לחזור הביתה

אוסטרליה, 1959 . בסופו של יום חם מהרגיל, ליד נחל בשטח אחוזה מפוארת ומסתורית, מתגלה טרגדיה איומה. המשטרה מוזעקת למקום, וממצאי החקירה מטלטלים את העיירה הקטנה והשלווה.

שישים שנה מאוחר יותר, בצידו השני של העולם, עיתונאית צעירה מחפשת סיפור. ג'ס אומנם חיה ועובדת בלונדון כבר עשרים שנה, אבל לִבה עדיין בסידני, אוסטרליה, עם סבתה, נורה, האדם הקרוב אליה ביותר בעולם. לכן, כששיחת טלפון מפתיעה מבשרת לג'ס שנורה אושפזה בבית חולים, היא לא מהססת לרגע. ברור לה שהגיע הזמן לחזור הביתה.

בבית החולים, ג'ס מוצאת את נורה חלשה ומבולבלת. משהו מטריד אותה, היא אומרת דברים חסרי פשר.

אבל מה שנשמע בתחילה כמלמולים חסרי חשיבות הופך למילותיה האחרונות של נורה, לצוואתה. ג'ס מחליטה להתחקות אחר הרמז האחרון שנורה השאירה לה, ומגלה תעלומה משפחתית מסועפת אשר חושפת אמת מטרידה שהוסתרה במשך דורות.

מה באמת קרה אז, בשנת 1959 ? ואיך זה קשור לג'ס, לאמה ולסבתה?

קייט מורטון נחשבת לאחת הסופרות הבריטיות הגדולות של ימינו. היא פרסמה עד היום שבעה רומנים שכיכבו ברשימות רבי המכר, תורגמו לכארבעים שפות וזיכו אותה בפרסים יוקרתיים. לחזור הביתה הוא ספרה הראשון שרואה אור בעברית.

גבעות אדלייד, דרום אוסטרליה,
ראש השנה האזרחית 1959

וכמובן, תוכננה מסיבת צהריים לכבוד השנה החדשה. מפגש קטן, רק בני משפחה, אבל תומאס ידרוש את כל הקישוטים. לא יעלה על הדעת שהם יעשו זאת אחרת: משפחת טרנר ייחסה חשיבות רבה למסורת, ועם נורה וריצ'רד שבאו לביקור מסידני, אסור לוותר על שום מפגן של ראוותנות או הצטעצעות.

איזבל החליטה למקם את האירוע השנה בחלק אחר של הגן. בדרך כלל הם ישבו מתחת לעץ האגוז שבמדשאה המזרחית, אבל היום היא נמשכה אל רצועת הדשא שבצלו של עץ הארז של מר וונטוורת'. היא עברה לידו מוקדם יותר, כשקטפה פרחים לקישוט השולחן, ונדהמה מהנוף היפה שנשקף ממנו מערבה, לעבר ההרים. כן, היא אמרה לעצמה. המקום הזה יתאים מאוד. המחשבה הזו, וההחלטיות שלה עצמה, היו משכרים.

היא אמרה לעצמה שהכול הוא חלק מההחלטה שלה לשנה החדשה — להתחיל את שנת 1959 במבט רענן ומלא ציפיות — אבל היה גם קול פנימי קטן שתהה אם היא לא סתם נהנית לענות קצת את בעלה, עם השינוי הפתאומי הזה בתוכנית. מאז שגילו את התצלום בצבעי סֶפּיה של מר וונטוורת' וחבריו הוויקטוריאניים, כולם עם זקן מטופח דומה לשלו, יושבים בכורסאות עץ אלגנטיות על המדשאה המזרחית, תומאס היה איתן בדעתו שזהו המיקום המושלם לאירוח בגן.

איזבל לא היתה בטוחה מתי בדיוק התחילה להפיק עונג מהול באשמה מהופעתו של אותו קמט זעף קטן, אנכי, בין גבותיו של בעלה.

משב רוח חזק איים לתלוש מידיה את שרשרת הדגלים, והיא נאחזה בחוזקה בשלב הגבוה ביותר של סולם העץ. היא סחבה לבדה את הסולם ממחסן הגינון באותו בוקר, ודי נהנתה מהמאמץ. כשטיפסה לראשונה אל ראש הסולם, עלה בה זיכרון ילדות — טיול יום להמפסטד הית' עם אמה ואביה, שם טיפסה במעלה אחד מעצי הסקויה הענקיים והביטה דרומה, לכיוון העיר לונדון. "אני רואה את קתדרלת סנט פול!" קראה לעבר הוריה שהמתינו למטה, כשזיהתה את הכיפה המוכרת מבעד לערפיח.

"אל תעזבי את הענף," קרא אליה אביה בחזרה.

ברגע שהוא אמר זאת חשה איזבל מין דחף לעשות בדיוק את זה. התשוקה עצרה את נשימתה.

להקה של תוכֵּי גאלה התעופפה מצמרתו של עץ הבנקסיה העבה ביותר, בענן מבוהל של נוצות ורודות ואפורות, ואיזבל קפאה במקומה. היה שם מישהו. תמיד היה לה אינסטינקט מפותח מאוד לסכנה. "יש לך כנראה מצפון לא שקט," נהג תומאס לומר לה כשהיו בלונדון, כשרק הכירו ועדיין היו מוקסמים זה מזה. "שטויות," ענתה, "אני פשוט מהירת תפיסה בצורה יוצאת דופן." איזבל עמדה ללא ניע בראש הסולם והקשיבה.

"הנה, תראה!" נשמעה לחישה קולנית. "מהר, תהרוג אותו עם המקל."

"אני לא יכול!"

"אתה יכול — אתה חייב — אתה נשבעת."

אבל אלה היו רק הילדים, מתילדה וג'ון! איזו הקלה, חשבה איזבל. למרות זאת, היא המשיכה לעמוד בדממה כדי לא להסגיר את נוכחותה שם.

"פשוט תשבור לו את הצוואר ותגמור עם זה." זו היתה איווי, בתה הצעירה, בת התשע.

"אני לא יכול."

"אוי, ג'ון," אמרה מתילדה — בת ארבע עשרה, אבל מתנהגת כמו בת עשרים וארבע. "תן לי את זה. תפסיק להיות כזה
פחדן."

איזבל זיהתה את המשחק. הם שיחקו ציד נחשים לסירוגין במשך שנים. מקורו היה בהשראת ספר, אנתולוגיה של שירת הבוש האוסטרלי שנורה שלחה להם, שאיזבל הקריאה להם בקול, ושהילדים אהבו בלהט. כמו רבים מהסיפורים כאן, זה היה סיפור עם אזהרה בצדו. נדמה היה שיש הרבה ממה לחשוש במקום הזה: נחשים ושקיעות וסופות רעמים ובצורת והיריון וקדחת ושריפות ושיטפונות ופרים משתוללים ועורבים ונשרים ואנשים זרים — "נוודים עם פרצופים רצחניים" שהגיחו מהבוש עם כוונות רעות.

איזבל הרגישה שהיא כורעת לפעמים תחת העומס האדיר של כל האיומים הקטלניים הקיימים כאן, אבל הילדים, שהיו אוסטרלים קטנים אמיתיים התענגו על סיפורים כאלה, ונהנו מהמשחק; זו היתה אחת הפעילויות הבודדות שהצליחו להעסיק את כולם, אף שהיו בגילים שונים ועם תחומי עניין שונים.

"הצלחתי!"

"כל הכבוד."

רעמי צחוק צוהלים.

"עכשיו בואו נלך."

היא אהבה לשמוע אותם צוהלים וקולניים; אבל בכל זאת עצרה את נשימתה וחיכתה שהמשחק ייקח אותם משם. לפעמים — אף שלעולם לא היתה מעיזה להודות בכך בקול רם — איזבל תפסה את עצמה מדמיינת איך זה יהיה אם תוכל להעלים את כולם. רק לזמן קצר, כמובן; היא תתגעגע אליהם נורא אם זה יהיה יותר מזה. נניח שעה, אולי יום — שבוע לכל היותר. מספיק כדי שיהיה לה קצת זמן לחשוב. אף פעם לא היה לה די זמן, ובוודאי לא מספיק כדי שתוכל להשלים מחשבה מתחילתה ועד להסקת המסקנה
ההגיונית.

תומאס היה מביט בה כאילו יצאה מדעתה אם היתה מעיזה לומר זאת אי פעם. היו לו תפיסות מקובעות למדי על תפקידיה של אם. ושל רעיה. באוסטרליה, כך התברר, נשים הושארו פעמים רבות להתמודד לבדן עם נחשים ושריפות וכלבי בר. כשתומאס היה מדבר על הנושא היה נדלק בעיניו אותו ניצוץ מרוחק, מין היקסמות רומנטית ורגשנית מהפולקלור של ארצו. הוא אהב לדמיין אותה כאשת אזורי הסְפָר, שמתגברת על הקשיים ושומרת על האש הבוערת באח הביתי, בעוד הוא משוטט לו להנאתו ברחבי העולם.

הרעיון הזה שעשע אותה פעם. זה היה מצחיק יותר כשהיא חשבה שהוא מתבדח. אבל הוא צדק כשהזכיר לה שהיא הסכימה לתוכנית הגדולה שלו — קפצה, למעשה, על ההזדמנות לאמץ משהו אחר. המלחמה היתה ארוכה וקודרת, וכשהיא הסתיימה, לונדון היתה עלובה וחסרת אופי באופן מעורר שאט נפש. איזבל היתה עייפה. תומאס צדק גם כשציין שהחיים בביתם הגדול לא היו דומים במאום לחיים באזורי הסְפר. הלוא היו לה טלפון ואורות חשמל ומנעול על כל דלת.

אבל זה לא אומר שהיא לא חשה שם בודדה לפעמים, או שהבית לא נעשה חשוך מאוד אחרי שהילדים הלכו לישון. אפילו בזמן הקריאה, שתמיד היוותה עבורה מקור לנחמה, התחילה להרגיש שהבדידות מכבידה עליה.

מבלי לאבד את אחיזתה בסולם, איזבל שרבבה את צווארה כדי לראות אם שרשרת הדגלים תהיה תלויה גבוה מספיק כדי לא להפריע לשולחן שמתחתיה. המיקום המדויק התגלה כמשימה מסובכת יותר ממה שדמיינה. כשהנריק עשה את זה, זה תמיד נראה קל כל כך. היא היתה יכולה — היתה צריכה — לבקש ממנו לעשות את זה לפני שסיים את יום העבודה שלו אתמול. לא היה צפוי גשם; שרשרת הדגלים יכלה להישאר תלויה במשך הלילה. אבל היא לא היתה מסוגלת. דברים השתנו ביניהם לאחרונה, מאז שנתקלה בו במשרד באותו אחר צהריים, כשעבדה עד מאוחר, ביום שתומאס היה בסידני. עכשיו חשה מבוכה כשביקשה ממנו לעשות עבודות שחורות ברחבי הבית, חשה נבוכה וחשופה.

היא פשוט תצטרך לעשות את זה בעצמה. אם כי הרוח באמת היתה איומה. היא קיבלה את ההחלטה לגבי המדשאה המערבית לפני שהרוח התחילה לנשוב; היא שכחה שזה הצד הפחות מוגן של הגן. אבל איזבל היתה עקשנית; כזו היתה כל חייה. חבר חכם אמר לה פעם שאנשים לא משתנים כשהם מזדקנים, הם רק נהיים מבוגרים יותר ועצובים יותר. לגבי הזִקנה, חשבה, היא לא יכולה לעשות כלום, אבל איזבל היתה נחושה בדעתה לא להיכנע לעצב. למרבה המזל, היא היתה מטבעה אדם חיובי מאוד.

רק שהימים עם הרוחות החזקות הביאו איתם חוסר שקט. לפחות בזמן האחרון. היא היתה בטוחה שלא תמיד הרגישה את הסערה הזו בבטנה. פעם, בחיים אחרים, נודעה כבעלת עצבים מפלדה. כעת, היא היתה עלולה להיתקף בגל פתאומי של דאגה שמגיע משום מקום. תחושה שהיא עומדת לבדה על פני השטח של החיים, והם שבריריים כמו זכוכית. נשימות עמוקות עזרו. היא תהתה אם היא צריכה טיפות הרגעה או תה. משהו שישקיט את מחשבותיה כדי שתוכל לפחות לישון. היא אפילו שקלה ללכת לרופא, אבל לא לבעלה של מוד מק'קנדרי ברחוב הראשי. חס וחלילה.

לא משנה איך תעשה זאת, איזבל התכוונה לתקן את המצב. זו היתה ההחלטה השנייה שקיבלה לקראת השנה החדשה, אם כי לא שיתפה בה איש. היא נתנה לעצמה עוד שנה אחת כדי לחזור לעמוד ביציבות על שתי רגליה. אנשים היו תלויים בה, והגיע הזמן.

ימלאו לה שלושים ושמונה ביום הולדתה הבא. זה כמעט ארבעים! גיל מבוגר מזה שאביה או אמה זכו להגיע אליו. אולי זו היתה הסיבה שהוצפה לאחרונה בזיכרונות מילדותה. זה היה כאילו חלף די זמן, כך שהיא יכולה להסתובב לאחור ולראות זאת בבהירות, מעבר לאוקיינוס הזמן רחב הידיים. היא בקושי זכרה את עצמה חוצה את האוקיינוס הזה.

היה מגוחך להרגיש בודדה. היא גרה בבית הזה כבר ארבע־עשרה שנים. היא היתה מוקפת ביותר בני משפחה מאשר אי פעם — אלוהים יודע שהיא לא תצליח להימלט מהילדים האלה גם אם תנסה. ובכל זאת, היו פעמים שבהן חשה אימה מתחושת הייאוש והצער שלה, התחושה המכרסמת שהיא איבדה משהו שלא יכלה לנקוב בשמו, ולכן גם לא יכלה לקוות למצוא אותו.

משהו זז בהמשך הדרך, בעיקול של שביל הגישה. היא מתחה את צווארה כדי לראות. כן, מישהו התקרב, היא לא דמיינה את זה. אדם זר? פושע נמלט שדוהר בשביל הגישה על סוסו, היישר מתוך שיר של בנג'ו פטרסון?

זה היה הדוור, היא הבינה, כשהצליחה לזהות את החבילה העטופה בנייר חום שנשא בידו. ביום של ראש השנה האזרחית! אחד היתרונות של מגורים בעיירה כפרית קטנה, שבה כולם מעורבים זה בחייו של זה, היה קבלת שירות מחוץ לשעות העבודה הרגילות — אבל זה היה באמת יוצא דופן. שלהבת של התרגשות התלקחה בתוכה, ואצבעותיה התבלבלו כשניסתה לקשור את שרשרת הדגלים כדי שתוכל לרדת ולקחת את המשלוח. היא קיוותה שזו ההזמנה שעשתה לפני כמה שבועות. השחרור שלה! היא לא ציפתה שזה יגיע כל כך מהר.

אבל השרשרת פשוט הוציאה אותה מדעתה. החוט היה מלא קשרים, והרוח העיפה אותו סביב הדגלים. איזבל נאבקה וקיללה חרש, בעודה מעיפה מבט מעבר לכתפה כדי לבחון את התקדמותו של הדוור.

היא לא רצתה שהוא יביא את החבילה עד הבית שלה.

כשהוא הגיע לעיקול הקרוב ביותר אליה על שביל הגישה, איזבל ידעה שהיא תצטרך להרפות מהחוט אם היא רוצה להספיק לרדת מהסולם בזמן. היא היססה לרגע ואז קראה, "שלום!" ונופפה בידה. "אני כאן."

הוא הרים את מבטו, מופתע, ובעודה לופתת בחוזקה את הסולם בגלל משב רוח נוסף, איזבל ראתה שהיא טעתה. שכן אף על פי שנשא בידו חבילה, הזר שעל השביל כלל לא היה הדוור.