מן הים עד המדבר

זוועות ה-7 באוקטובר הביאו למוסכמה ישראלית לפיה נדרש 'חישוב מסלול מחדש'. אמנם חישוב כזה עשוי ועלול להוביל לשלל מסקנות שונות ומנוגדות, אבל עיון הגון בהיסטוריה של הסכסוך, שה-7 באוקטובר הוא ללא ספק שפל עמוק שלא היה כמותו, מחייב את המסקנה שהגיע הזמן לחדול מהונאה עצמית. וזו מסקנתו המרכזית של הספר הזה. היא נשענת על היסטוריה שאין עוד שום טעם להתעלם ממנה: שורש הסכסוך איננו לא 'הפליטים' ולא 'הנכבה' ולא 'הכיבוש' ולא ההתנחלויות, אלא עצם התמדת העמדה המשותפת לרוב אם לכל הערבים הפלסטינים, לפיה הציונות ומדינת ישראל פסולות מן היסוד, בכל גבול ובכל צורה.

אין זו גזירת שמים כמובן. ב-1919 נחתם הסכם לבבי בין וייצמן לפייסל שביטא רצון כן ותכניות של ממש לשלום ראוי לשמו. באותה השנה, הוצגה מפת ארץ-ישראל על ידי התנועה הציונית, בתיאום ובהסכמת 'העולם', לפיה על הבית הלאומי לעם היהודי לקום במרחב שבין הליטאני למפרץ אילת, ומן הים עד למדבר כפי שהתפייט המנון הפלמ"ח. מ-1920 הפכו שני סימני דרך אלו לאות-מתה, ובמקומם באה סדרה אינסופית של התחכמויות מדיניות שנשענו כולן עד אחת על הונאה עצמית שהלכה והעמיקה, לפיה אילו רק יצמצמו עצמם היהודים בחזונם הציוני למינימום, יבוא סוף סוף "השלום".

אחרי 100 שנות הונאה עצמית שתרמה רבות גם לטבח של ה-7 באוקטובר, ולא פחות מכך ללגיטימיות בה מתקיים מאז שיסוי אנטישמי ארסי כנגד יהודים בכלל וכנגד זכותם 'להיות עם חופשי בארצו' בפרט, הגיע הזמן להבין כי הדרך לעתיד ראוי עוברת דרך אותם סימני דרך שכוחים שהתרחשו ב-1919.

מחבר הספר, פרופ' אודי מנור, היסטוריון בן קבוץ ניצנים, מתגורר בחיפה, פרסם בין היתר את הספר 'יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית 1980-1949', ואת הספר 'לעשות שלום עם הפלסטינים'.

מבוא – מן הים עד המדבר
לא מהים עד לנהר כמו שזועקים בגרון ניחר מעריצי הנוח'בה ברחבי העולם. לא. לא מן הנהר, אלא מן הים עד המדבר. איזה ים? הים התיכון. איזה מדבר? המדבר החוצץ בין המדינה המלאכותית 'ירדן' לבין המדינה המלאכותית 'עיראק'. ומה יש מן הים עד המדבר? שני עמים. עם יהודי ועם ערבי. ומה מתקיים ביניהם? מצד אחד חיים משותפים בחלקים משמעותיים של המרחב הזה, שבין הים למדבר, למשל בגליל, למשל בעכו, למשל בחיפה, למשל ברוב הזמן ברחבי יהודה ושומרון. מצד שני מתנהל ביניהם סכסוך דמים הנמשך ונמשך ונמשך עד בלי סוף. ומתי יבוא הסכסוך הזה לסופו? באחד משני המקרים, האחד חסר שחר ומוסר, השני ניתן ליישום בדקות הקרובות: הסכסוך יסתיים כאשר תבוא לקיצה ההתעקשות היהודית להיות עם חופשי בארצו – כאמור, אפשרות חסרת שחר ומוסר – או כאשר מספיק ערבים יואילו בטובם להכיר בזכות קיומו של עם יהודי, בקשריו לארץ ישראל ובזכותו לריבונות במסגרתה, שהיא כאמור מן הים עד למדבר.

די פשוט כשחושבים על זה. ואכן חשבו על זה קודם. ב-1919 חתמו וייצמן ופייצל על הסכם של שיתוף פעולה על יסוד הכרה הדדית לבבית בין יהודים לערבים. באותה השנה, על יסוד הסכמה נרחבת של יהודים ולא-יהודים בזירה הבינלאומית, הוצגה המפה במסגרתה התכוונו הציונים להתיישב בארץ-ישראל. המפה הזו אכן התפרשה על כל השטח מן הים עד למדבר, ומהנהר הגדול – הליטאני – ועד למפרץ אילת. זו היתה וזו הווה ארץ ישראל. מאז ומעולם היא היתה משכנם של עמים רבים, וגם היום יושבים עליה לפחות שניים: יהודים וערבים. שאלת היחסים בין שני העמים הללו עמדה לנגד עיניהם של אלו ושל אלו, וכמובן לנגד עיניהם של מתעניינים למיניהם ברחבי העולם כולו. הסכם וייצמן-פייצל לא התממש כידוע, ומאז ועד היום ממשיכים אנשים טובים ופחות-טובים, קרובים יותר או פחות, להשלות עצמם כי הסדרים טכניים כאלו ואחרים (קנטונים, חלוקה, מפות דרכים, אוטונומיות, נסיגות, הקפאות ושאר ירקות) הם הדרך להביא את הסכסוך לסיומו. אשליה זו התנפצה כליל ב-7 באוקטובר 2023.

המסקנה המרכזית האמורה לנבוע מזוועות אותו יום נמהר, שרק התחזקו לאור העובדה שברחבי העולם מיליוני אנשים מייחלים לרגע בו זוועות אותו היום תמומשנה באופן מקיף כנגד כל שאר היהודים שעדיין מעיזים לנסות להיות עם חופשי בארצו 'פרום דה-ריבר טו דה-סי' היא שהגיע קיצן של הדרכים הטכניות, שהתבססו כולן ללא יוצאת מהכלל על שקר מוסכם, שקר מועיל, שקר לבן אבל שקר למרות הכל, לפיו התקפלות יהודית בין הירדן לים (1922) או בין גדרה לחדרה (1937) או בין הקו הירוק לים (1949) או בין שטחי C לים (1995), תביא ל"שלום של אמיצים" כשבפועל התרחש ההפך הגמור. מה אם כך הדרך לעתיד? לחזור ל-1919: גם להסכם הלבבי וגם למפה של אותה השנה. התיישבות - יהודית או ערבית - היא לא מכשול לשלום. להפך. התיישבות פשוטה כמשמעה היא היסוד ליישוב דעת, לקיומו של יש, ובמלים אחרות: התיישבות היא תנאי הכרחי לשלום. אבל לא תנאי מספיק. שלום לא יכול להתקיים ללא רצון הדדי לקיימו, והרצון ההדדי הזה נשען על הכרה הדדית של שני העמים זה בזה. המציאות מאז 1919 היא שהיהודים מכירים וחוזרים ומכירים ושוב ושוב בקיומו של עם ערבי – שני מיליונים של ערבים-פלסטינים הם אזרחי ישראל, חלקם יושבים בכנסת ושוללים בשם חופש הביטוי את זכות קיומה של ישראל – ואילו בקרב הערבים אדם היוצא בגלוי בהכרה בקיומו של עם יהודי ובזכותו לריבונות בין הים למדבר, דמו בראשו. זו המציאות. היא תשתנה מן היסוד כאשר היסוד האנושי הפשוט הזה – הכרה בקיומו של הזולת – יהפוך אצל הערבים למובן מאליו, כמו בין סינים ליפנים, כמו בין מקסיקנים לאמריקנים, כמו בין טורקים ליוונים, כמו בין אירים לאנגלים. המשותף לכל הצמדים הללו הוא קיומה של תודעת עבר עוינת שלא נעלמה כליל, אך אין היא באה על חשבון עצם הכרת הסינים בקיומם של יפנים ולהפך, או של אירים ואנגלים וכן הלאה. מטרתו של הספר הזה היא להציג את תולדות הסכסוך הבלתי-נפתר באזורנו, במטרה להצביע כאמור על הדרך היחידה לפתרונו: נכונות של מספיק ערבים להכיר בקיומו של עם יהודי ובזכותו להיות עם חופשי בארצו, מן הים עד למדבר.

תקציר לקצרי זמן ורוח

למרות שהציונות מראשיתה הצהירה מפורשות על רצונה בפיתוח, שגשוג ואפילו הרמוניה, יעדים שלדעת מנהיגיה רצויה היתה תמיכה והכרה בינלאומית, ההתנגדות הערבית התקיימה לכל אורך הדרך, גם בימים בהם הציונות לא דיברה בהכרח על 'ריבונות' (אלא הסתפקה באוטונומיה במסגרת האימפריה העות'מנית), והיו אפילו ציונים שוויתרו על 'רוב יהודי', בהציעם יעד של 'יהודים רבים' בלבד. מנקודת המבט הערבית הרווחת, החשש היה שגם אם יהודים יהוו בארץ מיעוט משמעותי (שליש? חצי?) עליונותם הטכנולוגית, ההשכלתית, הארגונית ובסופו של דבר הצבאית, תגרום למצב בו הם – הערבים – יהפכו למיעוט דה-פקטו בארצם.

בניגוד לדעה רווחת, הציונים לא התעלמו מהנוכחות הערבית, והיא לא היתה "שאלה נעלמה". הרצל, ויצמן ואישים ציוניים פחות מפורסמים בימינו, כמו ויקטור יעקובסון ואיתמר בן אב"י, ואיתם כל מנהיגי 'תנועת העבודה הציונית', הציעו אפשרויות של פדרציה, קנטוניזציה, או חלוקה בשיטה כזו או אחרת, הרבה לפני שהצעת חלוקה רשמית עלתה מטעם הבריטים ביולי 1937. ההנהגה הערבית דחתה על הסף כל סוג של הצעה, על יסוד שתי טענות עקרוניות: האחת – ראייתם את הארץ הזו חלק מהותי ב"מרחב הערבי" (מהאוקיינוס ועד למפרץ). השנייה – זכות 'ההגדרה העצמית' לפיה בארץ-ישראל יש רוב ערבי מוצק (ב-1920 הוא עמד על 1:8 לכל הפחות), ומכאן שהערבים הם בעלי הזכות לריבונות.

עם זאת, עיון בחומר ההיסטורי הרב הנוגע לסוגיית שורש הסכסוך מעלה, כי יותר ממה שחששו הערבים להפוך למיעוט בארצם, הם התנגדו לקיומו הריבוני של מיעוט יהודי בקנה מידה כלשהוא. היטיב להגדיר זאת ברל לוקר, גם הוא מנהיג ציוני שכוח, כשאמר ב-1948 ש”יותר משהערבים חוששים משליטה יהודית, הם מפחדים מאמנציפציה ערבית שמדינה יהודית דמוקרטית מתקדמת עלולה לחולל באזור”. 11 שנה קודם לכן, בפגישה שהתקיימה ב-1937 בין דב הוז וסמיר בק א-ריפעאי, מזכיר ממשלת עבר הירדן, אמר בק להוז כי "אין בין הערבים אנשים אמיצים, שיסכימו להיות הראשונים לאמנסיפציה מהתרבוש ולשחרור האשה", אך הוסיף תקווה לפיה "כל זה בוא יבוא".

לבק כמו להוז לא היה ספק כי בכל מקרה, יהיה מספרם של יהודי ארץ ישראל אשר יהיה – 400 אלף ב-1937 או כנראה 13 מיליון ב-2037 – כך או כך הם 'מיעוט' במזה"ת, אלא שבניגוד לרוב המיעוטים האחרים, 'המיעוט' היהודי – שהוא רוב בארצו אך לא יותר מכך – לא מוכן לכפוף ראשו לרוב הערבי (כפי שהקפידו לעשות זאת כל יתר המיעוטים – כולל היהודים – עד למאה ה-19). בדו"ח ועדת פיל מ-1937 עלה עניין זה במפורש: "שאלת המיעוטים" נכתב שם, "נעשתה בשנים האחרונות רווחת מאד הן באירופה והן באסיה [...] יש לעמוד בעוז, פנים אל פנים, מול שאלת מיעוטים זו ולטפל בה בכל התקיפות. היא מחייבת בינה מדינית גבוהה מאד מצד הנוגעים בדבר". על מידת 'הבינה המדינית' – לשון אחר לריסון עצמי ולרצון טוב – בצד הערבי, העיד לימים אליעזר (לסיה) גלילי, חבר מפא"י, היסטוריון ומומחה צבאי, ופעיל מרכזי ב'הגנה', בכנס חוקרים בנושא 'תכנית החלוקה' שהתקיים ב-1980:

"נחרתה במיוחד בזיכרוני, מן הפסיפס העשיר של הופעות ודמויות שבימי הוועדה האנגלו-אמריקנית, אמירה גלויית לב מפי אחיינו של המופתי לשעבר, הלא הוא ג'מאל אל-חוסייני. לנוכח ההתנגדות הערבית המוחלטת לכל תכניות 'הפשרה', נשאל אל-חוסייני: מה איפוא יכול להיות הפתרון? תשובתו הפסוקה היתה: 'יכול להיות פתרון – פתרון על פי החרב – כזאת קרה בהיסטוריה!'. חברי הוועדה לא הגיבו".

במלים אחרות, הסכסוך לא היה קיים אילו הערבים היו מכירים בתפיסת הלאומיות הציונית: זכותו של העם היהודי לריבונות בלפחות חלק מארץ-ישראל. אי-הכרה זו איננה 'רק' היסטוריה, אלא אקטואליה וככל הנראה גם מציאות עתידית בטווח הנראה לעין. עמדה ערבית רווחת זו, קיבלה ביטוי כבר בימי המנדט, לפני הצעת החלוקה של 1947 ואחריה, אחרי הקמת המדינה, באמנה הפלסטינית של אש"ף שנוסחה כבר ב-1964, כלומר עוד לפני "הכיבוש" של 1967, במצעי כל המפלגות הערביות בישראל, ב'מסמכי החזון', ובשורה ארוכה של התבטאויות של אישי ציבור ערבים למיניהם, אותן ניתן לראות בפרק שלם בספר 'הפלסטינים בישראל' מאת דן שיפטן, וכמובן הן נגישות בחיפוש פשוט במרשתת. אם בכלל, לשיטתם של רוב יוצרי דעת הקהל הערבים, כולל במדינות שישראל חתמה עימן הסכם "שלום", ליהודים יש מקום ב"מרחב הערבי" לכל היותר בזכות היותם מיעוט האוחז ב'דת שמימית' (מונותיאיזם), ותו לאו. טובים לסיכום עניין זה המשך דבריו של לסיה גלילי, באותו המקום:

"שאלה אחרת היא, מדוע הזמנה מתגרה וגלויה זו למלחמה [מפי חוסייני בפניי הועדה האנגלו-אמריקנית, 1946], כפתרון שיכריע את גורל הארץ ויושביה, אינה מוזכרת ומובלטת מאז על ידינו, כתעודה הברורה ביותר, המשיבה חד משמעית על טיעוני הערבים ופרקליטיהם כנגד 'מזימת גירוש הערבים מן הארץ בכוח' של הציונות. דובר הערבים זרק אז בפנינו, ובפני הוועדה, את הכפפה בנחרצות וכמעט בהנאה. זהו ניגוד לבכי העשוקים, הנשמע מאז. אי פרסומה של 'כפפה' זו בוויכוח, בכרזה ושמא אף בתקליט, הוא אחד מגדולי המחדלים הזועקים שבהסברתנו בציבור. פרסומה, עשוי היה להיות המענה המזוקק ביותר לשאלה: 'מי אשם במלחמה' ".

דבריו של לסיה גלילי, שבכל זאת מתפרסמים להם כאן שוב, תפקידם לכל הפחות כפול: הם מייצגים פיסת היסטוריה ספציפית (זו של ימי טרום-הקמת המדינה, תכנית החלוקה ומלחמת השחרור), וכוחם יפה כדי לתאר גם את המציאות הנוכחית.

פרק ראשון – מה היא ציונות?
תקציר תולדות האנושות

הנחת היסוד העומדת בבסיס הרעיון הציוני, משותפת למעשה לרוב האנשים לאורך תולדות האנושות. הנחת היסוד היא שהעובדה שהאנושות מורכבת מקבוצות שונות לא רק שאיננה מקרית, אלא שהיא יסוד היסודות של כל התארגנות חברתית. עם כל הכבוד לחזיונות מהסוג שהציעו אישים כמו ישוע, מוחמד וג'ון לנון, האנושות לא היתה, איננה ולא תהיה אחדותית, חפה מגיוון וחמור מכך – אמורה להרגיש בשל כך נקיפות מצפון. על פי מחקרים מקובלים, האנושות בימינו כוללת 8000 קבוצות שונות, ובני אדם עושים שימוש בכ-7400 שפות. בניגוד למה שאולי ניתן לחשוב, לא מדובר בגחמה או במקריות, אלא בפועל יוצא של תולדות האנושות, משחר הופעתה בפורמט של 'הומו-סאפיינס' לפני כרבע מיליון שנה.

במונחים מופשטים אשר שימשו בין השאר את ההיסטוריון עזר גת, מדובר על 'תרבות-קרבת שארות' (kin-culture) העומדת בבסיס היווצרותן של קבוצות שייכות שראשיתן במשפחה ואחריתן בקבוצת לאום. לא מדובר בתהליך קווי והכרחי, מהסיבה הפשוטה שלהוציא מגבלותיו האובייקטיביות של האדם (הוא איננו יכול לעוף והוא חייב לתדלק את גופו בכ-2000 קלוריות בכל יום), כל מה שקשור בהתנהגותו הוא סובייקטיבי. עם זאת, לא מדובר בסובייקטיביות חסרת גבולות, אלא במגוון אפשרויות העולות משילוב של שלוש סוגי התנהגות אנושית – שיתוף פעולה, תחרות ואלימות. ניתן לומר שההבדל בין אנשים וקבוצות אנשים הוא באופן בו משולבות תכונות אלו, כלפי פנים וכלפי חוץ: 'לאומיות' מבחינה זו היא פרי נטייה מוגברת של אנשים החולקים קירבה של תרבות-שארות לשתף פעולה ביניהם, תוך שהם מתחרים, עד כדי אלימות (ובעבר הרחוק יותר באלימות מאשר בתחרות) כנגד קבוצות אחרות.

היהודים הם מקבוצות האדם הראשונות לבטא את כל האמור לעיל במונחים שהופיעו כבר במקרא כמו 'עם', 'עדה' ו'לאום', והגם שאין ויכוח שהלאומיות המודרנית המוכרת בדורות האחרונים היא אכן 'מודרנית' כי היא התפתחה בדורות האחרונים, אין ספק שהלאומיות איננה 'המצאה' כפי שחונכנו לחשוב עד לא מזמן. כפי שהראו היסטוריונים שכיבדו את העובדות יותר מאשר את נטיית ליבם האידיאולוגית – ובישראל יש לפחות שניים כאלו: עזר גת ואלכסנדר יעקובסון שכתבו יחדיו את הספר Nations - ללאומיות שורשים היסטוריים ארוכים והגיאוגרפיה שלה גלובלית, מוויטנאם וקוריאה ועד למאיה ולאצטקים.

אז מה היא ציונות

הציונות נושאת בתוכה דבר והיפוכו: היא ממשיכה מסורת יהודית בת אלפי שנים והיא מהווה חידוש מהפכני גם יחד. עם כל ההבנה לנטיית הלב של ציונים רבים להעדיף את 'הדבר' או את 'היפוכו', הדרך הנכונה גם כאן היא לא 'או-או' אלא 'גם וגם'. מבחינת ההמשכיות הציונות היא המשך לחלומות הגאולה והתיקון שאיפיינו את המחשבה העברית (שאחר כך נודעה בשם 'יהודית') מראשיתה. מבחינת המהפכנות הציונות תבעה קודם כל מהיהודים לחזור ולהיות 'חיה פוליטית' (אך להזדהות עם המיעוט שהיא-היא עצמה), ועל בסיס פוליטיזציה דמוקרטית (כי מבחינה ארגונית הציונות היתה ביחס למציאות הגלותית, מהפכה חברתית-פוליטית רדיקלית פרוגרסיבית קיצונית!) לתבוע מיהודים לחזור ארצה, לבנותה, לעבדה ולשומרה, תוך כדי תביעה מקבילה מהעמים בכלל והמעצמות בפרט הכרה מדינית בזכות היהודים לריבונות בארצם. 'על הדרך' תבעה התנועה הציונית הכרה בזכויות היהודים כמיעוט בכל מקום – כמו פולין למשל – בו המשיכו לחיות. שלילת הגולה – כן! אבל לא במחיר אדישות לגורלה כל עוד היא התקיימה. גם וגם, לא או-או.

אמנם בתחילת דרכה סבלה התנועה הציונית מאדישות יהודית נרחבת. אבל מסתבר כי אחרי יותר מ-120 שנים של ציונות, העובדה היא שרוב היהודים, גם אם הם אזרחים גאים של מדינות רבות, רואים בציונות ובמדינת ישראל מוקד להזדהות רגשית ומעשית גם יחד. כיצד קרה הדבר? שוב, להיסטוריה פתרונים: נקודת המוצא היא 'האמנציפציה', שמקורה המודרני הוא במהפכה הצרפתית, שאחת מתוצאותיה המפותלות היתה הפיכת יהודי צרפת לאזרחים מלאים, ובלבד שיוותרו על הזדהותם הלאומית. המודל הצרפתי אומץ בהתלהבות ובהסתייגות ברחבי הציבור היהודי באירופה, כמו גם בשלוחותיו באמריקה, הצפונית והדרומית.

את ההתלהבות ואת ההסתייגות ניתן להסביר כנובעות מיחס שונה של יהודים לעקרונות המהפכה המפורסמים: שוויון-חירות-אחווה, לכל אחד לחוד ולאופנים שונים של שילוב ביניהם. ככלל ניתן להצביע על שלוש תגובות יהודיות לאמנציפציה: פרו-אמנציפציה, אנטי-אמנציפציה ואוטו-אמנציפציה. מצד אחד מדובר בגישות מנוגדות כפי שאכן הן התגבשו מבחינה ארגונית ופוליטית. מצד שני, 'ערמת ההיסטוריה', אם רק מביטים בה בעיניים פקוחות, מלמדת כי שלושתן היו ביטוי מובהק של לאומיות יהודית.

'היהדות הרפורמית' היא הביטוי המובהק ביותר של הפרו-אמנציפציה. בגרסתה הרדיקלית ביותר הרפורמה שללה את הלאומיות היהודית, אך באופן פרדוקסלי הצדיקה קיום נפרד יהודי במונחי 'תעודה לישראל', שתכניה היו מקראיים-נבואיים, כלומר דה-פקטו יהודים-לאומיים. וממילא, עם הזמן שינתה התנועה הרפורמית את דרכה מקיצוניות אנטי-לאומית (יהודית) להזדהות עם העם היהודי בכלל ועם הציונות בפרט.

'היהדות החרדית' היא הביטוי המובהק ביותר של האנטי-אמנציפציה, עם דגש מיוחד על התנגדות לכל המימדים התרבותיים-חברתיים של העידן המודרני: השכלה כללית (מדעית וחילונית), שותפות אזרחית במדינה, שוויון עקרוני בין בני האדם בכלל ובין המינים בפרט, היפוך גמור במעמד הילדות, ועוד. התנגדות זו היא-היא המגדירה את עצם התופעה החרדית כשלעצמה, ולכן מבחינת העובדות ההיסטוריות התנועה החרדית – בדיוק כמו התנועה הרפורמית אך מן הקצה השני (כי הרפורמים ביטאו למעשה המשכיות בדיוק במקום בו הכריזו על עצמם כעל חידוש ואילו החרדים היוו חידוש גמור בדיוק מהמקום בו הצהירו על עצמם כעל שומרי אמוני ישראל) – היא חידוש היסטורי חסר תקדים. מסקנה היסטורית זו, על כל המשתמע ממנה, קשה לעיכול 'אפילו' בקרב יהודים לא-חרדים, קל וחומר אצל חברי התנועה החרדית המשוכנעים מעל לכל ספק שיהדות וחרדיות הם מושגים נרדפים, על כל מה שנגזר מעיוות היסטורי זה לגבי היחס ליהודים לא-חרדים למיניהם.

לא בכדי קיבלה הדרך השלישית, האוטו-אמנציפציה, ביטויים ארגוניים שונים ומנוגדים: הציונות היא החשובה והמפורסמת ביותר, כך בראשית דרכה נאלצה להתמודד עם תנועות לאומיות יהודיות כמו 'הבונד', 'האוטונומיזם' ו'הטריטוריאליזם'. את המשותף להן אפשר לסכם בפרפראזה על הדברים המיוחסים למשה מנדלסון, לאמור: האוטו-אמנציפטורים רצו ליצור תנאים בהם היהודי יהיה יהודי גם בביתו וגם בצאתו. ואמנם, הוויכוח בין תנועות לאומיות אלו היה על תוכן אותם 'תנאים': האוטונומיסטים הסתפקו במערכת חינוך ותרבות יהודית שתשען על השפה הלאומית היהודית (היידיש); הטריטוריאליסטים סברו שנחוצה גם טריטוריה, כל טריטוריה; הבונדיסטים הוסיפו לאוטונומיזם את הסוציאליזם.

הציונות לקחה את כל אלו, הוסיפה עליהם עוד 'איזמים' כמו ליברליזם, רוויזיוניזם ודת-ניאו-אורתודוכסית, והצביעה על טריטוריה אחת בלבדית ובלעדית: ארץ ישראל. אדרבא: אנוסה על פי דיבורה, 'נאלצה' התנועה הציונית לקבל מראש כל יהודי באשר הוא, ולימים, כאשר החלו מנהיגיה לעכל את העובדה שללא מדינה, כלומר ללא ממלכתיות, היא לא תצליח לממש את יעדיה (עלייה והתיישבות), היה לה ברור כי גם ערביי ארץ-ישראל חייבים יהיו לקחת חלק בגוף הפוליטי המקיים מדינה. במלים אחרות, מאוחרות, לציונות היה ברור מראשיתה שהיא גם וגם: גם המסגרת הפוליטית (המדינה) של העם היהודי, כל יהודי, כולל חרדי המתנגד למימד המודרני שלה וכולל סוציאליסט המתנגד להגדרתה הלאומית, וגם המסגרת הפוליטית (המדינה) של כל אזרחיה.

ב-1948 הוקמה מדינת ישראל. דיבורים על עצמאות מדינית הופיעו כבר אצל חלוצי העלייה הראשונה, אך רשמית עלתה האפשרות הזו ב-1937. אמנם ספרו המפורסם של הרצל נקרא 'מדינת היהודים', אך בכל המסמכים הרשמיים, גם של ציונים וגם של המערכת הבינלאומית, עד 1937 דובר על 'בית לאומי'. הסיבה לכך לא היתה רק טקטית. השאיפה העליונה של התנועה הציונית היתה לאפשר ליהודים לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. אבל, תנאי מועיל לכך היתה הסכמה של כל הגורמים המעורבים. מהרגע הראשון התנגדו הערבים לעלייה יהודית חופשית, וזו הסיבה שממשלת המנדט לקחה על עצמה לאפשר את התנאים להגירה ולהתיישבות יהודית. התנועה הציונית החלה לדבר באופן מפורש על מדינה, רק ברגע בו התברר כי הערבים לא עומדים לשנות את עמדתם, וכי הבריטים, מסיבות הגיוניות שלהם, עומדים לוותר על עקרונות המנדט והצהרת בלפור.

עד 1937 ניסתה התנועה הציונית לחפש דרכים שונות ומשונות לפתור את הבעיה. אחד הרעיונות היה 'פשרה קונסטיטוציונית' כלומר הקמת ממשלה משותפת שתכבד מצד אחד את הרוב הערבי המוחלט ומצד שני את השאיפה היהודית לעלייה ולהתיישבות. רעיון אחר היה קנטוניזציה ועוד רעיון נודע בכינוי 'הפדרציה הערבית' או 'ארצות הברית של המזרח התיכון' כפי שכינה זאת יעקובסון ב-1923, לפיו תוקם מדינה גדולה שתכלול את שטח המנדט, את ירדן, את סוריה ואולי אף את לבנון, במסגרתה תוכרז ארץ ישראל כאזור אוטונומי בו ימשיך להתגבש הבית הלאומי היהודי. על פי הרעיון הזה, העלייה וההתיישבות היהודית יתממשו רק באזור 'היהודי'.

היו מנהיגים ערבים, כמו המלך עבדאללה, המלך של ממלכת עבר הירדן, שקיבלו את הרעיון, אבל אפילו הוא, שתמיד נחשד על ידי מנהיגים ערבים אחרים, כערבי פרו-ציוני, סירב לעקרון העלייה החופשית. המקסימום שהוא היה מוכן לקבל, היה מיעוט יהודי של לא יותר מ-40%. עם כל הרצון הטוב להימנע מסכסוך אלים, ההנהגה הציונית לא יכלה לקבל מגבלה זאת. כאשר ב-1937 עלה בפעם הראשונה על השולחן רעיון החלוקה, אימצו אותו היהודים בלב כבד, אך מתוך הבנה פרגמטית, לפיה עדיפה ריבונות על חלק מהארץ, מאשר המשך הדרדרות המצב: הערבים רק הגבירו התנגדותם ככל שהלכה הציונות והכתה שורש, ואילו הבריטים, כבר מראשית המנדט אך ביתר שאת מ-1930, גילו סימני נסיגה ברורים מ'תכנית הבית הלאומי', שעלתה מהצהרת בלפור ועוד יותר מכך מ'כתב המנדט' שהתבסס על ההצהרה ואף הרחיב אותה. לציונים היתה ברורה הכתובת על הקיר: סכנת הפקדת מפתחות הארץ כולה בידי הערבים.