הרפתקאות גע גע בדרכים: הש"ב והסממ"מ

מה את מרגישה כשאת מתעוררת מגעגוע – לתוך עצמך?

זה לא סיפור אהבה ולא סיפור על פרֵדה. זה סיפור על חירות.

זו בקיעה של הוויה של אישה שלא הפסיקה לאהוב,

אלא רק התחילה להבין את מי.

הרפתקאות גע גע בדרכים

הש”ב והסממ”מ

זה מסע פנימי־נשי־פרוע בלב, סיפור אמיתי של קשר בלתי אפשרי.

הוא נכתב מתוך השבר, נוצר מתוך רגשות ונחתם בנוצה של ברווזה

שלמדה לעוף מתוך אמת, לא מתוך אישור – אישה שהפכה את השבר לכנפיים.

כאן תמצאו השתקפויות, סצנות ורגעים שנכתבו בלב פתוח,

ואולי תמצאו גם את עצמכם, איפשהו בין השורות.

זה ספר שלא בא להסביר – הוא בא לגעת.

גע גע מעיר אותך מהמקום היחיד שממנו אפשר לקום – מבפנים.

התעוררתי, לא מתוך רעש חיצוני, אלא מתוך עצמי.

מבוא

זה שוב קורה, או בכלל לא הפסיק.

מה הסיכוי שנצליח להמשיך מהמקום שעצרנו בו¿ או מה הסיכוי שעברנו כל כך הרבה בדרך אחד לשנייה ועדיין לא הצלחנו לנשום ביחד¿ ההקרבה החד־סטרית, הזילות.

מי הוא, מי אני ואיך נדייק את עצמנו מול ההבנה שיש בי אותו ויש בו אותי¿

איך אני מעכלת ועוד מחבקת את זה שכל מה שכואב לי בו כואב לי בי ונובע מתוכי¿

שהוא חם וקר וכאן להתמודד או לא, מחליט שכן, עף איתי דקה ואז עף לאחרות¿

אנרגיה מבוזבזת שנזרקת לכל כיוון ללא עומק, כמו מחלה עם גרורות.

האם הענקנו את כל מה שיכולנו עד לאותו הרגע¿ אני יודעת שנתתי הכול, נכחתי בכל התמליל.

כמובן יש גם את עניין הלקחת כמובן מאליו את ההסתגלות שלי לטירוף שהוא נמצא בו.

החוצפה לא לראות אותי בתוך כל זה.

ובאיזשהו מקום אני עדיין מרגישה את הגחלת לוחשת לי שזה היה אמיתי, שאחבק את הכול, שזה מה שזה, חלק מהחיים שלי, אבל נראה לי שקצת איבדתי אחיזה במציאות הקולקטיבית ושאני מסתגרת בתוך האמת של עצמי מתוך מודעות או שיגעון.

מההתחלה אני כאן כדי לעשות טוב, אין לי זמן לתת לפחד לנהל או לעצור אותי ואני מספיק משוגעת (או לפחות כך חשבתי) כדי שזה יצליח.

מה המרחק שלי מהאמת¿ כמה אני רחוקה מעצמי¿ לאן אני בורחת¿ למה זה לא מפחיד אותי ואיך זה שוב נגמר¿

#בגידה_או_סתם #רמה_נמוכה

הוא בטח חושב לעצמו, איך שוב דנים בזה¿

חשבתי שהיא הבינה מי אני.

סליחה כבוד הש”ב, באמת סליחה שלא הבנתי כמו שכנראה גם אתה לא הבנת מי אני, או ששנינו הבנו והתעלמנו. בכל מקרה ידענו שזה זמני, אז למה גם המעט הזה שקיבלנו במתנה או כעונש או כמבחן שקירב אותנו להיות בסיפור הזה יחד – למה גם המעט הזה לא קרה¿ לא יכולנו לעוף¿ אה, סליחה, ברור... זה לא היה מספיק חשוב.

אני לא הייתי מספיק חשובה, והכי עצוב שכנראה לא הייתי מספיק חשובה לעצמי.

הרי אני הדפוקה שמראש נכנסה לסיטואציה הזו (שוב) בלי להציב גבולות ותנאים בעודי מאמינה וחושבת שמה כבר יכול להיות יותר חשוב ומדהים מלחוות עוצמה של רגש. אם חיים פעם אחת אז הטירוף האמיתי – האולטימייט – זה להרגיש בחיים ולהתמלא ולהיות נוכח באהבה שממנה, מהנקודה הזו שבה נוכח הרגש, המיניות מגיעה לתשואה הכי עילאית שבה. כל השאר חארטה. אבל אני ממש, אבל ממש־ממש, לא פה כדי לנסות לשכנע.

בחמישי בלילה התעוררתי. תרתי משמע. גם התעוררתי מהסיטואציה וגם עליתי מדרגה רוחנית.

בקעה מתוכי הוויה חדשה.

ביום חמישי היה לי יום הולדת. לא ציפיתי שכך הערב יסתיים או יתחיל או יתנהל כי מי דמיין.

זה לא טריוויאלי עבורי לשוב ולכתוב את ההמשך של גע גע, לא חשבתי שאשוב לכאן תוך כמה שבועות.

“אני מצפה למה שאני רואה ורואה את מה שאני מצפה לו”. אני בטוחה שזה משפט שמישהו פעם אמר.