קמתם בבוקר והחלטתם – זהו השבוע שבו תשנו את חייכם: תשלימו את כל המטלות ברשימה שלכם, תקדישו מדי יום זמן למדיטציה, לספורט או למשפחה, ובאופן כללי – תתחילו לנהל את הזמן שלכם כמו שצריך.
אבל רגע – האם אפשר בכלל לשלוט במשאב מוגבל ומעורפל כמו זמן?
בספרו הקודם ומעורר ההשראה, "4,000 שבועות", שהיה בן־לילה לאחד מספרי העיון המכוננים של השנים האחרונות, לימד אותנו הסופר והעיתונאי אוליבר ברקמן שלמעשה, המירוץ בעקבות זמננו הקצר הוא אבוד מראש, ושאין טעם לנסות לנהל את הזמן.
בספרו החדש, 28 יום לעצמך, ברקמן מזמין אותנו ל"ריטריט מחשבתי" של חודש, שבמהלכו כל יום יוקדש לשינוי אחר בהלך החשיבה שלנו – נתמסר לאי־השלמות ולהסחות הדעת הבלתי נמנעות, נחגוג גם מטלות שהושלמו רק בחלקן, ונראה איך העולם נפתח בפנינו ברגע שאנחנו מבינים שאף פעם לא נצליח לארגן את חיינו. וזה בסדר גמור.
כדרכו, ברקמן משלב בצורה מבריקה ומלאת הומור בין חשיבה מערבית לבין חוכמת המזרח, ורוקח מהן ספר שכל כולו חמלה ונחמה.
28 יום לעצמך היה לרב-מכר עם צאתו, ותורגם לכמעט 20 שפות.
יום 1
זה חמור יותר ממה שנדמה
להודות בתבוסה
“האמת היא האמת. אם נודה בה, לא נחמיר את המצב. ואם נסתיר אותה, היא לא תיעלם. ומכיוון שהיא האמת, צריך להתמודד איתה. מה שאינו אמיתי אינו שייך לחיים. אנשים יכולים לשאת את האמת כי הם עומדים בה מלכתחילה".
— יוג'ין ג'נדלין
הצעד הכי משחרר, מעצים ויעיל שנוכל לעשות, אם נרצה להקדיש חלק ניכר יותר מזמננו על פני כדור הארץ לדברים שחשובים לנו, הוא לקלוט שעובדת הסופיוּת של חיינו כבני־תמותה — הם מוגבלים בזמן ומוגבלים בשליטה שיש לנו עליו — חמורה הרבה יותר מכפי שנדמה. בעצם, אין שום תקווה. מכירים את עננת הדכדוך שלפעמים יורדת עלינו — למשל, כשמתעוררים בחושך בשלוש בלילה, או לקראת סופו של יום חמישי מטורף בעבודה — ונדמה שהחיים שדמיַנו לא יתגשמו? הקסם מתחיל כשמבינים שהם בטוח לא יתגשמו.
מאשימים אותי שאני משבית שמחות. אולי כדאי שאסביר למה העובדה הזאת בכלל לא מדכאת.
בתור התחלה, תחשבו על הצרה המודרנית שכולנו מכירים — התחושה שאנחנו כורעים תחת עומס מטלות בלתי נגמר. אנחנו חושבים שהבעיה היא שיש יותר מדי מטלות ואין מספיק זמן לבצע אותן, כך שהתקווה היחידה לנהל את הזמן היא ביעילות מדהימה, תוך גיוס משאבים אדירים, חסימה של כל הסחת דעת וחתירה מתמדת אל היעד. למעשה המצב חמור בהרבה — האמת היא שהזרם הבלתי פוסק של דברים שנראים הכרחיים אינו סתם עצום, אלא אינסופי לכל דבר ועניין. לא רק קשה לעשות הכול, אלא בלתי אפשרי.
אבל דווקא כאן הדברים נעשים מעניינים. כשמבינים שהקרב אינו קשה מאוד אלא אבוד מראש, מתחוללת תמורה פסיכולוגית עמוקה. משהו בתוכנו נפתח. התחושה דומה לרגע שבו מתחיל לרדת גשם ואין לנו מטרייה, ואז אנחנו מוותרים על הניסיון להישאר יבשים ומשלימים עם העובדה שנירטב עד העצם. בסדר, אז זה המצב. ברגע שאנחנו מבינים שבהכרח נצליח להשיג רק חלק קטן מהיעדים שהיינו רוצים להשיג בעולם אידיאלי, החרדה שוככת ומתעוררת נכונות חדשה לדבוק במה שכן אפשר לעשות. לא שהחיים נהיים פתאום נטולי מאמץ: הוויתור על מטלות מסוימות, בנסיבות מסוימות, עלול לעלות ביוקר. אבל אם באמת אי־אפשר לעשות כל מה שאחרים דורשים מאיתנו, או כל מה שאנחנו דורשים מעצמנו, אז פשוט אי־אפשר, וההכרה בָּאמת הזאת יכולה רק לעזור. אחר כך — כשמסתכלים למציאות בעיניים —
אפשר לפעול, ולא מתוך תקווה נואשת שהמעשים שלנו יובילו לאוטופיה של פרודוקטיביות מושלמת, אלא פשוט מפני שהדברים ראויים לעשייה.
יכול בהחלט להיות שהבעיה שלכם אינה עומס יתר. אולי אתם פרפקציוניסטים וסובלים כי אתם מנסים להפיק תוצר שיעמוד בסטנדרטים שלכם. אבל גם המצב הזה חמור מכפי שנדמה לכם, כי האמת היא ששום תוצר שתפיקו לעולם לא יעמוד בסטנדרטים שיש לכם בראש. תסמונת המתחזה? אולי אתם מאמינים שאתם זקוקים לניסיון או להכשרה נוספים כדי לחוש ביטחון ביכולתכם בקרב העמיתים שלכם. אבל האמת היא שגם האנשים המנוסים והמיומנים ביותר מרגישים רוב הזמן שהם מאלתרים — ואם אתם רוצים לתרום משהו לעולם, פשוט תיאלצו לעשות זאת בתחושה שאתם לא מוכנים. בעיות במערכת יחסים? גם הן חמורות יותר מכפי שנדמה לכם. אולי באמת התחתנת עם הגבר הלא נכון, ואולי אתה באמת זקוק לטיפול — אבל האמת היא ששני אנשים מוגבלים ופגומים שחיים ומתבגרים יחד ילחצו זה לזה על הכפתורים ויטרגרו זה את זה מדי פעם (דווקא אלה שאומרים שמעולם לא חוו דברים כאלה צריכים להיות מוטרדים).
מורת הזן הבריטית המנוחה האון־ג'יוּ קֵנֶט, שנולדה בשם פגי קנט, תיארה באופן חי מאוד את תחושת השחרור הפנימית הנובעת מההכרה בכוחן העיקש של המגבלות האנושיות. היא אהבה לומר שדרך הלימוד שלה אינה להקל את הנטל של תלמידיה, אלא להכביד אותו עד כדי כך שייאלצו להניח אותו מידיהם. על פי המטפורה הזאת, כשמקלים על אנשים לשאת את הנטל, מעודדים אותם לחשוב שעם קצת מאמץ, הם יצליחו: הם ירגישו שהם עושים מספיק, שהם כשירים מספיק, שהקשרים הזוגיים שלהם הם עניין של מה בכך וכן הלאה. התובנה של קנט היתה שלפעמים, המעשה האדיב או היעיל יותר הוא להכביד את הנטל — לעזור לאנשים לראות שהמצב אבוד ממילא, ובכך לאפשר להם להפסיק להיאבק.
ואז? ואז נרגעים. אבל גם משיגים יותר ונהנים יותר מהתהליך, כי כבר לא עסוקים בהכחשת המציאות המרה, במודע או שלא במודע. בשלב הזה נכנסים למצב המקודש שהסופר סשה צ'אפין מכנה “משחק בין ההריסות".
צ'אפין נזכר שבשנות העשרים לחייו, ההגדרה שלו להצלחה היתה שהוא יהיה סופר מפורסם, ברמה של דיוויד פוסטר וולאס. כשזה לא קרה — כשהפנטזיות הפרפקציוניסטיות שלו נתקלו במגבלות המציאות — הוא גילה להפתעתו שזה דווקא משחרר. הכישלון שהוא אמר לעצמו שאסור שיגיע הגיע, ועולמו לא חרב עליו. עכשיו היה חופשי להיות הסופר שהוא יכול להיות. אחרי עימות חזיתי כזה עם המגבלות, כותב צ'אפין, “יכול לבצבץ רגע יקר... מפסיקים לראות את הנוף סביב כמשהו שצריך לשנות. פשוט רואים את המזבלה כמו שהיא. ואז מסתכלים סביב ואומרים, אוקיי, מה באמת נמצא כאן, כשאנחנו מפסיקים לשקר לעצמנו כל הזמן על מה שעוד יהיה?" לכך נלווית ההבנה המחזקת שמוטב כבר להמשיך הלאה: שדווקא משום שלעולם לא נפיק תוצר מושלם, אפשר באותה המידה לעשות את המיטב. ודווקא משום שקשרים אינטימיים הם מורכבים מדי ולעולם לא יתנהלו על מי מנוחות כפי שהיינו רוצים, מוטב פשוט להתחייב לקשר ולראות מה קורה. אין ודאויות — חוץ מהוודאות שהימנעות מהחיים היא מתכון בטוח לייסורים.
כי מתברר שהבעיה מעולם לא היתה נעוצה בכך שעוד לא מצאנו את הדרך הנכונה להשיג שליטה על החיים, או ביטחון מפניהם. הבעיה האמיתית היתה המחשבה שזה אפשרי בכלל אצל
בני־תמותה שנקלעו בעל כורחם לחיים מלאי מגבלות, הכרוכים בתחושה קלאוסטרופובית של מבוי סתום (כפי שמנסח זאת מל ויצמן, מורה זן נוסף, “הסבל שלנו הוא האמונה שיש מוצא"). כשאנו תופסים שמצבנו חמור משחשבנו, לא צריך עוד להתכונן לרע מכול ולקוות נואשות שמישהו ימצא דרך למנוע מהמטוס להתרסק, אלא פשוט להבין שהוא כבר התרסק (הוא התרסק ברגע שנולדנו). אנחנו מלכתחילה נטושים על אי בודד, נאלצים להתקיים מאוכל של מטוסים, ואין לנו ברירה אלא להפיק את המיטב מהחיים לצד חברינו הניצולים.
אז זה המצב. זה המצב של כולנו. עכשיו... איך נוכל להפיק את המיטב מהזמן שלנו?