המכשפת מאיסליט

אפשר לנסות להתעלם, לברוח, לאטום את הפתחים,

אבל בסוף הפחדים העמוקים ביותר שלנו ימצאו את הדרך להזדחל פנימה.

להתעלם, להתכחש, זה בדיוק מה שדרה מנסה לעשות מאז שהיא ילדה קטנה. היא יודעת שיש בה דבר מה שונה, מוזר, משהו שעדיף להסתיר. כשבגיל שלוש-עשרה חייה מקבלים תפנית אפלה, היא לומדת שזהו גם דבר שיש לפחד ממנו.

דרה, צעירה ואבודה, מכשפת חסרת כול, נמלטת מהוגספיט, הכפר הקטן שבו גדלה ומתגלגלת אל העיר איסליט המופלאה והנוראה. מבולבלת ומפוחדת, היא מוצאת את עצמה כבולה לגחמותיו של פושע אכזר המציע לה חסות וגורם לה לעשות מעשים שעדיף לא לנקוב בשמם. עד מהרה מכנים אותה אנשי העיר 'האלמנה השחורה'. כשהיא מגיעה אל הגרדום נדמה ששוב חייה מזמנים לה תפנית, אך האם זו תפנית שתאפשר לה גאולה, או אפלה יותר מן הקודמת?

טריי לוקינג הוא צעיר כריזמטי ושובה לב מן המעמד הגבוה של איסליט. הוא משתייך למשפחת סוחרים ויוצקי מתכות המייצרים מטבעות מסתורין, מפתחות וחפצים קסומים לשוק הכשפים השחור. כאשר אבי המשפחה נפטר הוא מוסר לטריי צרור של חמישה מפתחות המיודעים לחמש תיבות אשר אסור שייפתחו לעולם. אביו מבטיח לו שחייו יעברו בדיוק כמו שלו, כאשר המפתחות דחוקים אי שם במגירה ואיש אינו יודע עליהם דבר, אך הנורא מכל מתרחש. טריי מבין שכנראה יש רק אישה אחת שתוכל לעזור לו - מכשפת המכונה 'האלמנה השחורה'.

"המכשפת מאיסליט" - גותי ומצמרר לעיתים, רומנטי ונוגע פעמים אחרות, הוא סיפור נוסף בעולם המכושף והאפל שיצרה לאווה פורטנוי בספרי "אגדות האבנים", אך מתקיים בנפרד מהם, מאות ספורות לפני האירועים המתוארים בטרילוגיה. התמודדות עם פחדים, אמונה, חמלה עצמית ותשוקה הם רק חלק מהיסודות שעליהם נבנתה הנובלה, המבטיחה קריאה רוויית קסם לכל אוהבי הז'אנר.

פרק 1
לילה קר אחד, מאותם לילות כפור נטולי כוכבים המבשרים על בואו של חורף נורא, ישבה אנורה גרימאלד בסמטה צרה מחוץ למאפייה קטנה, והסתתרה מן הקור ומאימת הרחוב. האופה ושולייתו אפו במשך כל הלילה ורסיסים מחום התנור המלטף בקעו החוצה וחיממו את האם ובתה התינוקת. אנורה נצמדה אל הדלת האחורית של המאפייה והידקה היטב את התינוקת לחזה, מוטרדת מן ההבנה שזהו, אינה יכולה לחכות עוד, עליה לעשות את המעשה ולמסור את בתה, שכן היא אינה מסוגלת עוד לטפל בה. איתה התינוקת תמות.

היא חשפה את פניה העטופות צעיף בלוי, ולרגע היה נדמה לה שבתה מחייכת. אמיצה, חשבה לעצמה אנורה. מחייכת למרות הכפור, למרות הכול.

"דֶּרָה אקרא לך," לחשה אנורה. "את משהו מיוחד, את תהיי אחת שמעיזה. כמו אמא שלך, רק בלי להגיע אל התחתיות." או לפחות כך פיללה מבלי לדעת עד כמה יוצאת דופן בתה אכן עתידה להיות.

אחר כך, בו ברגע שגמלה ההחלטה בליבה, הבחינה פתאום שאינן לבד. עיני עטלף ננעצו בה מן החשכה. לא היה זה דבר יוצא דופן, סילאמיטאר מלאה עטלפים ובני העם נהגו בהם בכבוד, ייחסו להם קדושה. אפילו סמל הממלכה היה עטלף ונצרב על עורם של הנתינים בגיל קטן, עדות למוצאם ולתכונה השלטת בהם: הפחד, על מעלותיו וחסרונותיו. אולם, כאשר הבחינה אנורה הצעירה בעטלף הקטן שנעץ בה ובבתה את עיניו המבריקות לא אחז בה פחד, אך היא חשה בלבול. היא מעולם לא נתקלה בעטלף שנועץ עיניים בצורה כה מכוונת, כמעט אנושית. היא אף הסתכלה סביבה כדי לוודא שאכן החיה מתבוננת בה ולא במשהו אחר. אך הסמטה הייתה ריקה וחשוכה, ואנורה הבינה שהעטלף כנראה מנסה לרמז לה דבר מה. על כן קמה על רגליה, כיסתה ראשה בברדס והתקרבה אליו. מייד החל העטלף לרחף באיטיות ועצר מדי כמה רגעים כמו כדי לוודא שאנורה בעקבותיו. היא עקבה אחריו לאורך הרחובות, מחבקת את בתה, נצמדת אל הקירות כדי שלא למשוך תשומת לב ולעורר טיפוסים לא רצויים מרבצם. השמיים החלו להתבהר אך צינת הבוקר הייתה קשה. התינוקת שבחיקה זעה בחוסר נוחות ופלטה קול רטינה.

"ששש..." לחשה אנורה בעודה מהדקת את הקטנה לחזה וטפחה עליה קלות. "עוד מעט, עוד מעט יהיה בסדר..."

לבסוף עצר העטלף על ראש של כרכרת משא. אנורה הביטה סביבה, היא הייתה במתחם הסוחרים של השוק ליד עגלות הכפריים שהובילו את תוצרתם מהאזורים המרוחקים אל העיר ולהפך. היא לא הבינה מה עליה לעשות, אבל העטלף לא מש מן הכרכרה ורק נעץ בה את עיניו.

"פה?" לחשה אליו כמעט בלי קול, "בתוך העגלה?"

והעטלף רק נפנף בכנפיו בתשובה.

אנורה הידקה את דרה לגופה ומצאה פינה להתחבא בה מן הרוחות, ערימה של ארגזי עץ שיכלה להסתתר מאחוריהם וליהנות מבתה בשעות האחרונות שנותרו להן יחד.

"את רואה? את מיוחדת. מישהו שומר עלייך. כזה דבר עוד לא ראיתי ולא שמעתי," לחשה לתינוקת כשהגניבה מבט אל העטלף והוסיפה – "את לא לבד."

אחר כך נבהלה ממילותיה. האם איבדתי את שפיות דעתי? תהתה. אני הוזה מן הקור? וכדי להימנע מעוד מחשבות מסוג זה החלה לשיר מזמור שנחקק בראשה עוד מילדות ומנגינתו עדינה:

"אל תצאי אל החושך, ילדתי הקטנה,

אל תצאי, אל תצאי, היכן שגואה השטנה,

מוללי בידייך את השמיכה הרכה,

כשאהדקך אל חזי ואשמור ממכה.

אל תבכי מן החושך, ילדתי הקטנה,

אל תבכי, אל תבכי, לא יאונה לך כל רע.

הלילה נורא, אך צחוקך לי שיכר, ועודך כה רכה,

לעד לי אזכור, אותך בין ידיי, כתינוקת זכה."

השמש החלה לעלות, משכימי הקום יצאו מן הבתים והעטלף נותר במקומו שעל העגלה. בינתיים מצאה אנורה פיסת נייר קטנה ומלוכלכת וחתיכת פחם. היא שברה אותה עד שהצליחה ליצור צורה חדה ואז כתבה על הנייר ברור ככל יכולתה: " דֶּרָה". לאחר מכן המשיכה לחכות והשגיחה במתרחש. סבלים באו והלכו, פרקו משא והעמיסו ארגזים על העגלות, עד שלבסוף הגיע האיכר בעל העגלה ובדק את התכולה שמאחור. הוא לא היה אדם צעיר, אולי כבן ארבעים וחמש, שמנמן מעט, בעל פנים רחבות, עור שחום מעבודה בשדה וידיים גדולות.

"זהו?" שמעה אותו צועק. "אז אני יוצא!"

הוא הנהן למישהו שנבצר מאנורה לראות ואז הבחין בעטלף. "קישט!" ניסה לגרש אותו ונופף בידיו, אך העטלף רק ריחף קלות וחזר לשבת על גג העגלה. "נו, שיהיה." פלט ואנורה הבחינה שהאיכר מחייך נוכח התעקשות העטלף.

הפנים נראות בסדר, טובות, העיניים צלולות, חשבה לעצמה וכשהלך אל החלק הקדמי, בוודאי בשביל לבדוק את הסוס ואת הרתמה, הזדרזה לפעול. היא רצה אל העגלה, קיפצה על רצפת הקרשים כחתולה ופתחה את אחד הארגזים העליונים.

"תודה למסתורין..." מלמלה. הארגז היה מרופד בדים, בגדים. "את רואה... את רואה..." אמרה חצי לעצמה וחצי לבתה, זה סימן שהיא אכן פועלת בדרך הנכונה. היא סידרה את האריגים היטב בצורה שהזכירה קן קטן של ציפור, ולבסוף הוסיפה את הצעיף ואת פיסת הנייר עם השם. אז נשקה לדרה, הביטה בה עוד פעם אחת ודמעות בעיניה, לא יכולה לדבר עוד מרוב כאב. היא הרגישה שליבה נקרע, שבזה הרגע בדיוק היא נהפכת לאחת מאותם דרי הרחוב של איסליט. התלושים, קהי החושים, שאין להם שם, בקושי פנים. האנשים שחיים ואינם חיים.

כששמעה את הסוחר קורא אל הסוס והעגלה החלה לרעוד מיהרה לקפוץ מטה ולהתרחק, מביטה עליה כל הדרך עד שנעלמה, ובעיקר על העטלף, המשגיח הקטן, שלא הרפה מן העגלה ולמען האמת, לא נראה שהוא עתיד לעזוב את התינוקת הקטנה שלה לעולם.

כעבור שעה קלה נשמעה צווחת תינוק באוויר.

"בכי של תינוק! למען המסתורין!" חשב האיכר וניסה להיזכר מתי שתה מים בפעם האחרונה. "אני בוודאי הוזה," אמר בעודו ממשיך בנסיעתו.

אבל כשהבכי לא פסק ואף התגבר, וכאשר עצר האיכר את הסוס באמצע הדרך החקלאית ולא ראה איש מלבדו, כבר היה בטוח שהתינוק מוכרח להיות היכן שהוא בתוך העגלה.

"אוי לא, אוי לא," מלמל בחרדה בזמן שעקף את העגלה אל חלקה האחורי, כבר משער פחות או יותר מה קרה: מישהי או מישהו בוודאי השאירו תינוק לא רצוי בעגלתו, אולי ממזר, אולי בעל מום... אין לדעת... ועכשיו, עכשיו זו הצרה שלו!

"והעטלף הזה," השמיע האיש רטינה מרה ברגע שהבחין שהעטלף עודנו על גג העגלה שלו. "עדיין כאן! אבוי!"

בשלב זה הבכי כבר היה מחריש אוזניים, האיכר הסיט את יריעת העור העבה שכיסתה את העגלה, והמראה נגלה לעיניו תכף ומייד. באחד הארגזים העליונים צרח במלוא גרונו עולל מסכן. רק בדרך נס לא התהפך הארגז והתינוק יחד איתו. האיכר מיהר לחלץ את דרה וברגע שהייתה בין ידיו לא היה יכול שלא להתרכך. הוא נוכח לגלות שדרה, כלומר התינוק אשר עד לפני רגעים אחדים דמיין כיצור מפלצתי למדי, אינו נראה איום ונורא כלל וכלל. נהפוך הוא, גם בעת הבכי המטלטל היצור הקטן היה כה מעורר חמלה וחמוד שמייד נתקף האיכר בצורך להדק אותו לחיקו ולעטוף אותו. ועוד הבחין שהוא בעל עור יפה בגוון המזכיר חום בהיר, אגוזי, שיער כהה שהבליט פנים עדינות ורכות, ועיניים... קשה היה לו להגיד מה צבען, אולי אפורות היו, אולי כחולות או חומות. כמו כן, הייתה לו תחושה שלא רק שהתינוק המסכן בוודאי מחפש את אימו, הוא גם רעב. אבל לא היה לו דבר לתת לו לאכול. בחישוב מהיר הניח שנותרה לו שעה קלה עד שיגיע אל הכפר, אל ביתו, ועל כן מיהר לשוב אל מושבו כשהתינוק בחיקו ולדהור קדימה.

"נרידה, צאי!" צעק האיכר אל עבר הבית עוד בטרם נעצרו לחלוטין גלגלי העגלה. "צאי מייד!"

ראש של אישה כבת ארבעים הציץ מתוך החלון היחיד שבכניסה, ומייד לאחר מכן נפתחה הדלת והיא מיהרה לקראתו. שערה הארוך והבהיר, שכבר החל להאפיר במקומות מסוימים, היה פזור על כתפיה. נרידה הייתה אישה נאה, שפניה שמרו על שמץ של נעורים על אף הקמטים הגלויים בזוויות הפה ובקצות העיניים. היא לבשה שמלה סמרטוטית אפורה שמתחתיה בצבצו תחתונית לבנה עכורה מכותנה גסה ומגפיים מאובקים.

"מה בשם המסתורי..." אך עוד לפני שהספיקה להשלים את המשפט התחיל התינוק לצווח. האיכר התנשף וירד מן העגלה.

"מה זה? מודי, מה קורה כאן?"

מודי מיהר להעביר לה את העולל העטוף כאילו היה גחל בוער ונרידה הניחה אותו על כתפה, טופחת עליו להרגיע את בכיו.

"החביאו אותו בעגלה שלי, מצאתי אותו באמצע הדרך כשהתחיל לבכות."

"כל כך קטן!" הציצה נרידה על התינוק ונחרדה. אז בדקה את התינוק הקטן והכריזה. "זה אינו תינוק, אלא תינוקת!"

"תינוק, תינוקת," נשף מודי. "הוא לא לא מפסיק לצרוח!"

"היא צריכה חלב," השיבה נרידה בבהילות. "אקח אותה לדוסיה, יש לה תאומים."

"מהרי!" האיץ בה מודי.

"אבל מודי-" נרידה נראתה אבודה והתינוקת שוב החלה לבכות.

"אחר כך, נחשוב אחר כך."

נרידה הנהנה ומיהרה בשביל המוביל אל בתי השכנים. כשחזרה, הייתה התינוקת שקטה אבל לא רגועה. המבט שבעיניה היה מוטרד, מחפש. נרידה, שהתינוקת הייתה צמודה אליה, נאלצה להחניק את דמעותיה נוכח מצוקתה של התינוקת. היא מצאה את מודי במטבח, כשעל שולחן האוכל שלהם הארגז שבו הונחה הקטנה, עם צעיף הצמר העבה בגוון חום-אפור. היא נגעה בו, הריחה אותו. היה לו ריח עדין של אדם אחר, של אישה. אז עטפה את התינוקת בצעיף, נתנה לה להריח אותו גם והיה נדמה לה שלאחר מכן התנחמה התינוקת במקצת.

"הצמר טוב, יקר," היה כל שהצליחה נרידה לפלוט מפיה.

מודי המהם ורק בחן את התינוקת הקטנה. נרידה הציצה שוב בארגז, מלבד ערימה של בדים להכנת בגדי איכרים היא מצאה בו גם פתק קטן.

"מה זה?" שאלה.

"אני לא יודע. לא שמתי לב שזה שם."

היא הפכה את הנייר. "כתוב פה משהו," אמרה. אבל נרידה לא ידעה קרוא וכתוב, ולכן העבירה את הפתק למודי, שהיה בין היחידים בכפרם שידע לעשות זאת, בעקבות קשרי המסחר שלו ונסיעותיו המרובות לאיסליט. בעיר רבים מן התושבים כבר היו בעלי מיומנות זו.

מודי לקח את הפתק, הפחם כבר החל להימרח והיה קשה לקרוא את האותיות. היה עליו לנסות ולפענח אותן מכמה כיוונים עד שהבין. "אני חושב שזה השם של הילדה, דֶּרָה."

"שם יפה," מלמלה נרידה.

לפתע שם לב מודי לעטלף שנתלה על חלון המטבח וקרא: "שוב! העטלף הזה!"

"מה קרה?" נבהלה נרידה.

"העטלף הזה ליווה אותי מאיסליט כל הדרך חזרה ולא מוכן להסתלק!"

בשם המסתורין!" קראה נרידה.

"מה? מה קרה?" הפעם היה זה מודי שנבהל.

"הוא משגיח על הילדה!"

"נו, באמת, נרידה!"

"אני רצינית לחלוטין, מודי, זה המסתורין ששלח אותה אלינו!"

אבל מודי לא התרשם ועל פניו עלתה עווית חמוצה כשאמר: "או איזו אישה מופקרת."

"זה לא משנה, התינוקת הזו הגיעה אלינו והתינוקת טהורה, זו הדרך של המסתורין להעניק לנו ילד! וחוץ מזה, אם האימא יודעת לכתוב זה סימן שהיא מגיעה ממעמד גבוה..."

"ובדיוק כמו שאמרתי, מופקרת," רצה מודי להוסיף אך הבין שאין זה משנה, ובמקום זאת שאל: "את רוצה אותה? רוצה את הילדה?"

שתיקה השתררה בין השניים.

נרידה הביטה בדרה שהתכרבלה בחיקה, והרגישה כיווץ גדול וחם בליבה נוכח המחשבה שתהיה אחראית לאהוב ולגדל את היצור הקטן הזה, דבר שעד עתה לא הסתייע להם, חלום שוויתרו עליו מודי והיא מזמן.

"אני רוצה," לחשה לעבר הילדה ואז הרימה את מבטה אל מודי. "אני רוצה אותה."

זוג האיכרים החביב גידל את דרה כאילו הייתה בתם לכל דבר ועניין. הם הטביעו את סמל העטלף הסילאמיטארי על עורפה ונרידה אף התעקשה שמודי ילמד את דרה קרוא וכתוב. העטלף שליווה את דרה מן ההתחלה מעולם לא עזב את ביתם. תמיד היה על סף דלת או חלון ושמר. איך בדיוק? את זה איש לא ידע, אבל השניים התרגלו לנוכחותו, ראו בו סוג של שליח מסתורין וכך גם דרה. עם הזמן נעשה העטלף סוג של חיית מחמד עבורה. היא קראה לו "סוֹפוּס", הייתה מדברת אליו, פונה אליו בשאלות, חולקת איתו מחשבות, וגם אם אף פעם לא באמת דיבר היה מוצא דרך לענות: לפעמים בנפנוף של כנף, לפעמים בציוץ, אבל דרה הרגישה שהיא מבינה אותו, ובהחלט הייתה בטוחה שגם הוא מבין אותה.

מאז ומתמיד גדלה דרה עם הידיעה שהיא מאומצת, וזה מעולם לא הפריע לה באמת. ההבנה שאי שם קיימת לה אימא אחרת לא הייתה מהותית עבורה, שכן הייתה לה אימא, והיה לה גם אבא שאהבו אותה מאוד, והיא בהחלט גדלה להיות ילדה נהדרת: שקטה ומנומסת, עם דבר מה פראי שמסתתר מתחת לפני השטח, והתבטא לפעמים במבט או בכיווץ עיניים, שהיו גם הן משהו מיוחד, כי לא השתנו מאז נולדה ונותרו אפורות. כך שבעצם, קשה היה להגדיר מהו בדיוק צבען. אם התבוננה דרה בשמיים – נראו עיניה כחולות, אם בצמחייה – ירוקות, ואם התעטפה בצעיף הצמר של האם אשר ילדה אותה – חומות. סימן היכר נוסף היה לדרה והוא שיערה הכהה והחלק, הארוך-ארוך שהשתלב יפה עם צבע עורה האגוזי ושפתיה הוורדרדות.

אותו דבר פראי שהיה מצוי מתחת לפני השטח, ולעיתים מצא את דרכו אל החוץ, היה עניין שדרה העדיפה להסתיר ככל יכולתה, ובסך הכול גם הצליחה מאוד. עד כדי כך שאפילו חלף מתחת לאפם של נרידה ומודי. אותו משהו היה קשור לעניינים קצת מוזרים – אולי תופעות או יכולות משונות שקרו מדי פעם, והיו קשורות לאדמה ובפרט לפטריות. לא פעם ולא פעמיים היה נדמה לדרה שפטריות פונות אליה באיזשהו אופן, מחדדות את צבעיהן, מושכות אותה בריח כדי שתבוא ותיגע בהן... ואז? כאילו האדמה כולה הייתה רוטטת תחת מגעה ודברים החלו לקרות. למשל, כשערב אחד גילתה מצבור של פטריות "אש-השועל" זרחניות ליד ביתה, ורק עצם נוכחותה גרמה להן לזהור בעוצמה בגוון אזמרגד חזק בהרבה מן הרגיל. או כשנגעה בפטרייה ומייד החל מידע מסעיר למלא את ראשה: היא הייתה מסוגלת לראות לנגד עיניה רשת של פטריות, עולם שלם וסבוך שאין עיניים רגילות של אדם מסוגלות להתבונן בו, ולפעמים רק הייתה יודעת להגיד – גם אם לא יכלה להסביר כיצד בדיוק היא יודעת – את סוג הפטרייה, אם היא רעילה או לא ואיזו תועלת ניתן להפיק ממנה, אם לרפואה ואם למאכל.

בפעמים אחרות לא הייתה צריכה להיות בקרבת פטריות כלל. פעם אחת, מבלי שהתכוונה, נגעה בכיכר לחם וכיסתה אותה בתפטיר של עובש, והוא התפשט תוך רגעים אחדים בלבד. נרידה כעסה מאוד והייתה בטוחה שמכרו לה לחם ישן. דרה מעולם לא העמידה אותה על טעותה. היא חששה לחשוף את האמת, אמת שהיא עצמה לא הייתה בטוחה מהי בדיוק, לא אהבה אותה והתביישה בה. פעם אחרת, כשמודי היה חולה, התגנבה אליו בשקט כשישן, הניחה את ידה על מצחו ופשוט הרגישה בהם: נגעים מזעריים בלתי נראים לעין אדם שהשתלטו על גופו, החריפו את מחלתו, והיה עליה לאזן את מצבו הגופני עד שנרפא.

כך הבינה מהר מאוד שגם אם בני האדם אינם מודעים לכך, פטריות מצויות כמעט בכל מקום ובכל דבר, והידיעה הזו גרמה לה לתדהמה גדולה ולמורא גדול. בהתחלה התלהבה, אבל די מהר, אפילו בתור ילדה קטנה, כאשר הבינה שאחרים לא מסוגלים לחוש ולראות את הדברים כמותה, ניסתה להדחיק את יכולותיה ולהיות כמו כולם.

היא אכן הצליחה למשך שנים אחדות, לפעמים אף היה נדמה לה ששכחה מן העולם הנסתר והמופלא של הפטריות, אבל היה זה עניין זמני בלבד, שכן תפנית אפלה הייתה עתידה לשנות את מסלול חייה ולהביא את דרה בדיוק לאן שאנורה כל כך רצתה להבטיח שלא תגיע: אל התחתיות.

בגיל שלוש-עשרה נפגשה דרה בחשאי עם איסופ, נער מן הכפר שמצא חן בעיניה מאוד. את איסופ הכירה עוד מילדות, כאשר היה מגיע לעזור למשפחתה בטיפול בשני הסוסים שבאורוותם. הוא היה ילד מנומס ועדין, שברירי למראה, אך מכיוון שהיה מצחיק התחבב בקלות וכולם רצו בחברתו. בייחוד אהבה דרה לשמוע אותו שר במקהלת הכפר בימי חג כשנפגשו כולם בבית התפילה הציבורי למסתורין, ובגללו, בגלל איסופ, שלא לומר בזכותו, החלה לשיר בעצמה ולנגן בחליל.

"את טובה," פסק איסופ באותה פעם שנפגשו השניים בחשאי כשדרה סיימה לשיר, לאחר שנכנעה לתחנוניו. הוא פקח את עיניו ומבטו הראה כולו עונג. השניים ישבו תחת עץ אלמון גדוש ענפים שהחל להנשיר את עליו, אחד הסוסים של אביה עמד בנחת במרחק מה, פכפוך המים שבנחל מילא את אוזניה, ודרה חשבה שאין אושר גדול יותר מן הרגע הזה.

"אם לומר את האמת," הוסיף איסופ, "את טובה ממני, את צריכה להצטרף לבית התפילה. נשיר ביחד."

"אתה חושב?" שאלה דרה, ובינה לבין עצמה חשבה שהרעיון הזה מוצא חן בעיניה מאוד.

"אנשים לא יבינו מה הם שומעים, הם יחשבו שקול מלאך ממלא להם את האוזניים."

דרה הסמיקה, איסופ ניצל את ההזדמנות והתקרב אליה כמתכוון לנשק אותה. הייתה זו הפעם הראשונה שנהג כך איתה, ואף שרצתה בכך מאוד לא יכלה דרה שלא להירתע מעט.

"התנשקת כבר?" שאל אותה איסופ.

דרה הסמיקה וענתה: "עוד לא. ואתה?"

"באמת? עדיין לא?" איסופ נראה מופתע וגם שמח לגלות זאת.

דרה לא השיבה, היא ידעה שרוב הבנות בגילה כבר התנסו בדברים כמו נשיקות, והייתה נבוכה להודות בפניו בכך שהיא לא. היא חששה שיראה בה ילדה קטנה.

לאחר מספר רגעים שלא העזה להביט בעיניו הישירה אליו את מבטה ושאלה: "ואתה? מתי אתה?"

"מזמן," השיב לה איסופ בחיוך שהיה גם מבויש וגם גאה בו זמנית, ואילו ליבה של דרה התכווץ באכזבה. אף שהיו קרובים, ידידים טובים, לא הבחינה או לא רצתה להבחין בכך עד עכשיו.

"אם את רוצה," אמר. "אני יכול להראות לך איך."

חיש מהר הרגישה דרה כיצד האכזבה שבליבה מתחלפת בפעימות מהירות וציפייה. לאחר התמהמהות קלה וחיוך נוסף איסופ גחן לעברה והניח את שפתיו על שפתיה בעדינות.

"את מוצאת חן בעיניי, את יודעת? כבר הרבה זמן."

דרה עצמה את עיניה כשנישק אותה שוב, מעט חזק יותר, בצורה קצת מגושמת. היא הרגישה כיצד חום גופה עולה ואת בטנה מתהפכת בקרבה ברטט נעים. היא לא ידעה מה עושים, איפה לגעת, וגם הייתה מובכת כפי שלא חשה מעולם. היא נתנה לו להניח יד על חזה, בעוד הוא הכווין את ידה לעבר ראשו. פתאום הבחינה שאיסופ נשען לקראתה קצת יותר מדי, מפעיל עליה את כל כובד משקלו עד שכמעט נפלה אחורנית. היא פקחה את עיניה כדי לראות מדוע הוא נוהג כך ומיד בקעה מפיה צווחה: איסופ היה מכוסה עובש, כאילו היה אותה כיכר לחם שנרידה חשבה לישנה. תפטיר שלם, דמוי רשת ירקרקה-אפורה פשט בשפתיו, בפניו ובשאר גופו נטול רוח החיים.