חתונה של אחרים

רב־מכר של הניו יורק טיימס · נבחר לרשימת " 100 קריאות חובה לשנת 2024 " של הטיימס · נבחר לספר הטוב ביותר לשנת 2024 על ידי הגארדיאן, השיקגו טריביון, יו אס מגאזין, אל, גלמור ועוד · נבחר לספר הקיץ הטוב ביותר לשנת 2024 על ידי מגזין פיפל, סטאר טריביון, גודרידס ועוד

 

פיבי הגיעה למלון קורנוול במטרה אחת ויחידה: לשים קץ לחייה. ויש לה מזל, במלון נותר חדר פנוי אחד ויחיד. כל שאר החדרים הוזמנו עבור אורחי החתונה של לילה וגארי, חתונת פאר שתימשך שישה ימים ועלותה מיליון דולר. כמובן, הכול חייב להיות מושלם. לילה לא תיתן לשום דבר להרוס את חתונת החלומות שלה. והיא בטח לא תסכים שמישהו ימות, אפילו לא פיבי, שבכלל לא הוזמנה.

המפגש בין הכלה לאורחת הלא קרואה מוליד חיבור מפתיע, ברית שתשנה — תוך שישה ימים של אירועי חתונה בלתי נגמרים — את שתיהן. לילה משכנעת את פיבי לדחות את התוכנית שלה בכמה ימים, ומה שהיה אמור להיות הלילה האחרון בחייה של פיבי הופך להיות היום הראשון של שארית חייה.

חתונה של אחרים הוא ספר מרגש ושנון, מעורר מחשבה וממלא בתקווה. הוא מזכיר בדרכו מלאת ההומור שאף פעם לא מאוחר להתחיל מחדש ושהאהבה מחכה לנו במקום ובזמן הכי לא צפויים. זהו ספרה השלישי של אליסון אספק. הוא תורגם לעשרות שפות וזכה להצלחה מסחררת ברחבי העולם.

המלון נראה בדיוק כפי שפִיבִּי קיוותה שייראה. הוא ממוקם בקצה מצוק, כמו כלב זקן ומרשים, ממתין בסבלנות לבואה. היא אינה יכולה לראות את האוקיינוס שנפרש מאחוריו, אבל היא יודעת שהוא שם, באותו אופן שבו יכלה להיכנס לשביל הגישה לביתה, ולהרגיש את בעלה יושב במשרדו הביתי ומקליד את כתב היד שלו.

האהבה היתה כבל בלתי נראה שתמיד חיבר ביניהם.

פיבי יוצאת מהמונית. גבר לבוש מדים בגוני בורדו מתקרב אליה, והבעת פניו כה רצינית, עד שנדמה לה שהכוראוגרפיה לרגע הזה נקבעה מזמן. לכן היא בטוחה שהיא עושה את הדבר הנכון.

"ערב טוב," אומר האיש. "ברוכה הבאה למלון קורנוול. אפשר לקחת את המזוודה שלך?"

"אין לי מזוודה," אומרת פיבי.

כשעזבה את סנט לואיס, היה לה חשוב להשאיר את הכול מאחוריה — את הבעל, הבית, המזוודות. הגיע הזמן להתקדם הלאה, והיא ידעה את זה, כי על כך בדיוק כולם הסכימו בשנה שעברה, בסוף השימוע בהליכי הגירושים. פיבי היתה כל כך המומה מהסופיות של שיחתם, מהאופן בו בעלה אמר, "טוב, אז, תשמרי על עצמך," כאילו הוא הדוור שמאחל לה כל טוּב. אחרי אותה שיחה, היא לא הצליחה להביא את עצמה לעשות אפילו פעולה אחת, למעט שכיבה במיטה, שתיית ג'ין וטוניק והאזנה לרחשי המקרר המייצר קוביות קרח. לא שהיה מה לעשות. זה היה באמצע הסגר, כשיצאה מהבית רק כדי לקנות ג'ין ונייר טואלט, והעבירה את השיעורים שלימדה וירטואלית באותה חולצה שחורה בכל יום, כי איזה בגד אחר היא אמורה ללבוש? כשהסגר תם, היא כבר לא זכרה.

אבל עכשיו פיבי עומדת בניוּפּוֹרט, מול מלון מהמאה ה־19, לבושה בשמלת משי בגון ירוק־אזמרגד, הפריט היחיד בארון שלה שהיא יכולה לומר ביושר שהיא עדיין אוהבת, כנראה מפני שזה הפריט היחיד שהיא מעולם לא לבשה. היא ובעלה מעולם לא עשו שום דבר מהודר מספיק בשביל ללבוש את השמלה הזאת. הם היו מרצים באוניברסיטה. הם היו אנשים נינוחים. רגועים. כאלה שמרגישים הכי בנוח מול האח, עם חתול קטן בחיקם. הם אהבו דברים רגילים, שתו כל בירה מחבית, לא משנה איזה סוג, ראו מה שהיה בטלוויזיה ואכלו מה שנשאר במקרר, ולבשו חולצה שנראתה נורמלית, כי הרי זאת כל המטרה של בגדים, נכון? להוכיח שאתם נורמליים? להוכיח שבכל יום, לא משנה מה, אתם בני אדם שמסוגלים ללבוש חולצה?

אלא שבבוקר הזה, בטרם עלתה על המטוס, פיבי התעוררה וידעה שהיא כבר לא נורמלית. ולמרות זאת, היא הכינה טוסט. התקלחה. ייבשה את שערה. אספה את רשימות ההרצאה שלה ליומה השני בסמסטר הסתיו. פתחה את הארון שלה וסקרה את כל הבגדים שקנתה פעם, רק מפני שאלה היו חולצות שנראו כמו חולצות שמרצה אמורה ללבוש לעבודה. שורות של חולצות כפתורים בצבע אחד, הגרסה הנשית לבגדים שלבש בעלה. היא הוציאה חולצה אפורה, החזיקה אותה לפני גופה מול המראה, אבל לא הצליחה להביא את עצמה ללבוש אותה. לא הצליחה ללכת לעבודה ולעמוד ליד המדפסת המשותפת במשרד, ולשמור על הבעת פנים מתעניינת, בשעה שעמיתהּ דיבר באריכות על החשיבות המפתיעה של גבינה בתאולוגיה של ימי הביניים.

במקום זה, היא לבשה את שמלת האזמרגד. נעלה את סנדלי העקב הזהובים מחתונתה. ענדה את מחרוזת הפנינים העבה שבעלה הניח על עיניה ככיסוי עיניים בליל כלולותיהם. היא עלתה על מטוס, שתתה ג'ין וטוניק מרשים באיכותו, שהחליק בצינה כה נעימה בגרונה, עד שכמעט שלא הרגישה את השלפוחיות ברגליה כשיצאה מהמטוס.

"מכאן, גבירתי," אומר האיש בבורדו.

פיבי נותנת לו עשרים דולר, והוא נראה מופתע לקבל טיפ על כך שלא עשה דבר, אלא שבעיני פיבי זה לא היה שום דבר. חלף זמן רב מאז שגבר קם על רגליו ברגע שראה אותה יוצאת ממכונית. חלפו שנים מאז שבעלה יצא ממשרדו שבבית, כדי לברך אותה בשובה הביתה. זה נחמד שקמים לכבודה, להרגיש שעצם ההגעה שלה למקום היא אירוע חשוב. לשמוע את צליל נקישות העקבים בעודה צועדת על מרצפות האבן הישנות באכסדרה. תמיד רצתה להשמיע את הצליל הזה, לחוש מהודרת ומכובדת כשהיא נכנסת לאולם הרצאות, אבל האוניברסיטה בה לימדה היתה כולה שטיחים.

היא עולה במדרגות, חולפת על פני גופי התאורה השחורים הגדולים ואריות הגרניט המגינים על דלתות הכניסה. היא עוברת בין הווילונות אל תוך הלובי, וגם כאן היא מרגישה שהכול נכון. כמו לפסוע חזרה בזמן, אל תוך עולם ישן יותר, שככל הנראה לא היה טוב יותר, אבל לפחות הכול בו היה מחופה בקטיפה.

ואז היא רואה את התור בקבלה.

הוא ארוך כל כך — מהסוג שהיתה מצפה לראות בשדה תעופה, ולא באחוזה ויקטוריאנית המשקיפה אל האוקיינוס. אבל הנה הוא, התור, שמשתרך לכל אורכו של הלובי, עד מעבר לגרם המדרגות ההיסטורי מעץ אלון. האנשים העומדים בתור גם נראים לא במקום — לבושים במעילי רוח, ג'ינס וסניקרס. החולצות הנורמליות שפיבי נהגה ללבוש. מראם הנורמלי מצחיק על רקע וילונות הקטיפה ודיוקנאות הגברים המזוקנים במסגרות מוזהבות, המעטרים את הקירות. הם נראים כמו אנשים יציבים, מודרניים, אנשים עם רגליים נטועות היטב באדמה, בזכות מזוודות הטיטניום שלהם. אחדים מהם מדברים בטלפונים שלהם. אחרים קוראים בטלפון, כאילו הם מתכוננים לעמוד בתור הזה לנצח, ואולי זה אכן המצב. אולי גם להם אין כבר משפחות. פיבי מתפתה לחשוב כך — להאמין שכולם לבד בעולם, כמוה.

אבל הם אינם לבד. הם עומדים בזוגות או בשלשות, חלקם שלובי זרועות, אחרים כשידם נחה על גב אחר. הם שמחים, פיבי יודעת, כי בכל כמה רגעים אחד מהם מכריז עד כמה הוא שמח.

"ג'ים!" אומר איש זקן ופורש את זרועותיו כדוב. "אני כל כך שמח לראות אותך!"

"היי, סבא ג'ים," משיב לו איש צעיר, כי נדמה שכמעט כל מי שעומד בתור נקרא ג'ים. הג'ימים מחליפים חיבוקים קשוחים וברכות שלום. "איפה דוד ג'ים? הוא כבר על המסלול?"

אפילו הפקידה הצעירה שמאיישת את דלפק הקבלה נראית שמחה — מרוכזת כל כך ביצירת קשר עין עמוק עם כל אורח, שואלת אותם למה הם כאן, אף כי כולם עונים את אותה תשובה, שעליה היא משיבה אותה תשובה: "אה, אתם כאן לחתונה! איזה יופי." היא נשמעת באמת נרגשת לקראת החתונה, ואולי זה באמת כך. אולי היא עדיין כל כך צעירה שהיא מאמינה שכל החתונות איכשהו עוסקות בה. ככה פיבי תמיד הרגישה כשהיתה צעירה והתלבטה במשך חודש איזו שמלה ללבוש, אף על פי שלא שיחקה תפקיד מפתח באף חתונה שאליה הוזמנה.

פיבי נעמדת בתור. היא עומדת מאחורי שתי נשים צעירות שנושאות בזרועותיהן שמלות ירוקות תואמות. על צווארה של אחת מהן עדיין תלויה כרית צוואר לטיסה בהדפס מנומר. על קודקודה של השנייה מתנוססת פקעת שממוקמת גבוה כל כך, שקצותיה הפרועים האדמוניים נופלים על מצחה, והיא מעלעלת בדפי מגזין. הן שקועות בדיון בלחישות, בשאלה טיסתה של מי לכאן היתה גרועה יותר, וכמה זמן קיים המלון הזה באמת, ולמה אנשים מתעסקים עכשיו כל כך הרבה בקיילי ג'נר? האם אמור להיות לנו אכפת שהיא יותר נחשבת עכשיו מקים קרדשיאן?

"זה נכון?" שואלת כרית הצוואר. "האמת היא שבעינַי שתיהן תמיד היו מכוערות במובן מסוים."

"אבל אני חושבת שזה נכון לגבי כל האנשים," אומרת פקעת גבוהה. "לכל בני האדם יש משהו אחד שמכער אותם. אפילו אנשים שהם, כאילו, הורסים מתוקף מקצועם. זה כאילו, כלל הזהב או משהו."

"אני חושבת שאת מתכוונת לחוק ברזל."

"אולי." פקעת גבוהה אומרת שעל אף שהיא מבינה שהיא מושכת ברמה בסיסית, משהו שלקח לה חמש שנות טיפול להודות בו, היא יודעת שכשהיא מחייכת, רואים אצלה יותר מדי חניכיים.

"אף פעם לא שמתי לב," עונה לה כרית צוואר.

"זה כי אני לא מחייכת עד הסוף."

"בכל הזמן שאני מכירה אותך, את אף פעם לא חייכת על מלא?"

"לא מאז התיכון."

התור מתקדם, ופיבי מרימה את מבטה אל התקרה המעוטרת בריבועי עץ; התקרה כה גבוהה, עד שהיא מתחילה לתהות איך הם מנקים אותה.

נשמעת עוד קריאת "אה! אתם כאן לחתונה!" ופיבי מתחילה להבין שהלובי מלא באורחי חתונה. זה קצת מערער, כמו הסרט הזה, "הציפורים", שבעלה אהב כל כך. מרגע שקלטה אחדים, היא רואה אותם בכל מקום. אורחי חתונה שרועים על ספסל מרופד בגוון ורוד־סגלגל. אורחי חתונה נשענים על הספרייה הקבועה בקיר. אורחי חתונה גוררים מזוודות שנראות כל כך עתידניות, שכנראה יוכלו לשרוד מסע אל הירח. הגברים בבורדו עורמים את כל המזוודות למגדלים גבוהים ויציבים, שמתנשאים אל על ליד שלט לבן גדול שעליו כתוב, ברוכים הבאים לחתונה של לַילָה וגארי.

"אבל הכלל שלך ממש לא תופס לגבי לילה," אומרת כרית צוואר. "כלומר ברצינות, אין בה שום דבר מכוער."

"זה נכון," אומרת פקעת גבוהה.

"זוכרת כשהיא נבחרה להיות הכלה בתצוגת האופנה שלנו בכיתה י"ב?"

"אה, נכון. לפעמים אני שוכחת מזה."

"איך את יכולה לשכוח את זה? אני נזכרת כמה זה היה מוזר לפחות פעם בשבוע."

"את מתכוונת, כי היועץ שלנו התעקש לצעוד שלוב זרוע איתה?"

"אני מתכוונת בעיקר, כאילו, שיש אנשים שנולדו להיות כלות."

"האמת שאני חושבת שהיועץ שלנו מגיע לחתונה."

"זה מוזר. אבל טוב. ככה אני ממש אכיר מישהו בחתונה הזאת," אומרת כרית צוואר.

"צודקת. אני דֵי לא מכירה כבר אף אחד," אומרת פקעת גבוהה.

"בדיוק, מאז הקורונה אני כזה, אוקיי, נראה לי שפשוט אין לי עכשיו שום חברים."

"נכון? בעיקרון, האדם היחיד שאני מכירה עכשיו זאת אמא שלי."

הן צוחקות ומחליפות סיפורי זוועה על הטיסות שלהן לכאן, ופיבי עושה כמיטב יכולתה להתעלם מהן, למקד את מבטה בלובי המפואר. אבל זה קשה. אורחי חתונה הרבה יותר קולניים מאנשים רגילים.

היא עוצמת את עיניה. רגליה מתחילות לכאוב, ולראשונה מאז יצאה מהבית היא מתחילה לחשוב שאולי היתה צריכה לקחת איתה זוג נעליים נוחות. יש לה כל כך הרבה זוגות כאלה מסודרים בשורה בארון, עומדים להם שם, כחולים וחסרי מעש.

"אז מה את יודעת על החתן?" לוחשת כרית צוואר.

פקעת גבוהה יודעת רק מה שלילה סיפרה לה בקצרה בטלפון, ומה שגילתה כשחיפשה את שמו באינטרנט.

"למען האמת, דֵי משעמם לעשות לגארי סטוֹקינְג," אומרת פקעת גבוהה, ואז לוחשת משהו על כך שהוא רופא מדור ה־X, עם נסיגה כל כך קלה של קו השיער, שהוא כנראה ימות כשרוב שערו לראשו. "איך לא התחלת לעקוב אחריו, אחרי שלילה ביקשה ממך להיות שושבינה?"

"אני בהפסקה מהאינטרנט," אומרת כרית צוואר. "המטפלת שלי דרשה שאפסיק."

"במשך שנתיים?"

"הם מאורסים כל כך הרבה זמן?"

"הוא הציע לה בדיוק לפני הקורונה."

הן מתקדמות שוב כמה סנטימטרים בתור.

"אלוהים — תראי את הטפט הזה!"

כרית צוואר מקווה שהחדר שלה ישקיף אל האוקיינוס. "צפייה באוקיינוס עושה אותך בחמישה אחוזים יותר מאושרת. קראתי מחקר."

לבסוף הן משתתקות. פיבי אסירת תודה על שתיקתן. היא יכולה לחזור לחשוב. היא עוצמת את עיניה ומדמיינת שהיא מביטה בבעלה, שעומד בצד השני של המטבח, ומתפעלת מצחוקו. פיבי תמיד אהבה את הצחוק שלו, את האופן שבו כאילו נשמע מרחוק. כמו צופר ערפל במרחק, שמזכיר לה לאן עליה ללכת. אלא שאז אחד הג'ימים צועק, "הנה באה הכלה!"

"ג'ים!" אומרת הכלה.

הכלה יוצאת מהמעלית ללובי, לגופה היא עונדת באלכסון סרט מנצנץ ועליו הכיתוב כלה, כך שאין שום מקום לספק. לא שיכול להיות ספק כלשהו. ברור שהיא הכלה; היא צועדת כמו הכלה ומחייכת כמו הכלה, ומסתחררת בכַּלָתִיוּת כשהיא מתקרבת אל פקעת גבוהה וכרית צוואר, כי לכלה מותר לעשות דברים כאלה, במשך יומיים־שלושה. היא סלבריטאית לרגע, הסיבה לכך שכולם הוציאו אלפי דולרים כדי לבוא הנה.

"אני כל כך שמחה לראות אתכן!" קוראת הכלה. היא פורשת את זרועותיה לצדדים לחיבוק, ושקיות המתנה שתלויות על פרקי ידיה נראות כמו צמידים.

כרית צוואר ופקעת גבוהה צדקו. פיבי אינה מסוגלת לזהות ולו תו אחד מכוער בכלה, וזה אולי ההיבט היחיד המכוער בה. היא נראית בדיוק כפי שהיא אמורה להיראות — גבעולית וקטנטנה גם יחד בשמלת קיץ לבנה, בלי שום אות או סימן לחזייה או תחתונים מתחתיה. שערה הבלונדיני הוא אוסף רומנטי, סבוך ומבולגן של צמות, ופיבי תוהה בכמה סרטוני הדרכה היא צפתה באינסטגרם.

"את נראית יפהפייה," אומרת פקעת גבוהה.

"תודה, תודה," אומרת הכלה. "איך היו הטיסות שלכן?"

"סטנדרטיות," משקרת כרית צוואר.

הן אינן מזכירות את להק השחפים המפתיע או את נחיתת החירום, כי הכלה כאן. תפקידן, לכל אורך אירועי החתונה, הוא לשקר לכלה, להיות הרוסות על המסע שלהן הנה, להתרגש מעצם הרעיון של חתונה בניופורט, אחרי שנתיים בהן לא עשו כמעט כלום.

"מתי אנחנו פוגשות את גארי?" שואלת פקעת גבוהה.

"הוא יהיה בקבלת הפנים מאוחר יותר, כמובן."

"טוב, זה ברור," אומרת כרית צוואר והן צוחקות.

הכלה מחלקת להן תיקי קש ("ציוד חירום") והנשים משתנקות כשהן שולפות מתוכם בקבוקים של משקאות אלכוהוליים בגודל מלא. מסוגים שונים, מסבירה הכלה. בקבוקים שהיא וגארי קנו ואספו במהלך מסעם באירופה בחודש שעבר.

סקוטש. יין ריוחה. וודקה.

"וואו, מושקע," אומרת פקעת גבוהה.

הכלה מחייכת, גאה בעצמה. גאה להיות אישה שחושבת על נשים אחרות, פחות בנות מזל, בזמן שהיא מטיילת באירופה עם ארוסה הרופא. גאה שחזרה משם כאישה שיודעת מה לשתות ומה לא לשתות.

"הנה לך," אומרת הכלה לפיבי באינטימיות כה רבה, שפיבי מרגישה כאילו היא איזו דודנית רחוקה־אבודה, מהילדות. כאילו פעם, מזמן, הן שיחקו דמקה ביחד במרתף המפוקפק של סבן, או משהו כזה. היא מגישה לפיבי את אחת השקיות ואחר כך מחבקת אותה חזק, כאילו התאמנה בחיבוקי כלה, כשם שבעלה של פיבי נהג להתאמן בלחיצות יד מקצועיות לפני ראיונות. "משהו קטן להגיד תודה שבאת עד כאן. אנחנו יודעים שלא היה קל להגיע הנה!"

למעשה, לפיבי היה קל מאוד להגיע הנה. היא לא ביקשה לעצור את קבלת הדואר, לא שריינה ילד מהשכונה שישקה את הגינה, ולא ביקשה מבוב למלא את מקומה בשיעורים שלה, כפי שעשתה בכל פעם לפני שיצאה לחופשה. היא אפילו לא ניגבה את פירורי הטוסט מדלפק המטבח. היא פשוט לבשה את השמלה, יצאה מהבית, ועזבה בצורה שמעולם לא עזבה דבר עד אז.

"אה, אני..." מתחילה פיבי לומר.

"אני יודעת, אני יודעת מה את חושבת," אומרת הכלה. "מי לעזאזל שותה יין שוקולד?"

הכלה טובה. היא כלה מה זה טובה. קצת מבהיל שמדברים אלייך ככה בתום שנתיים של בידוד קיצוני, שנתיים של הצגת השאלה "מה זאת ספרות?" מול ים של ריבועים שחורים על מסך המחשב שלה, ואף לא אחד מהריבועים ידע את התשובה, או שלאף אחד מהם לא היה אכפת או שאף אחד מהם בכלל לא הקשיב. "מהי ספרות?" שאלה פיבי שוב ושוב, עד שגם היא כבר לא ידעה את התשובה.

ועכשיו לקבל חיבוק ושקית ובה יין שוקולד ללא כל סיבה. לזכות במבט ישיר מזרה יפהפייה, אחרי שנים כה רבות שבהן בעלה לא הסתכל לה בעיניים. זה גורם לפיבי לרצות לבכות. זה גורם לה להרגיש שהיתה רוצה להיות כאן בשביל החתונה.

"אבל זה יותר טוב ממה שאת חושבת," אומרת הכלה. "גרמנים מתים על זה, מתברר."

הכלה מחייכת ופיבי רואה שארית מזון קטנה תקועה בין שתי שיניה הקדמיות. הנה זה: הדבר האחד שמכער היום את הכלה.

"הבא בתור?" קוראת האישה בדלפק הקבלה.

לוקח לפיבי רגע לקלוט שהגיע תורה. היא רואה את פקעת גבוהה וכרית צוואר כבר בדרכן למעלית. היא לוקחת את השקית, מודה לכלה וצועדת אל דלפק הקבלה.

"גם את בטח כאן לחתונה?" שואלת האישה. שמה פּוֹלִין.

"לא," מודה פיבי. "אני לא."

"אה," אומרת פולין. היא נשמעת מאוכזבת. בעצם, מבולבלת. עיניה מדלגות לכלה שבמרחק. "חשבתי שכל מי שנמצא כאן הגיע לחתונה."

"אני בהחלט לא כאן לחתונה. אבל עשיתי הזמנה הבוקר."

"אני בהחלט מאמינה לך," אומרת פולין ומקלידה אגב דיבור. "אני פשוט חושבת שמישהו כאן עשה טעות חמורה. אולי זאת אפילו הייתי אני! תצטרכי לסלוח לי, מאז הקורונה, אנחנו עובדים בצוות חסר."

פיבי מהנהנת. "יש מחסור בכוח אדם."

"בדיוק," אומרת פולין. "טוב, מה שמך?"

"פיבי סטון."

זה נכון. זה שמה, השם שהיא חושבת עליו כשלה. אבל עכשיו כשהיא אומרת אותו, הוא נשמע כשקר, כי זה שם המשפחה של בעלה. בכל פעם שהיא שומעת את עצמה הוגה אותו, הוא דוחק אותה איכשהו מחוץ לגופה. גורם לה לראות את עצמה מלמעלה, ממעוף הציפור, כפי שאורחי החתונה ודאי רואים אותה, והיא בטוחה שמנקודת המבט הגבוהה הזאת הם מבחינים בקלות גם אצלה בדבר המכוער האחד שיש בה: השיער שלה. היא חייבת לעשות משהו עם השיער הזה. היא שכחה לגמרי להסתרק הבוקר.

"הנה את," אומרת פולין. היא כה מרוכזת עכשיו בהענקת שירות איכותי, שהיא אפילו לא מרימה את הראש להסתכל כשאחד מאורחי החתונה נכנס ללובי ומחליק על הרצפה מאחורי פיבי.

"דוד ג'ים! אוי, אלוהים! אתה בסדר?" צועקת הכלה.

הדוד ג'ים לא בסדר. הוא שרוע על הרצפה, זועק משהו על הקרסול שלו וגם על הרצפה, שהוא אומר שהיא רצפה איומה, שלא לומר מחורבנת. הגברים בבורדו מתאספים סביבו ומתחילים להתנצל בפניו על הרצפה שהיא, כן־כן, הם מסכימים שהיא הרצפה הכי גרועה בעולם, אף כי פיבי רואה שהיא עשויה משיש איטלקי כלשהו.

"הנה זה," אומרת פולין. פולין גיבורה. "את ב'שנות העשרים העליזות'."

"כל חדר הוא עשור?" שואלת פיבי. בדמיונה היא רואה כל חדר כבעל תסרוקת משלו. מלחמה משלו. גאות כלכלית ומשברי בורסה משלו. הגדרה משלו לפמיניזם.

"אני מודה שאני לא באמת מכירה את שמות הנושאים של כל החדרים!" אומרת פולין. "אני חדשה. לי הם נראים די אקראיים. אבל זאת שאלה מצוינת."

היא פותחת את המגירה ומחפשת את המפתח הנכון.

"החדר שלך הוא סוויטת הפנטהאוז שלנו," היא אומרת. "היחידה עם נוף אמיתי לאוקיינוס."

ההכרזה נשמעת לפיבי כטקסט ששונן בעל פה, כאילו פולין לוחשת משהו לכל אורח על מנת לגרום לו להרגיש מיוחד. זה החדר היחיד שלנו עם שולחן כתיבה מבית משפחת ונדרבילט. זה החדר היחיד שלנו עם אספקה אינסופית של נייר טואלט.

"נהדר," אומרת פיבי.

"אז מה מביא אותך למלון קורנוול?"

אף כי ידעה שהשאלה תגיע, פיבי מופתעת ממנה. כשדמיינה את עצמה כאן, לא דמיינה שתצטרך לדבר עם מישהו. היא פשוט חלודה.

"זה המקום השמח שלי," פיבי פולטת. זאת לא האמת לאמיתה, אבל זה לא שקר.

"אה, אז התאכסנת אצלנו כבר בעבר?" שואלת פולין.

"לא," אומרת פיבי.

שנתיים קודם לכן פיבי ראתה מודעה למלון באיזה מגזין, מהסוג היחיד שנהגה לקרוא בזמן ההמתנה במרפאת הפוריות. היא התבוננה בתמונות של מיטת האפריון הוויקטוריאנית בחדר המשקיף לאוקיינוס וחשבה, מי באמת מתכנן חופשות בעקבות עלעול במגזינים של תיירות? היא חשה כעס כלפי האנשים הללו, אף כי לא באמת הכירה אנשים שעשו דברים כאלה. אך כעבור כמה ימים, כשהמטפלת שלה ביקשה ממנה לעצום עיניים ולתאר את המקום השמח שלה, היא ראתה את עצמה בדמיונה במיטת האפריון ההיא, כי המקום היחיד שבו יכלה לדמיין את עצמה מאושרת, היה מקום שמעולם לא היתה בו, מיטה שאף פעם לא ישנה בה.

"טוב, זה בהחלט מקום שמח," אומרת פולין.

פיבי נוטלת את המפתח. השיחה כבר התארכה מעל ומעבר מבחינתה. יותר מדי העמדת פנים של נורמליות, אלא שהיא לא משלמת שמונה מאות דולר בעבור השהייה כאן, רק כדי להעמיד פני נורמלית. את זה יכלה בקלות לעשות בבית. היא מרגישה שהיא מתחילה להתעייף, אבל לפולין יש עוד המון שאלות. האם תרצה להוסיף חבילת ספא? האם תרצה לקבוע תור לקוראת בקלפים שמקבלת במלון? האם תרצה כרית רגילה או כרית קוקוס?

"מה זאת כרית קוקוס?" שואלת פיבי.

"כרית," אומרת פולין, "עם קוקוס בפנים."

"הכרית טובה יותר ככה?" היא שואלת. "עם קוקוס בפנים?"

זאת שאלה שבעלה היה שואל. הרגל רע שלה, תוצר של עשר שנות נישואים — לדמיין תמיד מה בעלה היה אומר. גם כשהוא לא בסביבה. במיוחד כשהוא לא בסביבה. פיבי לא חשבה שתהיה אישה כזאת. אבל אם יש משהו שלמדה בשנים האחרונות, הרי זה שאף פעם אין לדעת לאיזה אדם תהפכי.

"הכריות הרבה יותר טובות ככה," אומרת פולין. "תאמיני לי. אנחנו כבר שולחים לך אחת לחדר."

פיבי ניגשת למעלית ומרגישה הקלה כשהדלתות מתחילות להיסגר. סוף־סוף, להימלט מאורחי החתונה. לעשות משהו, לשם שינוי. להחזיק במפתח למקום שאינו הבית שלה.

"חכו עם המעלית!" קורא קול אישה.

פיבי יודעת שזאת הכלה עוד לפני שהיא רואה אותה. היא צועקת כאילו יש לה זכות ראשונים על המעלית. אבל לאף אחד אין זכות מיוחדת על כלום. אפילו לא לכלה. פיבי לוחצת על הכפתור לסגירת הדלתות, אבל הכלה מחליקה יד ביניהן. הדלתות לא נסוגות מיד לאחור כפי שהן אמורות לעשות, אולי מפני שמלון קורנוול נבנה ב־1864. למלון ישן אין רחמים, אפילו לא כלפי הכלה.

"פאק!" צועקת הכלה.

"אוי, אלוהים!" אומרת פיבי. היא מושכת את הדלתות לפתיחה, ואז נועצת מבט לא מאמין בידה של הכלה. "את מדממת."

הכלה מציגה את החתך שעל פרקי אצבעותיה כמו ילדה, ולוקחת מפיבי את הטישו שהיא מציעה לה מבלי לומר תודה. פיבי לוחצת על הכפתור והדלתות נסגרות שוב. הנשים אינן אומרות דבר, בזמן שהכלה מדממת בנימוס אל תוך הטישו והמעלית מתחילה לעלות. פיבי שומעת את הכלה מתאמצת להסדיר את נשימתה, עוקבת אחר הטישו המתכהה בידה.

"אני ממש מצטערת," אומרת פיבי. "לא ידעתי שזה יקרה."

"אני בטוחה שזה יהיה בסדר," מתאמצת הכלה להגיד. היא מכחכחת בגרונה. "אז את מהמשפחה של גארי?"

"לא," אומרת פיבי.

"את מהמשפחה שלי?"

"את לא מכירה את המוזמנים מהמשפחה שלך?" שואלת פיבי. השאלה גורמת לפיבי לרצות לצחוק, וזאת תחושה משונה. זאת פעם ראשונה מזה חודשים שהיא רוצה לצחוק. אולי שנים אפילו. כי איך זה שהכלה לא מכירה את המשפחה שלה־עצמה? פיבי הכירה את כל המשפחה שלה. לא היתה לה ברירה. המשפחה היתה כה קטנה. רק פיבי ואביה, זעירה מספיק בשביל בקתת הדיג הישנה שלו.

"יש לי משפחה מאוד גדולה," אומרת הכלה, כאילו זאת בעיה גדולה.

"טוב, אני לא מהמשפחה שלך," מבהירה פיבי.

"אבל את חייבת להיות מאחת מהמשפחות שלנו."

"לא," אומרת פיבי. "אני לא מאף משפחה."

זאת היתה תובנה שוברת, שחלחלה בהדרגה אחרי הגירושים, והתחזקה עם כל חג שעבר, עד שהבוקר פיבי התעוררה לבית שקט כל כך, שהיא הבינה סופית מה המשמעות של היעדר משפחה. היא הבינה שזה תמיד יהיה כך — רק היא, במיטה, לבד. אפילו כבר בלי הקולות של הארי, החתול שלה, מיילל ליד הדלת.

"אבל כל מי שכאן אלה אורחי החתונה. וידאתי את זה." הכלה בוחנת במבט מבולבל את שקית המתנה שבידיה של פיבי. "זאת בטח איזו מין טעות."

הכלה אומרת את הדברים כאילו פיבי היא הסיוט הגדול ממנו חששה תמיד. פיבי היא שיבוש שמתרחש בשעה ששום דבר לא אמור להשתבש. כי כל דבר קטן שקשור בחתונה עלול להתפרש כאות — כמו הרוחות העזות שנשבו בפארק ביום החתונה שלה, שהפכו את הצלחות החד פעמיות והעלו צמרמורת בגבה של פיבי. היינו צריכים להשתמש בצלחות אמיתיות, חשבה, משהו עם משקל ונוכחות.

"אין שום טעות," אומרת פיבי.

זה המקום השמח של פיבי. המקום שפיבי בחרה בו מכל המקומות האפשריים. איך הכלה מעיזה לגרום לפיבי להרגיש שהיא לא אמורה להיות כאן?

"אבל אם את לא כאן בשביל החתונה, לְמָה את כן כאן?" שואלת הכלה בנימת קול הרבה יותר נמוכה, כאילו קולה האמיתי הופיע סוף־סוף. כי עכשיו, בחלל הפרטי הזה, עם אישה שאיננה אחת מאורחי החתונה, הכלה אינה צריכה להיות הכלה. היא יכולה לדבר איך שבא לה. וכך גם פיבי. פיבי אינה פקעת גבוהה או כרית צוואר. היא אף אחת, ועכשיו היא קולטת שהדבר היחיד הטוב בלהיות אף אחת הוא שהיא יכולה להגיד מה שבא לה, לעזאזל. אפילו לכלה.

"אני כאן כדי להתאבד," אומרת פיבי.

היא אומרת את המשפט ללא דרמה או רגש, כאילו זאת פשוט עובדה. כי זה מה שזה. היא ממתינה שהאמת הזאת תגרום לכלה הלם שיכה אותה בשתיקה מביכה, אבל הכלה רק נראית מבולבלת.

"אה, מה אמרת עכשיו?" שואלת הכלה.

"אמרתי שאני כאן כדי להתאבד," חוזרת ואומרת פיבי, הפעם ביתר תקיפות. נעים לה להגיד את זה בקול. אם אינה יכולה לומר זאת בקול, כנראה לא תוכל לעשות את זה. היא החליטה. היא הגיעה עד כאן. היא חשה הקלה כשהדלתות מתחילות להיפתח, אבל הכלה לוחצת על הכפתור לסגור אותן.

"לא," אומרת הכלה.

"לא?" שואלת פיבי.

"לא. את חד־משמעית לא יכולה להתאבד. זה שבוע החתונה שלי."

"החתונה שלך נמשכת שבוע?"

"טוב, כאילו, שישה ימים אם את רוצה להיות קטנונית."

"זאת... חתונה ארוכה."

החתונה של פיבי ארכה ערב אחד. היא השתדלה לא לעשות ממנה עניין גדול. ולמה? עכשיו נראה לה טיפשי שלא חגגה משהו טוב כשהיתה לה הזדמנות. אלא שפיבי ובעלה סיימו רק שנה קודם לכן לימודי תואר שני, והתרגלו לחיות על כספי מִלגה, לשתות יין זול מול נוף של עץ יפה. וחתונה היא כזה מפגן ראווה, חשבה פיבי. בכל פעם שבחרה פרחים, טעמה עוד עוגת חתונה או סיפרה לחבריה עד כמה היא מאושרת, נשטפה תחושה איומה שהיא מתרברבת.

"שבוע זה די הסטנדרט עכשיו," אומרת הכלה בנימה שגורמת לפיבי להרגיש זקנה. "ואנשים מגיעים הנה מרחוק."

אלא שלפיבי לא אכפת.

"זה השבוע החשוב ביותר בחיי," מתחננת הכלה.

"כנ"ל," אומרת פיבי.

פיבי לוחצת על הכפתור לפתיחת הדלתות, אבל הכלה שבה וסוגרת אותן, מה שמכעיס את פיבי, כמו שהיא מתרגזת רק כשהיא נתקעת בפקק בדרך לעבודה. נחשי הפנסים האחוריים תמיד גרמו לה לרצות לצעוק, אבל היא מעולם לא צעקה, אפילו לא בפרטיות המכונית שלה. מעולם לא היתה מהצרחניות. אף פעם לא היתה אישה שמציגה דרישות לעולם, לא ציפתה שהרחובות יתפנו רק מפני שהיא ממהרת. היא לא כמו הכלה, שעומדת ומקרינה לכל עבר פריווילֶגִיוּת, עטורה בסרט הכלה המנצנץ שלה כאילו היא הכלה היחידה אי פעם. מתחשק לפיבי לתלוש לה את הסרט, לשלוף את תמונת החתונה שלה־עצמה, ולהראות לכלה הזאת שגם היא היתה פעם כלה, וכלות יכולות להפוך לכל דבר. אפילו לפיבי.

אלא שאז הטישו ספוג הדם נופל לרצפה. הכלה מרימה אותו ומשחררת חצי יפחה, ונועצת בפיבי מבט כאילו כל חייה כבר נהרסו.

"בבקשה, אל תעשי את זה," מתחננת הכלה ופיבי שוב מרגישה כאילו היא מכירה אותה, כאילו בקשתה של הכלה נשלחת מדודנית אחת לשנייה.

"אהיה מאוד בשקט," מבטיחה פיבי. "כלומר, אולי אנגן קצת מוזיקת ג'ז קלה ברקע, אבל את לא תשמעי אותה."

"את צוחקת עלי? זאת מין בדיחה חולנית כזאת או משהו? זה איזה תרגיל שג'ים אמר לך לעשות?"

פיבי שולפת מהתיק שלה את הדיסקמן העתיק שלה ודיסק שנקרא "סַקְס לאוהבים", אחד הדברים הבודדים שהביאה מהבית. מהלילה הראשון של ירח הדבש שלהם בהרי האוֹזַרְק. זה היה מלון דרכים קטן בצדו של קניון, עם ג'קוזי בצורת לב שמילא את החדר בלחות. בעלה מצא את הדיסק בסטריאו. "סַקס לאוהבים" הוא קרא בקול, והם צחקו וצחקו. נו, אז תנגן אותו, מאהב, היא אמרה והם רקדו עד שהפשיטו זה את זה.

"אוי, אלוהים," אומרת הכלה. "את רצינית. את הולכת לעשות את זה כאן? בחדר שלך? מתי?"

"הערב," אומרת פיבי. "עם השקיעה."

היא מתכוונת לעשן סיגריה במרפסת. להזמין ארוחה משירות חדרים. לאכול ארוחה טובה אל מול הים. לאכול קינוח מושחת. להקשיב לדיסק. לבלוע את תכולת בקבוקון משככי הכאבים של החתול שלה, ולהירדם במיטת האפריון הענקית בזמן שהשמש תשקע. זה יהיה מהיר, יפה ולגמרי נטול דם, כי פיבי מסרבת לגרום לצוות לנקות כמו חברתה מִיָה, שנאלצה לנקות אחרי שבעלה טום חתך ורידים. זה פשוט אגואיסטי, אמר בעלה של פיבי כששמעו על כך, ופיבי הסכימה איתו, כי טום שרד. כי נראה לה חשוב שבעל ואישה יסכימו ביניהם על עניין כזה. אבל גם כי פיבי היא אישה מסודרת ונקייה, נגועה באמונה שלכל ספר יש את מקומו הקבוע על המדף, ושדם צריך להישאר בתוך הגוף, גם אחרי המוות, במיוחד אחרי המוות, ואיזה נורא זה היה למיה, שהיתה צריכה לרדת על הברכיים ולקרצף את הדם של בעלה מהרוֹבָּה שבין האריחים.

"לא יהיה שום לכלוך," מבטיחה פיבי.

"לא," אומרת הכלה בתקיפות. "חד־משמעית לא. זה לא יכול להיות אמיתי."

הפצע שלה הוא עיגול אדום שממשיך להתרחב. הכלה מביטה בו ואומרת, "איך את מסוגלת לעשות לי את זה?"

אבל, האם פיבי באמת עושה לה משהו בכלל? אם זאת לא תהיה פיבי, אז משהו אחר יקלקל הכול. ככה זה עם חתונות. ככה זה בחיים. תמיד יש משהו ואחריו עוד משהו. הגיע הזמן שהכלה תלמד.

"תאמיני או לא, אין לזה שום קשר אלייך," אומרת פיבי.

"ברור שכן!" אומרת הכלה. "זאת החתונה שלי! כל החיים אני מתכננת אותה!"

"אני תכננתי את זה כל חיי."

רק כשהיא אומרת את הדברים, פיבי מבינה שזו אכן האמת. לא שתמיד רצתה לסיים את חייה. אבל הרעיון תמיד היה שם, כפתור השמדה עצמית שפיבי אף פעם לא שכחה שהוא שם, גם ברגעיה המאושרים ביותר. ומאין הגיעה העצבות הזאת? האם אביה הוריש לה אותה, כמו שמורישים מחלת דם?

"בבקשה," אומרת הכלה. "בבקשה אל תעשי את זה כאן."

אבל היא חייבת. זה המקום היחיד שמרגיש נכון: מלון חמישה כוכבים במרחק אלף מייל מהבית, מלא בזרים עשירים שלא ייקחו ללב את מותה, ובצוות מיומן היטב, שרק יניד ראש מעל גופתה ויפנה אותה בשקט בבוקר, במעלית השירות.

אבל הנה ניצבת לידה הכלה, והיא כבר נסערת.

"בבקשה," חוזרת ואומרת הכלה, כמו ילדה, ועולה בדעתה של פיבי שזה בדיוק מה שהיא. בת עשרים ושש. אולי עשרים ושמונה? ילדה, כמו שהיא ובעלה היו ילדים כשהם התחתנו. הכלה עדיין אינה מבינה מה המשמעות להיות נשואה. לחלוק הכול. להיות שותפים לחשבון בנק אחד, להשתין בדלת פתוחה, בזמן שאת מספרת לבעלך סיפור על פינגווינים בגן החיות. ואז, יום אחד, להתעורר לגמרי לבד. להביט אחורה על כל חייך כאילו היו חלום ולחשוב, מה זה היה לעזאזל?

"מה עם הבעל שלך?" מנסה הכלה, משהבחינה בטבעת על אצבעה של פיבי. "הילדים שלך?"

פיבי סיימה להסביר את עצמה. היא מושיטה לה טישו אחרון.

"תראי בזה מתנת חתונה," אומרת פיבי. "אני מקווה ששניכם תהיו מאוד מאושרים."

הדלתות נפתחות. הקומה העליונה. פיבי סוף־סוף כאן. אבל זה כמובן לא באמת משנה היכן היא נמצאת. היא יכולה להיות בקומה העליונה מול האוקיינוס, או בחדר השינה הקטן בביתה. אין דבר כזה "מקום שמח". כי כששמחים, כל מקום הוא מקום שמח. וכשעצובים, כל מקום הוא מקום עצוב. כשהם יצאו לאותן חופשות איומות בהרי האוזרק, הם היו מאושרים וצחקו כמעט מכל דבר. והמגבות היו כאלה מחורבנות וקצרות, אבל זה היה בסדר, כי הן חשפו את רגלי הכדורגל של בעלה עד הירכיים. אתה מזעזע את אמות המוסר שלי, היא היתה אומרת.

"לילה!" שואגת פקעת גבוהה מקצה המסדרון.

אין דרך מילוט מאף אחת מהן. הכלה מיישרת את שמלתה, מכינה את עצמה להיות שוב הכלה, אבל אז היא מבחינה בכתם אדום על מכפלת שמלתה.

"זה דם?" היא שואלת את פיבי.

השמלה הרוסה. שתיהן יודעות את זה. הן שתי נשים שדיממו בתחתונים מרבית חייהן, והן יודעות שאין דרך לתקן את הנזק. ואולם הכלה שואפת שאיפה עמוקה כשפקעת גבוהה וכרית צוואר מתקרבות, ופורשת את זרועותיה לצדדים לברכן מחדש. פיבי תוהה עוד כמה פעמים הכלה תצטרך לעשות את זה הערב.

"אנחנו באותה קומה!" אומרת פקעת גבוהה, וכרית צוואר מסתכלת על החתך בידה של לילה אבל לא אומרת דבר. הן שושבינות טובות, מסרבות להצביע על דברים שמכערים את הכלה.

"באיזה חדר אתן?" שואלת לילה.

"בגְלוֹסֶסְטֶר," אומרת פקעת גבוהה. "ככה מבטאים את זה?"

"נדמה לי שצריך להגיד גְלוֹסְטֶר," אומרת כרית צוואר.

פיבי מתחילה לפסוע במורד המסדרון, מותירה את הכלה ברשת קורי חתונתה, רשת שטוותה לעצמה כילדה קטנה שחלמה על הרגע הזה.

האם פקעת גבוהה וכרית צוואר יזכרו אותה מחר בבוקר, אחרי שיוציאו את גופתה? האם יחשבו, האישה המתה הזאת היא אותה אחת שראינו איתך במעלית? או שהן יזכרו רק שראו את הכלה?

המסדרון נעשה אפל ככל שהיא מתקדמת, מואר במנורת נחושת עומדת אחת בלבד. פיבי חולפת על פני נישה ובה מכונת קרח, שמזכירה לה מלונות אחרים, נחותים ברמתם, מהסוג בהם התאכסנה בחייה הקודמים, כשנהגה לנסוע להשתתף בכנסים ולהרצות על עלילות נישואים במאה ה־19. יש גם מכונת חטיפים, אבל היא חבויה מאחורי קיר מעוטר בפיתוחים של עלי זהב, במעין הסכמה בשתיקה של אנשים עשירים. זה מלון איכותי. אם אתם רוצים לעשות משהו שעדיף שלא תעשו, אנא עשו זאת בפרטיות.

אחרי שהיא נכנסת לחדר, פיבי נועלת את הדלת. צליל הנעילה המתכתי, החד, גורם לה סיפוק. היא שוב לבדה. היא נשענת בגבה על הדלת, ועוד בטרם תתפעל מנוף האוקיינוס או מגדילי הזהב על המנורות, היא משפילה את מבטה וקולטת שהיא עדיין אוחזת בשקית המתנה. היא מוציאה את יין השוקולד הגרמני. בקבוק קטן של משהו שנקרא מֵי כל אדם. נר בעבודת יד שהכינה שושבינת הכבוד, תהיה מי שתהיה. חבילת עוגיות, הכי דומות שאפשר לעוגיות אוראו, בלי להיות אוראו. לעולם לא אוכל עוד עוגיית אוראו, חושבת פיבי. והדברים הקטנים האלה, הם מה שאינה מסוגלת לקבל. אף פעם לא לשתות שוב יין. אף פעם לא להרגיש שוב את מגע אצבעותיו של בעלה במורד עמוד השדרה שלה. הגוף שתמיד מתאווה להיות גוף.

היא פותחת את יין השוקולד הגרמני ולוגמת. הכלה צודקת. זה יותר טוב ממה שחושבים.