ועכשיו, עם עלותנו להתיישבות, הם לא יהיו.
הם לא יבנו צריפים, לא יחרשו אדמות.
לא יזרעו חטת זהב הרת שובע, ונחיריהם לא יתרחבו בשדות רטובים מגשם.
לא יהיו עמנו בשעות שממון, תהיה ובדידות. לא יאהבו עוד נערות, וזאטוטיהם השמנמנים לא יחפזו
יחפי רגלים ורודות, בלול, בגן, ברפת, ולא יטרידו את העובדים בשאלות מעמיקות חקר.
פשוט. פשוט משום שהם אינם אתנו ולא בשום מקום אחר בעולם. דיו צליל קול, ניעור תלתלים, חגורה אלכסונית למטה מהקורקבן, הטית ראש, או ניע-מתניים והנה הם שוב לנגד עיני – ובראשונה אין צער, רק געגועים, ואך בשעה שאתה עומד על ה'לשוא' שבהם – בא הכאב...
הנה כזה וכזה היה הנער...? וכי אין בכך משום חילול? ואיך זה לחטט ביומנים כמוסים, מכתבים ובהם רחשי לב סמויים...
מה משמעות יש להם? היחיו שער זהב, שתיקה חכמנית, עיניים פראיות או ערמומיות קונדסית?
מאז יסודו בקיץ 1941 ועד פרוץ מלחמת העצמאות בסוף 1947 היה הפלמ"ח האגרוף הצבאי המגויס של ארגון ההגנה. והפלמח היה בהדרגה לגוף הצבאי היהודי הלוחם, היעיל ביותר בתקופת המאבק נגד הבריטים, ואחר כך בשלביה המכריעים של מלחמת העצמאות. (פלמ"ח עמ' 473)
***
היינו ארבעה שהתנדבנו ללכת להכין את הבשר. יוסקה, יוסי, יוסלה ואני.
הבשר עמד באסם תבואה חשוך, מעלה גרה ותוהה מדוע הוא כלוא באסם חשוך המיועד לאחסון תבואות. נעלו הבלויה של יוסקה כיבדה את הדלת בבעיטה, זו חרקה משהו וסבה על צירה. שני זוגות עיניים בורקות נלטשו מולנו בתמיהה. כבשים שתים. האחת גדולה, מסורבלת, וצמרה הלבן מצהיב. הקטנה ממנה טליה, צמרה מתולתל וצח, ורק אוזניה חומות, צונחות מצידי הראש. לפתע - חריקה צורמת. דלת העץ הסדוקה נסגרת לאיטה, והאסם מחשיך.
פסי אור הפורצים מבעד לחרכים, מבהירים לפנינו כתלי חימר ורצפה מכוסה תבן. משמאל ניצבים כמה אדני רכבת שחומים, שעונים אלכסונית על הקיר.
זמזום יחיד של זבובון, חיכוך טוחנות על גרה ושממון...
משרחבו אישונינו, הבחנו במעטה הצמר ובברק העיניים של שתי הרחלות. בואנו עורר בהן עניין, לסתותיהן פסקו מלעוס, נשארו מוסטות. שואלות במבט מיתמם מי מהן תילקח אל המאכלת.
רגע ארוך עמדנו דוממים. אלה מול אלו, עיניים מול עיניים, הרהורים מול הרהורים...
רעש חפוז בערמת התבן עורר אותנו. עכבר שחור חלף נבעת על פני הקש ונעלם. הכבשה הגדולה ניתרה בבהלה והטליה אחריה.
את מי מהשתים נקריב?
הזקנה - צמרה מזוהם, דבלוליו דביקים ודוחים, גם בשרה ודאי קשה. הצעירה, לעומתה, נעימת מגע, בשרה רך ומגרה, אך מאידך הלב נוקף - הן רק טליה היא.
מפילים גורל. יוסי, עלם כבד גוף, הנושא גולגולת עגלגלה צרת עיניים, מקמץ מולי שני אגרופים, אבן בכל אגרוף. אני מתקשה להחליט. חושב, מתלבט. ולפתע, מתוך מניע פנימי בלתי ברור, מצביע על הכף הימנית. איזו טעות! בכף זו טמונה דווקא האבן הגדולה. הגורל בחר איפוא בכבשה הגדולה יותר, המדובללת. בטוב לבו מציע יוסי להגריל מחדש. הרעיון קוסם, אך אין איש מעז לתמוך בו בגלוי. הכבשה, כאילו חשה בגזר דינה, התרחקה לפינת האסם וניסתה למצוא מקלט מאחורי האדנים. יוסקה, הבריון שבינינו, זינק ותפש באלייתה בטרם תיעלם. עמדנו לנוח קצת. היא סלדה מחברתנו ובטשה ממורמרת, דורשת דווקא שנשתק אותה כבר. נעשה כרצונה. אוזניה המדולדלות מתאחות בכפו הרחבה של יוסקה, בעוד הכף השנייה מצמידה את צווארה לירכו. הוא מאמץ שריריו וגורר אותה החוצה. אור היום מסנוור מעט את עינינו. השמש אמנם נוטה מערבה, אך עוד כוחה עמה. עץ תות רב נוף, מבטיח לנו שפע צל, ואנו מכוונים אליו את צעדינו.
עד כה התנהל הכול למישרין. הכבשה נרגעה במקצת, רבצה שוקטת לרגלינו, רק פעם פעמיים הרימה ראשה בפעייה ממושכת, עצובה, כאילו רוצה להגיד לנו שגם היא בן אדם. מה הם הגעגועים הללו שבפעיות הכבשים?...
לפי משך הזמן היה על העריפה להיות כבר מאחורינו, אך אנו עוד עמדנו, ידינו בכיסים ועינינו מפליגות למרחק.
"אולי מישהו כבר שחט משהו כזה?" פלט יוסקה לבסוף. איש לא ענה, רק יוסי מילמל כאילו לעצמו:
"מה הבעיה? לוקחים סכין וחותכים. ברגע הראשון אולי זה קצת ידגדג לה, אבל אחר כך תתרגל."
"יופי!” הציע יוסקה, "אז תוציא את האולר שלך ותדגדג."
"אני לא. אני לא רגיל, יש לי רגישות לצמר כבשים."
"למי אין רגישות?"
"אני הייתי מוכן," השפלתי את עיני שנתקלו במבטו התובעני של יוסקה. "אבל אולי אפשר לתת לה קודם איזו זריקת הרדמה שלא תזוז..."
לא הרחק מאתנו, לרגלי העץ, מצאנו טוריה[2] ערבית. יוסקה ראה אותה ראשון. עד היום איני מבין איך עלתה בדעתנו איוולת כזו... יוסקה לא אמר כלום, רק ניגש, התכופף ובחן את חדותה. הנער הרביעי שהיה עמנו, יוסלה, נתקף פתאום שיעול. כפותיו ליטפו זו את זו במבוכה, ורגליו הארוכות פיזזו על הקרקע בצורה חשודה, לבסוף הודיע שיש לו כאב בטן, והוא חייב לרוץ לפני שיהיה מאוחר. הוא קטף כמה עלי תות ורץ אל מעבר לחירבה.
אודה, גם לי היו אי אלו חיבוטי בטן. אמנם כבר מלקנו לא פעם ראשים של תרנגולות, אבל כאן זו כבשה. היא רואה הכול, יש לה מבט בעיניים. אפשר ממש להרגיש עד כמה היא לא נלהבת למות. אני בטוח שהיא לא תסכים לשתף אתנו פעולה. ואילו אנו חסרי ניסיון, המלחמה רק התחילה, והרבה לא הספקנו ללמוד. לבי ניבא לי רעות, חשבתי גם אני לרוץ אחרי יוסלה, עם או בלי עלים, אבל אז השיגני קולו העבה של יוסקה:
"מהר, את הרגליים!"
הפקודה הייתה נמרצת. תקיפותה לא הותירה מקום לערעור. תפשתי אוטומטית ברגליה האחוריות של הכבשה והצמדתי אותן לאדמת החול. עתה הייתה שרועה על צדה, פיה נושף בחזקה ואזניה מרטטות. הטוריה איתנה בידי יוסקה, מתרוממת אט-אט, שוהה... הה, אל אלוהים, מה יבוא עתה? עצמתי את עיני...
כשפקחתי אותן כעבור זמן מה, תחילה רק עין אחת, הייתה הטוריה זרוקה על הארץ, הכבשה עומדת על רגליה, ויוסקה בועט בקרקע וממרמר:
"לא יכולתי, נו, לא יכולתי. ניסיתי לפתות את עצמי שזה כמו לעדור בכרם, אבל זה לא הלך. לא הצלחתי. כאילו מישהו לא נתן לידיים לרדת."
"אני אוּכל!" יוסי לבש עוז, "אני אגאל אותה מחייה העלובים!"
הוציא מכיסו את אולרו, זה ששימש לנו חליפות למריחת המרגרינה ולניקוי הציפורניים. ברגע שהצליח לשלוף את הלהב מנדנו עשתה הכבשה ניסיון אחרון להשתחרר. שמטה עצמה מידי ופתחה במנוסה.
"היא בורחת!" זעקתי.
יוסקה בא מולה כהרף עין. היא שינתה כיוון ונפלה ישר לזרועותיו הקצרות של יוסי. הלז מיהר לגחון עליה והצמידה לקרקע בכל כוחו, ואז נשמט הסכין מידו. הוא לחץ בברכו על צלעותיה, מתח את ראשה אחורנית, וצעק אל יוסקה, "חתוך כבר! חתוך!"
יוסקה נחפז להרים את האולר ונדבק בסערת הלחימה. בידו השמאלית ייצב את ראש הכבש, ובימנית אחז בסכין והגישו לצוואר הכבשה.
הכול ארע בפתאומיות, ואפילו לא הספקתי להדק את עפעפי. ראיתי הכול. ראיתי את העור מסרב להיחתך, ורק טיפות דם בודדות מסמנות את קו החתך, ואת יוסקה מתאמץ בכל כוחו, כתפיו נעות תחת חולצתו שדבקה לגבו.
"אולי אתה חותך בצד ההפוך?" הביע יוסי סברה.
"ניסיתי את שני הצדדים," הוא התנשם, "שניהם הפוכים. אין למישהו סכין חד יותר?"
נזכרתי. בין דפי פנקס קק"ל[3] שבכיס חולצתי טמון סכין גילוח, בו הייתי משחיז את עפרוני עד שאבד. האולר היקר הושלך ארצה, ומיד נאסף אל כיסו של יוסי, ובמקומו בא סכין הגילוח שלי. עכשיו התקדם החיתוך בייתר קלות. הסכין הדק העמיק עוד ועוד, וגם הצוואר כבר נסדק. השבח לאל! יש כבר פתח בעורק הראשי ובקנה הנשימה. צינור סחוסי-טבעתי משמיע חירחור משונה, והכבשה נושמת עתה דרך הפתח החדש. יוסקה מרפה ומניח לה לפרפר כאוות נפשה. זרם הדם גובר ומכתים את הגוף המפרכס. הכבשה מנסה לקום וכושלת. עיניה בולטות ולשונה שמוטה החוצה, מעופרת.
"נו כבר!" התריס כנגדה יוסי, "מותי כבר!"
נראה שהחתך לא היה די עמוק, והקץ לא מיהר לבוא. יוסקה רץ לאסם התבואה והביא משם מגל[4] ערבי משונן וחלוד, מאלה התלויים כמעט בכל חירבה ערבית.
"חבל על הזמן," התנצל במבוכה.
צוואר הכבשה נמתח מחדש, ומגל היד תרם את חלקו. עוד פעייה אילמת, עוד פרכוס נואש, ויוסקה זוקף גבו, מצחו נוטף זיעה, ובזויות פיו מלבין קצף. בצעדים לאים הוא כושל לעבר גזע התות וצונח אין אונים לרגליו - ואנו לצדו. גם הרביעי, יוסלה, ניחש מתי לחזור, ונחת כמונו על שרשי התות. ישבנו ארבעה, נשענים על הגזע ועינינו לשמים. ענפי התות איוושו קלות ומבעד לעלוותם ריצדה מולנו תכלת רחוקה מאפירה.
[2] טוריה - כלי חקלאי דמוי מעדר המשמש בעיקר לעקירת עשבים או חפירת בורות.
[3] קק"ל - קרן קיימת לישראל. פרט לקופסאות קק"ל שהיו בארץ בכל כיתה ולתוכן היינו משלשלים פרוטות לגאולת הארץ, הדפיסה הקרן הקיימת לוח כיס קטן כדי שנזכור אותה בכל יום ויום.
[4] מגל - סכין בעל ידית עץ ולהב מעוגל המשמש לקציר תבואה. בשעת הצורך ניתן היה להשתמש במגל גם לגרוד הגב.
