הביל"ויי | ביבוקס

רקע – עודד כפרי

ב-1979 פרסם דודי גדעון חזנוב ספר בשם "איש מבני ביל"ו" שמאגד אוסף מכתבים שכתב הביל"ויי יעקב שלמה חזנוב לאישים שונים ובעיקר לבנו היחיד, עמרם. המכתבים, שנמצאו במחסן ביתו בגדרה הם מהתקופה שבין השנים 1904 ל-1922, שבחלק ממנה עמרם למד אגרונומיה בברקלי והשתלם בקליפורניה בעבודה מעשית בחקלאות (בין השנים 1912 ו-1920).

לאחר שסבי, שאול חזנוב, אחיו של יעקב שלמה, נפטר ב-1922 מטיפוס בחאלב שבסוריה, סבתי, אמי ושלושת אחיותיה עברו לבית הדוד בגדרה. חודש לאחר בואן נפטר יעקב שלמה חזנוב מדלקת ריאות. שתי האלמנות, חיה-פייגה, אשתו של יעקב-שלמה, וסבתי רבקה, נשארו לשאת בעול, כך שילדותה ושנות התבגרותה של אימי חלפו בביתו של יעקב שבגדרה.

את הספר קראתי לראשונה עם צאתו לאור לפני כארבעים שנה. בזמנו לא הבנתי את חשיבותם של המכתבים ואף לא חלקים מתוכנם. השפה העברית השתנתה מאז ללא הכר, והשימוש שעשה יעקב שלמה במילים ארכאיות מהתנ"ך (שאותו ידע בעל פה), בארמית שהייתה שגורה בפיו, ובפניני לשון ביידיש (שכונה באותם ימים ז'רגון) מקשה על הקריאה. לדוגמה, הוא איית את שמו חאזאנאוו.

בראי ההיסטוריה, השנים 1922-1904 היו שנים הרות גורל. המכתבים הראשונים נכתבו ב-1904 לפני מלחמת העולם הראשונה. ברוסיה שלט אז הצאר, ובארץ שלטו התורכים. החיים בא"י היו קשים מנשוא, ופקידי התורכים דרשו "בקשיש" על כל צעד ושעל. בין השנים 1914-1904 עלו בני העלייה השנייה שהיו סוציאליסטים ודגלו בעבודה עברית. האיכרים, אנשי העלייה הראשונה – המעסיקים, לא אהבו אותם במיוחד הן משום שהם עצמם התקיימו בקושי רב, והן מפני שהפועלים העבריים, שדגלו בסוציאליזם כלל עולמי דרשו משכורות גבוהות ללא כל ידע בחקלאות. נוסף על כך היו גם אנשי יפו שהביל"ויים החשיבו לבטלנים.

ב-1917 כבר שלטו הבריטים בארץ, בלפור הצהיר על תמיכת אנגליה במדינה לעם היהודי בא"י, והבולשביקים שלטו ברוסיה. השנים 1923-1917 היו ימי העלייה השלישית. החיים תחת שלטון הבריטים היו שונים ללא הכר. לפתע, הביל"ויים ואיכרי העלייה הראשונה, שהחזיקו בקרקעות שלא היה בהם חפץ בימי התורכים, הפכו לאנשים אמידים.

באותן שנים, העולם שחווה מלחמה עולמית שינה את פניו – וכך גם א"י. ב-1917 כבר פעל בחיפה הטכניקום, לימים הטכניון, ומלחמת השפות שניטשה על שפת ההוראה – גרמנית או עברית – מוצאת את ביטויה במכתבי יעקב ועמרם.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 היו בא"י רק כ-25,000 יהודים מהיישוב החדש ועוד כ-45,000 יהודים דתיים מהישוב הישן. ניתן להבין כמה קטן היה אז הישוב מהכתובת על גלויה שנשלחה ב-1920 לעמרם מקליפורניה "עמרם חזנוב, גדרה (ליד יפו), פלסטינה" הגלויה שצילומה מוצג בהמשך נמצאת במוזיאון גדרה. דוגמא נוספת היא ממכתבו של יעקב שלמה אל עמרם המתאר את בואו של פרופסור וייצמן לגדרה לאחר הצהרת בלפור:

"שבעי שמחות הננו מיום דרוך רגלי העם הנדיב, העם האנגלי על אדמת ארצנו הקדושה. שלשום זכינו לקבל את פני חברי הוועדה הציונית הרשמית שבראשה עומד גאון עמנו הפרופ' ח' ווייצמאן. המושבה העמידה שער נצחון מפואר מאוד, בקצה הרחוב המערבי, שמשם הופיעו הדגלים הציוניים והאוטומובילים המפוארים. כל ילדי בית הספר וחברי אגודת המכבים, לערך כחמשה ועשרים בחור, עמדו בסך משני עברי רחוב המושבה ובקול צהלה ורינה ובשמחה, שעוד לא הייתה דוגמתה, הובילו אותם אל בית הכנסת שלנו ששם התחילו החגיגה והנאומים."

חזנוב, שהיה נואם מבוקש בזכות יכולתו הרטורית והעברית שבפיו, נשא נאום בסגנון נביאי ישראל. הנאום שנראה לי נמלץ מדי כשקראתי אותו לראשונה שינה בעיני את טעמו רק לאחר שהבנתי כי הוא נישא מיד לאחר הצהרת בלפור שנראה לראשוני היישוב כתחילת הגאולה.

כישרונו הרטורי נתגלה כמתואר במכתבו לעמרם:

"נודע לי שמר צערטאק (שרתוק, אביו של משה שרת ז"ל), שבק חיים לכל חי, והלכתי ממלון מרים לתל-אביב, ללוות את המנוח לבית העלמין. שמה מצאוני הני בטלניא (בטלנים אלה) כמו ברזילי, גרזובסקי, דיזנגוף ועוד, ואנסוני להספידו בתור בן ביל"ו. זכרתי ימים ראשונים, בעבדי עם המנוח יחדיו בירושלים בתור ביל"ויים ממפלגת שה"ו [שיבת החרש והמסגר], הוא בתור חטב [דרעקסלער], ואני – סתת, זכרתי את הרוח שהחיינו, את הרעב הקור והטחב, ונוסף על כל אלו לעג האחים הירושלמים, זכרתי ובכיתי בדברי לפני העם. בכיתי הרבה בכי, ועמי יחדיו בכה קהל גדול של איזו מאות נפשות."

שבוע לאחר מכן הוא כותב על ההספד שנשא ליחיאל מיכל פינס[1]: "בבואנו בא אתנו גם מר דוד יעלין[2], זה שחיכה בתחנת ירושלים לבוא חמותו ובא אתנו יחדיו והוא נשא מספד על מר חמיו שהלך לעולמו. המספד נותן כבוד להנספד וגם למספיד. אחריו העלוני אני בתור ב"כ (בא כוח) הביל"ויים. הראשונים (בני ראשון לציון) שמעו אותי מספיד את מר צערטאק לפני שבוע ימים, וחפצו שאספיד את נשיאם של הביל"ויים. אני לא הכינותי את עצמי להטפה, מדוכדך ונרגש הייתי מאוד. וגם הקהל העצום הזה שאולי עלה עד 10 אלף גולגלות אדם הפיל עלי אימתה ופחד. כל אלה מנעו ממני היכולת לשאת עליו מספד ארוך. אך במעט שנאמתי, הספקתי להוציא געייה גדולה של בכי מפי כל הקהל הגדול הזה."

חזנוב היה רגשן, רגשנותו ניכרת במכתבו הבא:

"אני לא עליך סבלתי הלילה קצת מנדודי שינה, וגם בכיתי מעט, והסיבה לזה היא – אך אל נא תשחק עלי, שחיטתו של העגל הקטן בן הפרה הצהובה, שילדה לפני עשרה ימים. ומעשה שהיה כך היה. הפרה הצהובה הולידה עכבר בדמות עגל, והיא הלא שקטה הנה, ותחלב בלעדיו, נמלכו להם בני האדם הזקנים הללו, והחליטו שלהנאתם וכיסם, טוב שלא ישאר העגל אצל אמו, ומכרוהו להתימנים במחיר של שמונה בישליקים עם העור וחצרא דכבדא (על כרעיו ועל קרבו).

ובכן ארוחה שמנה וטובה הייתה לנו אתמול, גם אוצר הפרוטות, אותה התיבה של נחושת מוצהב, זאת שקיבלתי נדוניא מאימך, נתעשרה בשמונה בישליקים שלמים, והכל אתא שפיר. רק הפרה האם, לא יכלה להסכים להחלטתנו ולמעשנו שעשינו בפרי בטנה, וגעתה כל הלילה, ואני... שחק עלי, אני זכרתי את פרי בטני משאת נפשי, ובכיתי עמה יחדיו, בכיתי ומאוד התחרטתי על העוול שעשיתי לה להפרה, מעשה שאין בידי להשיבו..."

יעקב שלמה חזנוב היה חקלאי מצטיין, והמשק שלו בגדרה היה משק חשוב ומצליח בארץ ישראל של אז. בנוסף, היה חזנוב בעל יכולת הבעה יוצאת דופן ומההתכתבות שלו עם עמרם ואחרים ניתן ללמוד רבות על תקופה חשובה זו בהיסטוריה של א"י מנקודת מבט של יומן אישי, המשקף אל נכון את התקופה.

עודד כפרי

[1] יחיאל מיכל פינס – (1913-1843): סופר ציוני, מאבות הציונות הדתית, ממיישבי א"י והוגה דעות. אנשי ביל"ו ראו בו פטרון חרף חילוניותם, ויחד עם שמונה מהם הקים אגודת בעלי מלאכה: "שיבת החרש והמסגר". המפעל נכשל, אך הוא המשיך לסייע להם והשיג להם כספים תוך הסתכנות גדולה ומכר את הקרקע שהייתה שייכת לקונסול הצרפתי לחובבי ציון על מנת שיישבו עליה את אנשי ביל"ו. הוא חיבר את השיר "חושו אחים חושו" שהיה להימנון הביל"ויים.
[2] פרופ' דוד יֶלין – (1941-1864) היה מורה, חוקר העברית ואיש ציבור, מראשי היישוב, מראשי הבונים החופשיים בארץ, מייסד מכללת דוד ילין, ממייסדי הסתדרות המורים וועד הלשון העברית, יושב ראש הוועד הלאומי וממקימי שכונת זיכרון משה בירושלים.