הפשרה של לונג איילנד

למשפחת פלטשר תמיד היה כסף. הרבה-הרבה כסף. ונכון שהכסף הזה הביא עליהם את הצרה הגדולה של 1980, אבל הוא גם זה שפתר אותה בסופו של דבר. הפלטשרים המשיכו מיד הלאה, חזרו לשגרת חייהם הנוחה כאילו כלום לא קרה. ובמשך זמן רב היה נדמה שזה עובד. עד עכשיו.

עכשיו, 40 שנה אחרי, מתברר שהשבוע הנורא ההוא לא נשכח. להיפך. ששת הימים בהם אף אחד לא ידע איפה קארל פלטשר נמצא ומה עלה בגורלו, השפיעו עמוקות על כל אחד מבני המשפחה. עיצבו את חייהם, אפילו. והשלכותיהם ההרסניות עוד הולכות ומתגלות, ומעצבות את חייהם בדרכים שאי אפשר היה לחזות. כל אחד משלושת ילדי משפחת פלטשר מתוסבך בדרכו, אבל לפחות היה להם הרבה-הרבה כסף. עד עכשיו.

עכשיו מתברר שהכסף נגמר. לגמרי.

בכתיבה וירטואוזית, חדה ומשובצת הומור משובח, חושפת טאפי ברודסר־אקנר את נימי חייה של משפחה יהודית אמריקאית אמידה אחת, לדורותיה. ספר הביכורים של ברודסר־אקנר, פליישמן בצרות, היה רב מכר ענק ברחבי העולם ועובד לתוכנית טלוויזיה מצליחה (ראה אור בהוצאת תכלת בתרגומה של טל ארצי).

דיבוק בגלגלים

רוצים לשמוע סיפור עם סוף איום ונורא?

ביום רביעי, 12 במרץ 1980, קארל פלטשר, אחד האנשים העשירים ביותר בפרוור של לונג איילנד שבו גדלנו, נחטף מהחניה של ביתו כשיצא לעבודה.

זה היה בוקר חסר ייחוד. קארל התעורר והתקלח והתלבש וירד למטה להיפרד בנשיקה מאשתו, רות, כמו תמיד. רות כבר הגישה לשני בניהם, נייתן וברנרד, קעריות של דגני קלוגס, וקארל ליטף את ראשיהם ויצא מהמטבח ופסע מהבית החוצה אל אור השמש הבהיר. מזג האוויר היה עדיין פשוט יחסית באותם ימים, והאביב הציץ מבעד לשלג הדייסתי שירד בסערת חורף מאוחרת מאוד ועכשיו לא הזדרז להימֵס. האור שחזר מהשלג סנוור קצת את קארל, הראייה שלו עדיין הייתה זרועה נקודות כהות כשהכניס את המפתח לדלת הקדילק פליטווד ברוהם שרכש בשנה הקודמת.

מוחו עוד לא הספיק לקלוט קול צעדים של אדם אחר בשלג הנמס כאשר גבר זינק מאחור, קפץ על גבו של קארל וכיסה את ראשו בתנועה אחת של רקדן בלט, והשחיר בבת אחת את עולמו. בתוך כיסוי הראש נשמעו הקולות המוגברים של גניחותיו של קארל ושל נשימתו שהואצה בבת אחת. עוד מישהו — היו שם שני גברים — הוציא את המפתח מהמנעול והתיישב בנוחות בכיסא הנהג בשעה שהראשון נאבק עם קארל. קארל, יצוין, היה איש גבוה. השניים היו ככל הנראה נמוכים ורזים ממנו בהרבה. רק משום שהיה המום מהתקיפה הפתאומית הצליחו לדחוס את קארל למרגלות המושב של מכוניתו.

הקדילק יצאה לדרכה, לאורך כביש הגישה החצי מעגלי והלאה מהבית הענק בסגנון טיודור שעמד בדרך סנט ג'יימס על שפת המים, ובו גרה משפחת פלטשר. המכונית חצתה את העיירה מידל רוֹק, פנתה ימינה אל דרך אושן ויסטה, חלפה ליד הבתים, העצומים גם הם, של שכניהם של משפחת פלטשר, אחר כך על הגשר, אחר כך שייטה לה וחלפה כעבור כשלושה קילומטר ליד האחוזה בת שישים וחמישה הדונם שבה גדל קארל ושבה ישבה אמו באותו רגע ממש ליד מכתבה בסגנון המלכה אן וכתבה המחאות לחברת החשמל ולבית הכנסת. אחר כך עברה המכונית את הספרייה, את האטליז, את חנות הסקי והסקטים של דוּפּלו, שבה קנתה לו אמו סקטים כשהיה ילד ושבה קארל עצמו קנה לאחרונה מחבט טניס ראשון לבנו הבכור; את הפנייה לבית הכנסת שבו עשו לקארל בר־מצווה; את אולם האירועים שבו התחתן; את שני הרחובות שבהם היו דחוסים כל מוסכי הרכב; ופנתה ימינה לכביש האגרה שוֹר וליציאה ממידל רוק, שעד לאותו רגע הייתה מפורסמת בעיקר כזירת ההתרחשות של רומן ידוע משנות העשרים של המאה העשרים (וכמקום מגוריו של מחבר הרומן), ואחר כך כעיירה הראשונה בארצות הברית ששיעור היהודים בה הגיע לחמישים אחוז.

החוטפים נסעו כשעה עד שעצרו, משכו את קארל ממרגלות המושב וגררו אותו במעלה כמה מדרגות לתוך חלל גדול וריק (הדהוד הצעדים הבהיר לקארל שהחלל גדול וריק) ואז גררו אותו במורד שני גרמי מדרגות שלפי התחושה היו כנראה עשויות פלדה מחוררת כמו המדרגות במפעל של קארל, איגוד פתרונות אריזה בע"מ. מהמדרגות דחפו אותו לתוך חלל קטן ששיער שהוא ארון. החושך החשיך עד למקסימום. את הקדילק לא מצאו לעולם.

עד סביבות שלוש אחר הצהריים איש לא חשד שקארל נעדר. שעה קודם הסתכלה רות בשעון וראתה שצריך כבר לקחת את נייתן מבית הספר. היא הייתה בתחילת ההיריון השלישי ובחילת הבוקר שלה לא עברה עד אחר הצהריים והיא חששה שבעצם לא הייתה זאת בחילת בוקר אלא וירוס ששלח אותה לספה באותו בוקר וגרם לה להישאר שם למשך רוב אחר הצהריים ולהניח לברנרד, שהיה בן ארבע, לראות שלושה שידורים חוזרים של "האי של גיליגן" בזה אחר זה. היא שקלה להתקשר לחברתה לינדה מסינג'ר ולבקש ממנה שתאסוף את נייתן, אבל היא כבר ביקשה ממנה לקחת אותו בבוקר יחד עם בן השש שלה, ג'ארד. לינדה עדיין לא ידעה שרות בהיריון, ולכן רות לא רצתה לבקש — הקפצה לשני הכיוונים הייתה מסגירה את רות ואת מצבה, ורות לא רצתה שאף אחד ידע בשלב מוקדם זה, אפילו לא לינדה מסינג'ר, שרות לא תמיד הייתה משוכנעת שהיא לגמרי בעדה. במקום זאת התקשרה לחמותה, פיליס. פיליס הייתה אלמנה עם נהג צמוד וגרה בהמשך הרחוב, אישה גמישה ונמרצת בת חמישים וחמש או חמישים (היא השמידה כל תיעוד להולדתה בגיל שלושים ושש או שלושים ואחת — אף אחד לא ידע בוודאות.)

בזמן שחיכתה לנייתן טלפנה רות למפעל לבקש מקארל שיקנה ביצים וספגטי בדרך הביתה. המזכירה של קארל, האנה זולינסקי, ענתה לטלפון והשמיעה קולות של התמהמהות ואז של בלבול ולבסוף אמרה לרות שקארל כלל לא הגיע למשרד באותו יום. האנה הניחה עד אותו רגע שהוא לקח לעצמו יום חופש. היא דווקא התפלאה, סיפרה לרות, כי הייתה הזמנה מחברת אלברטסון שהיה צורך להכין, וקארל הביע דאגה יום קודם שמחלקת השרטוט מתעכבת. זה היה עלול לגרום למפעל לפיגור של ימים או שבועות. האנה לא התקשרה אליו הביתה מכיוון, כך הסבירה לרות, שלא היה צורך; מחלקת השרטוט עמדה לבסוף בזמנים והכול מתנהל עכשיו כשורה עם ההזמנה של אלברטסון. (למעשה, האנה דאגה בסתר שמא קארל כן הודיע לה שהוא לוקח יום חופש והיא שכחה, מה שיכעיס אותו. האנה התארסה לאחרונה לבחור ממחלקת ההנדסה של המפעל וכבר ננזפה על ידי קארל כמה פעמים בשבועיים האחרונים על פיזור דעת. קארל, ידעה האנה, מתגאה בגישת הניהול שאימץ לעצמו: להיות כל הזמן "עם אצבע על הדופק", מה שאומר בעיקר לצאת מתוך הנחת היסוד שכולם כל הזמן גונבים ממנו — לפעמים כסף, אבל בעיקר זמן. את הלקח הזה הנחיל לו אבא שלו, שהקים את המפעל ושניהל אותו עד יומו האחרון, וזאת הייתה הסיבה שקארל מיעט מאוד לקחת ימי חופשה, שלא לדבר על חופש ספונטני, וגם הסיבה שהאנה אמרה לשוטרים בהמשך שלדעתה היא הייתה זוכרת אילו קארל הודיע לה שלא יגיע.)

השיחה הסתיימה ורות נשארה עומדת, אצבעה מונחת על שפתיה. היא עמדה כך רגע ארוך, והטלפון נדם, ואז נשמע צליל חיוג, ואז הטרטור הדוחה והצורם של טלפון משנות השמונים שהושאר פתוח. חמותה נכנסה למטבח והביטה מרוּת אל הטלפון ובחזרה אל רות.

"מה יש לך?" שאלה פיליס.

תוך עשרים דקות הגיעה המשטרה המקומית. תוך שעה הגיעה אמא של רות, ליפּשֶה. תוך עשרים וארבע שעות התמקמו סוכני האף־בי־איי בבית של קארל ורות: חמישה סוכנים במשרה מלאה (שלשניים מהם קראו ג'ון), מתוכם אישה אחת (לזלי), סביב השעון, ישנים בחדרי האורחים ובחדרי הילדים ובסלון. שלושה שוטרים ממשטרת מידל רוק הוצבו בבית, אבל הם כמעט לא הביאו שום תועלת. בזכות עושרה ומיקומה הרחוק יחסית מכל מה שמזכיר שכונה של מעמד הפועלים, הייתה מידל רוק בשנות השמונים מקום בטוח ברמה על־טבעית, ולמשטרה לא היה כל ניסיון בהתמודדות עם תופעה משונה, ותיאורטית אלימה, כמו היעדרות פתאומית של אדם.

רות הראתה לסוכני האף־בי־איי תמונות עדכניות של קארל מבר־המצווה של האחיין שלהם וסיפקה להם תיאור: מטר תשעים, מוצק אך לא שמן, שיער חום מרהיב ושופע באופן בלתי מתקבל על הדעת — בגיל שלושים ושלוש הוא היה עדיין רק בשלב 1 בסולם ההתקרחות של המילטון־נורווד, כמו ביום שנפגשו — עיניים חומות שנראו תמיד מכוּוצות ובכל זאת מלאות טוּב לב, ואף שקצהו פנה מטה כך שקארל כמעט תמיד נראה כאילו הדבר שהוא מביט בו דוחה אותו קצת. עיניה של רות השתהו על תמונה של שניהם רוקדים, היא במבט מופנה מעבר לכתפה, אולי כי מישהו קרא בשמה או שסתם הביטה אל הצלם. "זה אנחנו רוקדים," אמרה. הסוכנים הנהנו בתשומת לב וכתבו בפנקסיהם.

והם שאלו שאלות: מישהו כעס עליו? למישהי הייתה סיבה לאיים עליו? הוא דיבר פעם על אויבים, או אפילו על משהו יותר תמים, למשל מישהו אקראי ששונא אותו? האם יש אפשרות — רק תקשיבי רגע — האם יש אפשרות כלשהי שיש אישה אחרת?

"הזכרת כמה פעמים מישהי בשם האנה זולינסקי," אמר אחד הג'ונים כשהוא מביט בפנקסו.

"זאת המזכירה שלו," אמרה רות בתסכול. לא מצא חן בעיניה להרגיש שמאשימים אותה; לא מצא חן בעיניה שנוסף להתמודדות עם מצוקת המצב ההזוי הזה, היא צריכה גם לטהר את שמו של בעלה, כשכמעט לכולם ברור כשמש שנפל קורבן למשהו. "אם רק הייתם יודעים איך היא מוציאה אותו מדעתו," ניסתה. ואז פתאום, כאילו הראָיה הזאת תוכיח את צדקתו בהיעדרו: "היא מאורסת! האנה התארסה לאחרונה! לסוציאליסט!"

היה שם תוהו ובוהו מוחלט. אנשים שרות לא ראתה מימיה הסתובבו בבית שלה ומחוץ לו. טנדרים עמדו בכביש הגישה שלה. הטלפון לא הפסיק לצלצל. לתוך כל זה נכנס עכשיו אחיינה של פיליס, ארתור לינדנבלט. הוא היה עורך דין לענייני צוואות ונאמנויות, וחשוב מזה, הוא היה עורך הדין של המשפחה לענייני צוואות ונאמנויות, כלומר בעצם הוא היה עורך הדין של המשפחה, כי עד לרגע זה ממש לא היה למשפחת פלטשר שום צורך בעורך דין אלא רק כדי לטפל בצוואות המקיפות ובנאמנויות השמנות שלה. פיליס התקשרה אל ארתור מייד אחרי שהמשטרה יצרה קשר עם האף־בי־איי. הוא עבד באותו יום מביתו ברוֹסלין כי בשעות אחר הצהריים המאוחרות היה לו דיון על אישור צוואה בבית המשפט המחוזי של נסאו. הוא היה בדרך למכונית כאשר אשתו, איבון, צעקה לו בקולי־קולות מהדלת שהדודה שלו פיליס בטלפון ושזה דחוף.

לבית המשפט ארתור כבר לא הגיע באותו יום. הוא הופיע בבית משפחת פלטשר באמצע אחת השיחות העצבניות הראשונות בין הסוכנים לבין פיליס. אחד הסוכנים התייחס לפיליס כאל אמהּ של רות — "תגידי לי שוב באיזו שעה התקשרת לאמא שלך?" שאל אחד הג'ונים — ופיליס הייתה עכשיו בעיצומה של הרצאה מורחבת על אילן היוחסין של משפחת פלטשר ועל כך שזה לא כל כך מסובך לזכור ועל כך שמי שרוצה לעשות רושם אמין על אנשים שסומכים עליו, כדאי שיעשה את העבודה שלו כמו שצריך.

"אז הבנתם? זאת כּלתי," אמרה פיליס בדיוק כשנכנס ארתור, עוטה מעיל ארוך ובידו תיק מסמכים. "הבן שלי הוא הנעדר. לא כל כך קשה לזכור."

הסוכנים העבירו את מבטיהם בין שתי הנשים, מבולבלים עוד יותר. גם לפיליס וגם לרות היו תווי פנים מחודדים באותו אופן מסוים. לשתיהן היו סנטרים שהתקמרו קדימה לזווית (מאפיין שנראה יפה יותר על רות מאשר על פיליס) ואפּים שעוצבו על ידי אותו מנתח פלסטי במנהטן, רופא שנודע בכל רחבי לונג איילנד ביכולתו להסב בעדינות אובייקטים בצורת סוגריים — סוגריים מסולסלים אפילו — לא לאפּים סולדים מהסוג שלכל הנערות היהודיות נדמה שהן רוצות אבל שמוטב להן בלעדיהם כי הם לא תואמים את שאר תווי הפנים הבולטים למדי והשמִיִים במיוחד שלהן, אלא למשהו הולם יותר: האף המכובד והמופנה מעלה, שזווית הסיבוב של קצהו היא 106 מעלות והוא מסתיים בקו קצת רחב יותר, ומתיישב באופן הגיוני יותר עם שאר מרכיבי הפרצוף היהודי. כל כך הרבה אמהות ובנות הזמינו מאותו רופא את האף הזה, שאם תיאוריית האבולוציה של לאמארק הייתה נכונה, בתה של הבת הייתה אמורה להיוולד כבר עם אף כזה בדיוק, והוא היה נהפך מעצם הגדרתו לאף היהודי האמריקאי. פיליס ורות לא היו אם ובת, כמובן, אבל כל אחת מהן הגיעה בנפרד למנתח המדובר שנים לפני שנפגשו. לפיליס ולרות היו גם אותן עיניים חומות ואותו שיער עם שמץ של גון מהגוני, שאותו יישרו במחליק שיער חשמלי אחרי כל חפיפה (התיאוריה הלאמארקיאנית הייתה מניבה בסופו של דבר גם בנות יהודיות עם שיער חלק, אם כי זה היה מחסל את הכלכלה האמריקאית). כל זאת כדי לומר שקארל התחתן עם גרסה של אמא שלו, ואפילו חוקר פדרלי מחונן, אם הוא לא יהודי, מתקבל על הדעת שהיה מתבלבל לגבי השאלה מי כאן קשור ביולוגית למי.

"אני יכול להשיב על כל השאלות," אמר ארתור לסוכנים בעודו מניח את התיק ולוחץ את ידיהם. "מה דעתכם שנשחרר את רות לטפל בילדים?" ורות פרשה אל חדר השינה שלה, ודווקא אל אמא שלה שניחמה אותה ביידיש בעוד רות מתייפחת אל חיקה. (הגישה המגוננת של ארתור התפרשה בתחילה כניסיון לשלוט במידע, ובהמשך תהיה הסיבה העיקרית שהסוכנים יתעניינו בו לזמן קצר כחשוד פוטנציאלי. אבל לארתור לא היה עניין בשליטה: הוא פעל על בסיס זיכרון שריר. ארתור היה איש נוח וטוב לב עם נטייה לתלוּת שיתופית, ובשלב זה כבר צבר שנים של ניסיון בנטרול הכעסנוּת האדירה של דודתו פיליס באמצעות הכנעה וצייתנות.)

את השאלות הפחות עדינות על המשפחה הפנו אפוא הסוכנים אל ארתור. השאלות החדשות האלה עסקו כמובן בכסף. כי הסוכנים האלה כבר בדקו בחטף את הכיוונים של נשים ותאונות דרכים והתמוטטויות עצבים, כמתחייב וכמעט מתוך נימוס, אבל הם העיפו מבט אחד בבית הזה — הבית הכי גדול ברחוב של בתים מושלמים למטרת שוד, מרפסת העץ הבולטת מעל מימיו של מצר לונג איילנד כאילו היה בריכת השחייה הפרטית שלהם, בריכת השחייה הפרטית שלהם, כביש הגישה הפנימי החצי מעגלי, מכשירי החשמל המודרניים, חדרי הרחצה מחופּי השיש, ספות הקטיפה, מכונית יגואר XJ6 (של רות) חונה בחזית. אחר כך הם שמעו מהמשטרה המקומית את כל הפרטים על האמא שגרה קילומטר וחצי משם באחוזה של שישים וחמישה דונם על שפת אותו מצר והיה להם ברור פחות או יותר מייד מה באמת קורה כאן, כלומר שמשפחת פלטשר לא סתם עשירה אלא עשירה ברמות מסחררות, אבסורדיות, מוּעדות לחטיפה.

פיליס התנחלה בינתיים בחדר העבודה של קארל וענתה לשיחות מאחוות הנשים של בית הכנסת ומהחברות באגודת מידל רוק להיסטוריה (היא הייתה יושבת הראש של שתיהן). היא עשתה סבב טלפונים לאנשים השונים שהייתה מקושרת אליהם — יושב ראש מועצת העיירה, ראש העיר, הנציג שלהם במועצה, נציג בסנאט של מדינת ניו יורק שעזר להם בעבר בענייני המפעל, נציג מקומי בבית הנבחרים, מאלה שהיו מוזמנים דרך קבע לארוחות חג וחגיגות בר ובת־מצווה של משפחת פלטשר — וכולם הבטיחו לה נאמנה שכוחות סיוע גדולים משתתפים במאמץ למצוא את קארל, שמכל משרד ולשכה יוצא כוח משימה, שכל המשאבים מנוצלים, שהם יודעים בדיוק מי היא ולכן בדיוק מיהו קארל. הג'ונים ולזלי התחננו שפיליס תחדל מהתערבותה ותיתן להם לתפוס פיקוד, אבל לא היה אפשר לעצור אותה. לפיליס היה חשד, חשד יהודי עד מאוד ומושתת על אירועים שהתחוללו עוד בימי חייה, שמה שיעזור לה כאן הם הקשרים שלה ולא רשויות החוק שמתפקידן לעשות כן — שאיתורו המהיר והנלהב של בנה הנעדר, שהלך ונעדר יותר ויותר ככל שחלף הזמן, יבוצע לא על ידי מי שחייב לעזור לה אלא על ידי מי שחפץ למצוא חן בעיניה.

בשלב שבו מועדון הגברים של בית הכנסת ארגן צוותי חיפוש, סוכני האף־בי־איי כבר נתנו לפעילות הזאת אישור שבשתיקה. הם הבינו שלעצור את הכוח של פיליס לא יצליחו, אז הם ביססו עליו את תוכנית הפעולה שלהם. הם שיערו שמצב כזה הוא מסוג הדברים שמאותתים לחוטף שלאף אחד אין מושג איפה לחפש, מה שעשוי להרגיע אותו ולגרום לו להתרשל. עדכונים וקלסתרונים נשלחו בתפוצה רחבה למשטרה על כל זרועותיה, באמצעות איזה מכשיר שנקרא מודֶם. בכל רחבי הבית והשטח סביבו הותקנו מכשירי ציתות ומצלמות אבטחה. בכביש המהיר של לונג איילנד הופעל מעקב אחר לוחיות רישוי, כאילו ייתכן שקארל נוהג לו במכונית שלו הלוך ושוב ממידל רוק לריברהד, ממידל רוק לריברהד.

אבל הם לא הצליחו למצוא אותו. לא הצליחו אפילו לדמיין איפה הוא נמצא. המכונית שלו נעלמה; באותה מידה יכלה גם לעלות בסערה השמיימה. כשהיום הראשון התחלף בשני ואז בשלישי, כל אלה שהעלו ניחושים על מקום הימצאו של קארל כבר לא הצליחו אפילו לסיים מחשבה, והניחושים התאדו בפיהם לפני שנהפכו למשפטים שלמים. לא היה אפשר ליישב את התרחישים האלה עם האיש שהיה סממן קבוע של מידל רוק, סממן רך, חמור סבר, סתמי לחלוטין, ושלפתע פתאום היה לו סיפור — שלפתע פתאום הייתה לו נשמה — מרגע שהעלימו אותו מכביש הגישה לביתו ביום רביעי אקראי אחד בחודש מרץ.

חטיפה. במידל רוק. חטיפה? במידל רוק? עיירה המשקיפה על העולם ממרחק בטוח — עיירה שיכולה להרשות לעצמה לבחור אם ואיך להיות מעורבת באותו עולם — ועכשיו היא נמצאת בתוך לכלוך ואבק היומיום שלו, בתוך הסרטים המלוכלכים וגדושי הפשע שהיא רואה בקולנוע טריפלקס שבספרינג אווניו, בתוך מדמנת הסתרים ששייכת לצהובונים ולשנות השבעים שכבר גמרנו איתן וטוב שכך, ולערים שכבר לא תהיה להן גאולה, ערים שתושבי העיירה הזאת נטשו כבר מזמן. חטיפה! במידל רוק!

גם נייתן וגם ברנרד הושארו בבית במשך היומיים הראשונים של הסיוט. בגן של גברת אנֶט הזקנה היה התא של ברנרד ריק מכמויות הענק הרגילות של קרקרי חיטה ועוגיות ניוטון במילוי תאנים. גברת אנט חשבה על ברנרד, כה סקרן וחסר פחד. איזה לֶקח אכזרי לילד, ללמוד בגיל כל כך צעיר שיש סיבה לגבולות שמתאמצים בלי הרף לתחום לו. בבית הספר היסודי מידל רוק, בכיתה 1ב', עמד נטוש גם שולחן הפיברגלס בציפוי למינציה של נייתן פלטשר. איזה ילד חששן היה נייתן; ההתנסות הזאת ודאי לא תועיל לו. במרחק כמה כיתות משם, בחדר המורים, סיפרה המורה שלו לשאר המורות שאחותה יצאה כמה פעמים עם קארל כששניהם היו בתיכון, ועכשיו נדמה לה שאחותה אמרה שהוא נוטה לדיכאון. האם קארל התאבד? האם קארל ברח? האם קארל לקח את כל הכסף שלו וניסה להמשיך את חייו שלא תחת מרותן של אמו האימתנית ושל האישה הדכאנית והשיפוטית הזאת שלו, שתמיד נראית חשדנית כל כך בפגישות ההורה־מורה של נייתן? מנהל בית הספר היסודי נכנס לרגע לחדר המורים למזוג לעצמו קפה והעלה זיכרונות מחטיפתה של פטי הרסט, ועיני המורות התמלאו התרגשות: האם גם ביניהם שוכנים הֶרסטים? האם משפחת פלטשר היא משפחת הרסט שלהם?

ובינתיים: במטבח החדש והמעוצב בירוק־אבוקדו של וולטר ובּי גולדברג, סגרה בּי את דלתו המגושמת של המיקרוגל החדש והענק שלה וכיוונה את הטיימר לשלוש דקות לפי מתכון מתוך ספר בשם "קסם של ארוחה! חמש דקות עם המיקרוגל החדש שלך" (בהוצאת החברה שייצרה את המיקרוגל) וחייגה בטלפון הנייח התואם שלה בגון אבוקדו, עם חוט ארוך, לשאול את מריאן גרינבלט אם לדעתה קארל ברח עם המזכירה ההיא מהעבודה שהן ראו במסיבת יום ההולדת השלושים שלו. מריאן, שעמדה במטבח שלה, שהיה חדש יותר ובצבע חרדל, ודיברה בטלפון משלה בצבע תואם, תוך שהיא מביטה בחשש במיקרוגל החדש שלה ולא מבינה איך ייתכן שהוא לא גורם סרטן, אמרה שהיא מבחינתה מהמרת שמאחורי כל זה עומדת אחותו המטורללת של קארל, מרג'ורי. את התיאוריה הזאת שמעה מריאן מאשתו של בעל הקייטרינג, רונה ליפשיץ, שהזכירה למריאן שאמא של מרג'ורי נישלה את בתה מהירושה כשמרג'ורי התארסה לנוכל ההוא לפני שנים, ואת זה רונה ידעה כי מרג'ורי סיפרה לכל מי שהיה מוכן להקשיב, עד שזה הגיע לידיעת אמא שלה והיא שמה לזה סוף. ואז, ממש כמה חודשים לפני שקארל נעלם, מריאן ובעלה נֶד פגשו במקרה את מרג'ורי ואת החבר החדש שלה במסעדה במַנהָאסֶט ונוכחו לדעת שהחבר עושה רושם נכלולי, אם כי הקפידו לציין שמרג'ורי עדיין עושה רושם של אדם תמים (פתי) כתמיד. רונה ליפשיץ ובעלה, לעומת זאת, לא היו מניחים הנחות כאלה לגבי מרג'ורי. רונה ליפשיץ ובעלה כבר ראו יותר מדי. רונה ליפשיץ ובעלה לא היו מוכנים אפילו להכניס הביתה מיקרוגל.

בינתיים, בליגת הכדורת של נשות הדסה שלינדה מסינג'ר הכריחה את רות להצטרף אליה, ישבו הנשים (למעט רות, כמובן) בכיסאות הפלסטיק היצוקים ועסקו בהחלפת מידע נרגשת — לא רק על החטיפה, אלא על הטירוף בעצם המחשבה שיכולה להתרחש בקרבם חטיפה. אין מילים, חזרו ואמרו, אין מילים!

ואף על פי כן, עם כל כמה שלא היו להן מילים, אף אחת לא הצליחה להפסיק לדבר על זה. הן אפילו לא תכננו לשחק כדורת באותו יום; הן הגיעו כדי להחליף תפאורה לדיון המתמשך באירועים האלה שלא יעלו על הדעת, לשתף בפרודות מידע שליקטו או הסיקו או המציאו, לעבּד את מה שקורה לחבֵרתן ולילדיה — השם ישמור, מסכנים קטנים — ולעיירה שלהן ולכן גם לעולם. רק ססיליה מאייר נעלה נעלי כדורת, אם כי גם היא הגיעה עם השקפת עולם סדורה והחלה מייד לתאר כמה סימנים שראתה אצל רות ולפיהם משהו במשפחה! מאוד! לא! בסדר! כבר כמה חודשים. היא ראתה את רות ואת קארל בבר־מצווה של מייקל פלדמן והם לא רקדו והם לא התכבדו בהיצע משולחן הקינוחים הווינאיים, מה שאישש כמובן את התיאוריה שקארל מנהל רומן ועל כן ככל הנראה ברח עם איזושהי אישה. הייתה זו לינדה מסינג'ר, חברה נאמנה לחלוטין למרות הכול, שקטעה את דבריה של ססיליה והזכירה לה שלא רק שאין למשפחת פלטשר שום בעיה, אלא שממתַי בדיוק ססיליה מאייר מספיק קרובה למשפחת פלטשר כדי להבחין אם משהו אצלם השתנה? האם הם הזמינו אותה לארוחת ערב אצלם בבית? אי פעם? ססיליה החלה ליילל סניגוריה על עצמה, להגיד ללינדה שתעזוב אותה בשקט ולהתוודות בפני הקבוצה שהיא, ססיליה, בהיריון, ושאסור ללינדה להעביר עליה ביקורת במצבה! הנשים החליפו את מוקד העניין של השיחה, התגודדו סביב ססיליה ושאלו את השאלות הרגילות בעוד לינדה מסינג'ר מחייכת חיוך זדוני של רוצחת מקצועית.

הסבתות שלנו נהגו לומר לנו שלא משנה כמה מקנאים במישהו, עדיין אם כל אחד היה זורק לאמצע החדר את חבילת הצרות שלו ומתבקש לבחור חבילה אחרת, כל אחד היה בוחר שוב בחבילת הצרות האישית שלו, באחריות. לא היינו בטוחים אם זה תמיד נכון, בייחוד בכל מה שנוגע למשפחת פלטשר, אבל אולי עכשיו זה הובהר לנו. אולי עכשיו יכולנו לומר בכנות שהיינו מעדיפים את הצרות של עצמנו אפילו על פני שלהם.

או שאולי לא? לא רק החדירה הפתאומית של פשע לתוך הקהילה שבתה את הדמיון של תושבי מידל רוק, אלא גם צחנת הזוהר הקלה שנדפה מהסיפור. העושר של הפלטשרים היה העניין. הכסף שלהם. מידל רוק היה יישוב מסוג שכבר לא קיים בימינו, קהילה המושתתת על ערכים ואמות מוסר משותפים ומאוכלסת במגוון אנשים מהמעמד הבינוני עד העליון, שעברו אליה כדי לחיות בקרב שותפיהם לערכים ולאמות המוסר. המצב הבעייתי שבו עשירים מופלגים חיים בתוך המון של אנשים פשוטים מהמעמד הבינוני — וכך האחרונים מתמקדים לא במזלם העצום אלא במצוקות שנשארו להם — נפתר בשנות התשעים עם התפשטותו של הארמון הפרוורי. פתאום היה לאנשי מעמד הביניים המון מקום בין קירותיהם החלולים לאחסון האשליות שלהם. אבל אנחנו מדברים כאן על שנות השמונים, ובמידל רוק עדיין היה לכל קבוצת אוכלוסייה גטו שכונתי — עשירים מופלגים על שפת המצר, אמידים בלבד במיקום רחוק יותר מהחוף. כולם ידעו למי יש המון כסף ולמי יש כמות מסוימת של כסף; מי נוהג לנפוש איפה, ולמי יש בית נופש. משפחת פלטשר, בבית הענק הזה שלה ליד החוף, לא רחוק מאחוזת החוף המגודרת והעוד יותר ענקית שבה גדל קארל, ובכן, הם היו שיא השיאים.

אבל כל הכסף הזה, כמו גדר העץ הלבנה סביב האחוזה של משפחת פלטשר, הסתיר את מה שמאחוריו. לא היה אפשר לראות בבירור את בני המשפחה מבעד לערפילי העושר שלהם ומבעד למטענים כאלה ואחרים שהמתבונן הביא איתו. אבל עכשיו — עכשיו, שקארל נעדר והרחובות המו מהיעלמותו — יכלו סוף־סוף אנשי מידל רוק לראות את משפחת פלטשר באמת. הכול היה עכשיו חשוף וגלוי, ובאצטלה של דאגה יכלו השכנים של הפלטשרים להרשות לחרדותיהם לגבי המצב הכלכלי שלהם עצמם ולהצלחה ולעתיד ולמורשת שלהם עצמם לצוף אל פני השטח אלה לעיני אלה ממש, ובשיא כיעורם הם לחשו, מאוחר בלילה, אל בני ובנות זוגם, כשראשיהם על הכרית, לא איפה לדעתך נמצא קארל פלטשר, או האם אנחנו בסכנה, או האם העולם השתנה, אלא: למה לא אנחנו? למה אנחנו לא מספיק עשירים כדי להיחטף?

בשחר החמישי להיעדרו של קארל שכבה רות במיטה ובהתה בקירות בעוד השמש עולה. הצללים שהטילו העצים מחוץ לחלונה בקומה השנייה שרטטו טבלת איקס־עיגול שהזכירה לה את רשת המטפס בגינת הבית שבו גדל קארל. החדר הלך והואר, הצללים נטמעו לאיטם בקיר שעליו הוטלו, והיא הרגישה כאילו היא חוזרת ומאבדת את קארל מחדש. הילדים שכבו לידה: נייתן, שכל ארבע גפיו היו בכל רגע נתון במגע עם חלק זה או אחר שלה; ברנרד, שנרדם לרוחב קצה המיטה וישן על כפות רגליה כמו כלבלב, רק הרבה פחות נאמן.

מחשבותיה של רות נדדו אל ברוקלין, שם גדלה. כל לילה שכבה ערה, בוהה בתקרה, תוהה איזו מהאמונות התפלות שלימדו אותה בילדותה יכלה למנוע את כל זה. היא הפסיקה כמעט לגמרי לזמֵן אליה את האמונות התפלות האלה, יריות באפלה להגן על עצמה, אחרי שפגשה והתחתנה עם איש שעושרו יצר מערך הגנות מסועף בפני עצמו. כילדה, לימדו אותה אינספור סגולות להרחקת פגעים ומוות — לירוק שלוש פעמים למשמע אמירה מפחידה; להיכנס לבית ברגל ימין כדי למנוע אסון; לא לגזוז את ציפורני הידיים ואת ציפורני הרגליים באותו יום, כי כך עושים למת ביום הקבורה; לא לשבת בפינת השולחן, שמא לא תתחתן שבע שנים. לימדו אותה ללחוש שוב ושוב "שאלוהים ישמור", לירוק על הקרקע כשנאמרים שמות אויביה. אבל לאחרונה, בשנים מאז שנישאה, החלה לראות במורשת הזאת רק מטען מטופש של עם עני ונואש שאין לו שליטה על גורלו ואין לו מושג מדוע תמיד רודפים אותו עד מוות. אם כל האמונות התפלות האלה הומצאו כהגנה מפני הסכנות שהרעיף עליהם העוני, הרי כסף הוא הפתרון והם יכולים סוף־סוף להירגע.

אבל עכשיו ראתה שהכסף הוליך אותה שולל. הוא גרם לרות, אישה שנולדה ארבע שנים בלבד אחרי שחרור דכאו, להאמין שהיא מוגנת מכל סכנה. איך יכלה לשכוח את לקחי ילדותה האורתודוקסית? הכול בידי שמיים! זה מה שקורה כשמתפתים להאמין שרק מפני שהחיים השפיעו עלייך הרבה כסף, הם לא ישפיעו עלייך בשום צורה אחרת. טיפשה!

בינתיים כבר נמוגו הצללים לגמרי מעל הקירות. שוב היה בוקר. רות אזרה כוחות ליום נוסף. היא כבר השלימה עם העובדה שהאירוע הזה הוא לא איזו צרימה מקרית וחולפת בחייה; שמה שזה לא יהיה, ואיך שזה לא ייגמר, זה לעולם לא יהיה אירוע שלא קרה. הגיע הזמן לחשוב לעומק על העניין הזה ועל השלכותיו הבלתי נמנעות, להכין את עצמה: אולי קארל אכן התאהב באחרת, אולי אפילו, כן, בהאנה זולינסקי, עם מותניה הצרים והגינונים הדביליים שלה וריסיה הכהים ולחייה הסמוקות. אבל היו גם מיליון אפשרויות אחרות: קארל חטוף בידי ערבים; קארל חטוף בידי מטורפת שפיתחה אליו אובססיה; אולי קארל והקדילק בקרקעית המצר; קארל מת אחרי שנרצח בידי אחותו אכולת הקנאה, מרג'ורי, שלפי מה שאומרים מסתובבת עכשיו באירופה עם גבר שכולם חושדים שהוא נוכל מסוג זה או אחר; אולי חטיפה בידי חייזרים; אולי אובדן זיכרון זמני. אולי היה מדוכא ונסע ישר לתוך מימי המצר; אולי היה שיכור ונסע ישר לתוך מימי המצר; אולי דעתו הוסחה והוא נסע ישר לתוך מימי המצר. אולי הוא מתחיל עכשיו חיים חדשים רחוק מכאן, משום שפתאום הלחץ והחדגוניות של ניהול עסק משפחתי שלא בחר בו מאמללים אותו, כן כן, אפילו בשלב מאוחר זה, עד שאינו יכול עוד.

מחשבותיה המשיכו והסתחררו. איבדתם פעם את ילדכם לרגע בפארק שעשועים או בחנות מכולת? ולו לשנייה אחת? רק ברגע כזה מבינים פתאום באמת ובתמים כמה העולם גדול וכמה בלתי אפשרי לחפש בו — שהוא גדול הרבה יותר מדי מכדי למצוא בו משהו שאבד באמת.

ואז, בשעה 6:48, צלצל הטלפון.

מוחה של רות התרוקן ונבהל, אבל הגוף שלה ידע מה לעשות. היא קמה ממיטתה כמו בובה, מקשה אחת ללא מפרקים, ומצאה שרגליה מוליכות אותה במורד המדרגות המתעקלות אל הסלון, שם היו לזלי הסוכנת ואחד הג'ונים חבושים באוזניות גדולות, רגועים כאילו הם יושבים שם ומחכים כבר שעות. ג'ון זקף אצבע כדי להזכיר לה להיזהר ואז נופף לה באיטיות שתיכנס.

רות התיישבה וניסתה להיזכר מה לעשות: להקשיב, היא אמורה רק להקשיב. להגיב בצורה רגילה. אין איתה אף אחד בחדר. רגיל רגיל רגיל. היא הרימה את השפופרת.

"גברת פלטשר," אמר גבר. הוא נשמע רחוק וקולו היה מסונן מבעד למשהו שהפך אותו רובוטי.

היא שתקה לרגע אבל נראה שהוא מחכה לה, אז כשג'ון שלח אליה הנהון קטן של "תמשיכי" היא לחשה "מי זה?" רגיל, רגיל.

"אני קולונל בארגון הידוע בשם לוחמי החירות של ח'ליפוּת עמק פלסטין. אנחנו לוקחים אחריות על פיגועי התופת במרכז היהודי בטולסה בשישה בפברואר ובחטיבת הביניים היימיש בלוס אנג'לס בראשון במרץ ועל ההוצאה להורג של הרב שלמה ריכטשטאד מקהילת שערי יעקב בשנים־עשר בינואר. בעלך החלאה הציוני בידינו. הוא כבר חצי מת. הורדתי לו את כל האצבעות ואת האוזניים אבל את יכולה לקבל את מה שנשאר בקרוב אם תתנדבי לתרום למטרה שלנו."

"מה אתם —״ הקול שלה היה כל כך גבוה. היא מעולם לא שמעה אותו כך. משום־מה היא לא הצליחה לשלוט בטון שלו. "מה אתם —״

הוא קטע אותה, וטוב שכך כי לא היה לה מושג אפילו מה היא מנסה לשאול.

"אל תפריעי לי," אמר האיש. "מאתיים חמישים אלף דולר לטרמינל המזרחי, מסוע מזוודות שש, שימי על הסרט הנע, בנמל התעופה ג'ון פ. קנדי. שתים־עשרה בצהריים. אם תביאי את המשטרה, או אם תתקשרי למשטרה, או תתקשרי למישהו, אני הורג אותו עכשיו."

רות לפתה את הטלפון בשתי ידיים.

"אני צריכה לדעת שהוא בחיים," אמרה וחיפשה בקדחתנות במוחה את התרגול שעברה אצל הג'ונים ולזלי לקראת הרגע הזה, אבל לא הצליחה להיזכר בדבר. "אני צריכה לדבר איתו. תן לי לדבר איתו!" לזלי הנהנה. רות עשתה את זה כמו שצריך.

"את לא צריכה לדעת כלום, חזירה יהודייה. הוא בקושי חי. עוד יום כזה והלך עליו וזה יהיה בגללך. זה מה שאת רוצה? יש לך ילדים. יש לך את נייתן וברנרד הקטנים." איך קפא פתאום דמה. "תעשי את זה פשוט. שזה יהיה פשוט!"

האיש ניתק. השיחה לא נמשכה די זמן כדי לבצע איתור בעזרת הטכנולוגיה של תחילת שנות השמונים. לזלי הניחה יד על כתפה של רות והובילה אותה לכיסא בחדר האוכל. רות ישבה והניחה את ראשה על כפות ידיה. בעלה: הידיים שלו, האוזניים שלו, המזל שלהם.

"מה פתאום הם חושבים שכל הזמן הזה לא התקשרתי למשטרה?" שאלה. הידיים שלו. האוזניים שלו. המזל שלהם.

"עדיין אין לנו מושג עם מי יש לנו עסק," אמרה לזלי. "אם הוא חושב שלא הודעת לאף אחד, אנחנו צריכים להתנהל כאילו לא הודעת לאף אחד."

הסוכנים הפדרליים פצחו במערבולת של פעילות סביב רות בזמן שהיא ניסתה לגבש בראשה תמונה של המצב. בוצעו כמה שיחות טלפון לאיזה שהוא מטֶה, ולאחריהן נעמדו כל הסוכנים יחד במעגל והחלו לדבר במהירות ובמילות צופן שרות לא הבינה. היא הפסיקה לנסות כאשר צרחָה שיסעה את החלל, וכולם קפצו בבהלה; זאת הייתה הפעם היחידה שרות ראתה את הסוכנים נכנעים למתח. הצרחה הייתה של נייתן. הוא התעורר ואמא שלו לא הייתה שם.

בשמונה בבוקר באה לינדה מסינג'ר לקחת את נייתן לבית הספר, כמו שעשתה גם ביומיים הקודמים. רות קיבלה הוראות להוציא אותו לאוטו בלי לתת ללינדה שום סימן ש"העניינים בתזוזה" כפי שהסוכנים התבטאו. בשמונה וחצי בבוקר יצא אחד הג'ונים אל בנק מנופקצ'ורֶרס האנובר בספרינג אווניו, להורות למנהל הבנק להוציא מהכספת מאתיים וחמישים אלף דולר בשטרות עם מספרים לא עוקבים, לסמן אותם ולרשום את מספריהם. בשמונה ארבעים וחמש בבוקר הגיעה פיליס לעזור לליפשה לטפל בברנרד בזמן שרות תיסע למסור את הכופר, וברנרד, שהבין מהתנועות הפתאומיות והמהירות שפשטו עכשיו בבית שמשהו השתנה, ראה את אמו רצה אל המכונית ופצח באחת מהתפרצויות הזעם האדירות שלו, טנטרומים שהזכירו פרכוסים או מצב טראנס.

הטנטרומים החלו כשברנרד היה בן שמונה חודשים, כשהחל להפוך באמת ליצור תבוני ולא הצליח להפנים כלל את הרעיון של קביעוּת אובייקט, או לחלופין פשוט סירב לקבל את הרעיון שעליו לסבול אי פעם ולו לרגע מהיעדר האובייקט האהוב שהעז לחמוק ממנו. עד וכולל זמן החטיפה, האובייקט היה אמו, וכל היעלמות שלה — או ביקור שלה בשירותים, או יציאתה מטווח ראייה אפילו לשנייה, או אפילו מצמוץ ארוך מדי של ברנרד עצמו — היו מתניעים את התהליך. הטנטרום היה מתחיל בנהמת רעם רחוקה של סופה מתקרבת — שאיפת אוויר לריאות — ועד שהגיעה הנשיפה, ברנרד כבר הספיק לזרוע הרס רב ומגוון: בגדים קרועים, אף מדמם, ריאות חבולות ושרוטות. בשנים מאז שלמד לדבר, ההתפרצויות לא פסקו, אף שתדירותן פחתה. הבעיה הייתה שהן החמירו משמעותית. בפעם האחרונה שזה קרה לו, במסיבת בריכה לכבוד הארבעה ביולי, הוא התעלף מעוצמת ההתפרצות, ואחד המצילים נאלץ להזעיק חובש.

עכשיו הלכה והתקרבה התפרצות, ועיניהן של רות ושל פיליס נפגשו.

"מה לעשות?" שאלה רות.

"אל תדאגי, פשוט תיסעי," אמרה ליפשה ביידיש.

אבל ברנרד, שעמד ביניהן וחש שמדובר במאבק כוחות, שחרר עכשיו לאוויר את הצרחה שלו, וכהרף עין נפלה ההחלטה שלפחות עד הבנק הוא ייסע עם רות, כי בבנק יהיו שוטרים, ליתר ביטחון. (מובן שההחלטה הזאת קיבלה אישור מהשוטרים, שהיו הלומים מהטנטרומים שכבר נכחו בהם במשך השבוע.) וכך הושיבה רות את ברנרד במושב האחורי של היגואר ונסעה אל הבנק.

היא לא הייתה מסוגלת לחשוב. כבר לא היו לה אינסטינקטים. עולמה התהפך והיא האצילה את סמכות קבלת ההחלטות לכל מי שהיה מוכן להתנדב. רות נכנסה לבנק כשרגליו הקטנטנות של ברנרד חובקות את מותניה. היא ישבה בתוך משרד בעוד מנהל הבנק מביא לה תה ומנסה לנהל שיחה קלה ובעוד ברנרד מכה על השולחן בסרגל. כשהמנהל ביקש מברנרד שיפסיק, רות צעקה על שניהם. היא יצאה כעבור חצי שעה שנמשכה נצח, עם שקית נייר גדולה, כמו של קניות במכולת, הלכה־רצה למכונית, דחסה שוב את ברנרד למושב האחורי. משם נסעה לנמל התעופה, מעיפה מבטים במראה האחורית, יושבת בראש זקוף וממררת בבכי בקול רם, כמעט בלי לשים לב לעצמה ולמעשיה.

רות חנתה ושלפה את ברנרד מהאוטו, ומיהרה כל כך לטרמינל המזרחי עם שקית הנייר הגדולה שלה ובנה כרוך סביב מותניה עד שכמעט מעדה פעמיים. אחרי הפעם השנייה היא העמידה את ברנרד כדי שירוץ לצדה. אחר כך, בשלישית, היא שמטה את השקית, ואז זינקה אליה בספק צרחה ספק יבבה, לעיניו של ברנרד. הוא מצדו לא בכה ואפילו לא הגיב.

בתוך הבניין, רות מצאה את המסוע והניחה עליו את השקית, אף שהסרט לא נע. היא חששה שאולי לא שאלה מספיק שאלות: האם היא אמורה פשוט להשאיר שם את הכסף? האם היא אמורה לחכות עד שמישהו יאסוף אותו? ואם מישהו אחר יתהה מה עושה שקית נייר על מסוע המזוודות, יציץ פנימה וימצא הון תועפות ופשוט ייקח את השקית והחוטף בכלל לא ידע שהיא הביאה אותה? היא הביטה סביבה ברחבי הטרמינל בניסיון לזהות מישהו מהסוכנים שנאמר לה שיהיו שם, אבל לא הצליחה להתביית על אף אחד מהם. המשגיח המנמנם? הדיילת המדברת בטלפון הציבורי? הזוג עם ארבעת המתבגרים, המתלוננים בכעס על כבודה שהלכה לאיבוד בטיסה מרומא? לא ייתכן. איך יכול סוכן להשיג כל כך מהר מדים של עובד תעופה? איך ייתכן בכלל שיש להם מדים? והילדים? הרי לא יפעילו ילדים אמיתיים למטרות כאלה. או שאולי?

היא הייתה אבודה; היא הייתה מבועתת. היא חיפשה בסך הכול קריצה, הנהון, עידוד קל שבקלים — את פועלת נכון, רות! המשיכי ככה, רות! אבל היא לא יכלה להמשיך לנעוץ בהם מבטים כי, מובן, ייתכן שהאנשים האלה הם סוכנים פדרליים או שוטרים, אבל ייתכן גם שהם החוטפים.

היא החלה להתרחק, אחורה, אחורה, אחורה, עד שלבסוף, כשהייתה כחמישה־עשר מטר מהמסוע, הסתובבה והחלה לצעוד החוצה מהבניין. מה עכשיו, חשבה. מה עכשיו. מה עכשיו.

ברגע שהייתה בחוץ, החלה לרוץ בחזרה למכונית, וחרדה נוראה אחזה בה. איך יכלה להסכים שנייתן ייסע היום לבית הספר? איך יכלה להאמין לאנשים האלה, שאין להם מושג מה הם עושים? היא העיפה מבט מעבר לכתפה בבנה השותק והמבועת. מה פתאום הם הרשו לו לבוא איתה? בגלל טנטרום? הסוכנים של האף־בי־איי כל כך פוחדים מהתפרצות זעם של ילד קטן שהם שולחים אותו איתה למסור כופר? איזה מין אנשים אלה? איזה מין אנשים מנהלים פה את העניינים?

היא הביטה בשעון. נייתן יהיה עוד מעט בבית, אבל במצבה הנוכחי, היא חשה ששם הוא רק יהיה בסכנה גדולה יותר! למרות סוכני האף־בי־איי שנשארו בבית, למרות פיליס שנמצאת שם! הילדים שלה! מה פתאום שלחה את נייתן לבית הספר? היא מתעקשת דווקא לאבד הכול? היא הייתה צריכה ללוות את קארל לדלת באותו יום!

כשהגיעה למכונית מצאה על השמשה פתק משורבט על נייר קרוע מבלוק שורות צהוב.

טרמינל TWA 5 לה גבארדיא. קרוסלה 9.

היא זרקה שוב סביבה מבטים תזזיתיים. היא רצתה לצרוח אל חלל האוויר: הלו! הלו! האחיזה שלה בברנרד הייתה חזקה עד כדי כך שבסופו של דבר הוא התחיל לבעוט בה. היא אמרה בצרחה שהייתה גם לחישה של שנאה רושפת, "תפסיק עם זה!" ערער אותה עוד יותר שברנרד לא בכה, שהבעתו לא השתנתה בתגובה, והיא קלטה שזה לא רק מערער אותה אלא שהיא רוצה שהוא יבכה, שיפחד יחד איתה. איזו מין מפלצת הוא, שאלה את עצמה. ואז: איזו מין מפלצת אני?

ושוב היא הטילה את ברנרד למושב האחורי ונסעה מנמל התעופה קנדי לכיוון לה גוארדיה, כשהיא בודקת את המראה האחורית לחפש אם מישהו עוקב אחריה, ואז מבינה שאין לה אפילו דרך לדעת אם מישהו שעוקב אחריה הוא טוב או רע, ומאותו רגע פחדה להסתכל בכלל במראות וכמעט גרמה פעמיים לתאונה בכביש גראנד סנטרל כי ניסתה לעבור נתיב בלי להסתכל, ובשתי הפעמים צרחה כשהחזירה את הרכב ברגע האחרון למסלול, והצרחה לא הייתה רק שחרור ההלם של הכמעט־התנגשות אלא זעקת הטירוף העמוקה של אישה שהצליחה לשמור על עשתונותיה במשך חמישה ימים ועכשיו היא יוצאת באופן חד־משמעי מדעתה.

היא הגיעה אל לה גוארדיה וחנתה, ורצה שוב עם ברנרד בנמל התעופה, הגיעה, והסתכלה סביבה — בחיפוש אחר מה? בעלה חסר האצבעות, חסר האוזניים? גופתו?

כלום. לא היה שם כלום. היא ניגשה לקרוסלות המזוודות, רק כדי לגלות שלא קיימת קרוסלה מספר תשע בטרמינל של TWA. היא החלה להסתחרר סביב עצמה, משמאל לימין, בתקווה לתפוס מישהו — בתקווה לשלוח איתות מצוקה למישהו שצופה בה. לא אמור לצפות בה מישהו?

וברנרד עדיין שתק כמו אבן.

היא חזרה בריצה למגרש החניה. עלה בדעתה שהיא לא יודעת מי כתב את הפתק על השמשה — החוטפים, או שמא האף־בי־איי? חוטפים לא אמורים לתקשר בכלל רק באותיות גזורות מעיתונים? האם סוכני אף־בי־איי מפורסמים בנטייה לטעויות כתיב? הבנתם? טירוף מוחלט!

לא הייתה ברירה אלא לנסוע הביתה. היא הושיבה את ברנרד במושב האחורי ונסעה, עושה את דרכה בחזרה למידל רוק, בוכה בכי מר כל הדרך, עד שהגיעה לביתה, שם חיכו לה עכשיו פיליס וליפשה, וגם עוד שנים־עשר סוכנים פדרליים, וגם השוטרים מהמשטרה המקומית חזרו. כולם יצאו אליה לאוטו. רות יצאה על רגליים מתנודדות, מוכנה לשמוע את הסיכום הבלתי נמנע של הפרשה הזאת, כלומר שבעלה מת.

"מה?" שאלה רות. "מה? מה!" היא החלה לצרוח שוב ושוב מה מה מה עד שלזלי הגיעה אליה ואחזה חזק בכתפיה ומישהו אחר הביא לה מים. היא שמעה בכי. נייתן היה שם, ידו בידה של סבתא ליפשה.

פיליס אחזה בידיה של רות.

"הוא איתנו," אמרה, וקולה רועד ועמוק. "הוא איתנו!"

מה שקרה היה כדלהלן: עשר דקות אחרי שרוּת הניחה בנמל התעופה את הכסף, הושלך קארל בבגדיו המלוכלכים, מכוסה קיא ודם ושתן וחרא, מתפתל ומתעוות, ליד השירותים בתחנת הדלק מובּיל בשטח ההפרדה של כביש נורת'רן סטייט. בשלב זה הבד שנקשר סביב עיניו כבר התרופף מהנפילה והוא הצליח איכשהו להזיז ולשחרר אותו לראשונה זה חמישה ימים. השמש הכתה בו מהר מדי וחזק מדי והיה נדמה לו שהתעוור. כשהצליח לראות צורות מתבהרות מבעד לאור, כבר התקרב אליו באקדח שלוף שוטר של מדינת ניו יורק, שבדיוק סייר באזור לתפוס נהגים העוברים את המהירות המותרת. כשהשוטר ראה שקארל כבר קשור ואזוק מלכתחילה, החזיר את אקדחו לנרתיק והזעיק בקשר תגבורת ואמבולנס.

תוך שלושים דקות כבר היו רות ופיליס במכונית בה הסיעו אותן לזלי ושני הג'ונים אל לונג איילנד ג'ואיש מדיקל סנטר, שם טופל קארל כעת על ידי צוות של רופאים, אחיות טראומה ופסיכיאטרית. פיליס ולזלי חיכו בחדר המשפחות עם רות, שבכתה כל כך שהסרעפת שלה החלה להקדים אותה ולצפות כל יפחה מראש, כך שלא היה אפשר לשמוע מה היא אומרת. רות כבר הבינה שאף שהיא ראתה עד כה את חייה כמחולקים לחלק שלפני נישואיה לקארל ולחלק שאחריהם — בין היותה נערה לאישה, בין עוני לעושר — החלוקה רק החלה ביום נישואיהם. שהחלוקה היא למעשה דבר עצום לאין שיעור והיא כוללת את החתונה ואת הילדים ומסתיימת ברגע זה ממש, שבו רות יושבת בחדר המתנה ובעלה שוכב שני מסדרונות ממנה ועתידה אינו ידוע; ושברגע זה ממש היא גם מתחילה, החלוקה האמיתית של חייה: לפני החטיפה ואחרי החטיפה.

כעבור שעה הביאו את רות לראות את בעלה, שכוב במיטה, חבול כולו ותחת השפעת תרופות הרגעה. היא בכתה ונישקה את אוזניו ואת אצבעותיו, שכולן נכחו שם בבירור ובהרכב מלא, אם כי קארל לא הבין למה היא מנשקת אותן. הוא נעץ בה מבט עז, חיפש משהו מאחורי עיניה.

"הילדים?" שאל ביפחה שנשמעה כמו שיעול. "לא אמרו לי. לא הסכימו —״

"הם בבית עם אמא שלי," ענתה.

"הם בסדר? הכול בסדר? את בסדר?"

"אנחנו בסדר, אנחנו בסדר. קארל, אתה זה ש —״ אבל היא לא סיימה. יעבור עוד זמן רב עד שתהיה מסוגלת לומר את המילה בקול בנוכחותו.

את פיליס, שהתרעמה מאוד, הכניסו לחדר אחרי רות. היא החזיקה בידו של בנה, והתיישבה כשמבטה מושפל במין נימוס מאולץ ומוגזם עד שרות, שעמדה בחדר לתומה, המומה ואובדת עצות, קלטה שפיליס רוצה שהיא תצא. לרות לא נשאר כוח להתווכח, אז היא יצאה, והספיקה לשמוע את פיליס מתקרבת לקארל, שהתחיל בינתיים לבכות, ואומרת, "תקשיב לי, בחורצ'יק. הדבר הזה קרה לגוף שלך. הוא לא קרה לך. אל תיתן לזה להיכנס אליך."

אחרי יומיים של מעקב בבית החולים חזר קארל למידל רוק, אבל לא אל הבית שבדרך סנט ג'יימס. פיליס העבירה את קארל ואת רות ואת הילדים לגור עד סוף ההיריון באחד הבתים המרווחים שעמדו בשטח האחוזה שלה ונועדו להיות משכנם של אנשי התחזוקה, שהרי אל הבית שלהם הם לא יכולים לחזור, ובהתחשב בחוויה הקשה שעברה על קארל ובבעיות שהותירה אחריה, היה להם ברור שכל מעמסה נוספת לא תהיה בריאה לרות ולא לתינוק. פיליס הורתה לארתור להעמיד למכירה את הבית של קארל ורות, ולרות לא היה כוח להתנגד.

נייתן וברנרד השתכנו בחדר שינה משותף בקומה השנייה של הבית, ופיליס ורות השגיחו עליהם מקרוב במשך כמה ימים. הן הסכימו ביניהן שהכי טוב לילדים יהיה לא למשוך כל תשומת לב למה שקרה, להניח לכל החוויה האיומה הזאת שתימוג אל העבר. רות המשיכה לשלוח את הבנים לבית הספר ולגן, והמורות והגננות שלהם התבקשו לא להקדיש להם תשומת לב מיוחדת — לסייע למשפחת פלטשר להעביר לקטנים את המסר שהכול בסדר, שכלום לא קרה, שהכול הסתדר בסוף, כמו תמיד.

ועשה רושם שזה מצליח. הכול נראה בסדר. נראה שהבנים התאוששו. פרט לכך שנייתן סירב עכשיו לצאת להפסקות ומורה ייעודית נאלצה להישאר איתו בכיתה, שם ישב מתחת לחלונות כדי שלא יראו אותו מבחוץ. ופרט לכך שברנרד התחיל להרטיב במיטה. אבל באופן כללי הם היו בסדר.

משפחת פלטשר השקיעה מאמצים רבים כדי להשיב את עולמה על כנו. פיליס החלה לתכנן בניית בית קבע לקארל ולרות ולילדים באחוזה שלה. רות הסכימה בסופו של דבר, כשנוכחה לדעת כמה קארל נרתע בשלב זה מהחלטות חשובות, ושפיליס, מלאת הביטחון, יודעת בדיוק מה כדאי לעשות. אט־אט חזרה רות להליכות הכושר עם לינדה מסינג'ר ולמפגשי ליגת הכדורת של הדסה. פיליס חזרה למפגשים החודשיים של האגודה להיסטוריה. ואז, כמו הינף אגרוף מנצח לעבר השמיים: באוקטובר ילדה רות את ג'ניפר סוזן פלטשר, ג'ני: בת.

והחלק הכי סהרורי בכל העסק: כאשר סוכנות החקירות הפדרלית החלה בחקירתה, היא נתקלה שוב ושוב במבויים סתומים בכל הנוגע להצהרות החוטף כשדרש את הכופר. לא היה כל זכר לקיומו של ארגון בשם לוחמי החירות של ח'ליפוּת עמק פלסטין. מעולם לא דווח על שום פיגוע במרכז היהודי בטולסה בפברואר או בכל זמן אחר. לא הייתה חטיבת ביניים בשם היימיש בלוס אנג'לס או בכל מקום אחר. ואם אכן הוצא להורג רב בשם שלמה ריכטשטאד, לא היו כל דיווחים על כך ולא הייתה קהילה בשם שערי יעקב שתתאבל עליו.

ואז, שלושה שבועות בלבד אחרי שובו של קארל, נמסרה לסוכנות ידיעה שלפיה חלק מהשטרות המסומנים צצו בחנות הנוחוּת דיירי מוֹר במרילנד. שבועיים אחר כך, בתרגיל עוקץ קצר, נעצר דרֶקסֶל אייבּרהם, אדם שבילה את שישה־עשר החודשים טרם החטיפה כנהג משאית של איגוד פתרונות אריזה בע"מ. את עשר השנים שלפני כן בילה בכלא, בריצוי עונש גדול על תפקיד קטן במיליציה שחורה באוקלנד, קליפורניה, ב־1967. כשהשתחרר מהכלא גילה שהמהפכה שהתגייס אליה הסתיימה לפני שהחלה, שהתנועה המלהיבה שהביאה אותו להצטרף למיליציה התפוררה, וההיפים נהפכו ליאפים והמטרה כבר לא הייתה להשיג צדק אלא לצבור עושר וסתם להסתדר בחיים.

העבר של דרקסל כאסיר הספיק כדי לעורר את התעניינות האף־בי־איי כבר בשלב מוקדם; לא הועילה לו במיוחד גם העובדה שהוא התפטר מעבודתו במפעל שלושה שבועות לפני החטיפה ועבר לגור במרילנד יומיים אחריה. כשפשטו על ביתו נמצאו 9,479 דולר באותם שטרות מסומנים שרות הסיעה בספרינג אווניו ארוזים בשקית נייר. מההודאות שנשפכו ממנו בעקבות זאת, התברר שקארל הוחזק בימי השבי במרתף המפעל שלו עצמו, חלל שרק לעיתים רחוקות נכנסו אליו, באגף שסופח לבניין ושאליו הועברו מוצרי אפוקסי שסומנו כאסורים לשימוש.

במפעל שלו עצמו.

אף אחד לא הצליח לעכל את העובדה הזאת, שהוא הוחזק ממש שם, מתחת לאף: לא סוכנות החקירות הפדרלית, שלא עלה על דעתה לחפש במפעל; לא פיליס, ששאלה את עצמה עכשיו אם היא הביאה על קארל את הגורל הזה כשהכריחה אותו לקחת על עצמו את הניהול לפני שנים כשאביו נפטר פתאום; לא רות, שלא יכלה לסבול את המחשבה שהיו להם מפתחות למקום שבו הוא נכלא, שהעולם כך מתברר לא כל כך גדול כמו שהיה נדמה להם; ואם לשפוט לפי פניו ההמומות, בהחלט לא אַייק בֵּסֶר, מנהל העבודה שהגיע בכל יום לנהל את המפעל בזמן שהבוס שלו נעדר, ושהיה זה שקיבל לעבודה את דרקסל אייברהם מלכתחילה. אייק ידע על העבר הפלילי של דרקסל אך חש שרוח האומה ורוח הזמן מצווֹת על מתן הזדמנות שנייה.

"אני לעולם לא אסלח לעצמי," אמר אייק לקארל כשביקר את הבוס שלו בבית אחרי ששוחרר מבית החולים. "שהיית ממש שם כל הזמן." הוא החל לדמוע. "כלוא כמו חיה. קארל, אני לעולם לא אסלח לעצמי."

"איך יכולת לדעת?" שאל קארל. "אפילו אני לא ידעתי. כל החיים אני נושם את האוויר הזה, ובכלל לא ידעתי."

"אני כל כך מצטער," אמר אייק, שפניו היו טמונות עכשיו בכפות ידיו. "אני כל כך מצטער."

התובע המחוזי אמר לקארל שהוא רוצה להציע לדרקסל אייברהם הקלה בעונש אם יסגיר את החוטף השני, זה שלדעתם היה כנראה המוח מאחורי המבצע. אחרי תשאול עם דרקסל, נראה די ברור שאין לו יכולת לתכנן דבר כזה. אבל פיליס הודיעה שלא יהיה שום הסכם פשרה. פיליס, שנכחה בכל סיטואציה שבה נידון מה שעבר על קארל, אמרה שהם מוזמנים למצוא דרך אחרת לברר מי האשם; עליה לא מקובל שדרקסל אייברהם יתהלך חופשי באותם רחובות שבהם מתהלך הבן שלה, לפני שתעבור כל התקופה שהחוק חייב להם.

ואז, כעבור עוד כמה ימים, נודע שנמצאו שטרות מסומנים נוספים שאחיו של דרקסל אייברהם, סניטר בשם ליונל, רכש בהם מכונית דאטסון יד שנייה במרילנד. המשטרה פשטה על ביתו של ליונל ומצאה 13,587 דולר בקופסת פח ישנה של עוגיות חמאה דניות בחדר השינה. הוא נעצר מייד, ובמשך שלושה ימים של הרעבה ומניעת שינה בחדר חקירות נטול חלונות, הודה בתכנון חטיפתו של קארל.

דרקסל וליונל אייברהם הורשעו שניהם בפשע חמור. נגזר עליהם עונש המאסר המרבי של עשרים וחמש שנה, בתוספת חמש שנים על שיבוש חקירה לדרקסל שסירב להסגיר את שותפו. משפחת פלטשר חזרה הביתה מהכרזת גזר הדין כדי לחגוג את פסח ואת יציאתם לחירות, לפחות לתקופה של שנים רבות.

אבל לחינם הם דאגו בעניין תקופת המאסר. דרקסל נהרג שלוש שנים אחרי תחילת מאסרו, בהתקוממות אסירים, בה מחצה אותו דלת תאו כשנסגרה. ואז, שנה וחצי בלבד אחריו, מת אחיו ליונל מסרטן פתאומי ולא מאובחן של הלבלב.

שנתיים אחר כך הגיעו סוכני האף־בי־איי לבקר בביתם כדי לעדכן את רות ואת קארל שהחיפושים אחר שאר הכסף הגיעו למבוי סתום. לא נשארו להם קצות חוט והם סוגרים את התיק רשמית. קארל שכר בינתיים חוקר פרטי — סוכן מוסד לשעבר בשם גל פלוטקין, שמישהו הכיר לו — שינסה להתחקות אחרי הכסף, ואפילו לעקוב אחרי הפקדות ותשלומים של סכומים גדולים באזור לונג איילנד ובמרילנד, שם אותרו דרקסל וליונל. לקארל הייתה איזו תחושה שהוא עדיין בסכנה כל עוד הכסף מסתובב בשטח.

אבל עם כל השאר הוא התמודד ממש מצוין. הוא המשיך לעבוד במפעל, אותו מקום עצמו שבו הוחזק בשבי. הוא תִפקד. הוא ישב לשולחן בארוחות הערב, ואולי לפעמים היה נתפס פתאום לבהייה בחלל, אבל הוא היה בסדר. אחרי הכול, הדבר הזה קרה לגוף שלו, לא לו.

חודש בדיוק אחרי ששוחרר מבית החולים חזר קארל לעבודה, שם אף אחד לא הזכיר במילה את היעדרו, והרמז היחיד לכך שהשתנה משהו היה כשהאנה זולינסקי הכינה לו קפה וכשהגישה לו אותו פרצה בבכי עז כל כך שלא הצליחה לדבר. הוא נעמד וטפח קלות על כתפה ואמר, "ששש. הכול בסדר. נגמר. הכול בסדר. עברנו את זה."

פרשת ההיעלמות של פלטשר, כפי שנודעה לימים, הייתה זו שבה נדרש סכום הכופר השלישי בגובהו מבין כל החטיפות בגבולות ארצות הברית. סכום הכופר השני בגובהו היה 650,000 דולר והוא נדרש תמורת אשתו של מנהל בחברת איי־בי־אם שנחטפה ב־1978; הסכום הגבוה ביותר היה מיליון דולר, תמורת בתו בת התשע של סנאטור בסנאט המדינה, פרשה שהתרחשה ב־1974 והסתיימה בקרב יריות ובהריגתו של החוטף ובהפיכתה לחירשת־אילמת של הבת, שכעת התגוררה במוסד איכותי, בעל מראה ואווירה ביתיים לגמרי פרט לעובדה שלא הייתה בו משפחה. הידיעה על ההיעלמות של פלטשר, בתוספת תצלומים של קארל משתחרר מבית החולים, זכתה להופיע בשני עיתונים ארציים, ארבע תוכניות חדשות מקומיות, ומגזין טלוויזיה ארצי אחד בפריים טיים.

"דיבוק בגלגלים" היה ביטוי ישן של משפחת פלטשר שתיאר תקלות בפס הייצור, ביטוי שזליג, אבא של קארל, ייבא מפולין. זאת הייתה בּלילה של ההווי של זליג במפעל עם המעשיות הנוראות שסופרו בעיירות של היהודים על גורמים עלומים המחוללים או מוֹנעים תקריות בלתי מוסברות, למשל נמלים שמופיעות פתאום בקערית הסוכר או קוזאקים שרוצחים את האחים שלך לנגד עיניך. דיבוק, מסבירה לנו המסורת, היא רוח אומללה שאינה יכולה למצוא את מנוחתה בגן עדן ובמקום זאת היא נשארת על פני האדמה, משתלטת על גופו של אחר ודוחקת החוצה את נשמתו כדי שהיא, הנשמה האומללה, תוכל לבצע באמצעותו את רצונה האחרון. אם התקלקלה אחת המקצפות במפעל, זליג היה מכריז שנכנס לה דיבוק בגלגלים. אם כמה וכמה כבלים נקרעו פתאום בזה אחר זה — דיבוק בגלגלים.

קארל היה זה שהביא את הביטוי הביתה אל משפחתו והרחיב אותו אל מעבר לגבולות המפעל: כשהתרחשה הפסקת חשמל במהלך סערה, זה היה דיבוק שנכנס בגלגלים. כששעון מעורר הפסיק לפעול בלי סיבה נראית לעין. כשנייתן לא הצליח לומר משפט שלם מרוב גמגום. כשהתקשרו מבית הספר לגבי ההתנהגות של ברנרד. כשג'ני סירבה לעסוק בפעילויות נשיות שלדעתה של רות ראוי לבת להתלהב מהן: קניות, איפור, לימוד אפייה, האירוע שברנרד יכנה אותו בהמשך "המלחמה הלילית הגדולה של 1998 על שיפוץ האף". כל אלה היו עניין של דיבוק בגלגלים, שיבוש בדרגת חומרה שאי אפשר להסבירה באמצעים מוגבלים כהיגיון וחוקי פיזיקה.

עם הזמן, החטיפה צומצמה לכדי אירוע מהסוג הזה: פרק זמן קצר שבו נכנס דיבוק בגלגלים. תקלה, עכבה, הערת שוליים בדברי הימים של המשפחה. תקופה של שיבוש, כמו התפוצצות התוספתן של ברנרד, או השוֹאה. הרי מה אנחנו אם לא עם שביכולתו להשאיר את העבר מאחוריו ולהמשיך הלאה, וחשוב מכול — לעשות חיל? הסיוט הרי עבר. זה קרה לגוף של קארל. זה לא קרה לו.

היה נראה שהגישה הזאת עובדת יפה מאוד. משפחת פלטשר עלתה כפורחת. עמלה נשא פרי. נייתן היה הראשון בשושלת פלטשר שסיים תואר. הוא עזב את מידל רוק (לא בשמחה יתרה) ונסע ללמוד באוניברסיטת ברנדייס, שם פגש ונשא לאישה בחורה עגלגלה עם מאפיינים של נסיכת פרוורים יהודייה טיפוסית, ואחר כך חזר למידל רוק והשתלב כעורך דין למקרקעין בחברה של בן דודו ארתור לינדנבלט.

בּימֶר, כפי שכולם כינו לימים את ברנרד, נרשם לבית הספר לקולנוע באוניברסיטת ניו יורק אחרי שנות התיכון רבות־המעללים, במהלכן גאל לפחות רבע מבנות השכבה שלו מבתוליהן. הוא זכה להצלחה מתונה כתסריטאי, ונודע בעיקר בזכות טרילוגיית סרטי פעולה שמשודרים עד עצם היום הזה באופן קבוע בטלוויזיה בכבלים בערוצים מסוימים של החבילה הבסיסית (ולפעמים בתשלום, אבל רק בערוצים הפחות יוקרתיים ורק מאוחר בלילה). הוא התחתן לבסוף בגיל שלושים וחמש, עם שחקנית גויה בת עשרים ושש שפגש בצילומי הסרט השני בטרילוגיה, וכעת היה אב לשניים.

ג'ני, היחידה ממשפחת פלטשר שטרם נולדה כשהתרחשה החטיפה ושמעולם לא גרה בבית בדרך סנט ג'יימס אלא כשהייתה עובּרית, עזבה את מידל רוק בערב שבו סיימה תיכון. לתואר ראשון למדה באוניברסיטת בראון, וכמעט לא ביקרה בבית למעט בחג יהודי זה או אחר או בברית של אחיין חדש. היא הוכיחה כישרון מרשים בכמה תחומים ונחשבה למחוננת עוד לפני שהמונח הזה נהפך לשווה ערך לרקע פריווילגי משולב בפיקחות מסוימת. היא זכתה במלגת תלמידה מצטיינת לאומית, הייתה בפי בּטא קפּא, היוקרתית מכל אחווֹת הסטודנטים, כיכבה בנבחרת הכדורסל (הודות לגובהה העל־טבעי לגבי בחורה יהודייה, מטר שבעים וחמש), זכתה פעמיים בפרס הראשון בפרויקט מודל האו"ם וקיבלה שפע כזה של מדליות בירידי מדעים שמכון מחקר אחד ניסה לגייס אותה לשורותיו מייד עם סיום התיכון. בבית הספר הייתה ממייסדי נבחרת הרובוטיקה, תחום העשרה שעדיין היה בחיתוליו בארצות הברית (הנבחרת של מידל רוק ממשיכה להוביל בתחרויות רובוטיקה עד עצם היום הזה). נוסף לכל זה גם ניגנה בצ'לו, ונוסף לזה גילמה באופן כה מסחרר את מרי בגרסת המחזמר של "סוד הגן הנעלם" בחטיבת הביניים, שאחד ההורים נשמע תוהה בקול אם בית הספר התחיל לשתול מקצוענים בהפקות שלו. נכון לעכשיו עסקה משום־מה בארגון התאגדויות עובדים בניו הייבן, שם סיימה תואר שני ביֶיל; היא התקדמה בהדרגה עד שהגיעה למשרה בעלת השפעה מסוימת בתחום. אם בחירת הקריירה שלה עוררה הפתעה — מפני שזאת הייתה קריירה סוציאליסטית, אבל גם מפני שזאת הייתה קריירה צנועה — ההצלחה שנחלה בה לא הפתיעה אף אחד. היה ברור שאין בעולם דבר שג'ני תעשה ולא תצטיין בו.

ורות וקארל נשארו באותה אחוזה יחד עם פיליס, מאחורי אותה גדר לבנה — שעכשיו הייתה כמובן חשמלית — כשהחלק הגרוע ביותר בחייהם מאחוריהם, ולעולם לא יצטרכו לשוב אליו.

היה להם מזל, לפלטשרים. החיים האירו להם פנים. הם לקחו בשתי ידיים כל יתרון שניתן להם והתקדמו בהתמדה לעבר עתיד נצחי של תקווה והצלחה, כל דרכיהם מרוצפות בזהב, שכיסה את כישלונות העבר ומזלו הרע בלא שיגררו אחריהם כל השלכות. הפלטשרים היו התגשמותו הזוהרת של החלום האמריקאי היהודי, אנשים שביכולתם להעמיס על צלחתם מכל טוב הארץ הזאת.

עכשיו, ברור שהסוף הזה הוא לא סוף איום ונורא; זהו הסוף הטוב ביותר שיכול להיות לסיפור מחריד. אבל החיים עוד לא באו אל קצם, וחלק ממה שקרה בהמשך קשור לשכנוע העצמי העמוק של משפחת פלטשר שהיא את עונשה כבר ריצתה — שלמעשה דווקא בזכות הניסיונות הקשים שעברו עליה היא זכתה ליהנות מיום השמש הנצחי הזה. שהביטחון וההישרדות שעליהם התענגה הם בעצם גמול, מין תוספת סיכון בתמורה לכל מה שעבר עליה. קארל פלטשר נחטף, ולא רק שחטיפתו לא הרסה את משפחתו; להפך, החטיפה נהייתה לסמל החוסן של המשפחה, ליכולתה לעמוד איתנה בעולם. הפלטשרים החזיקו מעמד, הם היו מופת של כל מה שאדם יכול לאחל למשפחתו, הולכים שלובי זרוע בצעד מתואם בנתיבי האושר והעושר.

הבעיה הייתה שהם לא עצרו כדי להביא בחשבון את מה שהיה ידוע לכולנו, והוא שאין להם שום זכות להכתיב מלכתחילה את התנאים לביטחון ולהישרדות — שביטחון והישרדות לא בהכרח עובדים ככה. לא אכפת להם מבני אדם. הם לא צוברים ערך כמו אגרות בונדס. ככל שמסתמכים עליהם יותר כהשקעות מניבות, כך תוצאותיהן הפכפכות ואפלוליות יותר.

אבל מה לעשות? ככה זה העשירים.