הכפר האיטלקי בין הכרמים

במשך דורות, משפחתה של בלה לוי ניהלה את חנות הספרים היחידה בכפר האיטלקי הקטן, מונטריני. בלה היהודיה גדלה בין החנות לבין הכרמים של משפחת גיונה, משפחתו הנוצרית של החבר הכי טוב שלה, ריקו. שני הילדים נולדו באותו יום למשפחות שגרו בשכנות, והיו בלתי נפרדים מאותו יום ואילך.

גם כשיאקופו, אביה האלמן של בלה עוזב את שכונת החקלאים ועובר לגור עם אשתו השנייה בגטו היהודי, בלה נשארת לצד ריקו. אבל כשהשניים מודיעים על רצונם להינשא – יאקופו מתנגד. החדשות המזעזעות מרחבי אירופה מגיעות אפילו עד מונטריני המבודד ופוערות סדק בין משפחת לוי למשפחת גיונה. יאקופו מבין שמשהו גדול ואפל מתרחש.

כשיתומים יהודים מגיעים אל הכפר, אנשי מונטריני ובלה בראשם, עומדים בפני החלטה בלתי אפשרית. החיילים הגרמנים מתקרבים. יהודי הכפר נסים על נפשם, אבל בלה לא מוכנה לעזוב. לא את הילדים, לא את אהוביה ולא את הכפר שלה. היא נשארת מאחור, להילחם.

הכפר האיטלקי בין הכרמים הוא ספר הביכורים של אמנדה ויינברג הבריטית. זהו סיפור בלתי נשכח על אומץ של אנשים רגילים בימים הבלתי רגילים והחשוכים ביותר של מלחמת העולם השנייה.

מונטריני 1921

הדממה העיקה כמו החום הכבד.

שעת הסיאסטה. עצי הזית שאיזנו עצמם על האדמה הצחיחה סוככו על גפנים שפופות. מעבר לנהר פרץ השמיימה תל טוּף זהוב. מבין התפרים של אבני הגיר נבט לו הכפר מונטריני: שוקק חיים, חסר תכנון — בליל של גגות וצריחי כנסיות.

השמש חדרה לחללים שבין הבתים, חורכת בדרכה כביסה שנתלתה על חבלים בכל רחוב וסמטה. שהייה ברחוב בלהט של אחר הצהריים נתפסה כקלות דעת, ואנשי הכפר נמלטו לבתיהם הקרירים ולמיטותיהם הנוחות.

למעט שניים.

הם המתינו בשתיקה באחד מהרחובות המרוצפים החוצים את הכפר. בלי לחוש באבק השוקע על בגדיו ישב יאקופו לוי על שרפרף עץ, גבו התחתון שעון על גדר אבן. החולצה והז'קט דבקו לגבו. יאקופו רופף את קשר עניבתו, הסיר את מגבעתו ונופף בה על פניו. בגב ידו ניגב מחרוזת של אגלי זיעה שנקוותה על מצחו. הוא שאף שאיפה עמוקה, כשעיניו נעוצות בתריסי ביתו השחורים, חבש את המגבעת לראשו ושלף מכיס פנימי במקטורנו ספר תפילות כרוך בעור. הוא עלעל בין הדפים כששפתיו נעות ללא קול, "אשא עיני. אשא עיני."

לידו, מתנועע על שרפרף קטן מכפי מידותיו, ישב שכנו אנג'לו גיוֹנה ובהה בבית שתריסיו אפורים. עור פניו היה מחוטט וצרוב מהשמש. שערו, בצבע ובמרקם של חול, היה מכוסה בקסקט מבד. סרבל כחול נקשר לגופו בחבל. אנג'לו היה חקלאי, קוֹנטדיני.

מידו השמאלית השתלשלה מחרוזת תפילה. מזכרת מאימו. יאקופו ידע שאנג'לו נשא אותה עליו מיום מותה, חבויה בכיסו, לבל איש יבחין במנהג הנשי. כעת מוללו אצבעותיו ללא בושה את החרוזים השחורים, הזעירים.

אנג'לו נענע ראשו והפטיר, "איזה גל חום, לא יזיק לי משהו לשתות." עיניו שוטטו ברחבי ויה מֶרביליוזה כמבקשות שדלת תיפתח ושכן יציע טעימת פסטה או לגימת אספרסו. יאקופו חייך והשיב את מבטו אל הסידור. הרחובות עמדו בשתיקתם, למעט טפיפת כפותיו של כלב על דרך סן ג'אני.

גרם מדרגות מתפתל הוביל אל הבתים שנבנו הרחק מהרחוב. בין הדלת השחורה לאפורה השתרעה מרפסת, כגשר בין שתי יבשות, מחברת ביניהן. פרחי גרניום בעציצי חרס כיסו את המרצפות הסדוקות, וחמניות השתרגו על מעקה הברזל התומך במדרגות.

מאחורי הדלת האפורה חיו אנג'לו גיונה ואשתו, סנטינה. מאחורי הדלת השחורה חי הזוג לוי. אנג'לו ויאקופו הזיזו את השרפרפים לצל הקריר שסיפק הרחוב הצר, כדי לחמוק מאימת החום. שם המתינו בזמן שהשעות התמזגו בדומיית אחר הצהריים.

צעקה הפרה את השלווה. יאקופו הרים מבטו אל התריסים השחורים בחדר השינה של אשתו: סגורים ומסוגרים. אנג'לו הצטלב והציץ בתריסי ביתו. ביניהם הופיעה יד קמוטה, זרויה כתמי זִקנה חומים, והסיטה אותם. התריס נפתח בחבטה ובחלון הופיע שיער פרוע, דבוק למצחו של פרצוף אדום — קלרה טודי, מיילדת הכפר. "אנג'לו, אוּן מסקיאו. ויֵיני." הקול והפנים התפוגגו בחשכת החדר.

הגברים נפנו זה אל זה. עיניהם נפגשו. אנג'לו הסיר את הקסקט וניגב את הזיעה שהצטברה על רקותיו. מחרוזת התפילה נשמטה מידו ומפל חרוזים ניתז במורד רחוב האבן, כשהשמש נשקפת מהם בגלים של אור ססגוני. הוא הרים את צלב הכסף הקטן ונשק לו. "תודה, מריה הבתולה, אם האלוהים."

יאקופו סגר את הסידור וטמן אותו בכיס החליפה. "נו נו, שלך ראשון, אם כן," המהם כמתוך התפילה.

"בן? הבן שלי? וכל כך מהר!" מניפה של קמטים נחרשה בזוויות עיניו של אנג'לו. הוא ניסה לקום, אבל צנח בחזרה על מושבו. "הרגליים רועדות לי. אני לא מצליח לעמוד."

"וייני, אעזור לך." יאקופו הניח יד אחת מתחת למרפקו של אנג'לו, ובשנייה תמך בגבו. הוא קירב שפתיו לאוזנו של שכנו, לחש "אוְוגוּרי" והוליך אותו במעלה המדרגות התלולות, סביב העציצים ומבעד לדלת האפורה, לתוך המטבח. רצפת המטבח היתה זרועה קמח, ובמרכז השולחן נחה קערה על צדה; מרכיבי הקרוסטטה שהכינה סנטינה החליקו את שוליה.

השניים חלפו דרך חדר המגורים וטיפסו במדרגות לקומה העליונה. בפתח חדר השינה של אנג'לו וסנטינה חיכתה קלרה טודי, צרור מיילל מעורסל בזרועותיה השמנמנות. היא בירכה אותם בפנים מכוסות כתמי סומק.

"אווגורי אנג'לינו. אתה אבא. תגיד שלום לבן שלך." קלרה העבירה את התינוק לידיו והוסיפה בתערובת של גאווה ונחת, "ולחשוב שיילדתי את שניכם, והיום את הילדים שלכם!"

"וסנטינה? מה שלומה?"

"בניסימו. היא חזקה, האישה הזאת שלך. עכשיו כנס אליה, וָיי." היא נפנתה אל יאקופו בחיוך, טפחה על זרועו ואמרה, "זמנך קרב, יאקופו לוי. בלה שלך בטח שכנעה את התינוק לחכות עד שאסיים בנחת. זאתי יודעת מה טוב לה. הוא עוד מעט יוצא, אל תדאג."

הגברים הציצו בשמיכה המכורבלת בזרועותיו של אנג'לו. עיניים שחורות כפחם השיבו להם מבט. אנג'לו התקשה לדבר, לשונו כמו כרעה תחת נטל המילים.

"אנריקו," לחש לבסוף. "אנריקו... כי היום התעשרו חיי."

השמש הנמיכה בשמים, והעננים בהקו בזוהר כתום. בוויה מרביליוזה תססה המולת בין הערביים; נשים צוהלות נכנסו ויצאו מביתו של אנג'לו, נושאות ברכה לרך הנולד ומגשי קרוסטיני ומינֶסטְרה בעבור אמו. גברים השיקו כוסות קיאנטי. פינו פטרי הנפח, לופת בידו האחת פרסת חמור, נד בראשו אל יאקופו מעבר לרחוב.

"תיכף התור של בלה, יאקופו, אתה תראה." פינו חלץ פרסה ישנה והחליף אותה במתכת חדשה ומבריקה.

"נקווה שיגיע בקרוב." המענה בקע בקושי מבעד למהומה. יאקופו ניסה לחייך. ניחוחות של שקדי עגל ובשר צלי נמהלו בברזל מותך ושתן חתולים.

עיניו שבו לסידור, מדלגות ממזמור אחד למשנהו. לבו המשיך להלום בחזהו ושרירי גרונו התכווצו. לו רק יכלה התפילה לפוגג את חרדת הציפייה. יאקופו הסיר את המשקפיים העגולים מגשר חוטמו והסתכל סביב. אווירה חגיגית רחשה ברחובות הפרטה, השכונה בצדו המערבי של הכפר, שהשקיעות צבעו את שמיה. בנייני פאר גבלו בצריפים דלים; פסלים תפוחי לחיים של המדונה נשקו לבתים שבמשקופיהם קבועות מזוזות.

תערובת של מעמד ועושר.

ודת.

הבשורה בדבר ההיריון הכפול פשטה במונטריני מהר יותר מאש בכרמים. תושבי הכפר כולם ידעו כי התינוקות גיונה־לוי צפויים להיוולד באותו חודש. הכפריים משני צדדיו של המתרס הדתי היו משוכנעים שאלוהים ברוב חסדו בירך את המשפחות
בו־זמנית. ואין ספק שזה מגיע למשפחת לוי, שמע אותם מתלחששים, אחרי שיאקופו איבד את שני אחיו הבוגרים במלחמה הגדולה. אבל שהמועד המיוחל יפקוד את סנטינה ואת בלה בו ביום — היתה זו התערבות אלוהית גדולה משיכול היה הכפר להכיל. החדשות נפוצו לא רק מבין חרכי התריסים במונטריני, אלא אף הרחיקו להרים וגלשו מתחת לכל מפתן בכפרים מונטורֶה ופבורֶה. קונטדיני, אנשי עסקים, ילדים ועקרות בית חיכו בנשימה עצורה ללידת היורש לבית לוי.

וחיכו, בתוך הכאוס שהיה שעת הדמדומים.

השמש החליקה אל מאחורי הגבעות והכתימה את השמים בוורוד. אנג'לו הצטרף ליאקופו על המרפסת. מבטם נתלה בתריסים השחורים; מוגפים עדיין. סביבם, קבוצת נשים שלמותניהן חגורים סינרים, טאטאה את המדרכות. סניורה פטרי, אשת הנפח, הורידה את הכביסה הפרושה לאורך ויה מרביליוזה, כשהיא מחליקה בידיים בלות את הבדים, ומקפלת אותם לערימות סדורות. גברים ששרווליהם מופשלים עד למרפקים התרווחו על ספסלי ברזל, וקראו את עיתון הערב. תימרות של עשן סיגריות הסתלסלו מעל למגבעות הדורות ולקסקטים עשויים צמר. ברחוב עוד שיחקו ילדים: חלקם נקבצו בחבורות, מציירים עיגולי גיר על המדרכות, ואחרים מילאו דליי מים ממזרקות האבן שבשני קצותיו של ויה מרביליוזה.

מחזור התפילות נח סגור בחיקו של יאקופו. אצבעותיו סובבו לכאן ולכאן את טבעת הנישואים מזהב שענד על קמיצת יד שמאל. לשווא ניסה להשתיק את זמזום המחשבות הטורדני בתפילותיו. הוא תהה אם בנו יתברך, כמוהו, בעיני הדיו
החודרות ובלסת המוצקה של בני לוי. האם אנריקו ובנו ינחילו את החברות האמיצה לדור השכנים הבא, כפי שעשו הוא ואנג'לו, ואבותיהם לפניהם? מקץ שישה דורות של זכרים, לא היה ספק בלבו שבלה תלד בן. אך האם יאהב אותו כשם שאהב את בלה שלו, רעייתו היפה? השאלה ערערה את שלוותו, ולכן דחק אותה ממחשבותיו.

הדלת השחורה נפתחה. אביו, קוזימו לוי, יצא למרפסת. לעיניו הרכיב את אותם משקפיים עגולים והיה לו אותו אף ארוך וישר ואותן עצמות לחיים מפוסלות, שהיו סימני ההיכר של משפחת לוי. שערו, לעומת זאת, החל להלבין, ושיבה ניקדה את זקנקנו. מפרקי אצבעותיו היו נפוחים מדלקת מפרקים, וכשדיבר, התנשף בכבדות אל אוויר הלילה.

"עוד מעט־קט, פיליו מיו." קוזימו כרך זרוע כמושה סביב כתפי בנו, ונד בראשו לעבר קצה הרחוב. "נראה שיש לך אורחים."

יאקופו צמצם עיניו והביט למרחק. בירידה מרובע הגטו אל ויה מרביליוזה הוביל רבי כהן תהלוכת מאמינים, כיפות על ראשיהם וסידורים בידיהם.

"יאקופו!" צעק הרבי בהתקרבו. "חשבנו שלא יזיקו עוד כמה נשמות הערב. נתפלל איתך מעריב פה ברחוב."

יאקופו נאנח. כהן היה רב הקהילה מאז שזכר. זקנו דמה לקצף ביצים לבן, ועיניו החייכניות כמו לא עייפו כלל בחלוף השנים. ממש כמוהן, לא נלאו גם ניסיונותיו האגביים לצרף את יאקופו למניין. אף על פי כן, באותו לילה הוצף יאקופו תחושת הקלה למראה הרב ואנשיו.

הקבוצה עצרה לרגלי מדרגות האבן העולות למרפסת. המתפללים פנו מזרחה לתפילת הערבית, כשהם עוטפים ראשיהם בטליתות. בראש מורכן התנודדו קדימה ואחורה, ותפילות בעברית המריאו מעל הגגות והתמזגו בצלצול פעמוני כנסיות ובקריאות החיזור של הצרצרים.

השעות הזדחלו לקראת חצות. זרם התומכים הידלדל; יאקופו ואנג'לו נותרו לבדם ברחוב השומם. צעקות בקעו מבעד לתריסים השחורים ופילחו את שמי הלילה. יאקופו הרים את עיניו אל מונטה אמיאָטה השרוי בעלטה, ולאט את מזמור קכ"א מספר תהילים:

"אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי

עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ"

אולם זעקותיה של בלה הדהדו בפראות אין־קץ. יאקופו אטם אוזניו בידיו.

"אני רואה אותה מנופפת לי לשלום," אמר.

"אל תדבר שטויות!" ידו של אנג'לו גיששה בכיסו אחר מחרוזת התפילה, אבל החרוזים רבצו בסדקים שמתחת לרגליו. הוא הצטלב והביט בחדר המוגף. "אתה פשוט מותש, אז אתה מדמיין דברים."

"בלה." יאקופו הצביע אל ההרים, כהים ומצמררים בדומיית הליל. "זו בלה. אתה לא רואה אותה? שם."

"תירגע, דוטור מצולה כאן. וגם דוטור וֵטרוּלי הזקן. הם יטפלו בה, יהיה בסדר."

"אבל אתה לא רואה אותה?" יאקופו משך בשרוולו של אנג'לו והצביע אל העלטה שמעבר לשני הבתים, למקום שבו השתרע, עטוף בחשיכה, העמק המלא קברים אטרוסקיים.

"תראה, אנג'לו, באור הירח. היא שולחת לי נשיקות."

"לא, יאקופו, אתה שומע את הצעקות. ככה זה בלידה. תקשיב." אנג'לו חתם את שפתיו באצבעו.

"היא הולכת, אנג'לו. אני יודע. אני מרגיש את זה." יאקופו טפח על לבו. הוא הצביע אל המרחק. "אֵקולה. הנה היא," אמר, קפץ מהשרפרף שהוטח בקיר וחצה את המרפסת במרוצה. הוא קרע את דלת הבית וחצה את המטבח, שעל מדפיו נחו בסדר מופתי צנצנות קמח ואורז, נקיות ומצוחצחות. המרצפות הבהיקו מניקיון והכיסאות נערכו בקפידה סביב שולחן מעץ אלון. יאקופו דהר במעלה המדרגות והלם בדלת הנעולה.

"תנו לי להיכנס."

"אי אפשר להיכנס, יאקופו. הרופאים פה." קרקוש מתכתי נשמע, וקלרה טודי התייצבה מולו, פניה כהות כצפחה וגבותיה מלוכדות לאחת.

"אבל אני חייב." יאקופו הדף את קלרה אל הדלת הפתוחה ונאבק לעבור על פניה. ידה הדשנה משכה בשערו, בזרועו, במקטורנו. הוא נחלץ ממנה.

הצעקות נמוגו במהירות, כמו ערפילי השחר.

מזרועותיו של דוֹטוֹר מצולה עלה קול פעייה, כמו של טלה, הרהר יאקופו. עיניו ננעצו במיטה. בלה היתה מוטלת על הסדינים, בכותנת קרועה ומוכתמת בדם; מחלפות אדמוניות כעלי שלכת נפלו סביב הפנים החיוורות, עם הגבות המקושתות והשפתיים הוורודות הרכות. גופה שכב דומם, רגליה שטופות דם. בלה היפה, הביישנית, בעיניים ירוקות בורקות ובשיער גולש כמו מפל הפיורינה בשקיעה. בלה שלו, שלפני פחות משנה נשבעה ללדת את ילדיו ולאהוב אותו לנצח.

יאקופו צנח על ברכיו, זרועותיו שלוחות אל גופת אשתו.

הוא פתח את פיו כדי לצעוק, אבל שום קול לא יצא.

בעשרים ואחד ביוני 1921 הפך יאקופו לאלמן. ולאב.

הבוקר החדש הפציע ככל הבקרים. פסי ארגמן פיזזו על הגגות והכפר הקיץ משנתו. ניחוח קפה מתבשל רפרף על נחירי המאחרים לקום. בשעה שקרני השמש ריצדו על חלון הוויטראז' של בית הכנסת בית ישראל, החיים החלו שוב.

מלבד חייו של יאקופו.

הוא ישב בכיסא הנדנדה בטרקלין שממנו נשקפו עליהם הכסופים של עצי הזית. דומה שדבר לא השתנה: הדרדרים הכחולים שליקט עם בלה שלשום בדרך סן ג'אני ניצבו באגרטל; עשרות מטרים של ספרים שריפדו את המדפים על כל הקירות של חדר ההסבה; תקתוק השעון על כרכוב האח. אתמול מילאה אותו אהבה. כעת נותר ממנה רק אוויר.

יבבות כעוסות הכו בחדר השקט. יאקופו נרתע, אך גופו נשאר נטוע בכיסא. דלת הכניסה נטרקה. כיסא שנדחף הצידה חרק על רצפת המטבח, ופסיעות כבדות רקעו על אריחי האבן. אנג'לו הופיע לפניו; סהרונים כהים תוחמים את עיניו ושער הקש שלו סתור. חריצים עמוקים נחרשו על עורו המחוטט.

"הבאתי לך קפה וכמה קורנֶטי." אנג'לו נגע בזרועו והסיר את העטיפה מעל המאפים, החמימים עדיין מחום התנור. "הם מסניור קרלו. הוא שמע את החדשות הבוקר במאפייה."

יאקופו הידק שפתיו לקו דק. אצבעותיו ליטפו תמונה של בלה מיום החתונה. היללות הזועמות גברו והתחזקו.

"יאקופו!" מבטו של אנג'לו נורה מפינה לפינה, עד שנחת על סל נצרים שניצב תחת מדף ספרים. "התינוקת שלך בוכה. אתה לא שומע?"

אנג'לו כרע מול הסל, רכן לתוכו, הושיט את זרועותיו החסונות ואסף אליהן את העוללה. "למה דוטור מצולה לא שלח מינקת?"

עיניו של יאקופו היו ממוקדות בשטח שמעבר לעמק, היכן שקברי האטרוסקים נצצו באור הבוקר. הוא לא הצליח לדבר או לחשוב. הכול בתוכו היה רדום, קהוי.

אנג'לו טלטל את ראשו והניף את הפעוטה המצווחת אל כתפו. הוא ליטף אותה בידיים גדולות כעלי גפן, מוכתמות בכתמים סגולים. הוא פנה למטבח. צליל של מים הניתזים על חרסינה התערבל ביבבותיה של הילדה.

אנג'לו שב ונגלה לעיני יאקופו. ביד מוכתמת מענבים ייצב את התינוקת על שכמו, ובשנייה החזיק קנקן. כשעיניו ממצמצות בזעם, אנג'לו עצר לרגע, ואז שפך על יאקופו את המים.

יאקופו זינק מהכיסא.

יבבות שלובות מילאו את החדר; אב ובתו.

צעדים חרקו על המדרגות. קוזימו השתוחח בכניסה לחדר ושפשף את עיניו. שערו נעשה אפור יותר במהלך הלילה, ועורו הידלדל סביב הסנטר.

"מה עשיתם?" עיניו הפצועות, הטרוטות של קוזימו עברו מיאקופו אל אנג'לו, ופיו נפער בתדהמה. בצעד כושל ניגש אל בנו, שניער מים מבגדיו ומתלתליו כמו כלבי הכפר אחרי טבילה בנהר הפיקולינה. אצבעותיו לפתו עדיין את תמונתה הממוסגרת של בלה. קוזימו הניח את ידיו על כתפיו של יאקופו והסיט את התלתלים הרטובים ממצחו.

"מי דיספיאָצֵ'ה, ציו." אנג'לו החווה לעבר הרצפה. "היא בכתה ובכתה, ואף אחד לא שמע אותה. סלח לי, יאקופו, לא ידעתי מה לעשות."

"אינני יודע מה לעשות." יאקופו דיבר סוף־סוף, מילים חלולות ועמומות מייאוש. ביד רועדת הצביע על כתפו של אנג'לו. "איתה."

"היא באה איתי." אנג'לו ליטף את גבה של התינוקת. "נמצא לה מינקת כאן או בפבורה. בינתיים סנטינה תאכיל את שניהם."

קוזימו נעמד בדרכו, חזהו עולה ויורד בתוך גופו הקטן, כנאבק לרסן את רגשותיו.

"אתה לוקח אותה מאיתנו, אנג'לינו?" שאל.

"לזמן קצר. זה הכול."

"קח אותה. אינני מסוגל להביט בה," לחש יאקופו. ידו חיככה את הזיפים השחורים שניקדו את סנטרו. הוא תאר לעצמו שמאחורי הזגוגיות העגולות, עיניו נראות ודאי ריקות, מתות, כמו עיניה של בלה.

אנג'לו אחז בתינוקת ביד אחת, ובשנייה הצטלב. הוא נעץ ביאקופו מבט ארוך ובוחן, ואז הסתובב. הוא חצה את המטבח, יצא למרפסת, וחזר אל הבית שבו החיים ניצחו.

למעלה, בחדר השינה שחלק אנג'לו עם סנטינה, בדיוק הפציעו קרני השחר מבין חרכי התריסים, ומילאו את החדר בטלאים מלבניים של ורוד. אנג'לו עצר בפתח. סנטינה היתה שרועה במיטה, נתמכת בכרית, שערה הכהה גולש בחופשיות סביב צווארה הבהיר. בימים כתיקונם היה שערה צרור במטפחת אפילו כשישנה. פניה, שהשמש והעבודה בשדות צבעו לאדום־סלק, נראו מוכתמות ומיובלות, ותחת עיניה ניכרו צלליות סגולות. בדומה לאימו, היא היתה אישה כבדת גוף, בעלת עפעפיים כבדים וחזה שופע. ועם זאת, כשחייכה, צצו בלחייה גומות חן כמוסות.

עתה היו עיניה עצומות, וריסים ארוכים הברישו את עצמות לחייה. עורה קרן בנוגה ורדרד. כמה יפה נראתה, חשב לעצמו. משהו בלבו הנץ כלפי האישה הזו, שנשא בלי לחשוב יותר מדי. אביו סבר שתתאים לו, ובתום תקופת חיזור קצרצרה התאחדו השניים תחת מבטו החודר של פדרה ג'קומו, בקתדרלה של הכפר.

החדר נמלא גרגורים רכים. סנטינה פקחה עיניים והביטה בו. אנריקו שכב בחיקה, ולפת את אגודלה באצבעות בשרניות.

"שניכם נראים כל כך שלווים," חייך.

כאילו בקריאת תיגר על השקט, התינוקת המצונפת בזרועותיו בשמיכה צהובה, החלה לצווח. יללות גרוניות ומוכות יגון פעמו בחלל. אנג'לו הצמיד אותה לכתפו ושפשף את גבה בתנועות רחבות וקצובות.

"סליחה, סנטינה, אבל יש עוד פה להאכיל," התנצל, והניח את התינוקת — שעיניה בורקות בירוק ועורה עדין ככנפי פרפר — בזרועות סנטינה, ליד בנו.

סנטינה נשאה אליו מבט. לחייה שובצה יהלומי דמעות. "הם יהיו פְרָטֵלי די לאטה, אחים לחלב." סנטינה הצטלבה בידיים גסות ומחוספסות, והוסיפה ביפחה, "בלה המסכנה, יאקופו המסכן."

אנג'לו הביט בתינוקת התרה אחר הפטמה, בעודה מכה באוויר ברגליים זעירות ובאגרופים קמוצים.

"יש לה עיניים של מלאך."

"וריאות של שטן." סנטינה הנחתה את פי הקטנה אל שדהּ. "היא הולכת להיות שובבה גדולה, זאתי." אנג'לו הנהן.

מותה של בלה אחת היה ללידתה של אחרת.