הבחורה מהאי

לורנה קוק, מחברת רבי-המכר העולמיים "הכפר האבוד" ו"ההבטחה האסורה", שבה עם רומן חדש וסוחף על ארבע נשים חזקות. ברגע האמת, אחת מהן תסכן הכול. האם זו היתה הבחירה הנכונה?

השנה היא 1940. שתי אחיות צעירות, פרסי ודידו, מלוות את אמן האהובה לדרכה האחרונה. עתה הן לבד, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, באי גרנזי הסמוך לצרפת. עד מהרה פולשים הנאצים לאי, והשתיים נאבקות בכיבוש ככל יכולתן. כאשר מחייבים אותן לארח בביתן חייל גרמני, הן נדהמות. את החייל הזה הן מכירות: זהו חבר ילדות של שתיהן, שהפך לפתע לאויב מר.

השנה היא 2016. שתי אחיות, לוסי וקלרה, זוכות בירושה מפתיעה מקרובת משפחה ערירית: בית עתיק ויפהפה באי גרנזי. כאשר לוסי מכינה את הבית למכירה, היא מגלה קופסה חבויה ובה פתקים ותמונות. אט אט, בסבלנות רבה, תגלה לוסי את פרטי הסיפור על האחות הנשכחת שחיה בו בזמן המלחמה, נעלמה באישון לילה ומאז לא נראתה שוב.

הסופרת לורנה קוק מפליאה לספר סיפור שיש בו לב ורגש, חמלה ואהבת אדם. הבחורה מהאי הפך לרב-מכר עולמי וזכה – כמו שאר ספריה של קוק – לאהבת הקוראים.

פרולוג

גֶרְנזִי, איי התעלה

1945

קו דק מפריד בין אהבה לשנאה. היא ניסתה לא לחצות את הקו הזה, בלתי נראה ככל שהיה, אך מאז בואם של הגרמנים, היא ידעה שחצתה אותו. היא עמדה בנמל סנט פיטר והביטה מעלה אל העיר, אל החנויות והמלונות שבאזור החוף, אל קבוצות הבתים הקטנים במרחק. רק חודשים לאחר שחרור האי שלה, היא שאפה לקרבה את האוויר הקריר של המקום שהיה ביתה. הוא נראה שונה כעת, אבל הרבה כל כך נותר כשהיה מאז בואם של הנאצים. מאז עזיבתם של הנאצים.

היא חלפה על פני הנמל. צלבי הקרס נעלמו עם כוחות הכיבוש שהביאו אותם לשם. שלטי הרחובות — מבני עץ גסים שהוכנו כדי לסמן לגרמנים בשפתם היכן נמצא כל דבר — הוסרו. במבט ראשון נראה כמעט כאילו המלחמה מעולם לא התחוללה ברצועת האיים הבריטיים הצרה הזאת, כמעט כאילו הגרמנים מעולם לא היו פה. רק שהם כמובן היו. ומה שהותירו אחריהם היו ביצורי בטון עצומים — צלקות אפורות בנוף — אותה תזכורת בוטה לכך שאיי התעלה היו חלק מהחומה האטלנטית של היטלר, חלק מטירוף האיים שלו. אבל מה שהנאצים הותירו אחריהם לא ישווה לעולם למה שהם לקחו.

נוסעים ירדו מהמעבורת, בעיקר תיירים, שבים בהיסוס אל איי התעלה, שבים אל חולותיהם המפורסמים, אל השמש מעוררת הקנאה שבהם. היא שמחה שאיי התעלה עשויים להיחשב שוב כיעד נהדר לחופשה, שהזיכרונות ממאורעות המלחמה יישטפו באור השמש. אבל זה לא היה מה שהיא ראתה. היא תהתה כמה זמן יחלוף עד שתוכל לראות זאת כך שוב — כמה זמן יחלוף עד שתשכח.

היו כמה דברים שהיא לא תשכח לעולם, כמו כוחו של מכתב. דבר תמים כל כך, פיסת נייר, אך היא צפנה בחובה כוח רב כל כך.

אחרים כתבו מכתבים דומים; היא ידעה זאת. היא שמעה לחישות על כך שבזמן הכיבוש, עובדי משרד הדואר שבאי פתחו בעזרת אדים את המעטפות שיועדו לגרמנים, בידיעה ברורה שמה שהיה בתוכן יחרוץ את גורלו של מישהו: הודעה על מכשיר רדיו שהוסתר תחת לוחות הרצפה כאן, כלי נשק שהוסתר בעליית גג שם.

הכוח שהיה במכתבים, הנזק שהם היו עשויים לחולל. לא, היא ידעה שלעולם לא תשכח זאת.

1

גרנזי, אביב 2016

הטיסה לא היתה ארוכה דיה כדי לשתות את היין החמים בבקבוק המיניאטורי שקנתה כשעגלת המשקאות הגיעה סוף־סוף למקומה במושבים האחוריים שבמטוס. לוסי הספיקה לשתות רק מחצית מהמשקה לפני שהטייס הודיע לצוות להכין את המטוס לנחיתה, אז היא סגרה את הבקבוק והניחה אותו בתיקה. היא תראה את אחותה הגדולה קלרה בתוך דקות; ייתכן שתזדקק למחצית השנייה של המשקה כדי להתמודד עם זה.

חלפה רק שעה מאז עזבו את לונדון, אך גרנזי נראה כשייך לתקופת חיים אחרת. אולי זה מה שעושה לך המרחק מהבית לאחר שנים רבות כל כך — מעוות את תחושת הזמן והמרחק שלך. פרק הזמן שנעדרה היה ארוך מדי, היא ידעה זאת. אבל תמיד היתה סיבה טובה שמנעה ממנה לחזור, ובהזדמנויות שהיו לה זה תמיד היה ללילה אחד, ואז היתה צריכה לחזור ליבשת מיד למחרת. לוסי ניסתה להיזכר. ייתכן שחלפו שלוש שנים, אולי ארבע, מאז היתה בגרנזי. ההטבלה של אחייניתה — אז שבה בפעם האחרונה. ולפניה היתה החתונה של קלרה כמה שנים קודם לכן. אף שהיא פגשה את כולם כשהם באו לבקר אותה ביבשת.

רק לאירועים רשמיים מלווים בהזמנות ובציפיות היה הכוח שנדרש כדי למשוך את לוסי בחזרה לגרנזי. אך כעת הסיבה לשובה היתה לוגיסטית בלבד: הלוויה שצריך לארגן לקרובת משפחה זקנה שלוסי בקושי זכרה, ובית ריק שצריך למכור. לא משנה כמה התאמצה להיזכר באירועים משפחתיים לאורך השנים שחלפו, כמעט שלא עלו בה זיכרונות מבת הדודה הקשישה של אביה, דידו. כמובן, דידו לא היתה קשישה כשלוסי היתה צעירה, אבל נדמה שהיא תמיד נראתה כך.

אחרי שההלוויה הצפויה תעבור, לוסי, לשם שינוי, לא תעזוב בתוך פחות מעשרים וארבע שעות. קלרה הורתה לה להישאר ולהאזין לקריאת הצוואה, לסייע למיין את חפציה של דידו ולהכין את הבית למכירה בשם אביהן, שהיה שאר הבשר הקרוב ביותר לדידו, והוא זה שיירש את מרבית העיזבון. אז, ורק אז, לדבריה של קלרה, תורשה לוסי לעזוב את האי ולשוב ליבשת.

אמה ואביה של לוסי נחפזו להעתיק את מגוריהם לאזור חמים יותר בשנה שעברה, לאחר שיצאו לגמלאות. הם קנו בית בבַּרְבֶּדוֹס ונפרדו לשלום מאיי התעלה שבהם חיו כל ימיהם, מה שפחות או יותר חייב את לוסי ואת קלרה להסתדר לבדן בעניין הזה. כשלוסי אמרה לקלרה בצחוק שבשנות השלושים המוקדמות לחייהן הן לא בוגרות דיין כדי לארגן הלוויה, קלרה ענתה, "דברי בשם עצמך", וזה היה סוף הדיון.

המטוס התקרב לנחיתה, ולוסי ראתה את ביצורי הבטון המרשימים על החוף לפני שראתה את מסלול הנחיתה. למי שאינו מכיר את המקום, גבולות הבטון המתפתלים שהוצבו שם על ידי מכונת המלחמה של היטלר לפני כל אותן שנים עשויים לספק מבט ראשון סוריאליסטי על קו החוף של גרנזי. לוסי אמנם לא הרגישה שם בבית, בעיקר לאחרונה, אבל זה תמיד היה הבית עבורה.

"חיכית הרבה זמן?" שאלה לוסי כשקלרה ניגשה לחבק אותה באולם מקבלי הפנים. האחיות נראו דומות למדי. ברונטיות, עיניים חומות.

"לא, לא הרבה," ענתה אחותה הגדולה והביטה מטה בתרמיל של לוסי. "זה כל מה שהבאת איתך? תיק אחד?"

"כן. אני לא נשארת כאן הרבה זמן, לא נראה לי. ויש לך מכונת כביסה, אז אני יכולה פשוט..." לוסי השתתקה למראה האימה שהתפשטה על פני אחותה.

"את ישנה אצלי?" שאלה קלרה.

לוסי השתתקה. האם אחותה מתבדחת? "אז אני לא ישנה אצלך?"

"תראי, לא שאלת אם את יכולה," אמרה קלרה בעת שיצאו מאולם מקבלי הפנים אל קרני השמש הבוהקות ולעבר החניה. "אז הנחתי שאת לא ישנה אצלי. הנחתי שהיו לך תוכניות אחרות. מלון או... משהו."

איך הגיע המצב ביניהן לידי כך? רק לא מזמן קלרה היתה מקבלת את לוסי בזרועות פתוחות, אבל עכשיו...

"אני עצמאית, לא מיליונרית," אמרה לוסי, אך אז הוסיפה: "אבל זה בסדר, למען האמת, אני אזמין חדר במלון."

"לא, זה לא מה שאמרתי," קטעה אותה קלרה במהירות. "בואי אלינו לכמה ימים, תבלי קצת עם האחיינית שלך, ואחר כך אולי יהיה קל יותר אם תמצאי לך איזה מקום."

לוסי חייכה לעצמה וסכרה את פיה, ובירכה בדממה את קלרה על ניצחונה במשחק שלוסי אפילו לא ידעה שהן משחקות.

"מוֹלי מתגעגעת אלייך," המשיכה קלרה בטון מרוכך. "היא נרגשת לבשל בשבילך ארוחת ערב. היא בדיוק למדה להכין פהיטאס בבית הספר, וזה מה שאנחנו אוכלים כבר שלושה ימים. הערב זו תהיה הפעם הרביעית."

"גם אני מתגעגעת אליה," אמרה לוסי. קלרה נהגה בקושי חמש דקות בדרכים הכפריות ואז פנתה לעמק קטן ומתפתל במחוז פוֹרֶסְט. "הבית של דידו?" שאלה לוסי כשהן חלפו ליד בסיסי עמודים מתפוררים שהיו אמורים לתמוך בשער ברזל יצוק. הוא כבר לא עמד על ציריו אלא הוצב בתוך התחום. שלט שיידע מבקרים בשמו של הבית — דוּ טוּרֶל1 — גם הוא כבר לא היה תלוי על העמוד, אלא הושען לפניו.

"כמה זמן עבר מאז שהיית כאן בבית?" שאלה קלרה כשנעצרה על שביל החצץ שהוביל אל הבית וכמעט כוסה בעשב.

"שנים."

הבית היה בית צרפתי כפרי למחצה ואחוזה גיאורגיאנית למחצה. בכל אחד מצדיו ניצב צריח, ומהם קיבל הבית את שמו. מהמסגרות של חלונות הגזוזטרה בעלי החזית הכפולה נשרו קילופי צבע מחרידים, ושכבות של קיסוס ירוק עבות כיסו את חזית הלבנים האפורה באחד הצדדים. זה נראה יפה למדי. בסתיו ישתנה הגוון לחום־אדמדם, ומסיבה שלוסי לא הבינה לאשורה, היתה בזה תחושת נחמה.

"אלוהים, אני שונאת קיסוס, את לא?" שאלה קלרה. "זה העשב הכי גרוע שיש. אני לא מצליחה להבין למה אנשים מתעקשים לגדל אותו."

לוסי החניקה את צחוקה. "למה אנחנו כאן?"

"עורך הלוויות צריך בגד נחמד כדי להלביש בו את דידו."

לוסי נבעתה. "מה היא לבשה כשהיא מתה? היא לא יכולה פשוט ללבוש את זה?"

"היא מתה בשנתה. היא לבשה כותונת."

"וזה לא בסדר לקבור אותה בכותונת?"

פניה של קלרה התמלאו אימה. "לא, זה ממש לא בסדר," היא ענתה, ונאבקה במפתח עד שהמנעול הרים ידיים והדלת נכנעה ונפתחה באיטיות. "מישהו צריך לשמן את הצירים האלה," אמרה קלרה בהיסח הדעת.

ריחות עזים של אבק ושל טחב הציפו את חושיה של לוסי, ונדרשו לה דקה או שתיים להתרגל לריח של האחוזה הישנה. התריסים והווילונות היו סגורים, אבל קרני שמש ערב מוקדמת חדרו מבעד לדלת ונפלו על שולחן העץ העגול שבמרכז חדר הכניסה. אגרטל ריק וגדול מדי הטיל רסיסי אור שמש כמו מנסרה ונסך אווירה מכושפת. קלרה הדליקה את האור, וריצודי המנסרה נעלמו. האגרטל הריק היה הקישוט היחיד בחדר הכניסה, אך ערימה של דואר התגבהה על השולחן המרכזי. לוסי נטלה אותה בסקרנות ועברה עליה, אבל לא היה בה שום דבר מעניין, רק מודעות, חשבונות ועלונים של הקהילה.

לוסי הציצה אל שני החדרים שיצאו משני צדי חדר הכניסה, וראתה ששניהם ריקים באותה מידה. איפה היו כל החפצים? איך זה שאין שפע של קישוטים על המזנונים? למה אין מקבץ של תמונות משפחתיות על פסנתר הכנף הקטן שעמד בעברו המרוחק של הסלון? למה היא נמצאת כאן כדי לעזור לפנות את כל הקשקושים אם אין כאן כמעט פריטים כאלה?

אכן חלפו שנים מאז היתה לוסי בתוך דו טורל. היא לא זכרה את פנים הבית כלל, ובקושי זכרה איך הוא נראה מבחוץ, אף שהיתה משוכנעת שהוא לא נראה מוזנח כל כך בפעם האחרונה שהיתה כאן, ולא משנה מתי זה היה.

קלרה קראה לעברה מהמדרגות שהחלה לעלות בהן. "את עולה או שאת מתכוונת לעמוד שם כל היום?"

לוסי עלתה בעקבות אחותה אל הקומה הראשונה. "איך את יודעת לאן ללכת?"

קלרה לחצה על המתג בראש המדרגות, ומסדרון הקומה הראשונה הואר באור זהוב עמום שבקע מנוּרה ישנה למראה באהיל מהוה למדי. היו שם לפחות שש דלתות, כולן סגורות, וקלרה פנתה ימינה, פתחה את הדלת ונכנסה לאחד משני חדרים שפנו אל חזית הבית.

"קפצתי לכאן להביא דברים לדידו כשהיא התאשפזה בבית החולים, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. היא מתה לפני שהספקתי להגיע."

לוסי נכנסה אל החדר האפל בזמן שקלרה היתה עסוקה בהדלקת אור במנורת שולחן והחלה לחפש בארון מהגוני גדול אחר שמלה הולמת. לוסי פתחה את וילונות הדמשק העבים שכיסו את החלונות והניחה לאור של שמש הערב להיכנס אל החדר, גרגירי אבק עפו והסתחררו סביבה. היא הביטה מטה אל החניה הקדמית והלאה אל השער השבור ומשם אל הדרך המתפתלת ואל השדה הקטן שגבל בביתה של דידו. היא יכלה לראות את קצה הבית שהסתתר מאחורי העצים ואת שביל הגישה אליו שלא ראתה מהכביש. היא תהתה מי האנשים שגרים שם, אם הם הכירו את דידו, או שזה היה רק בית נופש קטן בימים אלו.

"את לא מתגעגעת בכלל לכל זה, מה?" אמרה קלרה וקטעה את מחשבותיה של לוסי. זה נשמע כאילו היו לה כוונות טובות, אך היו קצוות חדים למילים.

כמו רוב הדברים שסיננה קלרה לעבר לוסי, הקצוות החדים היו אמורים להתחפר עמוק, לבחון אותה בחומרה.

לוסי הסתובבה וחייכה באשמה. "לגרנזי? אני לא בטוחה שאני מתגעגעת. לא באמת. האמת שאני לא ממש חושבת על זה. זה לא מה שאני צריכה לומר, נכון?"

"אלא אם כן זאת האמת."

לוסי לא ידעה כיצד עליה להשיב, אז היא בחרה לשתוק.

וקלרה השיבה לה בשתיקה. קרב שקט; שתיהן עומדות על שלהן בכך שהן נמנעות מהדיון לחלוטין. היה קל כל כך להתעלם מקלרה כשלוסי היתה ביבשת. זה לא היה קל באותה מידה כשהיתה כאן.

לוסי שינתה את הנושא. "אז אבא מקבל את המקום הישן הזה, כי הוא שאר הבשר הקרוב ביותר. היו לה אחרים?"

"מה אחרים?"

"קרובי משפחה. לא היו לה ילדים או אחים?"

"אני לא יודעת," אמרה קלרה בהיסח הדעת. "לא כאלה שחיים, לא נראה לי. הוזכרה איזו אחות, אני בקושי זוכרת, זה היה מזמן."

"אחות?" לוסי הביטה בעורפה של קלרה בזמן שהיא נברה בארון והזיזה קולבים בחריקות רמות על מסילת המתכת, וחיכתה לשמוע עוד. "לא ידעתי את זה."

"המממ. היא הזכירה את זה כשהיינו בהלוויה של מישהו לפני כמה שנים. היא הופתעה שהזמינו אותה להשתתף. היא אמרה שחשבה שכל מי שהכירה אי־פעם כבר מת."

"מחריד." לוסי התיישבה על המיטה שסודרה יפה בעזרת כיסוי מיטה פרחוני והצטמררה. "זה כל כך עצוב, להיות לגמרי לבד."

לוסי הביטה בקלרה והרגישה אסירת תודה על כך שיש לה אותה, למרות המרחק שנוצר ביניהן בחלוף השנים. "מה קרה לאחות?"

"אני לא יודעת."

"היא היתה צעירה ממנה או מבוגרת ממנה?" שאלה לוסי. היא הביטה החוצה לעבר הבית הקטן וראתה את העשן שעלה מהארובה שלו.

"אני לא יודעת," אמרה קלרה בקוצר רוח.

לוסי הפנתה את תשומת לבה מהבית הקטן אל החדר והביטה סביב בקפידה. הפריטים הממוסגרים היחידים היו ציורי פרחים בצבעי מים. "איפה כל התמונות המשפחתיות? ההורים שלה, אחותה וכל זה?"

"איך אני יכולה לדעת? את מתכוונת לעזור?" התפרצה קלרה.

לוסי בהתה בגב של אחותה ואז ניגשה אל הארון. "אולי הן התרחקו עם השנים. קל לאבד קשר כשיש הרבה עומס בחיים."

"ואין ספק שהחיים שלך עמוסים," התגרתה קלרה. "אני רואה את הפיד שלך ברשת החברתית. לכמה מסיבות כבר יכולה בחורה אחת ללכת כל שבוע? אני מותשת רק מלראות את זה."

לוסי פערה את עיניה בהפתעה. קלרה מעולם לא עשתה "לייק" לאף אחד מהפוסטים שלה. אפילו לא לאחד. אבל היא הודתה שראתה אותם. לוסי תנסה להבין את זה בהמשך. "כשאת גרה לבד את צריכה לצאת ולהסתובב קצת," הצטדקה לוסי. "ארוחת ערב עם חברים או ארוחת יחיד במיקרוגל... לא קשה לבחור."

קלרה הביטה בה והתרחקה מהארון, בידיה חליפת שני חלקים בצבע כחול כהה לקבורת האישה הזקנה שהן לא ממש הכירו. "אם את אומרת. איך את מצליחה לממן את זה?" חקרה קלרה.

"אני מרוויחה סכום סביר, ואני היחידה שאני צריכה לדאוג לה."

"אבל את בטח שקועה עד הצוואר בחובות על הלימודים, לא?"

לוסי נאנחה ואספה את שערה החום בקוקו גבוה. הן כבר דיברו על זה קודם והיא לא הרגישה שהיא מסוגלת להיכנס לזה שוב. "טוב, מה עוד צריך? אנחנו צריכות זוג נעליים ל... דבר הזה?"

"עורך הלוויות דיבר רק על תלבושת," השיבה קלרה, ושמץ של אימה בקולה. "לא חשבתי על נעליים."

לוסי פתחה את דלתות הארון וירדה על ברכיה כדי לבחון את אוסף קופסאות הנעליים הצבעוניות שנערמו זו על גבי זו. "הו," היא קראה כשהתחילה להרים את המכסים ולהביט בתוכן.

"מה?" שאלה קלרה, ואחזה בחליפה המקופלת.

"לא הכול כאן זה קופסאות נעליים. כלומר, אלה קופסאות נעליים, אבל לא בכולן יש נעליים. בחלק מהן יש דברים אחרים." לוסי הרימה מכסים אקראיים.

"כמו מה?" שאלה קלרה בחוסר עניין.

"מכתבים, גזירי עיתונים, תמונות," ענתה לוסי. "חשבתי שזה קצת מוזר שאין שום תמונות בבית. כולן כאן."

"תמונות?" קלרה נשמעה מתעניינת כעת. "למה שהן יהיו מוסתרות בקופסאות?"

לוסי משכה בכתפיה והושיטה מקבץ של תמונות לאחותה, וזו הניחה את החליפה, ירדה על ברכיה, התיישבה לידה והחלה לעבור על תמונות הספיה המרובעות. ברובן היו אלה תמונות נוף מלפני המלחמה, הניחה לוסי, הגינה של דו טורל בימים טובים יותר, החופים המקומיים — ביצורי הבטון טרם נבנו כשהתמונות האלה צולמו. היא הוציאה תמונה של ארבעה אנשים צעירים צוחקים על החוף. שתי נערות מתבגרות, שערן הרטוב נופל על כתפיהן, ושני גברים צעירים, כולם בבגדי ים מיושנים והם נראים כאילו הם דוחפים זה את זה ברוח טובה כדי לתפוס מקום טוב לפני העדשה. לוסי לא יכלה שלא לחייך אליהם בחזרה.

היא הפכה את התמונה וקראה את הכיתוב מאחור. "פרספונה, ג'ק, סטפן ודידו. קיץ 1930".

"פרספונה? חתיכת שם," אמרה קלרה.

"זה שם יווני," השיבה לוסי. היא הפכה שוב את התמונה והביטה ברביעייה שעל החוף. "פרספונה היתה מלכת השאול במיתולוגיה היוונית."

קלרה הביטה בלוסי בשעשוע. "איך את יודעת את זה?"

"חידון בפאב. זה הוזכר שם פעם. אבל אז לא ידעתי את התשובה. אני אחראית בעיקר על ספרות ורכילות על ידוענים."

אחותה צחקה. היה לזה צליל נעים, ולוסי ידעה באותו רגע שבתוך תוכה היא התגעגעה לקלרה. היא תגיד לה את זה. אחר כך.

"עכשיו שאני חושבת על זה, גם דידו היא מהמיתולוגיה היוונית," אמרה לוסי, מהורהרת. היא העבירה את אצבעה על הדיו שדהתה בצדו האחורי של התצלום. שיעורי ההיסטוריה בבית הספר בגרנזי לימדו אותה שכעשור לאחר שהתמונה הזאת צולמה פלשו הגרמנים לאיי התעלה, והאובססיה של היטלר לגרנזי ולקבוצת האיים שבה שכן, בין אנגליה לצרפת, קיבלה ממדים רציניים. אך היא ידעה, ואולי זכרה, מעט מאוד מההיסטוריה של האי לפני כן. היא עברה על השם פרספונה באצבעה. "איזה שם יפהפה. את חושבת שהיא האחות? היא חייבת להיות האחות. לא סביר שיהיו שתי בנות עם שמות יווניים עתיקים, אלא אם כן שני זוגות של הורים היו יומרניים במיוחד," הרהרה לוסי.

"את צריכה לשמוע כמה מהשמות המגוחכים של הילדים בבית הספר של מולי. חצי מהם אני לא מסוגלת לאיית," אמרה קלרה.

"היא נראית מבוגרת מדידו," אמרה לוסי בעת שבחנה את בנות העשרה בבגדי הים שלהן והשיער הרטוב שמסגר את פניהן.

"היא נראית גבוהה יותר, וזה לא תמיד אותו הדבר," השיבה קלרה והביטה בלוסי שהיתה גבוהה מקלרה בחמישה סנטימטרים, וכך היה מאז היו בנות שש־עשרה. קלרה הביטה בשעונה. "מולי וג'ון כבר בטח יוצאים מדעתם ותוהים איפה אנחנו."

לוסי הרימה מכסה של קופסה נוספת. הקופסה הזאת היתה ישנה יותר, מוצקה יותר וחומה מיושן. בתוכה היתה ערימה של ניירות דקיקים, העתקים שנראו כאילו נקרעו בחיפזון מפנקס קבלות. כל דף היה מלא עד תום בשורות בלתי מזוהות של שרבוטים מהירים. לוסי נאנקה, היא זיהתה זאת מיד כקצרנות, משהו שהיא השתעשעה מעט בלימודו לפני כמעט עשור בקורס לתואר שני, כשהיתה עיתונאית באופן זמני בעיתון מקומי. אבל היא הבריזה מרוב השיעורים, כשהבינה שההקלדה לוקחת לה פחות זמן מאשר עריכת הקצרנות.

קלרה הציצה בניירות. "מה לעזאזל? מי שכתב את זה היה שיכור?"

"זו קצרנות." לוסי צחקה. "הקווים והלולאות מייצגים מילים. כלומר, את ההגייה שלהן. במבט ראשון אני לא מצליחה להבין אף מילה מהדפים האלה ו..." לוסי הביטה בדף הבא. "ואולי מילה אחת מהדף הזה. אני כל כך חלודה." היא לא העזה לספר לקלרה שלא הגיעה לרוב השיעורים.

"מה אומרת המילה שאת מבינה?" שאלה קלרה ונעמדה.

לוסי בחנה את סימני העט. "זה יותר ניחוש מאשר ידיעה ממש."

"תמשיכי..." אמרה קלרה.

לוסי קיפלה את הדפים בעדינות והחזירה אותם לקופסה. "אני לא בטוחה, אבל... אני חושבת שאולי כתוב כאן 'התנגדות'."