם קערות סלט. עוד כשהיה ילד, גדל איציק ממש אצלנו בבית. תמיד היה אחראי על הסלט. איציק הוא בן יחיד לאימא יחידנית, זכרה לברכה, שעבדה בכל יום עד לשעות מאוחרות בלילה. הם גרו דלת לידינו. הוא למד עם דניאלה באותה הכיתה. בגיל שתים־עשרה החל לקרוא לי אימא איה. איציק אימץ אותנו, ואנחנו אימצנו אותו. איציק צמוד לדניאלה שלי כל החיים; את גיא הכיר לפני כחצי שנה, ואנחנו שמחות שטוב להם יחד.

דניאלה ורן גרים ברמת גן בדירה חדשה שההורים של רן, יחד עם אילן, קנו להם אחרי החתונה. הם הביאו איתם בקבוק יין שקנו היום ביקב ליד גדרה. שישי זה היום החופשי שלהם, והם מנצלים אותו לטיולים.

חלי וגליה הגיעו וגם אילן שנכנס יחד איתן, לא לפני שגליה קפצה עליו: "אילן יא חתיך, חתיך ועשיר. יא־אללה איך? איך חברה שלי התגרשה ממך? אני בחיים לא הייתי עוזבת אותך."

הוא חיבק אותה וצחק. "בכל צחוק יש אמת," השיב אילן, מעריך ברצינות שהיא מעוניינת בו.

"אז תבחר אתה במה להאמין," ענתה לו וצחקה.

"כמה רעש את עושה?" ניסה להשתיק אותה.

"דווקא עכשיו אני נחשבת רגועה ממה שהייתי," אמרה גליה והתפרצה מבושמת, משועשעת, מפלרטטת עם עצמה בעיקר.

"שבת שלום כולם." איציק קפץ עליה, "מי זאת הבלונדינית הזאת? אהובתי שבת שלום," אמר בעודו מחבק את גליה ומניף אותה באוויר.

התיק של גליה עף והתגלגל לרצפה, וכל תכולתו נשפכה ממנו לראווה – צרור מפתחות, פלאפון, סיגריות, סוכריות מנתה, חבילת טישו, מסטיקים וויברטור קטן ורוד. איציק ואילן עזרו לה לאסוף את החפצים מהרצפה. אילן נתקל בוויברטור, הרים וזרק אותו בחזרה לרצפה בגועל ובמבוכה. איציק הרים אותו והוסיף בחיוך אל גליה: "סחתין אחותי, ויבי בתיק."

"ברור," ענתה גליה, "אתה יודע כמה שעות ביום אני בפקקים." כולם צחקו.

ליאו פתח בקבוק יין, ושרנו שירי שבת. רן עשה קידוש. מאז אייל נפטר הוא קיבל את התפקיד. בירך על היין וחילק חתיכות חלה במלח.

איציק עוזר לי להגיש את האוכל. "וואי אני מתה, כמה אוכל טעים," אמר כשהוא מרים מכסים מהסירים,

"יבורכו ידייך אימא איה שלי."

"לא סתם אימא, אימא גאה," אמרתי בצחוק.

"אלוהים אוהב אותי שזכיתי בך," אמר איציק בהכרת טובה ובהערכה. מאז אימו נפטרה אני האימא היחידה שלו.

אני מוציאה קערות הגשה, ואיציק גונב שלוש דקות פרטיות איתי במטבח ומתחיל לקשקש, מרכל על כולם: "נראה לי שגליה מפלרטטת עם אילן."

"לא מה פתאום, היא סתם צוחקת, אתה לא מכיר אותה? וחוץ מזה גם אם כן, למה לא," אני אומרת.

"אוף איתך," איציק אומר, מסדר כלפי מעלה את הפוני המרדן שלו וממשיך: "אילן נבוך ממנה."

"דווקא נראה לי שנהנה," אני אומרת ומוזגת את השעועית הירוקה לקערה החדשה.

איציק מתבונן בקערת ההגשה, "היא מהממת!" הוא אומר, "חדשה נכון?"

אני מחייכת ואומרת: "יפה ששמת לב."

"אין יפה ממנה," הוא מחייך ומייד ממשיך בסריקת הנוכחים ועובר לדבר על חלי. "חלי נראית טוב אבל קצת שקטה היום," הוא קובע. ואני מסבירה שחלי שברה צלע, וכן היא שקטה וכואבת.

ואיציק ממשיך הלאה: "אדווה השמינה, לאן היא רוצה להגיע?" ואני מרגישה שהוא שומר באדיקות על מקום הבן המאומץ וקצת מתחרה באחרים. "מה זאת אומרת שהכינה לבד את הקינוחים, לא הבנתי? מה היא יודעת לעשות בלי אלין?" כך ממשיך איציק בשטף דיבורו. אני עוצרת, מרימה אליו ראש ומסתכלת עליו. "תמשיכי למזוג, אני אוהב שאת לחוצה, ככה אין לך זמן להעמיד אותי במקום ולהגיד לי שהגיע הזמן, אחרי עשר שנים שהיא במשפחה, שאבין שמקומי מובטח ואפסיק עם תסמונת הקנאה שלי באחות החדשה שנוספה אלינו." ואם נראה שהוא עשוי להפסיק, אין זה כך. משם ממשיך איציק לאלין. אלין היא הדיווה שלו. "פצצת עולם," הוא אומר, "הפנים שלה זוהרות. לדעתי רזתה עוד קצת וגבהה. אני שרופה על היופי שלה."

"גבהה? תגיד לי השתגעת?"

"נו הבגדים," ממשיך איציק ומסביר לי: "ראית איך הלבשתי אותה. נראית גבוהה ודקיקה. וגם השיער השחור שלה התארך כל כך. אני הורגת אותה אם תסתפר. ודניאלה, החיים שלי. יפה ומהממת כמו תמיד. עם השיער האסוף בגאוותנות ובאצילות, החושף את תווי פניה האובלים, המושלמים. משורטטת הילדה הזאת, חיים שלי. ראית איזה גבות נדירות סידרתי לה? אבל מה איתה?" שואל איציק בדאגה ומעיר שהיא נראית מעוכה, "ממש עובר עליה משהו. בדוק. שימי לב היא קצת חיוורת..."

אלין וחלי הצטרפו למטבח והחלו להעביר את האוכל לשולחן. דניאלה ישבה בין אבא שלה לרן שדיברו זה עם זה על מניות שירדו בגלל המלחמה. היא הייתה חסרת סבלנות והציעה להם לשבת זה לצד זה, כי הם מדברים מעליה. פיזרה את הקוקו המתוח והגאה ומתחה אותו מחדש לקודקוד, הזיזה את מגש הדגים כדי להרחיק אותו בטענה שהריח שלהם עושה לה בחילה. איציק ואני הסתכלנו אחד לשני בעיניים. ליאו העביר את מגש הדגים לידו וטבל חלה ברוטב החריף, מתענג ואומר לכולם: "לא כדאי לכם לטעום מזה," ומוסיף ואומר לאלין: "מה שיישאר תארזי לי לקחת הביתה."

"נראה לך? תעביר דחוף," אומר איציק ומוזג לגיא ולו לצלחת, "גיא מת על הדגים של אימא איה."

רן ואילן אוכלים בשקט מצלי הבשר הנימוח כמו חמאה. לא רוצים לעורר תשומת לב. מצידם שכולם יריבו על הדגים. אילן אומר לי בשקט שהבשר שאני מכינה מאז ומתמיד, אין לו מתחרים בעולם. חלי, אלין ואדווה אוהבות את האנטיפסטי עם השניצל ליד. דניאלה אכלה אורז ושעועית ירוקה. גליה אוהבת לטעום קצת מהכול. ואני אומרת להם: "לא לריב, יש מספיק אוכל וקופסאות לכולם."

אחרי הארוחה יצאנו לחצר. חלי הכינה קנקן של תה צמחים ומזגה לכוסות קטנות וצבעוניות. אדווה פתחה את קופסת הקינוחים – קרמבואים בצורות מחודדות, המסודרים בשחור לבן כמו שחמט על לוח קרטון – וזכתה לקריאות התפעלות. ליאו עישן את הסיגריה הירוקה שלו. ענני ריח הסתלסלו באוויר. דניאלה אמרה שהריח ממש חונק אותה. אלין שאלה אותה: "מה יש לך היום אחותי?" ואיציק קפץ והוסיף: "את נראית מעוכה." דניאלה אמרה שהיא עייפה מאוד, שהיה לה שבוע קשה; היא מטפלת במקרה קשה של ניכור הורי, וזה סוחט אותה רגשית. כואב לה על הילדים, כואב לה על האבא, שלא נותנים לו לראות אותם. אי־הצדק שעובר הלקוח שלה מטריף אותה, והיא נלחמת בשבילו ועושה הכול כדי להשיב לו את זכויותיו שנרמסו. איציק אמר: "אל תדאגי, יפה, אני אכניס את הכלים למדיח למרות שתורך היום."

גליה התייעצה עם ליאו איזה קעקוע היא רוצה להוסיף, ואכלה קרמבו שחור. המילוי בטעם פירות יער הפתיע אותה. "מה זה הדבר הזה? טעים למות, כל הכבוד לך, את אלופה," אמרה לאדווה. ואחר כך אמרה שהיא צריכה לצאת, קבעה עם אדם, הבחור שלה מזה שלושה שבועות. חלי קמה גם היא. אילן הציע לחלי טרמפ. גליה הסתכלה עליו. "לי אף פעם לא הצעת טרמפ. וואו חלי, זכית אחותי. טרמפ בַווֹלווֹ השחורה הנוצצת של הביוקר."

"זה כולה אוטו," אמר אילן מצטנע.

"כולה אוטו? כמעט מיליון שקל," אמרה גליה. "מה אתה מצטנע? אני אוהבת כסף," אמרה גליה. "והרבה וכמה שיותר," הוסיפה בהתלהבות ובנהנתנות כשהיא עושה ביד תנועות של ספירת מזומנים. "ואתה יודע מה? אני אוהבת כסף כמו כולם, רק שאני לא מתביישת להגיד. כולם מתים על כסף."

"יש לך חבר, לא? איזה אוטו יש לו?" שאל אילן.

"אין לו," צחקה גליה, "יש לו אופנוע. טוב חמודים, אוהבת, המון נשיקות."

"נשיקות אהובה, תיהני. מתי תביאי אותו אלינו, שנראה אותו?" שאל איציק.

"עוד לא, תירגע. אין לחץ," אמרה גליה.

חלי נשארה. אמרה שהקרמבו שלה יצא בטעם ריבת חלב, והיה חלומי. דניאלה נגסה בקרמבו ועיקמה את הפרצוף. איציק, שישב בצמוד אליה, לוחש לה: "מגעיל נכון?" היא לוחשת לו בחזרה: "טעם של ביצים." אני מתבוננת בשניהם וחושבת – כמו שהיו ילדים, תמיד הסתודדו ביניהם. "נו טוב, מה כבר אדווה יודעת לעשות בלי אלין?" הם ממשיכים ולוחשים זה לזה ומגחכים. רק אני מסוגלת להבין אותם מרחוק, לשמוע אותם בלי קול ולדעת מה הם אומרים. הם מסתכלים לעברי, יודעים שאני מבינה אותם. איציק מרפרף בעיניים ושולח לי נשיקה באוויר.

השיח בשולחן ממשיך, ואלין מספרת שכל היום הייתה מחוץ לבית, היו לה מיליון סידורים, ואיציק שרף לה שלוש שעות בזארה, נתן לה למדוד את כל מה שהיה בחנות.

"קנייה של החיים עשינו," אמר איציק. "מה לעשות שאני הסטייליסט של הבית הזה," טופח לעצמו על השכם.

בסיום הארוחה גיא השתלט על איסוף השולחן. בהתחלה, שרק החלו לצאת יחד, ואיציק הביא אותו אלינו לארוחת שישי, היה גיא קם לעזור מתוך נימוס והודיה על הארוחה, בוחן בחשדנות את מקומו של איציק במשפחה ואת המקום האפשרי שלו, אם בכלל. ומשנעשה בטוח במקומו של איציק, סלל לעצמו דרך של שייכות אבל תמיד דרך איציק. עוד לא קנה לעצמו מקום שלם בזכות עצמו; עוד עמד במין מקום מושאל התלוי בקשר שלו עם איציק. היה בטוח שאם הם ייפרדו, מקומו יתפוגג, לכן שמר על ריחוק סמוי כדי לא להיקשר יותר מדי למשפחה, כדי שלא יכאב אם יצטרך להתנתק באחד הימים.

לאחר שהכול סודר, הכלים הוכנסו להדחה, וכל האוכל שנשאר נאסף אל השיש בקעריות ההגשה. הוצאתי לכולם קופסאות; שכל אחד ימלא לעצמו מהאוכל שהוא רוצה. אילן שפך את הפיצוחים שהביא לקערות ושאל אותי בשקט אם אני אורזת לו מצלי הבשר. צחקתי וארזתי לו. ליאו חתך פירות וסידר אותן במגש ואמר לרן שהיין שהביאו מצוין. רן אמר שאם בשישי הבא ירצו להצטרף, הם יחזרו לשם ויביאו עוד בקבוקים.

הקור הסתווי הכניס אותנו לסלון. דניאלה הביאה שמיכה והתכרבלה על הספה. אדווה הוציאה מהמגירה בשידה את חבילת הקלפים בלוק 5 ושאלה מי מצטרף. "אני!" ענינו כולנו יחד והתיישבנו מסביב לשולחן. איציק העיר שהקופסה והקלפים כבר מרופטים מרוב שימוש, ואמר שחייבים לקנות חפיסה חדשה. ליאו אומר: "כל פעם אתה אומר את זה, הגיע הזמן שתפתיע עם חפיסה חדשה." גיא אומר: "לא, לא להחליף את הקלפים, יש לי מזל איתם." אנחנו מציינים שזאת סיבה טובה להחליף, אולי עם החדשים נצליח גם אנחנו לנצח במשחק. אדווה אומרת: "מה פתאום להחליף, הקלפים האלה ספוגים בחוויות שלנו; הם חלק מאיתנו." רן אומר שהם נושאים עדות לניצחונותיו של אייל. בכל פעם שאנחנו משחקים, נזכרים באייל שהיה מנצח באופן גורף. ואנחנו משתתקים. מבינים פתאום שעדיין טביעות האצבעות של אייל טבועות בהם.

"אזעקה!" צעקה אלין. "אזעקה, אזעקה," כולם מאשרים ברגע ששומעים. קמנו ונכנסנו לממ"ד. הנייד צלצל – גליה צווחת: "סאמקקקק, תפס אותי באמצע הדרך. אימא'לה, איזה זיקוקים בשמיים."

"שכבת על הרצפה?" אני שואלת מודאגת.

"לא, מה פתאום, שהבגדים לא יתלכלכו. אבל התרחקתי מהרכב, אני מתחת לגשר."

"תשמרי על עצמך גלוש," אמרתי.

לאחר עשר הדקות המצווֹת על השהייה בממ"ד, חזרנו לטלוויזיה בסלון כדי לראות מה קרה, איפה היו נפילות, ואם יש נפגעים. ליאו אמר שצריך לעצור את הטירוף הזה. אנחנו נגררים למלחמות ונקמות ושפיכות דמים. רן אמר: "שיחזירו את החטופים אם הם לא רוצים לחטוף מכות קשות. קודם כול לשחרר את החטופים, להחטיף להם במקום הכי כואב שיש, שילמדו שלא להתעסק איתנו." אילן אמר שחייבים להמשיך להכות בהם, כי הם רוצים להשמיד אותנו, ואין עם מי לדבר, כי הם שונאים אותנו. לחסל אותם עד לניצחון. גיא אמר שיש יותר מדי הרוגים. לכולם. ואיציק תומך בו ומוסיף: "ניצחון לא יהיה פה בשום צורה."

אני מקשיבה לדיון שמתפתח, מרגישה שכולם צודקים. רגשותיי סוערים בתוכי. ואני מתגעגעת כל כך; מתגעגעת לאייל החכם שלי. רוצה לשמוע מה הוא היה אומר.