גודווין הול

אמסטרדם

22 במארס 1819

ביום השלישי לשגעונו טעם דוקטור רינוּס ואן לאר את פי השטן.

הוא התרחק מחורבות ביתו ונכנס למטע שבו החלה גופת אשתו, מתה זה שלושה ימים, להתרכך ולהחליף צבע. הוא נזכר בפעם הראשונה שבה ראה את אנה ליד הנהר, זכר איך שמש הקיץ הברישה את שערה בדבש. עכשיו היה צבעו כצבע החורף.

רוצחה של אנה שכב לידה, מחולק לשבעה חלקים. שישה, תיקן רינוּס. הוא לא זכר היכן הניח את ראשו של האיש. הוא השתוקק להביט בפעם האחרונה בעיניים הפראיות, חסרות החיים.

בעודו פותח את מכסה הבקבוקון הענברי העיף מבט במלכודת הציפורים שהסתתרה מתחת לשולי הגג. הציפור הלבנה בחנה אותו, התבוננה, המתינה, זממה, רצועת עור קטנה כרוכה בחוזקה סביב רגלה.

רינוּס ואן לאר הרים את הבקבוקון אל פיו וטפטף שבע טיפות של תמצית דוּדָא על לשונו. הוא נשכב ליד אשתו, נטל בידו את ידה הקרה וחיכה לאש.

עם שחר החזיר רינוּס ואן לאר את הציורים לתיק העור. ארבעה־עשר רישומים של המאסטר, כבר עתה בני יותר ממאתיים שנה.

שבעה חטאים. שבע מידות טובות.

זה האוצר שחיפש הרוצח. אנה מסרה את חייה בהגנה על האוצר הזה.

הוא הכניס את התיק לתיבת הנסיעות, נעל את התיבה ואבטח את מנעול הברזל. הוא הדביק הוראות ללוויה ותשלום אל דלת הכניסה.

כשהתכונן לצאת, הביט עוד פעם אחת באשתו, וראה את העלה הירוק הבוהק מחפש אור שמש דרך צבע הארגמן הקהוי בדמה הקרוש של אנה.

במידה הטובה שלה היו חיים.

שש שעות מאוחר יותר, כשבנו הפעוט בזרועותיו, יצא רינוּס ואן לאר בדרכו לאמריקה.

יומנה וקורותיה האמיתיים של אווה קלייר לארסֶן

21 ביולי 1868

יצאנו לריצ'מונד לפני עלות השחר. אני יושבת בעגלה מאחור עם דירדְרָה סמואלסון ועם אחיה ג'וֹנה. ג'ונה עדיין קטן וחושב שכל זה הוא הרפתקה. דירדְרָה בגילי, רק בת ארבע־עשרה, וביישנית מאוד בגלל הגמגום שלה.

אומרים ששש מאות אלף מתו במלחמה. תארו לעצמכם. אבא נהרג במַנאסאס. גם אמא נהרגה מאש התופת של היאנקים, אבל לא מיד. לא סוניה לארסן. היא החזיקה מעמד שלוש שנים, ונשמה את נשימתה האחרונה אתמול בצהריים. ביום הראשון נסענו אחד־עשר קילומטרים.

המתים הולכים מאחורינו.

7 באוגוסט 1868

הגשם לא פוסק. נתקענו פעמיים בדרך מחוץ לרוֹלטוֹן, שבה מצאנו עבודת בית לשבועיים. מר סמואלסון היה צריך לבקש מכמה נערים מקומיים ומהפרדים שלהם לעזור לנו להוציא את העגלה מהתעלה. הסוודר שלי היה ספוג במים, וכשהצמר התייבש ליד האש אתמול בלילה, היה לו הריח של אמא. שוב בכיתי עד שנרדמתי.

19 באוגוסט 1868

הבוקר חצינו את הנהר אוהיו בווילינג. דירדְרָה ואני הלכנו לחנות וקנינו מסמרים וטבק בשביל מר סמואלסון. הוא הרשה לנו לקנות קצת פירות, ואני אכלתי אגס טעים כל כך.

אוהיו נראית כמו הבית לפני המלחמה.

1 בספטמבר 1868

התעוררתי לצלילי פעמוני כנסייה. כשירדתי מהעגלה ראיתי שנעצרנו בראש גבעה שמשקיפה על העמק היפה ביותר שראיתי מימיי.

כשהלכתי לקצה ראיתי אותם בפעם הראשונה. שני בתים גדולים פונים זה אל זה מעבר לשדה ירוק, בתים חשובים כל כך עד שיש להם שמות. וֶלדהוּבֶה וגוֹדווין הול. אני אעבוד באחד מהם ואשהה באחר.

תארו לעצמכם.

2 בספטמבר 1868

כל הבניינים כאן נצבעו לאחרונה ומטופחים בקפידה. המלחמה לא הגיעה למקום הזה. כשהגענו לכיכר העיר התבוננתי בשלט.

אַבֶּוויל, אוהיו. 1790

על השלט ישבה ציפור לבנה יפהפייה, שכנפי הפנינה שלה נצצו מגשם שעות הבוקר המוקדמות. התיישבתי על ספסל מולה והוצאתי את העפרונות ואת בלוק הציור שלי. זה הציור שלי.

על אף שאני לא נוטה למחשבות כאלה, יכולתי להישבע שכשהלכתי מהכיכר, הציפור עקבה אחרי במבטה.

מחר בבוקר אתחיל לעבוד בגודווין הול. אם אתם קוראים את זה, אם השמש זורחת במקום שבו אתם עומדים, פירוש הדבר שנשכחתי מזמן.

אם אתם קוראים את זה, פירוש הדבר שמעולם לא שבתי הביתה.

1

קצת אחרי השעה ארבע בבוקר, חמישה ימים לפני שהלהבות כילו את עולמו בפעם השלישית, עמד ויל הארדי בפינת הרחובות מרסר והאוסטון מערב.

ויל סבר שיש זמן ביממה, רגע שקט וארעי שבו דממה מוחלטת יורדת על ניו יורק, זמן שבו הוא יכול לרכוב על אופני הסֶרווֶלו שלו ברחובות החשוכים ולאפשר למוחו להתמלא בדברים אחרים, מלבד מכוניות נוסעות, כלבים משוטטים ורעש, או הגחמות והתחרותיות האכזרית של האקדמיה.

בשש השנים האחרונות היה דוקטור ויליאם מייקל הארדי, בן שלושים ושש, מרצה במסלול לקביעות באוניברסיטת ניו יורק, ופרסם מאמרים חשובים רבים בתחום הפסיכולוגיה הפורנזית. מאמריו הופיעו ב"כתב העת לפסיכולוגיה קלינית ולטראומה פסיכולוגית", וכן בפרסומים רבים אחרים שבהם נהוגה ביקורת עמיתים. הוא הרצה באוניברסיטאות בארצות הברית ובבריטניה, ובחורף הקרוב אמור היה להשתתף בפאנל על יסודות הפסיכופתולוגיה בשטוקהולם.

משטרת ניו יורק התייעצה איתו פעמים רבות, לאחרונה לגבי תיק של אנס סדרתי שפעל באזור בּראוּנְסוויל. בעקבות עבודתו בתיק הזה, נעשתה עליו כתבת פרופיל ב"ניו יורק מגזין" והוא הופיע פעמיים ב"טודיי שואו".

עד שוויל הגיע לרחוב 14 החלו שמי הבוקר מתבהרים, מטילים זהרורים ורודים רכים על הבניינים.

כמו בכל בוקר בשלושת השבועות האחרונים, רכב ויל באיטיות על המדרכה ביוניון סקוור ועצר ליד בארנס אנד נובל. הוא בדק את שעונו ואיפס אותו. כמעט זמן שיא.

הוא השעין את האופניים למרגלות פיגומי האלומיניום, הסיר את הקסדה והכפפות ובחן את אוסף הספרים שהיו מונחים על המדפים שפנו אל הרחוב. לבו עדיין פרפר כשראה את הכריכה, תצלום מתוחכם של סרט 35 מ"מ שחור־לבן מתפתל על עיקול כתפה החלק והמפתה של אישה.

חלף כמעט חודש, והוא עדיין התקשה להאמין. איכשהו היה לדוקטור ויליאם הארדי ספר בכריכה קשה במקום ה־13 ברשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס", להיט מפתיע ששמו "שביב של טירוף". הספר היה מחקר לא רשמי שבחן שבעה סרטים קלאסיים; כל אחד מהם, לדעתו של המחבר, היה תיאור יוצא מן הכלל של פסיכוזה קרימינלית.

בשביל ויל, החלק הקשה ביותר בכתיבת הספר היה בחירת שבעה סרטים בלבד, ולבסוף בחר, בין השאר, את "ליל הצייד", "שתיקת הכבשים" ו"M'" של פריץ לאנג.

כשפנה, באגו מלוּטף לעת עתה, ליוניברסיטי פלייס והחל לנסוע חזרה, הוא ראה את הציפורים השחורות כצלליות על רקע שמי הבוקר. בשביל ויל הארדי זה היה ציון תחילתו של יום חדש, והוביל את הדרך הביתה.

כעבור עשרים דקות ישב ויל על ספסל האוטובוס מול בית הלבנים החומות ברחוב פרינס. שמונים ושמונה ימים קודם לכן זה היה ביתו.

הוא לגם מהקפה שלו והרים את מבטו אל הקומה השלישית, הסתכל באורות הנדלקים ובצללים שנעו על פני הווילונות הנגללים.

בפנים, אשתו זה שש־עשרה שנה בדיוק התחילה את יומה. אמנדה קייל הארדי היתה בתם של רופא מניו רוֹשֶל ופסנתרנית קונצרטים, ועבדה כעובדת סוציאלית לבני נוער בשירות לילד, וכן כיועצת בכמה מוסדות גמילה למכורים לסמים ולאלכוהול. אם היה דבר אחד שהיא היתה בקיאה בו יותר מאשר בבישול צפון איטלקי, הרי זה נופים בצבעי מים. אף שהיתה בת שלושים ושבע, פעמים רבות חשבו שהיא בסוף שנות העשרים לחייה.

ויל העיף מבט לפינת החלון בחדר של בתו. היא נהגה להשכים קום כמו אביה, וויל ידע שבֶּרנַדֶט בת החמש־עשרה — שכּונתה דֶטָה, בפי הוריה וכמה חברים קרובים — כבר ערה זה שעה, מכינה את הקפה האהוב על אמה, קולה את לחם הקקאו שנקנה במאפייה הגָנָאית ברחוב גרין, ושולקת שתי ביצים.

אחרי שש־עשרה שנות נישואים, ויל הארדי התעורר יום אחד וגילה שעיוורונו עיוור אותו. איכשהו הוא לא ראה אף אחד מסימני האזהרה לכך שחייו ונישואיו הולכים ומתערערים.

הסיבות העיקריות, לפחות כך ראה את זה ויל, או כך רצה להאמין, היו שעות העבודה הארוכות שלו ועשרות המחויבויות הנוספות שהוטלו עליו במסלול הקביעות, התחייבויות שהרחיקו אותו מהבית שישים עד שבעים שעות בשבוע, ופעמים רבות גם בסופי השבוע.

ויל ואמנדה שמרו על מרחק צונן ביניהם במשך כל האביב, אמרו דברים כמו "סלח לי" כשחלפו זה על פני זה במסדרון הצר של הדירה. חלק גדול מהתקשורת ביניהם, אם אפשר לקרוא לה כך, נעשה באמצעות פתקיות שהודבקו על המקרר.

ויל הוא שהחליט לעזוב, כי לא רצה שהמצב יגיע לשלב שבו אמנדה תחליט על פרידה. הוא חשב שאם הוא יעזוב ראשון, החזרה עדיין תהיה אפשרית.

ובכל הזמן הזה נאלצה דטה הארדי הבוררת הסובלנית, לחיות את הסיוט של בת יחידה, בתם של פסיכולוג ושל עובדת סוציאלית — שני אנשים שהיו אמורים, יותר מכל אחד אחר, להבין את כל זה.

בשנים הראשונות לנישואיהם, ניסו ויל ואמנדה להביא לעולם ילד נוסף וביקרו אצל כל רופא פריון במנהטן שהביטוח הרפואי של אחד משניהם אפשר. זה לא קרה. ברנדט תהיה ביתם היחידה, ועליה הרגיש ויל הארדי מבורך לנצח.

הוא תהה אם היא נוטלת את התרופות באדיקות.

2

אוניברסיטת ניו יורק, השוכנת בלב גריניץ' וילג', היא אחד המלכ"רים הפרטיים הגדולים בארצות הברית, עם מרכזים באפר איסט סייד ומרכז המטרו־טק בברוקלין.

בבוקר יום שני היה השיעור הראשון של ויל בשנה החדשה, קורס ליבה במדע פורנזי שהשתתפו בו שלושים ושניים סטודנטים. השיעור התקיים בחדר הרצאות משופע, בינוני בגודלו, שהכיל מאה מושבים, מסך נגלל מטה ומקרן וידיאו משוכלל.

בקורס "פסיכולוגיה של אלימות" נלמדו בין שאר הנושאים, גם תקדימים משפטיים בהקשר להערכת הסיכון של מטופלים אלימים ולטיפול בהם, ובהקשר של אלימות מינית.

כותרת ההרצאה של היום היתה "מידיוּם קרוּאְל", אכזריות בינונית, משחק מילים על שם המחזה של הַסקֶל וֶקסלֶר "מידיום קוּל".

ויל נשם נשימה עמוקה לפני שפתח את הדלת לאולם. הוא עשה את זה פעמים רבות ובכל פעם, בתחילת שנה חדשה, הוא הרגיש את אותו החשש, אותן חרדה ואי נוחות, האמונה שמכל הבחינות הוא מתחזה שמקבל שכר שלא בצדק.

הוא פתח את הדלת בכל זאת.

"בוקר טוב," אמר ויל כששני הסטודנטים האחרונים מיהרו להיכנס ולמצוא מקומות. הוא הכיר רק בודדים מבין הסטודנטים, אבל הם בהחלט הכירו אותו. נוסף לקורות החיים ולהיסטוריה הספרותית שלו, הוא גם ייעץ לדרמות המשטרה הטלוויזיוניות "ברוקלין סטיל" ו"סטיישן 21".

באוניברסיטה קטנה יותר, ההישגים האלה היו מזכים את ויל הארדי במעמד של סלבריטי. באוניברסיטת ניו יורק, רף הכוכבים היה הרבה יותר גבוה מעצם העובדה שבין בוגריה היו וודי אלן, ברט לנקסטר, פיליפ סימור הופמן, ניל סיימון ומרטין סקורסזה.

אחרי שוויל בירך את הסטודנטים על השנה האקדמית החדשה ועל השתתפותם בקורס שלו, הוא נתן מבוא קצר להרצאה שלו.

"כולנו ראינו את תוכניות הטלוויזיה האלה ושאלנו את עצמנו אם הם תיאורים מדויקים לא רק של הפשיעה באמריקה, אלא גם של הגברים והנשים שנלחמים בצד של הטובים. אשר לעונת הסתיו הזאת, כמעט חמישים אחוז מהדרמות המשודרות בטלוויזיה בשעות השיא מתרחשים בתחנות משטרה, בתחנות כיבוי אש או במתקנים רפואיים. אין ספק שההתעניינות בנושאים האלה גבוהה כתמיד."

ויל הנמיך את האורות והפעיל את הסרטון, לקט של סצנות מדרמות משטרתיות פופולריות ששודרו במהלך השנים: "שוטרים בדם", "רצח מאדום לשחור", "ברטה", "מיאמי מחלק מוסר", "NYPD Blue", "קגני ולייסי" ואפילו ״N.Y.P.D" המקורית, בכיכובם של פרנק קוֹנבֶרס וג'ק ווֹֹרדן.

כשהאורות עלו, פתח ויל בהרצאה.

"נדמה, בעיקר בחברות מערביות, שמה שקורה בשמונה בערב, שעת השיא בטלוויזיה — שבה אנחנו צופים באינסוף משחקי אקדחים, אלימות גופנית קיצונית וסדיזם מיני — הופך באחת־עשרה בלילה לטרגדיה, שבה קרייני חדשות מציגים הבעות פנים קודרות ומתארים בקול נמוך ורציני את זוועות היום.

"אלימות מוכרת דיאודורנט, טלפונים ניידים, בירה ומכוניות פאר בשעה שמונה בערב. בשעה אחת־עשרה בלילה מציגים בחדשות את אותם מעשים איומים כעובדה, אבל הפעם התגובה שלנו היא לא לקפוץ מיד לאתר של אמזון ולקנות דברים, אלא לפכור את הידיים ולשוטט עם שלטים אומרים די לאלימות.

"מהי התרבות האמיתית?" שאל ויל את יושבי החדר. "שעות צפיית השיא או שעות הלילה? אם האלימות באמת שנואה על כולנו, מדוע אנחנו צופים בה במשך שלוש שעות בכל לילה, נהנים מכל יריית אקדח, מכל מכת אגרוף, מכל פגיעה איומה באזרח?"

יד התרוממה. הסטודנט היה דייויד קליינמן, כמעט גאון בן עשרים שכבר סיים את התואר הראשון. ויל הזמין אותו לדבר.

"קראתי איפשהו שעבדת על 'ברוקלין סטיל'."

"נכון."

"אם לא אכפת לך שאני שואל, מה בדיוק עשית בתוכנית הזאת?"

האמת היא שוויל עמד די הרבה זמן חסר מעש, אכל מהמזון שהובא אל הסט וצפה בשחקניות הצעירות מסדרות את התלבושות שלהן.

"עניתי לשאלות שלהם בקשר להליכים ולמניעים," אמר ויל. "כמיטב יכולתי."

"התוכנית בוטלה באמצע העונה."

ויל תיקן את העמידה שלו והתכונן להתכתשות. "זה נקרא עסקי השעשועים. לפעמים צריך לעשות פשרות."

"אילו פשרות?"

הבה נראה, חשב ויל. מציאות, דמויות, עלילה, סבירות, מוטיבציה.

"לא הרבה," אמר ויל. "מדי פעם דנו בחריגות פרוצדורליות."

עוד יד מורמת. אישה צעירה ויפה בשם ג'ני בארקלי, סטודנטית לסוציולוגיה מאוונסטון, אילינוי. ויל פנה אליה.

"אילו חריגות?" היא שאלה.

זו היתה הרמה להנחתה.

"בכל תוכנית שוטרים בשעת השיא, מוצג בפנינו פשע לפני הקרדיטים והפסקת הפרסומות הראשונה. נכון?"

ראשים מהנהנים. כמה סטודנטים התנועעו בכיסאות.

"ככל שהתוכנית מתקדמת, הבלשים האמיצים שלנו חוקרים ובודקים, ובסופו של דבר מגלים היכן החשוד עובד, בדרך כלל ברציף טעינה. קאט לשוטרים שרואים את החשוד ממרחק רחוב או שניים. בשלב הזה הם צועקים את שמו של האיש. בדרך כלל החשוד מתחיל לרוץ, מה שמאפשר מרדף רגלי מסעיר ברחובות מנהטן. לבסוף מונית פוגעת בחשוד, והוא נעצר כלאחר כבוד. שורת סיום ממצה, כתוביות וקרדיטים, סוף פרק."

ויל התבונן בכיתה. הסטודנטים הציניים החביבים היו מרותקים.

"אני אומר שפרוצדורה טובה יותר היתה להתגנב בשקט מאחורי החשוד ולאזוק אותו. אבל אז לא תתאפשר ההתהפכות הקבועה של עגלת הפירות."

שוב קליינמן. "יש תוכניות משטרה שאתה כן אוהב?" הוא שאל. "יש כאלה שעושות את זה נכון?"

"אני די אוהב את 'החשוד העיקרי' המקורי. אי אפשר לעשות טעות גדולה מדי עם הלן מירן, לא?"

שתיקה.

"ורובסון גרין. קטן אבל גדול. 'לגעת ברוע', 'מחשבות רצחניות', כל זה."

ויל לחץ על הדוושה.

"היתה פעם סדרה בשם 'המפצח'. הדמות הראשית היתה מהמר אלכוהוליסט מנוון, רודף נשים לא מתנצל ששמו אדוארד "פיץ" פיצג'רלד. פיץ היה קרימינולוג, לא שונה בהרבה מדוקטור הארדי הנכבד שלכם. חוץ מהחלק הלא מתנצל."

כמה צחקוקים מנומסים.

"את הדמות גילם רובי קולטריין שגילם גם את..."

"האגריד," אמר קליינמן. "בסרטי הארי פוטר."

"בדיוק. אתה מכיר סדרות פשע."

"לא אוהב אותן, לא צופה בהן," הוא אמר. "אני מכיר את סרטי הארי פוטר."

ויל כחכח בגרונו והתקדם לעבר קו הסיום. "אני גם די אוהב את הסדרה 'ברודצ'רץ'. היא קצת אופרת סבון, אבל אני חושב שהיא אחת..."

"כל הסדרות האלה בריטיות."

עוד כפפה. "כן," אמר ויל, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא שם לב לזה. הוא שהה שנה באוקספורד, ושם החל הרומן שלו עם סדרות פשע בריטיות. הוסיפו לזה עשרה חודשים של די־וי־די בעת שהיה מסופח ליחידה של המודיעין הבריטי בעיראק, וטעמו נקבע סופית.

"חוץ מהסדרות ששילמו לך לייעץ בהן, יש איזו סדרה אמריקאית?" הוסיף קליינמן.

ויל הציץ בשעון שעל הקיר. האם באמת עברו רק ארבעים דקות לשיעור הראשון שלו בסמסטר החדש? האם באמת מצפים לו עוד שלושה חודשים כאלה? הוא הביט בדייויד קליינמן ושאל:

"'דראגנֶט' נחשב?"