1
אני אהרוג אותו
רומא
ברך אותי, אבי, כי חטאתי.
אני רוצה לבצע רצח.
למה, אתה שואל? חכה שנייה, אני אסביר.
אני כותבת ספרים למחייתי. אבל העניין הוא שמעולם לא התכוונתי לכתוב ספר. אני יודעת שזה נשמע פסיכי — מי כותבת רומן שלם בטעות? — אבל זה מה שקרה. לפני עשר שנים, אחרי נסיעה משנה חיים לאיטליה בינואר צונן, כתבתי ספר.
ובסדר, אני יודעת מה אתה חושב. האם אליזבת גילברט לא עשתה את זה כבר? זה היה מין חיקוי ל"לאכול, להתפלל, לאהוב"?
אני רוצה להגיד שלא, אבל האמת היא — בערך?
כלומר, היו גנבות, עבודה בלשית ואפילו רצח. אבל היו גם המון טיולים, סיפור אהבה ופסטה.
אגיע לכל זה.
מה שאתה צריך לדעת כרגע זה שכשחזרתי משבוע מסחרר של הרפתקאות, היה לי דחף עצום להעלות על הכתב את כל מה שקרה, וזה נשפך ממני בקצב קדחתני. איך פגשתי את קונור סמית, איך נעשינו מעורבים בפתרון סדרה של מעשי שוד שהסתיימו ברצח, איך התאהבנו — ניפיתי את זה מכל מה שעברנו, וכך נוצר "ברומא".
והדברים שקרו בחודשים שלאחר מכן — השגת סוכנת, מכירת הספר במכרז, הטיסה לניו־יורק לפגוש את צוות ההוצאה לאור — היו כמו המשך לחלום שנדמה היה שאני לא מצליחה להתעורר ממנו.
צלצול ההשכמה שלי הגיע שישה שבועות לפני שהספר היה אמור לצאת לאור, בנובמבר.
כי שכחתי פרט קטנטן.
לא סיפרתי לקונור שאני כותבת עליו. פשוט הזמנתי אותו לפגוש אותי בניו־יורק ולא אמרתי לו מדוע.
אם לדבר בגילוי לב — וזה העניין פה, נכון? וידוי — חשבתי שברגע שאספר לו, הוא ירים אותי ויסובב אותי כמו בסצנה מסרט.
זה לא מה שקרה.
לעומת זאת קיבלתי, טוב, לא בדיוק סחיטה, אבל משהו דומה לסחיטה.
כי ברגע שקונור הבין שבקרוב הוא יהיה הגיבור של רומן פשע־אמיתי — ששיניתי את שמותיהם של כל שאר האנשים, כולל את שמי, כדי להגן על האשמים, אבל לא את שמו — הוא רצה עשרה אחוזים מהמקדמה שקיבלתי. או זה או — הוא אמר למו"לית שלי בלהט מעורר הערצה — שהוא יפגוש אותנו בבית המשפט.
למרות שלא היתה לו שום עילה משפטית,1 המו"לית שלי לא רצתה להסתכן.2 והיה בחוזה שלי סעיף שאמר שאם תוגש נגדנו תביעה, אני זו שאצטרך לשאת בהוצאות המשפט.3
לא זכרתי שראיתי בכלל סעיף כזה.
כלומר, יש מישהו שבאמת קורא חוזים של עשרים עמודים שהוקלדו ברווח יחיד?
מעכשיו אקרא, כמובן. אבל בינתיים, מה דעתי לתת לו את הנתח שהוא רצה מהמקדמה? שאלה המו"לית שלי. זה יפשט מאוד את המצב בשביל כולם.
אז שילמתי.
ספר אחד, חשבתי. ספר אחד ואז איפטר ממנו.
קרוב לוודאי שכל נסחט בהיסטוריה של הסחטנות חשב כך. אשלם פעם אחת, וזה יספיק. אזהרת ספוילר: זה אף פעם לא מספיק.
לא לקונור.
כי "ברומא" נמכר בכמויות שעלו על הציפיות הפרועות ביותר של כולם, וקונור היה שם לכל אורך הדרך. השחיל את זרועו סביב מותני באין ספור תצלומים. הופיע בכל מקום. התענג על ההצלחה המזוינת. ואז המו"לית שלי הציעה לי סכום כסף עצום כדי לכתוב המשך. אולי יום אחד אוכל לכתוב משהו אחר, אבל לעת עתה, עוד קונור בבקשה! ותוכלי להיות מותק בבקשה ולכתוב את זה בתוך שישה חודשים כדי שתוציאי ספר בכל שנה? ברור שאת יכולה.
בכל אופן, כשנודע לקונור על ההצעה, הוא התעקש שאקבל אותה. הרי לא ארצה שמידע מסוים עלי יתפרסם, נכון? לא, זה מה שהוא חושב.
בפעם הזאת הוא לקח עשרים אחוז מהמקדמה שלי.4 וכש"רצח בניס" הצליח כמעט כמו הספר הראשון, המו"לית שלי רצתה עוד אחד. ועוד אחד.
ניסיתי להציע משהו אחר, אבל הם רצו רק את קונור, על עיניו הכחולות והחיוך המקסים שלו — "כמו קפטן אמריקה עם חיוך זחוח", כתבתי, כי הייתי בת עשרים וחמש ומטומטמת.
ועכשיו עברו כבר עשר שנים, ואני מרגישה שאני תקועה איתו לנצח, כמו אגתה כריסטי עם פּוֹארוֹ וסר ארתור קונן דויל עם שרלוק. בסופו של דבר הם הרגו את הגיבורים הראשיים שלהם, וזה מה שאני אעשה.
אני אהרוג אותו.
אני רק צריכה למצוא דרך לצאת מזה בשלום.
"... גברתי? כל זה מעניין מאוד, אבל אני לא יכול למחול לך על פשע שלא ביצעת."
שיט. אמרתי את זה בקול רם? לכומר? כך זה נראה.
אני נשענת לאחור בתא הווידויים ומשעינה את הגב על מסגרת העץ השחוקה. אף על פי שהשיער הסמיך הכהה שלי אסוף בפקעת על הקודקוד, הקווצות שנמלטו ממנה מחממות את הצוואר שלי, והכיסא הזה מחסל לי את הגב.
"אז זה אומר," אני אומרת למסך הקטן על הקיר, "שאם אבקש מחילה לאחר מעשה, תוכל למחול לי, אבל לא לפני?"
"נכון, גברתי."
"אתה לא אמור להגיד 'סיניורינה'?"
"אני מבקר את הקהילה מאמריקה, גברתי."
הכנסייה היחידה שאני מבקרת בה ברומא, ואני מקבלת כומר אמריקאי?
"אה, באמת? מאיפה?"
"אנחנו לא אמורים לדבר על עצמנו."
"מטקסס, נכון?"
"... אני מדאלאס."
אני מחייכת בסיפוק. תמיד הייתי טובה בזיהוי מבטאים. "ידעתי."
"גברתי?"
"שמי אלינור, אמרתי לך."
"את רוצה להתפלל על המחשבות שלך על..."
"קונור סמית."
"לי עוזר להתפלל על הכעס שלי. זה מרגיע את הנשמה."
תפילה לא תעזור לי להיפטר מקונור, וידעתי את זה כשנכנסתי הנה. אבל היה חם מאוד בחוץ, וכנסיית השיש הישנה שבפינת הפיאצה נראתה קרירה ומזמינה ולא התאפקתי.
אחרי שנכנסתי, הסתכלתי סביבי במרחב הרווי בקטורת ובקירות המצופים בלוחות עץ. נמשכתי לתא הקטן שהיה חבוי בפינה. תא הווידויים, הבנתי ברגע שעברתי את וילון הקטיפה האדום כדם. תמיד תהיתי איך זה נראה. מתברר: קטן ומחניק. אבל לפני שהספקתי לצאת, שמעתי דרך הקיר שיעול וקול מרגיע שהציע שאסיר מעצמי את הנטל. בזמנו זה נראה כמו רעיון טוב. עכשיו אני לא יודעת איך לצאת מהשיחה הזאת.
"אלינור? את שם?"
אה, תודה לאל.
אה, מממ... כלומר, תודה לך, האל.
אני מסיטה את הווילון. אחותי הצעירה,5 הארפר, רצה במעבר בהבעה מודאגת על פניה היפות. היא לובשת שמלת פּוֹפּלין לבנה שחושפת את אבריה הארוכים והשזופים ומשלימה את שערה הערמוני, אשר, כמו דברים רבים אחרים, טוב יותר בגוון אחד משלי.6 הוא קלוע בצמות וכרוך סביב ראשה. תסרוקת שמתאימה לה, אבל אני הייתי נראית בה כמו האחות הפחות יפה של הנסיכה ליאה.7,8
"אני כאן!" אני מנופפת בידי כדי שתראה אותי.
הפנים שלה נרגעות. גם העיניים שלה הן בגוון אחד טוב משלי — כחול דרדר מושלם מוקף בריסים כהים וסמיכים. העיניים שלי דהויות, והריסים שלי כמעט בלתי נראים בלי מסקרה.
"מה את עושה פה, אל?"
אני יוצאת מהתא. "מתוודה על חטאיי?"
"לא נעדרת מספיק זמן בשביל זה."
"חה־חה."
היא מורידה פיסת מוך מהשמלה הכחולה שלי. השמלה עשויה מבד קל כמו נוצה. היא מצאה לי אותה במסע קניות בניו־יורק. חוץ מזה שהיא אחותי, היא העוזרת האישית הכי טובה שאפשר לבקש.
הלוואי שלא היתה נוטרת לי כל כך על זה, ואני מתה מפחד שהיא תעזוב בסוף הנסיעה הזאת. היא לא אמרה את זה במילים מפורשות, אבל זרקה מספיק רמזים על זה שאני עושה יותר דברים בעצמי, כך שברור מה הכיוון שלה.
הרחק ממני.
"את לא צריכה לעשות את זה," אני אומרת ותופסת לה את היד.
אני בכלל צריכה להגיד שהציפורניים שלה צבועות בוורוד בלט מושלם, ואילו אני הפסקתי מזמן לטרוח לעשות מניקור? לא, נכון? קלטתם את התמונה.
"אנחנו צריכות לזוז," אומרת הארפר.
"מה התחנה הבאה?"
"הקולוסאום."
"חייבות?"
"הם רוצים שנצטלם שם כדי שיוכלו להתחיל לפרסם את 'החופשה ברומא השתבשה'."
"לא הסכמתי לשם הזה."
"בכל זאת."
"טוב, בסדר. אבל אני צריכה גלידה אם אני אמורה להיות שוב בחוץ בחום הזה."
"זה נקרא ג'לטו."
"אני שוב עושה את זה, מה? מתנהגת כמו התיירת האמריקאית המטומטמת?"
"בערך."
"סליחה, אחותי." אני כורכת את הזרוע סביב הצוואר שלה ומושכת אותה אלי. יש לה ריח של לימונים ובית, גרסה טיפה שונה של הריח שלי.
"ראיתי חנות ג'לטו מעבר לפינה," אומרת הארפר.
"את מצילה אותי."
"זכית לאיזושהי תובנה שם בפנים?" היא מצביעה מעבר לכתף שלי.
אוף, עזבתי את מר טקסס לבדו בלי להיפרד לשלום. "חכי."
אני ניגשת לתא הווידויים ומסיטה את הווילון. "אתה עדיין שם?"
"כן, גברתי."
"אני צריכה ללכת."
"יברך אותךְ אלוהים בלכתך."
"בסדר, תודה." בסדר? בסדר? אני אלך ישירות לגיהינום או שלפחות תהיה לי הזדמנות להצטדק בשערי השמיים? "תודה שהקשבת."
"את יכולה להשאיר תרומה באחת הקופסאות."
"אה, טוב, בטח. אני אעשה את זה."
אבל רגע. הוא לא היה אמור להטיל עלי אמירת תפילות? כפרה כלשהי? משהו שישטוף מעלי את חטא הרצון שקונור סמית ימות, אפילו אם זה רק על הנייר?
אני מסתכלת סביב ומחפשת את קופסת התרומות. הארפר עומדת בידיים שלובות מאחורי הגב, מביטה בחלון ויטרז' עצום מעל למזבח המדונה והילד. אור השמש חודר בעדו ומפזר גלגל צבעים שלם. היא נראית מלאכית, ואני כמעט לא רוצה להפריע לה. אבל אני גם רוצה מאוד ג'לטו והארנק שלי אצלה.
כן, כן, אני יודעת. אני עובדת על זה שאהיה פחות תלותית, מבטיחה. אבל האמת היא שהחיים שלי היו בלגן אחד גדול בלעדיה.
"הארפר?"
היא מרכינה את הראש ומסתובבת. היא נראית מאוכזבת, כאילו הערתי אותה מחלום טוב במיוחד. "כן?"
"אנחנו לא קתוליות, נכון?"
"איך יכול להיות שאת לא יודעת את זה?"
"אני זוכרת כנסייה בחג המולד, אבל לא הלכנו גם בפסחא לפעמים? אני ממציאה את זה?"
"אני לא ארמון הזיכרונות שלך."
"לא?"
"חה."
"נו?"
"כן, הלכנו בחג המולד. אמא אהבה את השירים."
"נכון. ואבא אהב את גלגול ביצי הפסחא!"
היא נוגעת באפה באצבע אחת ומצביעה עלי בשנייה. "יש לנו מנצחת."
"הלוואי שהייתי זוכרת אותם יותר."
הורינו מתו כשהייתי בת שמונה־עשרה. שזה גיל מבוגר מספיק לזכור אותם, אבל ההכרח להפוך מיד להורה להארפר מחק את רוב הזיכרונות שלי.
את הטובים, על כל פנים.
הארפר מחייכת בעצב. "גם אני."
"בכל מקרה... נזוז?"
"את יודעת במקרה איפה קונור?"
"זה לא התפקיד שלך לדעת איפה הוא?"
"הייתי עסוקה מדי בחיפוש אחרייך."
"איך מצאת אותי בכלל?"
היא מנופפת באייפון שלה. הכיסוי שלו בצבע אדום דובדבן, לעומת כיסוי האייפון שלי, שהוא בצבע כחול בוהק, כדי שיהיה אפשר להבדיל ביניהם.
"מה זה אמור להביע?"
"בתור אדם שכותב ספרי מתח, את חלשה בשיטות מעקב."
"את מאתרת אותי דרך האייפון שלך? אישרתי דבר כזה?"
"אני מנהלת את כל הסיסמאות, הרשתות החברתיות, חשבונות הבנק שלך..."
"אז את יכולה להונות אותי בקלות."
"אם לא תשלמי לי מדהים."
"ואני משלמת."
"ואת משלמת."
"הארפר..."
היא נפנית. "לא עכשיו, טוב? אחרי."
"אחרי מה?"
"אחרי שנגיע הביתה. אז נדבר."
שיט, שיט, שיט. צדקתי. היא עוזבת אותי.
"למה לחכות?"
"בואי ניהנה מהטיול."
"כולל קונור וכל זה?"
היא פורצת בצחוק, ועוצרת את עצמה במהירות כזאת עד שאני כמעט יכולה לשמוע את התקליט נשרט. "בקשר לזה..."
"מה הוא עשה עכשיו?"
היא מסתכלת לי בעיניים ואני רואה בעיניה תערובת איומה של שיברון לב והשלמה שמכאיבה לי בלב.
"הארפר?"
העיניים שלה מתמלאות. היא מנגבת דמעה בגב כף היד והגרון שלי מתהדק בתגובה. גל של אלימות שוצף בתוכי. ולמרות שאני בכנסייה, ולמרות שזה עתה ביקשתי מחילה, יש לי רק מחשבה אחת בראש.
אני הולכת פאקינג להרוג אותו.
"אלינור?" קולו של קונור מנפץ את המחשבות הרצחניות שלי על... עליו. "אה, הנה את."
אני מסתובבת לאט. קונור עומד, ידיו על מותניו, נאה להחריד בחליפת כותנה דקה ובכובע פֶדוֹרָה תואם. הפנים שלו שזופות והשיער הבלונדיני הכהה שלו קצר בצדדים ומסורק לאחור. העיניים שלו הן הדבר המדהים ביותר בו — כחולות כמעמקי הים, כמו הים התיכון כשהוא שקט.9
"איפה היית, לעזאזל?" אני אומרת בחריפות שאני לא מצליחה לקבור.
"הו, הו, הו, היא כועסת." המבטא שלו מעורב. חציו בריטי וחציו המבטא הקנדי השטוח. הוא אף פעם לא ענה לי בבירור היכן גדל.
מוסד לעבריינים צעירים, הצעתי פעם, והוא לא הכחיש.
"אמרתי לך לא לדבר עלי בגוף שלישי."
הוא רוכן לפנים כאילו הוא קד בפני המלכה.
אה, רגע. היא מתה, נכון?
אז בפני המלך. המממ, זה נשמע מוזר.
"כרצון גברתי."
"היא רוצה שתיעלם," אני ממלמלת.
"מה?"
"שום דבר. אנחנו מאחרות. אתה מאחר."
הוא מביט מעלי בהארפר, ואני קולטת שהיא לא אמרה מילה.
"הארפר," הוא אומר בחיוך המקסים ביותר שלו.10 "את נראית טוב."
אני מרגישה את הסומק מתפשט בלחייה של הארפר למרות שאני לא רואה אותן. ככה זה לפעמים עם אנשים שמכירים טוב מדי. התגובות שלהם נעשות התגובות שלך.
"צריך ללכת," אני אומרת.
"אני צריך לדבר איתך, אל," אומר קונור.
"על מה?"
הוא מתקרב ואילו הארפר מתרחקת, מנסה להתפוגג ברקע כפי שהייתי רוצה לעשות בעצמי.
אין לי סיכוי.
"אני זקוק לעזרתך."
"למה?"
הוא נושף נשיפה ארוכה ואיטית. "מישהו מנסה להרוג אותי."
רגע, מה?
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
