1
סאפוק, אנגליה
קיץ, 1944
החרדה גאתה בה. כל הדאגה שהצטברה במהלך השבועות האחרונים איימה להכריע אותה, כשעמדה בקו שבו פלש הדשא הצרוב משמש של גינת החווה בצורה בלתי מורגשת אל שדה החיטה הצהוב המשתרע מולה.
החיטה היתה בשיא גובהה בתקופה זו של השנה — לפני הקציר. הגוון החמאתי שלה השתרע עד האופק, שם פגש את קרני האור המסנוורות של השמש הקיצית. היא בקושי הבחינה בחספוס שלה כשהעבירה את ידה בין השיבולים, ולא הבחינה בקומביין הקוצר הקטן הקשור לטרקטור כשהתחיל לגלח את פני השטח. היא הביטה מעבר לכל זה אל קו העצים של היער שמאחוריו. מקשיבה, מחכה. זו היתה ההזדמנות האחרונה עבורו לחזור אליה. לאחר מכן, הכול יוכרע — גורלה יהיה ודאי.
ואז נשיפה של הקלה כששמעה, סוף־סוף, את הרעש שחיכתה לו במשך שעות — מאז ששמעה אותם ממריאים בשעות הבוקר המוקדמות. מרחוק נשמע הצליל החדגוני של מפציץ בי־17 בשמים הכחולים והצלולים כשהאמריקאים חזרו מפשיטה נוספת לאור יום באירופה הכבושה. שאון המטוסים היה אירוע כה קבוע עד שכמעט לא נקלט כבר באוזניהם של רוב האנשים בכפר.
אבל עבורה הוא היה הכול.
בכל פעם שהמריאו שלושים ושישה המטוסים הרגילים במערך הטייסת מנתה אותם בפחד ואז ספרה אותם באימה בשובם, בתקווה שמספר המטוסים החוזרים יהיה תואם למספר המטוסים
שהמריאו.
לעיתים כולם חזרו הביתה בשלום.
היא גוננה על עיניה מפני אור השמש וחיכתה שהמטוסים האפורים המגושמים יגיעו בזה אחר זה כל כמה רגעים מעל האזור הכפרי של סאפוק.
אחד הופיע מול עיניה.
ואז שניים.
ואז לא הופיעו עוד. בבקשה שהוא יחזור. בבקשה שהוא
יחזור.
ענן של אבק צהוב עלה באוויר מרחוק כשהטרקטור החל ללקט את היבול החיוור. עד סוף היום תיקצר כל החיטה בשדה. וכל האנשים במפציצי הבי־17 יחזרו הביתה בשלום.
כי הם חייבים.
כי היא היתה צריכה שהם יחזרו הביתה בשלום.
היא היתה צריכה שאחד מהם במיוחד יחזור הביתה בשלום, אליה. כי ככה זה היה אמור להיות. זה לא יכול להיות בשום צורה אחרת. לא עכשיו.
שאגת המנוע מעל ראשה החרישה את מחשבותיה, גלגלי הנחיתה הורדו והמטוס שמעליה ירד בצורה מסורבלת לכיוון המסלול. רוח הפרצים כתוצאה ממהירות המטוס העיפה את שערה על פניה כשהסתכלה עליו.
כולם חייבים לחזור. כולם חייבים לחזור. מרחוק הופיע מטוס שלישי בשמים ואז, מאחוריו, נקודה קטנה ציינה את שובו של הרביעי. היא לא הסירה את עיניה מהשמים. עוד שלושים ושניים נותרו לספירתה.
בבקשה שהוא יחזור אלי. בבקשה שהוא יחזור אלי. היא נשמה עמוק ואז המשיכה לספור את המטוסים החוזרים.
2
סאפוק, אנגליה
קיץ, 2011
איימי זגזגה בין הנתיבים שהכירה כמו את כף ידה כדי להגיע הביתה בזמן לארוחת יום ההולדת שלה. היא בדיוק מסרה עוגת חתונה בת שלוש קומות שהכינה לזוג שהתחתן אחר הצהריים באולם הינטלשם והוזמנה להרים כוסית ולברך את הזוג המאושר שחגג עם חברים ובני משפחה. לא היה מנומס לסרב להם. זו היתה רק הפעם השנייה שהכינה עוגת חתונה, ואם היא מתכוונת לקבל את רוב העבודות הגדולות שלה באמצעות המלצות, היא תצטרך לוודא שאנשים זוכרים מי היא.
כשנכנסה לרחובות הכפר הצרים — שלא השתנו ברובם מאז ימי הביניים פרט לתוספות מעטות בסגנון טיודור — כל מה שרצתה היה לעלות במדרגות לדירה שמעל בית התה שלה במבנה עם קורות העץ, לסגור את הדלת וללכת לישון. אבל לישון לא בא בחשבון. במקום זאת היא נאלצה למהר אל מעבר לכביש כדי לפגוש את
משפחתה.
היא החנתה את הרכב המסחרי של הקייטרינג מחוץ לבית התה. השלט שעליו כתוב "בית התה של איימי" התנדנד במשב רוח עדין מעל הדלת. הווילונות המוסטים כיסו את החלונות אחרי שקרוליין, אחותה ועמיתתה לעבודה, כבר סגרה להיום. איימי עדיין הרגישה בחזה את הזיק הרגיל של תדהמה והתרגשות מכך שהיא הבעלים של בית תה משלה במיקום כל כך יפה, וחייכה כשקרני השמש האחרונות של השקיעה הסתננו בין התיירים והמקומיים. היא פתחה את הדלת, נכנסה פנימה ועלתה לדירתה שמעל — המקום שלה. היא קיוותה שתמיד תהיה נלהבת מכך שהיא הבוסית של עצמה ועושה משהו שהיא באמת אוהבת. בית התה שלה מילא אותה שמחה, אבל הקנייה שלו לפני שלוש שנים היתה מקרית לחלוטין. אז ידעה רק למלצר ולהכין את העוגות הבסיסיות ביותר. אבל אפילו היא הבינה שהעיצוב הקודר והמנות הדלות היו הסיבה להיעדרם של לקוחות. בדיוק כשעמדה להציע להכניס בו כמה שינויים, הלכה לעולמה אחת משתי האחיות הקשישות שבית התה היה בבעלותן, והבעלים שנותרה שאלה את איימי אם אולי תרצה לקנות אותו. וכך עשתה. היא זיהתה את הפוטנציאל הטמון בו.
לאחר שהתגברה על הפחד לבקש הלוואה ועל הנטייה להזמין יותר מדי מצרכים, הצטרפה אחותה קרוליין לעסק במשרה חלקית שהפכה עד מהרה למשרה מלאה, וזה הפך לעניין משפחתי. היא עבדה קשה כל כך להקים את בית התה — היא לא הצליחה להיזכר בפעם האחרונה שיצאה לחופשה או נסעה לסוף שבוע שלם.
איימי פתחה את הדלת הפנימית ועלתה במדרגות לדירתה שלמעלה, נחפזה לסדר את האיפור והשיער שלה, לבשה בזריזות שמלת מעטפת ומגפונים שטוחים ואז מיהרה היישר בחזרה למטה במדרגות וממש רצה בכביש לכיוון מלון דאק, שם חיכו לה בנות משפחתה.
היא שלחה לאחותה הודעה קצרה כשיצאה באיחור מהחתונה, אבל לא אהבה את העובדה שכולן מחכות רק לה, במיוחד מפני שסבתא שלה אמרה שהערב היא רוצה להזמין את כולן לארוחה הזו על חשבונה.
איימי חלפה במהירות בכניסה הראשית דרך דלת העץ המעוטרת של המלון. אבל בדיוק כשחצתה את הסף התנגשה בגבר.
"אני ממש מצטערת," אמרה איימי במהירות ובאופן אינסטינקטיבי.
האיש השפיל את מבטו אל חולצתו הרטובה מהבירה שלו שנשפכה עליה.
"אני באמת נורא מצטערת," אמרה איימי כשהבינה מה עשתה. האיש לא דיבר, רק המשיך להביט מטה בבלבול ועצב על חולצתו. היא פסעה לעברו.
"אני מצטערת מאוד," חזרה ואמרה בקול שקט יותר.
הוא הרים את ראשו אליה. היא התבוננה בשערו הכהה, בעיניו הכהות ובמבט החלחלה הגמורה בעיניו בזמן שהבירה נספגה בחולצתו. כוס הפיינט שלו היתה ריקה לגמרי.
"הכול נשפך עליך?" שאלה איימי בהיסוס.
"זה בסדר," הוא אמר בנוקשות אך בנימוס, במבטא אמריקאי. "אל תדאגי."
לקוח ממהר ניסה לעבור על פניהם תוך מלמול, "סלחו לי," והאיש הספוג בירה יצא מפתח הדלת אל הרחוב. איימי לא היתה בטוחה מה לעשות. פשוט ללכת ולעזוב אותו ככה יהיה גס רוח, לכן יצאה אחריו בחוסר רצון אל ערב הקיץ החמים וניסתה להתנצל
שוב.
"אני יכולה... מה אני יכולה לעשות? אני יכולה לקנות לך עוד בירה?" הציעה בחוסר אונים.
"לא." הוא ביטא את המילה לאט. "זה בסדר," אמר. "את יכולה לקנות לי חולצה אחרת במקום זאת." הוא העיף בה מבט מתריס מדומה.
איימי הסתכלה בהיסח הדעת דרך הדלת הפתוחה כדי לראות אם היא רואה את משפחתה בפנים. היא כבר היתה באיחור מוגזם עכשיו. היא הסתכלה על החולצה המדוברת שהיתה איומה ופרחונית.
"תקשיבי, הכול בסדר." הוא השפיל מבט אל חולצתו הרטובה. "היא ממילא היתה מזעזעת."
"החולצה או הבירה?" העזה איימי לשאול. "כי החולצה... ייחודית."
האיש צחק והרחיק את חולצתו הרטובה מחזהו. היה לו צחוק נעים ופניו אורו כשחייך.
"הבירה," הוא ענה. "איך אתם שותים אותה כל כך חמה?"
"אני לא ממש שותה בירה," היא התוודתה. "אני מצטערת שוב על החולצה," אמרה, בדרכה ללכת.
"החולצה תחיה ותזכה לראות שוב את אור היום. היא היתה מתנה מאבא שלי. הרגשתי שאני צריך ללבוש אותה כשאני פוגש אותו," אמר. "בדרך כלל אני לא לובש חולצות הוואי. רק רציתי שזה יהיה ברור."
היא הבליעה חיוך. "באמת? אני יכולה... לכבס אותה בשבילך אם אתה מתארח כאן," אמרה, מנסה נואשות לכפר על מעשיה. "אני גרה ממש כאן בהמשך הרחוב. אני יכולה להחזיר לך אותה מחר או..." היא הביטה בשעונה.
חיוך קלוש הופיע בזווית פיו כשניסה לסחוט את הבירה מהבד הרטוב. "לא, זה בסדר. תודה."
"אה, את כאן." אחותה של איימי, קרוליין, הופיעה בדלת כשבידה גביע שמפניה. "רק קפצתי החוצה כדי לראות אם הרכב שלך כבר חונה כאן. בדיוק התכוונתי להתקשר אלייך."
איימי הביטה בכוס הריקה כמעט של קרוליין. "היי. אה, יופי, התחלתן בלעדי."
"נכון. התחלנו לשתות שמפניה בזמן שחיכינו לך. סבתא קנתה בקבוק וחיסלנו אותו. לא נשאר כלום בשבילך, ילדת יום ההולדת, אלא אם כן נקנה עוד אחד, ואני ממליצה בחום שנעשה את זה. ומי זה?" עיניה של קרוליין פנו אל האמריקאי שנראה קצת המום מכך שמצא את עצמו לפתע תקוע בשיחה חדשה בין שתי נשים שלא הכיר.
"ג'ק," הציג את עצמו האיש תחת הפגזת ההתלהבות של קרוליין. "נעים מאוד."
"אני קרוליין. אחותה הקצת יותר מבוגרת אבל המאוד רווקה של איימי." קרוליין הושיטה את ידה כדי ללחוץ את ידו של ג'ק. "אתה נוטף בירה, ג'ק. ידעת את זה?"
"לא היה לי שמץ של מושג. תודה שהזהרת אותי." ג'ק הציץ באיימי והם החליפו ביניהם חיוך.
"אנחנו צריכות לאכול," אמרה איימי כשראתה את אחותה מתנודדת בעדינות.
"נעים מאוד, ג'ק," סלסלה קרוליין בקולה והסתובבה כדי לחזור פנימה.
"ביי," אמר לקרוליין עם צחוק בעיניו ואז הפנה את תשומת לבו לאיימי. "ויום הולדת שמח."
"תודה. ואני באמת מצטערת על החולצה," אמרה כשחזרה פנימה דרך הדלתות. "ועל הבירה."
"אל תדאגי לגבי זה," הוא אמר ונשמע כן.
היא חייכה אליו חיוך אחרון של התנצלות והסתובבה, נכנסה במהירות למלון וניגשה אל החדר שנקרא "בר הטייסים". היא הבחינה באמה ובסבתה בפינה הרחוקה, יושבות על ספות עור חומות נוחות, ושלחה אליהן נפנוף יד ומבט מתנצל. בקבוק שמפניה ריק ננעץ בתוך דלי קרח וחיוכה של קרוליין היה שובבי כששאלה את איימי, "מה זה היה?"
3
כשאיימי כיבתה בנשיפה את הנרות על עוגת יום ההולדת שלה אחרי שאכלו ארוחת ערב במסעדה הראשית, היא בהתה בנרות הוורודים בצורת שלוש ואפס שגילו לכולם בדיוק בת כמה היא. אם כי כולם הכירו את כולם בכפר, אז כולם ידעו ממילא. המלצר שלהם הופיע ובידו בקבוק שני של שמפניה ודלי קרח. "אני יכול להעביר את כל זה לבר בשבילכן?" הוא החווה לעבר העוגה שהנרות עליה עדיין העלו עשן.
איימי פנתה למלצר והצביעה על השמפניה. "לא הזמנו את זה."
"זו מתנה מג'נטלמן בבר," הוא ענה, הרים את העוגה והלך כשהנשים קמו ממקומותיהן כדי לפנות את השולחן לסועדים במסעדה.
"הוא לא היה אמריקאי במקרה, נכון?" שאלה קרוליין את המלצר המתרחק ושלחה מבט לעבר אחותה.
איימי הסתכלה לכיוון הבר כדי לראות מי שלח להן אותו. אבל לא היה שם אף אחד. היא תשאל שוב את המלצר ברגע שקט יותר, כשאחותה לא תהיה שם כדי לעשות לה בושות. למרות שאם זה אכן היה האמריקאי, לא היה לה שום מושג למה הוא עשה את זה. איזו מחווה מקסימה. אם כבר, היא היתה חייבת לו משקה.
היא הסתובבה כדי לבדוק אם סבתא שלה באה בעקבותיה או אם היא זקוקה לזרוע לתמיכה, אבל הופתעה לראות שהיא די רחוקה מאחור, מתעכבת ליד הפתח שהפריד בין המסעדה לבר. סבתא שקעה לעיתים קרובות בנוסטלגיה כשהיו באות לדאק. היא גדלה בפאב הזה, נולדה בדירה קטנה בקומה העליונה לפני שכל הבניין הפך למלון בוטיק, התגוררה כאן ומזגה פיינטים לאיכרים ולטייסים גם יחד, עד שהיתה לאישה בוגרת. בדרך כלל היתה מספרת לאיימי וקרוליין סיפורים על סבא וסבתא רבא שלהן ועל דודה רבתא ג'ייני, שעברה לאמריקה כשהמלחמה הסתיימה כדי להתחתן עם אהוב לבה. אבל עכשיו סבתא עמדה ללא ניע בפאב שבו התגוררה בתקופת המלחמה והתבוננה ברשימת הטייסים האמריקאים ששמותיהם נכתבו על הקיר לפני כמעט שבעים שנה, כשהיו מוצבים בשדה התעופה הסמוך. הם שרבטו על קיר הפאב את שמותיהם ולידם תיעדו את מחזיקי השיא בשתיית יארד של אייל. איימי התבוננה בסבתא שלה מתמקדת במקום מסוים, בשם מסוים, ואז מושיטה את ידה ומניחה עליו את אצבעותיה. כמעט מיד היא משכה את ידה, הסתובבה והמשיכה ללכת בעקבות משפחתה לעבר הבר.
למחרת בבוקר היו שקיות ענקיות מתחת לעיניה הירוקות של איימי. עבר עליה לילה של נדודי שינה. היא ואחותה לגמו בחדווה את השמפניה המסתורית שקיבלו במתנה ואז גם המשיכו לקוקטיילים, בזמן שאמן וסבתן שתו כל אחת כוס אחת של המשקה המבעבע. ועכשיו איימי הרגישה את ההשלכות של השתייה המוגזמת שלה. משקאות בדאק היו אירוע נדיר. משקאות בכל מקום היו אירוע נדיר בימים אלה, שבהם כל מעייניה היו נתונים לבית התה. העסק גזל כל שנייה פנויה בחייה, במיוחד עכשיו, כשהחלה להציע שירות של אפיית עוגות חגיגיות ועוגות חתונה מחוץ לבית התה. אבל היא לא יכלה להאט, עדיין לא.
היא שפשפה קונסילר על העור האפרפר מתחת לעיניה ומרחה מסקרה כדי לפתוח את העיניים. היא תעבוד היום במטבח, תאפה ותטפל בהזמנות ארוחת הצהריים והתה של השעה ארבע ותנסה בכל כוחה לא להקיא את תכולת בטנה. אחותה קרוליין, השנייה בשרשרת הפיקוד, תוכל לטפל בקהל הלקוחות. קרוליין תמיד התמודדה עם הנגאוברים טוב ממנה.
לא לרצות לראות אנשים — זה לא בדיוק עלה בקנה אחד עם הרעיון של להיות בעלת בית תה. בדרך כלל היא אהבה להתרועע עם לקוחות ולשוחח עם התיירים על מה שעשו במהלך היום והיכן הם מתכננים לבקר למחרת — בבית הגילדות עם קורות העץ או בבית האגודה לשימור מבנים היסטוריים, או לצאת לנסיעה קצרה לאורך החוף עד סאות'וולד או אלדבורג. אבל היום היא תסתתר מאחור ותייחל שהיום הזה ייגמר כבר. היא נזכרה בחשש שלפני שתוכל להתחבא היא צריכה להכין הזמנה גדולה למלון. מלון דאק ביצע הזמנה ענקית של מה שכינו בפשטות "כל מיני דברים אנגליים מסורתיים". הם ציפו לזרם גדול של תיירים אמריקאים לרגל יום המורשת של מלחמת העולם השנייה שנועד לציין את האירוע עם השם הלא קליט "הפלישה הידידותית של האמריקאים למזרח אנגליה" במהלך המלחמה. מלון דאק מילא בו תפקיד, שכן אנשי חיל האוויר האמריקאים מהבסיסים הסמוכים השתמשו בו בתור מקום הבילוי והשתייה המקומי שלהם.
אתמול אחר הצהריים היא הכינה מגוון של סקונס פירות וגבינה, והבוקר נותר לה רק למרוח שמנת וריבה על עוגות הוויקטוריה, עוגות הספוג הקלאסיות, לעשות ליטושים אחרונים לעוגות נטיפי הלימון ואז לקחת הכול למלון.
היא קיוותה שלזה התכוונו בהזמנה שלהם. דייוויד, מנהל המלון, סמך על איימי בעיניים עצומות והשאיר את ההחלטות בידיה, ואם רצה משהו שהוא יותר 'מפעם', כבר היה מאוחר מדי בשביל זה עכשיו.
היא הניחה את הקופסאות בבית התה והסיטה את הווילונות הפרחוניים בחלונות הקדמיים. הם היו תואמים למפות השולחן ואיימי הוציאה לאחרונה הון תועפות על בד ליברטי בריטי מקורי כדי שהמקום ייראה מושלם. היא השתמשה בערכות תה וינטג' מחרסינה משובחת מסוג בון צ'יינה. אמנם עדיין לא יכלה להרשות לעצמה לקנות שולחנות וכיסאות חדשים, אבל המפות והכלים היו אחד מתוך כמה צעדים שאיימי הקפידה לעשות כדי לשדרג מעט את המקום, כך שישדר פחות תחושה של בית אבות ויותר של בית תה וינטג'. היא היתה גאה במה שהשיגה עד כה. אבל רצתה לעשות עוד כל כך הרבה. פשוט לא היו מספיק שעות ביממה.
היום היה חם ואיימי סגרה את הדלת אבל לא טרחה לנעול אותה מאחוריה. קרוליין הרי תגיע בכל רגע, ושיעור הפשיעה היה כמעט אפסי בכפר — עוד משהו שאהבה בחיים כאן. היא מיהרה ללכת בדרך אל הדאק ברחוב שלאורכו ניצבו באי־סדר בתים עם גגות משופעים מימי הביניים וחנויות שונות ומשונות עם קורות עץ וגלריות. איימי אהבה את הכפר הזה. הוא היה תמונה מגלויה שקמה לתחייה. והיא הודתה למזלה הטוב על שגרה במקום כל כך יפה. היה בו כל מה שאי פעם רצתה ונזקקה לו. היו לה כאן חברים טובים ועסק משגשג, והכפר הציורי היה אחד מהמקומות היפים ביותר שהכירה, אפילו בחורף. במיוחד בחורף, כשהשלג ירד והאור מחלונות הוויטראז' של הכנסייה שבתחילת הכביש זהר באור נגוהות, כמו מגדלור שמקבל בסבר פנים יפות כל עובר ושב.
"בוקר טוב, איימי," בירך אותה דייוויד המנהל לשלום בפנים קורנות כשנכנסה לדאק.
איימי הרכינה את ראשה כשעברה מתחת לקורות הנמוכות בכניסה ותהתה אם לדייוויד היה אי פעם יום רע שבו לא חייך. הוא עבר לפה רק לאחרונה ולא גר בכפר די זמן כדי שתוכל להגיע למסקנות בעניין. היא בירכה אותו לשלום ופתחה כמה קופסאות כדי שיוכל להסתכל. ריח העוגות והסקונס מילא את החלל המקושט. הוא שרק בהתפעלות ועזר לאיימי לסגור את הקופסאות
בחזרה.
"יש לך את החשבונית בשבילי?" שאל. "אני חושב שאנחנו עדיין חייבים לך על השבוע שעבר."
"נכון." היא נתנה לו את הניירת. דייוויד נעלם במשרדו.
"יכול להיות שאוכל לתת לך מזומן אם תוכלי להוציא לי קבלה," קרא.
"בטח," קראה איימי בחזרה. היא הביטה סביב הלובי הריק עם קורות העץ הנמוכות ושפשפה את עיניה העייפות, ואז נזכרה שהתאפרה הבוקר במסקרה. היא ניגשה אל האח והסתכלה במראה שמעליה כדי לבדוק אם מרחה את האיפור שלה. כשהתבוננה לתוך הזכוכית, השתקפות מהפינה הרחוקה ביותר של החדר גרמה לה להסתובב בבת אחת.
"אה," אמרה איימי כשראתה את הגבר מאתמול בערב יושב על הספה.
"בוקר טוב." הוא קיפל את העיתון שלו והניח אותו על שולחן הקפה. "איך היתה ארוחת הערב לכבוד יום ההולדת שלך?"
איימי שפשפה מתחת לעיניה במבוכה כשראתה עד כמה מראהו ללא רבב — הג'ינס וחולצת הטריקו הלבנה שלו נקיים ומסודרים, כל שערה משערו הכהה מונחת במקומה ומבט ידידותי נשקף מעיניו החומות.
"טעימה מאוד, תודה." למה לא הצליחה להיזכר איך קוראים לו? היא שתתה כל כך הרבה בליל אמש שהופתעה שהיא זוכרת את השם שלה עצמה.
"האוכל כאן די מדהים," הוא הסכים. "התארחנו כאן רק כמה לילות, אבל אכלנו במסעדה בערב הראשון והיה נהדר."
לא חמקה מאוזניה העובדה שדיבר בלשון רבים. היא הגניבה הצצה אל ידו השמאלית. אין טבעת נישואים.
"מה אכלת?" איימי ניסתה להסוות את ההפוגה בדבריה בזמן שבדקה.
"דג עם רוטב לבן מעלף."
"זו לא היתה התשובה שציפיתי לה," נפלט לה.
הוא קימט את מצחו. "באמת? מה חשבת שאני הולך להגיד?"
היא בחנה אותו מלמעלה למטה בשביל האפקט ואז צמצמה את עיניה. "אתה נראה כמו גבר של סטייק."
הוא הביט בה ברצינות במשך כמה שניות. "לא כל הגברים הם בעצם גברים של סטייק?" הוא חייך.
איימי לא היתה בטוחה איך לענות.
הוא רכן קדימה כממתיק סוד. "הייתי כל כך מטושטש מהג'ט לג שלא ידעתי מה קורה איתי בכלל. כשעליתי לחדר שלי אחרי ארוחת הערב עדיין הייתי כל כך רעב שהזמנתי צ'יזבורגר וצ'יפס משירות החדרים." הוא גיחך. "זה יותר דומה למה שציפית?"
מבטה של איימי נפל על זרועו כשרכן קדימה כדי ללגום את לגימת הקפה האחרונה בספל שלו. בד הכותנה של חולצתו נמתח בחוזקה על שריריו כשכופף את אצבעותיו סביב ספל הקפה.
"כן, זה נשמע הגיוני יותר," הסכימה בעודה בוהה בזרועותיו. היא הסיטה את מבטה בכוח והישירה מבט שוב לעיניו, אבל היה ברור שהוא הבחין לאן מבטה הופנה. איימי הביטה לאחור וראתה את דייוויד עומד מאחורי דלפק הקבלה. הוא נופף לעברה במעטפה לבנה.
"שמחתי לראות אותך שוב." איימי נופפה בקצרה. "שיהיה לך יום נעים."
"כן. תודה לך." האמריקאי הרים את ידו כדי לנופף בחזרה והיא לקחה את כספה מדייוויד ומיהרה לצאת מהדלת ולעבור את הכביש אל בית התה.
איימי לא אהבה את העובדה שהאמריקאי הבחין בה מתפעלת מזרועותיו. היא לא חשקה בגבר כבר... אלוהים, לא היה לה מושג כמה זמן. שנים. והפתיעה את עצמה שהתעניינה בו אפילו
במעורפל.
איימי מצאה את קרוליין במטבח, מארגנת מצרכים לאפייה. הרדיו ניגן ואחותה שרה איתו בקולי קולות. ראשה של איימי הלם בכאב והיא הנמיכה את הווליום. "אכפת לך?" שאלה בזעף.
קרוליין עשתה פרצוף כאילו נעלב. "השירה שלי כל כך גרועה?"
"לא. השירה שלך מקסימה כתמיד," שיקרה איימי. "אבל יש לי כרגע הנגאובר ואני צריכה קצת שקט. וקפה. אני צריכה עוד קפה. איך זה שלך אין הנגאובר?"
"אני אכין את הקפה. השמפניה הזאת כנראה היתה מה שגמר אותך סופית. את חושבת שהאמריקאי החתיך ההוא שלח אותה?"
איימי הביטה בקרוליין באימה. "אוי לא," אמרה ועצמה את עיניה כשהבינה ששכחה להודות לו על בקבוק השמפניה. ואיך קראו לו לכל הרוחות?
איימי לקחה את כוס הקפה הטרי שלה ושאפה לקרבה את הארומה כשעמדה ליד החלון. היא הרי לא יכולה לחזור בריצה למלון כדי לומר תודה אחרי שהסתלקה משם בזריזות לפני כמה דקות בלבד. היא תיראה כמו משוגעת. היא תקפוץ לשם מאוחר יותר עם הקבלה לדייוויד ותראה אם האיש עוד שם. ואז היא תודה לו. או תשאיר לו פתק. או משהו. אבל מה אם זה לא היה הוא שהעניק לה במתנה את המשקה המבעבע? אז תיראה עוד יותר מטופשת. המוח שלה לא היה צלול מספיק כדי לחשוב על זה. אולי אחרי עוד קפה.
היא הביטה מבעד לחלון לכיוון הדאק כשלגמה. הקפה היה כמו משקה אֵלים ושיכך לאט־לאט את ההנגאובר שלה. היא ראתה מרחוק את האמריקאי יוצא מהמלון הנמוך עם מסגרת קורות העץ בשחור־לבן, וחומק ברגע האחרון מחבטה בראשו מסדרה של סלים תלויים מלאי גרניום שקישטו בחינניות את הבניין. איימי הזדקפה והתבוננה בו כשהלך סביב דופן המלון עד שיצא מטווח ראייה. כעבור כמה דקות יצאה משם מכונית והאמריקאי, מאחורי ההגה, נסע בצד הלא נכון של הכביש. איימי גיחכה קלות כשהמכונית זינקה לפתע לצד הנכון של הכביש ואז חנתה מחוץ למלון. הוא יצא ממנה וחזר פנימה לתוך הכניסה של המלון. ברור שעדיין לא צבר ניסיון רב בנהיגה בכבישי אנגליה.
היא היתה סקרנית לראות את מי הוא נכנס פנימה להביא והאם זו אישה. היא החזיקה את הספל בחצי הדרך אל שפתיה בציפייה וחיכתה.
"רוצה שאתחיל עם עוגות הקפה והאגוזים?" צעקה קרוליין מהמטבח. איימי קפצה וכמעט שפכה את הקפה שלה.
"לא, זה בסדר. תיהני מהשקט לדקה או שתיים. אני תכף אעשה את זה," ענתה, עדיין בוהה מבעד לחלון.
בהמשך הכביש הופיעו האמריקאי וגבר נוסף. הוא היה מבוגר יותר, בסוף שנות החמישים לחייו. האם זה האבא שקנה לו את חולצת הוואי הידועה לשמצה? כשנסעו משם לאטם, בצד הנכון של הכביש הפעם, איימי הסתובבה ונכנסה למטבח כדי להתחיל להכין את העוגות.
ככל שהיום התקדם הגיעו עוד ועוד אמריקאים לכפר כהכנה ליום המורשת. הם יצאו ונכנסו לבית התה של איימי כשעבדה במטבח. בכל פעם ששמעה קול גברי אמריקאי צעיר למדי, מצאה את עצמה מציצה החוצה כדי להסתכל עד שלבסוף הבינה למה היא עושה את זה ונזפה בעצמה.
איימי הסתכלה על הטלפון שלה כשהחל לצלצל. היא סגרה את הברז וניגבה את ידיה במהירות כשראתה את מספר הטלפון הקווי של סבתא שלה מהבהב על המסך. "סבתא!" קראה איימי.
"שלום, יקירתי. ישנת טוב?"
"לא ממש, לא."
"זה בטח מפני ששתית אלכוהול, מתוקה שלי."
"היי!" צחקה איימי.
"טוב, אתן הגזמתן קצת עם השתייה אתמול, בנות. אם כי הקוקטיילים נראו טעימים מאוד. במיוחד הוורוד הזה עם השם השובב."
איימי חשבה שהיא עלולה להקיא אם תיזכר עכשיו בכל המרטיני הזה.
"תקשיבי יקירתי. רציתי להזמין אותך מחר. אני רוצה לתת לך את מתנת יום ההולדת שלך. היא היתה גדולה מדי בשביל להביא אותה למסעדה אתמול בערב."
"סבתא, לא היית צריכה לקנות לי כלום. שילמת על הארוחה אתמול בערב. זה היה כל כך יקר. אני לא מצפה גם למתנה נוסף לכך."
"טוב, את מקבלת בכל זאת. אני די גאה בה. מחר יום ראשון. בואי לצלי של יום ראשון. נהיה רק שתינו. כבר הרבה זמן לא בילינו יום ראשון ביחד. בשעה שתיים?"
איימי הרגישה גל של אושר כשהסכימה בחפץ לב. ארוחת צלי בשר ביתית בבית של סבתא שלה היא בדיוק מה שהיא צריכה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
