השטן בא לבקר

"אוטובוס ישן של אגד התגלגל משכונת הווילות של הרצליה פיתוח בדרך המאובקת המובילה לנוף ים... באוטובוס ישב גבר מבוגר ולידו ישבה נערה יפה, מצחה היה מקומט מדאגה לאימה שאינה ישנה בלילות. האיש שישב ליד הנערה קם, ניגש אל הנהג והושיט לו גיליון נייר ישן שתלש מפנקס ועליו נכתב בלטינית בכתב יד שחור ודק: רחוב החורש 42, כפר שמריהו."

בתאריך 16 באוקטובר 1958 הגיע למדינת ישראל נציג ממשלת פרגוואי במטרה לעזור לחקלאות המתפתחת של המדינה הצעירה. בתום העבודה בכפר שמריהו היה השליח עושה דרכו אל חנות מכולת השורה  בצילו של עץ שקמה עתיק במעברת נוף ים הסמוכה, לצורך משימה סמויה שנטל על עצמו .

"מתחת לעץ השקמה העתיק עמד אדם מזוקן... בידו האחת החזיק סכין ...ברלה... הביט בבעתה במחזה שנישקף מבעד לחלון."

באותה העת ניצלו נערי המעברה את שביתת המורים המתמשכת כדי להשתובב בטבע ולפגוש דמויות שיש להן מה לומר על החיים בשוליים.

השטן בא לבקר מביא את סיפורה של חבורת הנערים דרך עיניו של ברלה, נער המעברה. מלבד תיאור עולמו הפנימי, מתאר הכותב את יחסיו עם בני משפחתו ועם החבורה שאליה הוא שייך.

במהלך עשרה ימים חלות תמורות בקרב הנערים, ובעיקר בקרבו של ברלה המספר, העובר תהליך של התבגרות ומגיע לתובנות עמוקות על החיים.

לצד חלון הנפתח אל חייו של ברלה, פותח הכותב צוהר לסיפורה של המדינה בת העשור. הסופר מביא סיפורים מהווי המעברה, סיפורים הנוגעים בעיקר לדמויות שבאו מאירופה של מלחמת העולם השנייה, דמויות שאינן מצליחות להשתחרר מעברן.

יום חמישי, ב' בחשוון התשי“ט, 16.10.1958

חצבים כבר פרחו וחבצלות קמלו ליד הקבר המסויד לבן במסגד סידנא עלי. על אף שהגשם בושש לבוא ובאוויר עוד עמד ריח של קיץ, התנהגו הפרחים כאילו הסתיו הגיע. אבל הקיץ סירב להסתלק. נראה שסדרי הטבע התערערו וסדרים אחרים, אולי על־טבעיים, באו במקומם.

אוטובוס ישן של אגד התגלגל משכונת הווילות של הרצליה פיתוח בדרך המאובקת המובילה לנוף ים. רחוב קפלן, המשיק למעברה, נמשך בסיבוב חד ימינה במעלה רחוב שער הים, אשר ראשו הגיע עד הכביש שחיבר בין תל אביב לחיפה.

באוטובוס ישב גבר מבוגר. לידו ישבה נערה יפה, מצחה היה מקומט מדאגה לאימה אשר אינה ישנה בלילות. האיש שישב ליד הנערה קם, ניגש אל הנהג והושיט לו גיליון נייר ישן שתלש מפנקס ועליו נכתב בלטינית בכתב יד שחור ודק: רחוב החורש 42 כפר שמריהו.

הנהג סימן באצבעותיו, עוד חמש תחנות. האוטובוס עצר בתחנה לפני עץ שהצל על רחבת כורכר שהייתה תחתיו. בשולי הרחבה, מתחת לעץ השקמה העתיק, עמד אדם מזוקן בעל לחיים שזופות. האיש גבה הקומה היה עטוי גלבייה לבנה. בידו האחת אחז סכין, שהיה מעביר בזריזות על גרונה של תרנגולת, אותה היה משליך על החול הרך המוכתם באדום. רגע קט הייתה התרנגולת מפרכסת בחוסר אונים ועד ששכבה מתה, כבר הייתה אחרת מוטלת לצידה.

ברלה, שישב לצד אימו במושב לפני האחרון באוטובוס, הביט בבעתה במחזה שנשקף מבעד לחלון. זיעה קרה כיסתה את גופו. לפתע חש את ידה השמנה של אימו מונחת על עיניו. “די קומדיקע סטנצייה מיר גייען ארויס, בתחנה הבאה אנחנו יוצאים,“ אמרה. האוטובוס עצר. האם נטלה בידה האחת את החבילה שהייתה מונחת לרגליה, ובשנייה משכה את ידו של ברלה והובילה אותו במורד המדרגות אל הרחבה המאובקת לצד הכביש. הנערה היפה ירדה אף היא, חלפה על פניהם בצעד מהיר ונעלמה באבק. ברלה ואימו התנהלו בכבדות. כאשר עברו על יד עץ השקמה, הסב הנער את פניו והניח את כף יד שמאלו הפנויה על אוזן ועין שמאל, לבל ישמע ויראה את המחזה המבעית שהתרחש תחת העץ. השניים שמו פעמיהם במעלה הגבעה. כשהחלו לטפס, ניגש אליהם גבר שנראה כבן שלושים, הושיט יד רועדת מאוד ונטל את החבילה מידי האם. השלושה הגיעו עד המכולת של חוטה. חוטה יצא מן החנות ונטל את הסלים מידיו הרועדות של האיש. עד שהאם הספיקה לומר תודה, נעלם האיש הרועד בדרך המובילה אל הים, כשהוא מעלה אבק בנעליו.

חוטה, האם והילד צעדו מרחק מה, עד לפתח דלתו של הצריף שמספרו שבעים ושתיים, הבית שבו גרו ברלה ואימו במעברה החדשה. צמודה למעברה החדשה, הייתה מעברה ותיקה, ושתיהן יחד נקראו בפי כל “מעברת נוף ים“.

לפעמים הרהר ברלה על דרך הכורכר החוצה את המעברה החדשה. בעצם היה זה שביל רחב, לא סלול, שמכבש עבר עליו בקושי פעם אחת, וזהו. משני צדדיו עמדו שורות צריפי אסבסט שהוצבו בחופזה, כדי לקלוט את גלי העולים שהגיעו. בחורף היה הכביש הופך לעיסת בוץ, שכל הדורך בתוכה נשא את סימניה על נעליו היישר אל תוך הצריף. ואולם כיוון שרוב ימות השנה שרר כאן קיץ חם ולח, הייתה הדרך מעלה ענני אבק לבן יחד עם זבובים ושאר מזיקים שבאו לבקר.

לפעמים שאל ברלה את עצמו מדוע לא סללו את הדרך, והניחוה כל כך מוזנחת? תשובה הייתה עימו: מעברה נגזרת מהשורש ע־ב־ר. המעברה תעבור מן העולם, כמו ששמע שקרה לרבות מן המעברות שהוקמו בזמן שהמבוגרים כינו “העלייה ההמונית“, משמע שדייריה יעברו מכאן במהרה. אין טעם להשקיע במקום. לכן גם לא נקבו בשם הרחוב שחצה אותה. הסתפקו בציון מספרי הצריפים שהוצבו בתוכה, כמו היו קופסאות גפרורים גדולות. אלא שדיירי צריפים רבים נתקעו במקום, אם מחוסר יכולת או מחוסר רצון, והמעברה של נוף ים לא עברה לשום מקום. אף שהייתה בה תנועה ערה של יוצאים ונכנסים, היו לא מעטים שהיו תקועים בה, כמו יתד שמחזיקה את האוהל.

החנות של חוטה לא הייתה רק מקום לקניית מצרכי מכולת, פירות וירקות על ידי דיירי המעברה החדשה וסביבתה, אלא מרכז החיים הציבוריים שלה. כאן אפשר היה לתלות פתקים עם בקשות בשלל שפות: גרמנית, רוסית, פולנית, הונגרית, רומנית ואפילו ערבית. אך רוב הפתקים נכתבו ביידיש. רק השפה העברית הייתה נדירה על לוח זה. עיקר הבקשות עסקו בחיפוש קרובים, שהיו גרסה מקומית של מדור בשם זה שהושמע ברדיו. כאן אפשר היה להאזין למארג הסיפורים, הרכילויות של דיירי הסביבה או סתם לעמוד ולבהות בעוברים ושבים. אפילו נהוג היה לנהל ברחבה סחר חליפין, וכיוון שהימים היו ימי סוף עידן הצנע, הופיעו בה, מפה ומשם חלפני כספים. הרחבה גם שימשה מקום מפגשה הקבוע של חבורת הנערים שגרו במעברה. תחילה הגיעו הנערים לחנות כדי לאסוף את הקומיקס של ג'ו וחבריו, שהיה כרוך בעטיפת המסטיקים שחוטה היה משליך אל הפח שמחוץ לחנות. אחר כך הפכו את הרחבה למקום מפגשם הקבוע.

כשנחה עליהם הרוח, היו הנערים משתעשעים במתן שמות לרחוב חסר השם, כמו רחוב החולד, על שום החולדות שנתגלו בחלק מן הצריפים, או רחוב החיידק, בשל מחלות המעיים שהיו פורצות תדיר עקב תנאי ההיגיינה הירודים ששררו במקום.

בקדמת החנות ניצב שולחן עץ קטן ולו שלוש רגליים. סביב השולחן היו ישובים מספר אנשים, חלקם לבושי פיג'מות, כפופים אל משחק שש־בש סוער. בצידי השולחן התגלגלו בקבוקי ערק לבנוני, מה שקרוי בפי העם ערק זחלאווי, ובקבוקי בירה ריקים. היה חם למדי לתקופה זו של השנה. כאשר לא שיחקו, מחו האנשים ביד אחת את זיעתם, במגבות שהחזיקו על ברכיהם, ובידם הפנויה דחו את נחילי הזבובים שעטו עליהם כל אימת שהיד הייתה נסוגה.

הרדיו השמיע זמרת ערבייה מתייפחת, והקהל המצומצם חזר אחריה בהמהום.

לקול המוזיקה, פתחה מי שכונתה בפי כל מם, שניצבה צמוד אל המשחקים, בריקוד בטן איטי, מניעה ואוספת את פרקי ידיה לפנים ולאחור, בתנועת נתינה ולקיחה. אחר כך חטפה מאחד המשחקים מגבת, ספק לבנה, ונענעה אותה סביב השיער החום שעל ראשה, כשהיא מסיטה את אחוריה לימין ולשמאל, לאחור ולפנים, בתנועת התחמקות מידו של אחד היושבים סביב השולחן, שניסה לטפוח בלא הצלחה על העכוז המלא, כאשר קוביות השש־בש היו אצל יריבו.

“אז למה הביאו אותנו לפה? טפו אינעל רבם האשכנזים, הדובי פנדה האלה,“ אמר ז'אקו, ששערו – שהיה אפור יותר משחור, בתוכו בלטו קרחות שעתידות היו להתרחב – היה סרוק לאחור ועיניו בלטו מחוריהן, אולי בגלל השתייה המרובה שנהג לשתות.

“לפני סנתיים, בזמן המלחמה סל חמיסים וסס, אמרו לנו הציונים סאנחנו בסכנה גדולה. עזבנו הכול ובאנו, ומה יצא? אין פרנסה, אין עבודה, החיים סלנו קאפוט איך סאומרים האסכנזים, העיקר מדברים על הצנע,“ אמר אלבר בעל השיער המדובלל, חסר הגבות, שהיה לו סנטר מחודד ואף שהתחבר ישר למצח התחתון. הוא מחט בידו את אפו הפחוס, זכר למכת אגרוף שספג בתגרת שיכורים, תוך שהוא משליך בידו השנייה זוג קוביות על משטח השש־בש.

אחר כך החל לזמזם, בשפתיים מכווצות שהדגישו את האות סמך כל אימת שהייתה צריכה להישמע שין, “בתסלומים, בתסלומים, על כל דבר בתסלומים. כל המשכורת הולך למכולת. למכולת של חוטה.“

“איצ'יקדנה דנה, דנה אופיידנה,“ ענה לו ז'אקו, כולו מדיף ריח של אניס מהערק ששתה, היה ביניהם מעין שיח של שיכורים.

“סגרת אותי,“ אמר חסר הגבות, “טוב, עכסיו דוולק, תורך, תגלגל. תגמור את המחייה ותסחק.“

“לבן גוריון יש פוליצ'קה ולנו יש קדחת, לבן גוריון...“ ז'אקו, שניסה שוב את מזלו בשירה, עצר פתאום כאשר הרים את עיניו מלוח השש־בש. “תראו, יש לנו אורחים,“ אמר.

ממורד הכביש הגיעו למעברה מורות־חיילות, לבושות חולצות לבנות ומכנסי חאקי קצרים, ללמד את העולים לרקוד הורה. החיילות, שביניהן היה חייל אחד לבוש מדי צבא, התמקמו ברחבה שלפני המכולת של חוטה ויצרו מעגל, שאילץ את שחקני השש־בש לזוז הצידה. החייל שלף חליל וחילל מנגינת רועים עצובה. אחריו השמיעה צלילי אקורדיון נגנית שחורת שיער בעלת רגליים שמנמנות. שאר החיילות, שהיו דקיקות ממנה בהרבה, פתחו בהורה סוערת. למשמע הנגינה הגיעו דרי המעברה והקיפו את הרוקדות. תחילה היו האנשים מסויגים, מהססים. אט אט הפשירו והצטרפו למעגל הרוקדים. עיניהם של אחדים מהם מלאו דמעות. בליל שפות נשמע סביב. לפתע, פרץ מאן דהוא לתוך מעגל הרוקדים והחל ריקוד קזצ'ו'ק. אחריו נכנסו רוקדים נוספים בשלל ריקודים. מעל כולם בלט יהודי מזוקן שרקד ריקוד חסידי שמח, תוך שהוא מתכופף ומתרומם, משליך רגליו לפנים ולצדדים. מם המשיכה להניע ישבנה לקול מחיאות הכפיים של הסובבים. מסביב נשמעו קריאות יאסו, יא סלאם, נוך אמול, אנקור, ישצ'ו ראז ואפילו דו איט אגיין. מעל כולן נשמעה הקריאה הקצובה “עוד הפעם,“ מפי שחקני השש־בש שניצבו דחוקים בפינת החנות. בשולי החגיגה נראה אדם באמצע שנותיו מזיז את עכוזו בתנועות שהזכירו ריקוד. האיש אחז בידיו עגלה ובה שתי בובות שהיטלטלו לקצב הנענוע ונראו לברלה כאילו הן משוחחות ביניהן. האירוע נמשך דקות אחדות ונראה לברלה כקרנבל, שהמשתתפים בו רק ציפו לבואו.

החגיגה התעצמה והשמחה עלתה, עד שנקטעה באיבה, כאשר אחת המורות־חיילות הרימה קולה: “כולם לעצור,“ פקדה. “די, מספיק. מה זה הריקודים החסידיים והאחרים? העיירה היהודית מתה, הגרמנים הרגו אותה,“ אמרה בבוטות.

חיילת נוספת, מנומשת עם צמה, אמרה: “נגמרו הזמנים של העיירה היהודית וגם של החיים הלוונטיניים. עכשיו זה הזמן הציוני. אצלנו רוקדים רק ריקודים ישראליים, אנחנו ציונים, זאת אומרת, כולנו לב אחד, כי יש לנו זהות אחת.“

“אני אלמד אתכם לרקוד הורה,“ הוסיפה חיילת אחרת.

“פארבוס, איך פארשטיי נישט מיר דארפן זיין פריילאך, מדוע, איני מבינה, אנחנו צריכים לשמוח,“ אמרה אישה כחושה כשהיא מוחה דמעותיה, שברלה לא ידע להחליט אם הן דמעות שמחה, שנותרו עימה מתחילת האירוע, או עלבון על דברי החיילות. “מיר זייננען אידין אונד קיינר וועט אונזץ ניט זוגן, וי זיין פריילעך. מיר האבן שויין גענוג גועויינט, אנחנו יהודים ואף אחד לא יאמר לנו איך לשמוח, כבר בכינו מספיק,“ אמרה.

ואחרת הוסיפה, “למה עושים כאן צרות לדז'יגאן ושומאכר? בגלל שההצגה שלהם, ‘זע ווי דו גייסט', שים לב לאן אתה הולך, משוחקת ביידיש. ועוד אומרים שמי שיופיע רק ביידיש ישלם שטרוף, קנס, ולאחרים שמופיעים בעברית עושים פרוטקציות, אה?“

החיילת המנומשת עם הצמה הזהובה הביטה אליהן ופתחה במונולוג: “פה זה ארץ ישראל, פה אין אני, פה יש אנחנו. אנחנו ציונים, אנחנו יוצרים משהו חדש. כולנו ביחד. בעברית קוראים לזה ממלכתיות. אנחנו ‘יהודים חדשים', לא כמו אלה בגולה שביקשו רחמונעס מהגויים. גם הזמן שלנו הוא זמן ציוני, לכן גם התרבות צריכה להיות בעברית,“ אמרה, “וחוץ מזה אתם צריכים לעברת את שמותיכם. לעזוב את השמות הגלותיים ולעבור לשמות עבריים. כמו שלפני כמה שנים שינו את השמות של המקומות בארץ לשמות עבריים, כי יש קשר בין האדמה לבין המדינה היהודית. כך אתם צריכים להתאים את עצמכם לתרבות של הארץ הזאת ולשנות את השמות שלכם. אתם חלק מתוך מיזוג הגלויות,“ הוסיפה.

דרי המעברה נותרו המומים מבליל המילים הבלתי מובן.

ברלה דווקא הרהר במקומות שניתן להם שם עברי חדש, וחשב שזה כמו לצייר על ציור שכבר קיים. אבל הרי אומרים שהיינו כאן לפני אלפיים שנה, המשיך והרהר, אז מה זו עוד שכבה שנמרחת מעל לציור המקורי של המקום?

“את, מה שמך?“ פנתה חיילת לילדה היפה שעמדה בצד. “מריצ'יקה פלדמן,“ השיבה.

“מעכשיו את צריכה להיקרא מרים שדה. ואתה?“

“שייקע שטיינפלד,“ ענה הנער.

“ברור שזה ישעיהו עשת,“ פסקה, “ואתה?“ פנתה אל נער גוץ, בלונדיני, בעל עיניים כחולות וערמומיות, שזקנקן מדובלל החל לצמוח מסנטרו וניצני שערות צהובות הזדקרו מעל שפתו העליונה.

“יורקו פולונסקי,“ ענה.

“צריך לקרוא לך אורי פורת,“ אמרה. יורקו העווה את פניו ואמר, “בחיים לא אסכים.“

“ואתה?“ החיילת התעלמה והמשיכה.

“עמי לוי,“ ענה.

“זה שם עברי מקורי,“ אמרה החיילת בקול שבע רצון.

ברלה הרהר בינו לבינו שהוא נקרא על שם דודו שנרצח כנראה על ידי הגסטפו, ואמא אמרה שכך מתגלגלת נשמה שלא השלימה את תפקידה בעולם בנשמה אחרת, אולי כדי להשלים את שלא הספיקה בגלגול הקודם. עלתה בליבו התלבטות של זהות, שאלה שהתחבט בה כבר זמן רב. מצד אחד, אמר ברלה בליבו, לא הייתי רוצה להחליף את שמי לשם עברי, כי זה כמו לאבד את הקשר עם הנשמה שהתגלגלה אליך. הוא נזכר בסופו של חלום שחלם לפני מספר לילות ובו הוא מוצא את עצמו ניצב על יד הטלפון הציבורי היחיד בשכונה, טלפון שהיה במעלה רחוב שער הים. לפתע נשמע צלצול. ברלה מרים את השפופרת ושואל מי זה. מהעבר השני נשמעה נשימת אנחה והד של ירייה. אחר כך פונה אליו קול של גבר ומציג עצמו, “איך בין ברלה און דו הוסט בקומן מיין נומן. און דו קענסט נישט בייטן מיין נומן, אני ברלה ואתה קיבלת את שמי. אינך יכול להחליף את שמי,“ הקול שמעבר לא נתן לו אפשרות לענות, וניתק את השיחה. ברלה התעורר אז מצומרר, מזיע כולו. עיניו תרו אחר הדמות, אבל כל שניצב לפניו היו קירות הצריף, אפופים בחשכה כבדה.

מצד שני, חשב, זה אכזרי שקוראים לך על שם אדם שנעלם. זה כמו להיות נר זיכרון חי, או כמו שאמא אומרת, א נשומה ליכט, נר נשמה, שהולך איתך כמו צל. מה, לא מספיק נר הנשמה שהיא מדליקה ביום האזכרה לגטו ווילנה? שאז היא מקבלת כאב ראש ונכנסת למיטה עם סמרטוט טבול בחומץ שאותו היא שמה על המצח. על כל פנים, יש לי זמן עד גיל שש־עשרה או שבע־עשרה, כשמוציאים תעודת זהות. אז אפשר להחליף שם. ליתר דיוק, ‘לעברת' אותו, כמו שאמרה החיילת.

עכשיו היה שקוע במחשבות על עניין השמות. ברוסיה קראו לו בָריס, והדוד שלו, הצייר, זה שאוכל צ'סנוק, שום, בזמן צעדת הבוקר, קורא לו בורינקה. בפולין הוא נקרא בולק, אבל הוריו קראו לו תמיד ברלה. ואילו בת דודתו, זאת שמגיעה ממוסד הדסים פעם בכמה שבועות, מכנה אותו ברלה צוקרלה, ברלה סוכרייה, השם ברלה נותר והולך עימו גם פה בארץ. עוד לפני נאומה של המורה־חיילת, החל לשקול אם לעברת את שמו בעתיד, למשל אפשר שייקרא ברוך ואפשר אולי לבחור שם אחר, או להישאר בשם המקורי, ששורשי נשמתו היו קשורים אליו.

הוא נזכר באחת הפגישות כאשר אברהם מהחבורה אמר שאימו, שמוצאה מטריפולי, שינתה את השם של אחותו שחלתה במחלה קשה. האם הלכה אל הרב, שייעץ לה לשנות את השם, “כי השם הוא הנפש ואולי השד שהתלבש עליה, יטעה כשיהיה לה שם אחר וילך לדרכו,“ אמר. ברלה לא הבין את כל עניין השדים האישיים האלה, ואת כל הפחדים של אברהם מפני לילית ואשמדאי.

ועוד התלבטות הייתה עימו: כיצד כותבים את שמו בעברית? לפניו היו שלוש דרכים אפשריות: האחת, לכתוב ברלה כרגיל, השנייה, לכתוב בערעלע בסגנון שפת היידיש, כמו שאת שם החברה של אמא כותבים פייגע, אפילו שגם לכתוב פייגה יהיה נכון, והאחרונה, ברל'ה, כפי שראה באחד מעיתוני הילדים שהצליח להניח עליהם את ידו.

לפתע פנתה החיילת אל ברלה וקטעה את הרהוריו, “ואתה, מה שמך?“ שאלה.

ברלה נדרך וכבר התכונן לענות, אבל יורקו הקדים ואמר, “קוראים לו ברלה, והוא שותק כל הזמן. מתקמצן במילים.“

“ואת, איך קוראים לך?“ המשיך יורקו ושאל כשהוא מישיר מבט אל ירכיה החשופות של החיילת.

“שמי יפעת,“ ענתה.

“ומאיפה באת?“ המשיך לחקור.

“אני משדה בוקר.“

“אה, זה מהקיבוץ בנגב שאליו הלך בן גוריון,“ אמר שפיצקופ, הידען שבחבורה.

“ומה שם המשפחה שלך?“ חקר עוד יורקו.

“הדר.“

“והקודם?“

“ציטרינבאום.“

“עץ לימון,“ פירש שפיצקופ.

“הוריי הגיעו מקיבוץ חניתה בצפון, ונענו לקריאה של בן גוריון, עברתו את שם המשפחה והלכו להיות חקלאים בנגב, להיות יהודים חדשים, לא דומים כלל ליהודי הגולה. כי עכשיו זה הזמן הציוני, כולם צריכים לעבוד ביחד למען המדינה החדשה. הינה, ההורים שלי מבוגרים, ובכל זאת התנדבו לרדת לנגב כדי לתרום. בקיבוץ שלנו מגדלים גפנים של ענבים, כאלה גדולים, דבוקי ירוקים, ארוכים, עם חרצנים. יותר יפים מאלה שראיתי במכולת ממול. ענבים שמביאים הכנסה יפה לכל הקיבוץ.“

“למה לכל הקיבוץ? מי שמוכר לוקח אליו את כל הקופה. כמו בפוקר,“ אמר יורקו.

“לא. אצלנו זה לא משחק פוקר, אצלנו כולם שווים. את מה שמרוויחים מחלקים באופן שווה בין כולם. ככה גם הממלכתיות תעשה את כולם ישראלים שווים,“ ענתה יפעת.

יורקו הצביע על השעון שהיה על פרק ידו, “אני מכיר רק זמן אחד, זה שבמחוגי השעון,“ אמר, “לא מבין את כל הדיבורים שלך על –“ דבריו נקטעו בבת אחת. מישהי עם קול זמיר פצחה בשיר “א יידישע מאמע“. הושלך הס. אחדים מחו דמעה. החיילות הסתלקו והקהל נמוג. רק חבורת הנערים הסתודדה בסביבה.

שחקני השש־בש שבו לגלגל את הקוביות. “תחמז'לה, איזה שירים מעפנים שרה לנו זאתי, כאילו אנחנו ברוסיה. אם היא כל כך מתגעגעת לאמא רוסיה, שתחזור לשם. מה עוד היה לה בשירים? חולצה כחולה, האפילו ו...“ כאן התבלבלה לשונו של  ז'אקו ודבריו נקטעו.

“לא, יא מדרוב, זה העפילו,“ אמר אלבר בידענות.

“האפילו, העפילו, אפילו. היא, זאתי עם הצמות הצהובות, היא דיברה על יהודי חדש בארץ ישראל. למה התכוונה?“ אמר ז'אקו.

“בלי זקן ופאות, עוזב את הדת,“ ענה חברו.

“כפרת עוונות, זה אסור לעשות. למה להוריד את המסורת, זה מבית אבא. ובכלל, מה אנחנו פחות מהם? מה התרבות שלהם יותר גבוהה מהתרבות שלנו? למה מה, הוודקה שלהם יותר טובה מהערק שלנו? אנחנו יש לנו את האמונה בלב. וחוץ מזה, הם, האשכנזים, המפא“יניקים, אומרים ככה ועושים ככה, יעני צבועים. כל המטרה שלהם בממלכתיות זה שהאשכנזים יהיו למעלה. מה זה הסיפורים על להתיישב בנגב ולהיות חקלאים בסוף העולם? דווקא דודים שלי אמרו שהשכנתוזים בורחים מהנגב לתל אביב ועכשיו, הם גם בורחים מהמעברה לשיכונים,“ אמר תוך שהוא לוגם מן הערק ומנגב את פיו בשרוול הפיג'מה. “ועוד היא אמרה שכולנו ביחד. ביחד בתחת שלי. כשאני שותה מהבקבוק אני ביחד לבד איתו.“

“ומה זה הממלחתיות?“ המשיך ז'אקו, תוך שהוא מדגיש את החית הגרונית, “יש בזה הרבה מלח בממלחתיות הזאתי. עלק מדברים מילים של אינטליגנטים, אבל מה יש מאחורי המילים? כלום.“

לאחר שגמע שנית מהבקבוק, המשיך במונולוג: “ועוד איפה זרקו את המרוקאים? בכל מיני ערים זריר, קטנות כמו בית שאן וקריית שמונה ובתוך שכונות של מסכונים כמו שכונה ד', שזה בתי הרכבת בבאר שבע, ואדי סאליב בחיפה ומוסררה בירושלים. בזמן שהיינו אצל הערבים, גרנו כמו מלכים.“

“מה מלכים?“ ענה אלבר, “אני מכיר אותך ואת המספחה שלך מסמה, איפה סגרנו ביחד, יעני בחרא בקזבלנקה, סזה אסכרה גטו. האסכנזים אומרים סהגרמנים החזירו את היהודים לגטו, אותנו הממסלה סלנו העבירה מגטו לגטו. הם מדברים וסרים סירים על מולדת, כמו סחגגו בסירים וריקודי הורה לפני חצי סנה את היומולדת העסר סל המדינה, אבל אנחנווו,“ גרר הדובר את המילה והדגישהּ, “מה לנו ולחגיגות האלה, של העסירים והשבעים הקיבוווצניקים.“ את ‘הקיבוצניקים' הוא הוציא מבין שפתיו במין שריקה מתמשכת. “המולדת מה עשתה לנו? היא לא קלטה אותנו, היא הקיאה אותנו, כמו סאני מקיא עכסיו את הנסמה.“ באומרו זאת חרחר, הסיט את ראשו והטיל את תוכן קרביו על החול החם.

“סמעתי,“ המשיך אלבר, “סהקיבוווצניקים המציאו דת חדסה, סל עבודה, וסהם לא צמים בכיפור ועובדים בסבתות ובחגים.“

“ומה עם השמועה שלזוהרה התימנייה, זאתי שגרה על יד ההונגרי במעברה הישנה למטה, חטפו את הילד זכריהו, כשהיה תינוק וחולה? אמרה שרק הביאה אותו וכבר אחרי הלילה אמרו שמת וקברו אותו. זוהרה כל הזמן בוכה, אומרת שלא ראתה שמת, שרוצה את הילד,“ אמר תוך שהוא מנסה לבטא את השם זכריה במבטא תימני.

“א יידיסע מאמא, מה הם חוסבים הדובי פנדה האלה, סלנו אין אימהות ונסים, לנו אין רגסות?“

“אם אתה מאמין לשמועות, שמעתי שאתה משחק פה ואשתך עושה ספונג'ה אצל העשירים. איפה אני ואיפה אנחנו,“ אמר הגבר הטורקי, שהצטרף בינתיים ליושבי הקרנות, וששרירי חזהו השתרגו מבעד לגופיית הפועלים הכחולה שלבש.

“תראה את האשכנזים, איך מסתדרים ומתחילים לעזוב את המעברה, אבל לנו הם נותנים לעבוד בטורייה. הינה קרוב שלי מנהרְיה, נתנו לו טורייה לעשות גומות, יענו בורות, מסביב לעצים של הפרדס של הקיבוץ של ההורים של זאתי, חניתה, ואת מי שמו עליו בתור אחראית, אה? אני יגיד לכם: אישה קיבוצניקית. אצלנו הספרדים לא יכול להיות שאישה תיתן לך הוראות,“ אמר ז'אקו וגיהק גיהוק קולני שהרעיד את הצריפים סביב. לאחר שניגב שוב את אפו בשרוול הפיג'מה שאל, “ומה זה הזמן הציוני? אנחנו יש לנו זמן משלנו. הזמן של המרוקאים לא דומה בכלל לזמן של האשכנזים.“

“אתם די דומים לערבים,“ אמר הטורקי.

ברלה, שהקשיב היטב לשיחה, הרהר בדברי החיילת על הזמן הציוני. הרי כל אחד הביא לפה את השעון הפנימי שלו, והיא רוצה שכולם יעבדו באותו הקצב. האם זה בכלל אפשרי? חשב לעצמו.

ברלה אהב להמריא על כנפי הדמיון. פעמים רבות עלו בו זיכרונות מן העבר. לעיתים היו אלה שדים מן העבר, שדים שונים מאלה של אברהם, שעברו אליו בירושה מעברם של אחרים. לפעמים היו אלה שדים אישיים, קטנים שצצו מעבר לכתף ושבו ונעלמו לאי שם. לעיתים נהג לדמיין עולמות אחרים, מציאות אחרת. אז היה פורש ויושב על ענפי אחד העצים בחורשה הסמוכה, או יורד אל חוף הים הזהוב, משתכשך במים צוננים או חמים, מדמיין את העולמות האחרים, כמו ארצות האינדיאנים באמריקה הדרומית, שעליהם קרא בסיפורים.

אחר כך נדדו המחשבות שלו על האשכנזים שעוזבים. רק אתמול שמע את אימו מספרת לחברתה פייגע: “המשפחה של האח של בעלי עומדת לעזוב את המעברה ולעבור לשכונה טובה.“

אתמול, כשנכנסה פייגע והתיישבה, הניח לפניה גיליון נייר כתוב בעיפרון ועליו סיפור על ציפור גן עדן, שהקדיש לה. למעלה רשם בעברית ‘לפייגה'. פייגע נטלה את הדף, הביטה בו בעיני הפלדה הקרה הכחולות שלה, הפכה את העיפרון ובלי אומר השתמשה במוחק שבקצהו, שפשפה את האות הא שבקצה שמה, הפכה שוב את העיפרון וכתבה תחתיה את האות עין. אחר כך קראה את אשר כתב ולא העלתה חיוך על פניה.

ברלה קם, הסיט את השמיכה הדקה שהפרידה בין הסלון לבין החדר שלו, והתיישב להכין את שיעורי הבית, שאינו יודע מתי ייבדקו, כי עכשיו שביתה. לפתע שמע אותה אומרת ביידיש מעורבת ברוסית: “נוך די קריג הוב איך גיביטן די בוקווס אין מיין נומן, לאחר המלחמה שיניתי את האותיות בשם שלי“, ברלה התאמץ לשמוע מדוע השמיטה מן השם את האות הא והוסיפה במקומה את העין, אך באותו רגע עבר מוכר הקרוסין שנועד לצורכי חימום, אף שהחורף לא נראה באופק. רעש המנוע של הרכב הכבד הפריע לברלה לשמוע. הוא הציץ מבעד לחלון. הפעם ראה חידוש: במקום המראה הרגיל של המיכל שהיה רתום לפרידה, ניצבה מול הצריף מכלית חדשה. אימו קטעה את השיחה עם פייגע ויצאה עם הפח הריק שאותו נהגה למלא בקרוסין מהברז שבמכל. הפעם השתמשה בצינור שהשתלשל מאחורי מכלית. היא הניחה מספר פרוטות בכפו של הנהג ושבה אל הצריף. ברלה שב אל המחברת, אבל את סיפור השם של פייגע לא שמע עד סופו.

עכשיו נקטעו מחשבותיו של ברלה על ידי אחד המשחקים.

“ולמה להפוך את השם? אני טוב לי עם השם ז'אקו, לא רוצה שיקראו לי יצחק. הינה, לך קוראים ‘באבא לימון', אז מה יקראו לך, אבא של לימון? אתה משחק פה כי אין לך עבודה בהובלת הרהיטים, ואשתך איפה היא מסתובבת? סוחטים אותה כמו לימון, יענו, אני ואנחנו,“ פנה בגיחוך אל באבא לימון וחיוך של לעג הופיע על פניו.

ורידי הצוואר של באבא לימון, שכונה כך על שם בנו, שפניו נראו חמוצות תמיד, האדימו. הוא התרומם, שבר את בקבוק הערק הריק, תוך שהוא פולט, “יא ברבר, אתם דומים לערבים, חבל שלא נשארת במרוקו, בהרי האטלס.“ עוד הוא מדבר, הפך את שולחן השש־בש, שכליו התפזרו בחול.

לפני שהספיק להתכופף אל צוואר הבקבוק השבור, נחתה על ז'אקו מהלומה. נוצרה מהומה. ז'אקו ניגב במגבת את הדם מאפו המדמם ועזב, מושפל, תוך שהוא ממלמל: “אנחנו דומים לערבים? יה תורכנו, יה לחיית אל אנזה, יה לחי של עז אנחנו עוד ניפגש,“ פלט תוך כדי שהוא מדדה על רגלו השמאלית. כשהיה במרחק בטוח ממכה נוספת של הטורקי, חשף את שיניו והוסיף, כשהוא ממהר להתרחק משם, “תיזהר על החיים שלך.“

הנערים הצעירים שעמדו סמוך למקום, צפו בתדהמה במחזה. אחר כך לא שבו הנערים אל משחקיהם כמו שנהגו מדי יום מאז פרצה השביתה בבתי הספר. במקום זאת שוטטו באפס מעשה.

עוד הם משוטטים, נצמד אליהם איש בגיל העמידה. כבן חמישים היה האיש, סמוק פנים וגוץ. הם לא ידעו את שמו של מי שכונה בפי כל “אבּי אבּי“, על שום שחזר חזור ואמור על שתי מילים אלה, שכל אחת מהן הורכבה משתי הברות, שביטאו כנראה משהו יקר לליבו. נראה שרק מילים אלה היו עבור האיש הערירי שהגיע משם הקשר היחיד עם העולם. האיש, שנוזל נזל תדיר מאפו האדום מרוב שפשוף ומפיו חסר השיניים, בעל הלסתות הרפויות, היה לבוש חליפה דהויה ומוכתמת. האיש החזיק בידו קופסת מטבעות שהיה מקשקש בהן כל העת, ברעש מחריש אוזניים של מתכות הפוגשות אחת ברעותה, והיה חוזר וצועק כל העת “אבּי אבּי“, והוסיף עוד לרעש המתכות.

למה קוראים לו אבּי אבּי, הרהר ברלה, אולי זה בא מהמילה ביידיש, שפירושה העיקר. כמו שאמא אומרת כשאחי הקטן מתעטש, אבי געזונט. או אולי כי היה לו בן משפחה שקראו לו אבי, או שהוא קורא לאבא שלו שנעלם.

הנערים ניסו לנער מעליהם את האיש המוזר. אולם אבּי אבּי, המשוגע של השכונה, לא הרפה, עד אשר נשאו רגליהם ורצו לחורשת האקליפטוס שהייתה בשולי המעברה. כשעצרו, אמר יורקו, “למה לא מאשפזים אותו? הוא תקוע כאן כמו הקוצים שעכשיו דרכנו עליהם.“

“אם היית עובר את מה שהוא עבר, לא היית נראה אחרת,“ סנט בו אברהם.

“לא נכון,“ ענה יורקו, “הינה, יש כאן רבים אחרים שבאו משם. הם מתנהגים באופן נורמלי לחלוטין.“

“הם אולי נראים נורמלים, מנסים להסתיר את מה שיש מתחת, אבל אם תגרד קצת, לא הרבה, תגלה שכל אחד שיצא משם יש לו דפקט. אחרת זה לא נורמלי. לא יכול להיות אחרת,“ אמר אליאס.

“אה, וזאתי הצרפתייה שצועקת בלילות?“ ענה אברהם בשאלה.

“טוב, היא מנסה להסתיר במהלך היום, אבל זה יוצא לה בלילה,“ אמר אליאס.

“יש כאלה שלא רוצים, או לא מסוגלים להסתיר. כמו זה שברחנו ממנו. רואים את זה בכל תנועה שהוא עושה,“ אמר יורקו.

ברלה חשב שהסיפור מסובך יותר. האנשים משם מנסים לשקם את החיים שלהם כאן, לחיות חיים נורמליים, להתחתן, ללדת ילדים, להתפרנס. זאת התשובה שלהם למה שרצו הנאצים לעשות. אבל עם זה, הם לא יכולים להשתחרר ממה שעברו. הזוועה לא מרפה מהם, בעיקר רגעי הפרידה מהאנשים שלא ישובו לראות.

“והצרפתייה, זה לא דומה בכלל למקרה של לא נורמליים כמו אבּי אבּי,“ התקומם שפיצקופ על ההשוואה שעשה קודם אברהם. “חוץ מזה, האנשים האלה נורמלים, יחסית לתנאים שיש להם פה. הינה תראו את ינטה, הבת המאומצת של הדודים שלי, שביקרו אותנו בשבוע שעבר במעברה. היא נולדה בפולין לפני שההורים שלה נכנסו לגטו. הם מסרו אותה לזוג פולני, בלי ילדים. אחר כך הייתה בבית יתומים. משם העבירו אותה ליער. בסוף המלחמה, כשהייתה בת חמש, מצאה את עצמה במחנה של פליטים יהודים ועלתה עם קבוצת ילדים לקיבוץ. זה לא היה סוף הנדודים שלה, כי הדודים שלה הוציאו אותה מהקיבוץ, עכשיו הם גרים במושב על יד חיפה.“

“נראה לך שהיא נורמלית? חוץ מזה, איזה שם ישן, ינטה. ביידיש זה עוד יותר גרוע, יענטע זה אישה מבוגרת, רכלנית, שלא מפסיקה לדבר. אפשר להשתגע רק עם שם כזה. בטח הילדים שהיו איתה בקיבוץ צחקו ממנה,“ תהה יורקו בקול.

“זה פירוש לא נכון לשם שהתגלגל מג'נטילה באיטלקית, או מז'אנט בצרפתית, שפירושו עדינה ואצילה. בעברית יש המתרגמים ליעל, אבל היא התעקשה להישאר בשם המקורי,“ שפיצקופ סיכם.

“לפי יפעת החיילת, היו צריכים לעברת את השם שלה לעדנה. לא לסבך לה את החיים,“ אמר יורקו.

ברלה שוב שקע במחשבות, הפעם על הילדים היהודים שנולדו בזמן המלחמה. הם שרדו אותה איך שהוא. רבים מאלה ששרדו היו יתומים, מלאים או חלקיים. אלה לא הפסיקו לנדוד גם אחרי המלחמה, לפעמים התגלגלו לידיים של נוצרים, עד שהגיעו לארץ. בדיוק כמוני. רק שהם סוחבים זיכרונות קשים מן המלחמה וגם מהתקופה שאחריה, ואילו אני נושא רק השתקפות מזיכרונות של אחרים. הוא חשב על בת דודתו היחידה, זאת שכינתה אותו 'ברלה צוקרלה' ואמרה שבעתיד תתחתן איתו. הבת של הדודה שהגיעה משם, קראה לעצמה ילדת מזוודות, משום שמשפחתה נהרסה, הוריה נפרדו והיא נאלצה לנדוד, כמו אותה ינטה, בין בתי יתומים ומוסדות, ובחופשות שהתה אצל קרובים שונים, שרובם לא רצו בנוכחותה. אותה בת דודה הייתה מגיעה בסופי שבוע, אחת לשבועיים או שלושה, כשהיא גוררת עימה מזוודה. יחד הם היו קולים במחבת גדולה גרעינים שחורים של אבטיח, שיובשו קודם תחת השמש הקופחת של נוף ים ופיזרו עליהם מלח גס. הם היו יושבים, מפצחים ואחר כך יורקים את השארית אל דלי קטן ומשוחחים, לפעמים עמוק אל תוך הלילה. גם בביתו היו מזוודות מוכנות תמיד, מזוודות שהכינה אימו. מה לעשות, נראה שאנחנו עם של נוודים. כל הזמן נמצאים על מזוודות, סיכם לעצמו.