דף הבית > חבורה שכזאת היינו
חבורה שכזאת היינו
הוצאה: הוצאת לשון (הפצה מנדלי)
תאריך הוצאה: 2009
קטגוריה: ספרי ילדים נוער פרוזה מקור
מספר עמודים: 320

חבורה שכזאת היינו

         
תקציר
הספר שלפנינו הוא מהדורה מורחבת ומבוארת של הספר "חבורה שכזאת" שראה אור ב-1957.
 
"מורחבת" – על שום שפוצ'ו הוסיף חמש פרשיות עלומות בהן היו מעורבות המחתרות בימי המנדט: שחרור המעפילים מעתלית, מעצר חבורת פלמ"חניקים במשטרת ג'נין, הורדת מעפילי האונייה "שבתאי לוז'ינסקי", פיצוץ גשר בנות יעקב וניסיונות השחרור של עצורי רפיח.
 
הספר מתאר הווי של מחלקת פלמ"ח המשוכנת באוהלים בקיבוץ עין-חרוד. מדובר בחבורת צעירים עליזה ואופטימית ללא תקנה. הנשק הבסיסי שלהם הוא מקלות קפא"פ, שגם אותם צריך "לגייר" במפגש עם המשטרה הבריטית. הקורא נפעם ונדהם – איך חבורה שכזאת החיה בהיעדר ציוד של ממש, הפכה להיות כוח המחץ של היישוב העברי שהביא לקוממיות ישראל?
 
הספר גדוש בהומור טוב, מלב אוהב, הנעדר שמץ של התנשאות או הצלפה. הגיבורים הם בטלנים ומשתמטים, תמימים, אבל גם תחמנים, מלאי הורמונים, ועם זאת בתולים כרוניים. הספר מתמקד בחמישה דיירי אוהל אשר שם כולם נגזר מהשם יוסף: יוסקה, יוסלה, יוסי, יוסיניו וספי.
 
יוסלה הוא רומנטיקן הכותב יומן בסתר, מתגלה כמסגר אומן משתתף בשחרור מעפילי עתלית.
 
יוסיניו - הצעיר מכולם "זוכה" לבושה גדולה כשאמו באה לכיקור ומסבנת אותו במקלחת.
 
יוסקה - הוא גבוה ויפה בלורית , אבל כשהחבר'ה עושים קרחת ליוסיניו, הוא מספר את שערותיו הוא לאות הזדהות.
 
הכי מדהים מכל החבורה הוא יוסי פס – השמן של החבורה מאלה המתעוררים בבוקר ושואלים עצמם איזה תעלול נעולל היום? אני ספרתי כעשרים תחמונים כשכל אחד הוא מלאכת מחשבת שגורמת לפרצי צחוק בלתי נשלטים. איני יודע אם להלל ולשבח – את הזיכרון הפנומנלי של פוצ'ו על אינספור התעלולים, או אולי את הדמיון המדהים שלו שהמציא דמות כזאת!
 
רוב חברי הקיבוץ הבוגרים מתוארים בספר כקריקטורות:
 
גוטהרץ הייקה, שמחליף סמ"ך בזי"ן, הוא נעול על כך שכל מעשה גבורה של המחתרת המתפרסם בעתונות- בוצע על ידי החבורה וזו לא מפסיקה "לסבן" אותו בכל הזדמנות.
 
במשחק כדורגל שבין הפלמ"ח לחברי המשק, משתתף אידלקנק מרכז הכרם המתבלבל ותוקע גול עצמי. בתחרות רתימת סוסים בעיניים קשורות מביאים לו פרה במקום סוס.
 
דוד רותם האידיאליסט של הקיבוץ – מתגלה כמי שעושה חיים עם חברה בתל-אביב, כשגם אישתו איננה מפגרת אחריו ומזמינה לחדרה בלילות את מסגר הקיבוץ .
 
לא כל הספר הוא הומריסטי, לקראת הסוף הוא הופך לרגשני מאוד. לא אגלה אותו לטובת אלה שלא קראו את הספר, ורק ארמוז – חמישה יצאו לדרך – הגיעו ארבעה.
 
הספר "חבורה כזאת" ריגש בזמנו מדינה שלימה, ואני משוכנע שהמהדורה העכשווית, המשודרגת, רק היטיבה עמו. אני, מכל מקום, אסיר תודה על חוויית הקריאה.
(משה גרנות)
פרק ראשון
זכות הציבור לדעת
חלפו כשישים שנה מאז יצאה בהוצאת 'מסדה' המהדורה הראשונה של "חבורה שכזאת". הספר שזכה לאריכות ימים החליף ארבע פעמים את לבושו החיצוני (הכריכה), אך לא את תחתוניו. עכשיו לקראת צאת המהדורה ה-15 חשבתי שלא יתכן ללכת 50 שנה עם אותם תחתונים. האופנה השתנתה, השפה השתנתה, והנוער של היום שגם הוא השתנה, אומר לי: איזה כיף היה בפלמ"ח! כל היום רק מתיחות, הרפתקאות, קומזיצים, מיזמוזים... לכן מצאתי לנכון להוסיף ולספר על כמה פעולות קרביות, כדי להזכיר שבנוסף לקטעי ההווי עשה הפלמ"ח עוד משהו.
 
 
 
ולמען הגילוי הנאות הנני לגלות:
 
על מה שקרה בזמן שחרור המעפילים מעתלית סיפר לי שאול ביבר.
 
סיפור הנפילה לידי הבריטים על הגלבוע מבוסס על סיפורה של לאה רבין.
 
על הורדת מעפילי האונייה 'שבתאי לוז'ינסקי' כתב לי אלון שרמן מנתיב הל"ה.
 
איך פוצץ גשר בנות יעקב חזר וסיפר לי מאיר'קה פעיל.
 
את סיפור ה"פאשלה" בשחרור אסירי רפיח גילה לי חיים חפר.
 
 
 
לא נגעתי בעובדות כפי שנמסרו לי על ידי גיבורי הסיפורים, רק את רוח הדברים התאמתי לרוח הספר בשם חירות המְסַפרים.
 
ועוד הערה:
 
כשנכדתי בת השבע עשרה קראה את כתב היד, היא הפתיעה אותי בשאלות: סבא, מה זה הכשרה? מה זה הווי? מי זאת טוריה? ועוד מלים שלא עלה על דעתי שהיום נעלמו מהשפה העברית. לאור זאת מצאתי לנכון להוסיף בֵּאוּר לכל מילה שהיא סימנה לי. קורא שלא יזדקק לבאור יידע, למגינת לבו,[1] שהוא כבר לא נמנה על הדור הצעיר.
 
הציטטות המובאות בראש כל פרק לקוטות מתוך הספר פלמ"ח מאת מאיר פעיל, אברהם זהר ועזריאל רונן.
 
[1] מגינת לבו – צערו (ולא סטנט המורכב ליד הלב אחרי צינתור) [חזרה]
 
 
 
ועכשיו, עם עלותנו להתיישבות, הם לא יהיו.
 
הם לא יבנו צריפים, לא יחרשו אדמות.
 
לא יזרעו חטת זהב הרת שובע, ונחיריהם לא יתרחבו בשדות רטובים מגשם.
 
לא יהיו עמנו בשעות שממון, תהיה ובדידות. לא יאהבו עוד נערות, וזאטוטיהם השמנמנים לא יחפזו
 
יחפי רגלים ורודות, בלול, בגן, ברפת, ולא יטרידו את העובדים בשאלות מעמיקות חקר.
 
פשוט. פשוט משום שהם אינם אתנו ולא בשום מקום אחר בעולם. דיו צליל קול, ניעור תלתלים, חגורה אלכסונית למטה מהקורקבן, הטית ראש, או ניע-מתניים והנה הם שוב לנגד עיני – ובראשונה אין צער, רק געגועים, ואך בשעה שאתה עומד על ה'לשוא' שבהם – בא הכאב...
 
וכיצד אעז לכתוב עליהם? ואיזו זכות יש לי לומר:
 
הנה כזה וכזה היה הנער...? וכי אין בכך משום חילול? ואיך זה לחטט ביומנים כמוסים, מכתבים ובהם רחשי לב סמויים...
 
מה יתנו ומה יוסיפו לי כתמי דיו על עלים לבנים?
 
מה משמעות יש להם? היחיו שער זהב, שתיקה חכמנית, עיניים פראיות או ערמומיות קונדסית?
 
והרי הם היו, היו, היו - - - "
 
אראלה
 
נתיב הל"ה 16.8.49
 
(מתוך חוברת זיכרון לזכר תשעת חברי הכשרת בית השיטה שנפלו במלחמת העצמאות.)
 
 
 
 
 
מאז יסודו בקיץ 1941 ועד פרוץ מלחמת העצמאות בסוף 1947 היה הפלמ"ח האגרוף הצבאי המגויס של ארגון ההגנה. והפלמח היה בהדרגה לגוף הצבאי היהודי הלוחם, היעיל ביותר בתקופת המאבק נגד הבריטים, ואחר כך בשלביה המכריעים של מלחמת העצמאות. (פלמ"ח עמ' 473)
 
 
***
 
 
 
היינו ארבעה שהתנדבנו ללכת להכין את הבשר. יוסקה, יוסי, יוסלה ואני.
 
הבשר עמד באסם תבואה חשוך, מעלה גרה ותוהה מדוע הוא כלוא באסם חשוך המיועד לאחסון תבואות. נעלו הבלויה של יוסקה כיבדה את הדלת בבעיטה, זו חרקה משהו וסבה על צירה. שני זוגות עיניים בורקות נלטשו מולנו בתמיהה. כבשים שתים. האחת גדולה, מסורבלת, וצמרה הלבן מצהיב. הקטנה ממנה טליה, צמרה מתולתל וצח, ורק אוזניה חומות, צונחות מצידי הראש. לפתע - חריקה צורמת. דלת העץ הסדוקה נסגרת לאיטה, והאסם מחשיך.
 
פסי אור הפורצים מבעד לחרכים, מבהירים לפנינו כתלי חימר ורצפה מכוסה תבן. משמאל ניצבים כמה אדני רכבת שחומים, שעונים אלכסונית על הקיר.
 
זמזום יחיד של זבובון, חיכוך טוחנות על גרה ושממון...
 
משרחבו אישונינו, הבחנו במעטה הצמר ובברק העיניים של שתי הרחלות. בואנו עורר בהן עניין, לסתותיהן פסקו מלעוס, נשארו מוסטות. שואלות במבט מיתמם מי מהן תילקח אל המאכלת.
 
רגע ארוך עמדנו דוממים. אלה מול אלו, עיניים מול עיניים, הרהורים מול הרהורים...
 
רעש חפוז בערמת התבן עורר אותנו. עכבר שחור חלף נבעת על פני הקש ונעלם. הכבשה הגדולה ניתרה בבהלה והטליה אחריה.
 
את מי מהשתים נקריב?
 
הזקנה - צמרה מזוהם, דבלוליו דביקים ודוחים, גם בשרה ודאי קשה. הצעירה, לעומתה, נעימת מגע, בשרה רך ומגרה, אך מאידך הלב נוקף - הן רק טליה היא.
 
מפילים גורל. יוסי, עלם כבד גוף, הנושא גולגולת עגלגלה צרת עיניים, מקמץ מולי שני אגרופים, אבן בכל אגרוף. אני מתקשה להחליט. חושב, מתלבט. ולפתע, מתוך מניע פנימי בלתי ברור, מצביע על הכף הימנית. איזו טעות! בכף זו טמונה דווקא האבן הגדולה. הגורל בחר איפוא בכבשה הגדולה יותר, המדובללת. בטוב לבו מציע יוסי להגריל מחדש. הרעיון קוסם, אך אין איש מעז לתמוך בו בגלוי. הכבשה, כאילו חשה בגזר דינה, התרחקה לפינת האסם וניסתה למצוא מקלט מאחורי האדנים. יוסקה, הבריון שבינינו, זינק ותפש באלייתה בטרם תיעלם. עמדנו לנוח קצת. היא סלדה מחברתנו ובטשה ממורמרת, דורשת דווקא שנשתק אותה כבר. נעשה כרצונה. אוזניה המדולדלות מתאחות בכפו הרחבה של יוסקה, בעוד הכף השנייה מצמידה את צווארה לירכו. הוא מאמץ שריריו וגורר אותה החוצה. אור היום מסנוור מעט את עינינו. השמש אמנם נוטה מערבה, אך עוד כוחה עמה. עץ תות רב נוף, מבטיח לנו שפע צל, ואנו מכוונים אליו את צעדינו.
 
עד כה התנהל הכול למישרין. הכבשה נרגעה במקצת, רבצה שוקטת לרגלינו, רק פעם פעמיים הרימה ראשה בפעייה ממושכת, עצובה, כאילו רוצה להגיד לנו שגם היא בן אדם. מה הם הגעגועים הללו שבפעיות הכבשים?...
 
לפי משך הזמן היה על העריפה להיות כבר מאחורינו, אך אנו עוד עמדנו, ידינו בכיסים ועינינו מפליגות למרחק.
 
"אולי מישהו כבר שחט משהו כזה?" פלט יוסקה לבסוף. איש לא ענה, רק יוסי מילמל כאילו לעצמו:
 
"מה הבעיה? לוקחים סכין וחותכים. ברגע הראשון אולי זה קצת ידגדג לה, אבל אחר כך תתרגל."
 
"יופי!” הציע יוסקה, "אז תוציא את האולר שלך ותדגדג."
 
"אני לא. אני לא רגיל, יש לי רגישות לצמר כבשים."
 
"למי אין רגישות?"
 
"אני הייתי מוכן," השפלתי את עיני שנתקלו במבטו התובעני של יוסקה. "אבל אולי אפשר לתת לה קודם איזו זריקת הרדמה שלא תזוז..."
 
לא הרחק מאתנו, לרגלי העץ, מצאנו טוריה[2] ערבית. יוסקה ראה אותה ראשון. עד היום איני מבין איך עלתה בדעתנו איוולת כזו... יוסקה לא אמר כלום, רק ניגש, התכופף ובחן את חדותה. הנער הרביעי שהיה עמנו, יוסלה, נתקף פתאום שיעול. כפותיו ליטפו זו את זו במבוכה, ורגליו הארוכות פיזזו על הקרקע בצורה חשודה, לבסוף הודיע שיש לו כאב בטן, והוא חייב לרוץ לפני שיהיה מאוחר. הוא קטף כמה עלי תות ורץ אל מעבר לחירבה.
 
אודה, גם לי היו אי אלו חיבוטי בטן. אמנם כבר מלקנו לא פעם ראשים של תרנגולות, אבל כאן זו כבשה. היא רואה הכול, יש לה מבט בעיניים. אפשר ממש להרגיש עד כמה היא לא נלהבת למות. אני בטוח שהיא לא תסכים לשתף אתנו פעולה. ואילו אנו חסרי ניסיון, המלחמה רק התחילה, והרבה לא הספקנו ללמוד. לבי ניבא לי רעות, חשבתי גם אני לרוץ אחרי יוסלה, עם או בלי עלים, אבל אז השיגני קולו העבה של יוסקה:
 
"מהר, את הרגליים!"
 
הפקודה הייתה נמרצת. תקיפותה לא הותירה מקום לערעור. תפשתי אוטומטית ברגליה האחוריות של הכבשה והצמדתי אותן לאדמת החול. עתה הייתה שרועה על צדה, פיה נושף בחזקה ואזניה מרטטות. הטוריה איתנה בידי יוסקה, מתרוממת אט-אט, שוהה... הה, אל אלוהים, מה יבוא עתה? עצמתי את עיני...
 
כשפקחתי אותן כעבור זמן מה, תחילה רק עין אחת, הייתה הטוריה זרוקה על הארץ, הכבשה עומדת על רגליה, ויוסקה בועט בקרקע וממרמר:
 
"לא יכולתי, נו, לא יכולתי. ניסיתי לפתות את עצמי שזה כמו לעדור בכרם, אבל זה לא הלך. לא הצלחתי. כאילו מישהו לא נתן לידיים לרדת."
 
"אני אוּכל!" יוסי לבש עוז, "אני אגאל אותה מחייה העלובים!"
 
הוציא מכיסו את אולרו, זה ששימש לנו חליפות למריחת המרגרינה ולניקוי הציפורניים. ברגע שהצליח לשלוף את הלהב מנדנו עשתה הכבשה ניסיון אחרון להשתחרר. שמטה עצמה מידי ופתחה במנוסה.
 
"היא בורחת!"­­ זעקתי.
 
יוסקה בא מולה כהרף עין. היא שינתה כיוון ונפלה ישר לזרועותיו הקצרות של יוסי. הלז מיהר לגחון עליה והצמידה לקרקע בכל כוחו, ואז נשמט הסכין מידו. הוא לחץ בברכו על צלעותיה, מתח את ראשה אחורנית, וצעק אל יוסקה, "חתוך כבר! חתוך!"
 
יוסקה נחפז להרים את האולר ונדבק בסערת הלחימה. בידו השמאלית ייצב את ראש הכבש, ובימנית אחז בסכין והגישו לצוואר הכבשה.
 
הכול ארע בפתאומיות, ואפילו לא הספקתי להדק את עפעפי. ראיתי הכול. ראיתי את העור מסרב להיחתך, ורק טיפות דם בודדות מסמנות את קו החתך, ואת יוסקה מתאמץ בכל כוחו, כתפיו נעות תחת חולצתו שדבקה לגבו.
 
"אולי אתה חותך בצד ההפוך?" הביע יוסי סברה.
 
"ניסיתי את שני הצדדים," הוא התנשם, "שניהם הפוכים. אין למישהו סכין חד יותר?"
 
נזכרתי. בין דפי פנקס קק"ל[3] שבכיס חולצתי טמון סכין גילוח, בו הייתי משחיז את עפרוני עד שאבד. האולר היקר הושלך ארצה, ומיד נאסף אל כיסו של יוסי, ובמקומו בא סכין הגילוח שלי. עכשיו התקדם החיתוך בייתר קלות. הסכין הדק העמיק עוד ועוד, וגם הצוואר כבר נסדק. השבח לאל! יש כבר פתח בעורק הראשי ובקנה הנשימה. צינור סחוסי-טבעתי משמיע חירחור משונה, והכבשה נושמת עתה דרך הפתח החדש. יוסקה מרפה ומניח לה לפרפר כאוות נפשה. זרם הדם גובר ומכתים את הגוף המפרכס. הכבשה מנסה לקום וכושלת. עיניה בולטות ולשונה שמוטה החוצה, מעופרת.
 
"נו כבר!" התריס כנגדה יוסי, "מותי כבר!"
 
נראה שהחתך לא היה די עמוק, והקץ לא מיהר לבוא. יוסקה רץ לאסם התבואה והביא משם מגל[4] ערבי משונן וחלוד, מאלה התלויים כמעט בכל חירבה ערבית.
 
"חבל על הזמן," התנצל במבוכה.
 
צוואר הכבשה נמתח מחדש, ומגל היד תרם את חלקו. עוד פעייה אילמת, עוד פרכוס נואש, ויוסקה זוקף גבו, מצחו נוטף זיעה, ובזויות פיו מלבין קצף. בצעדים לאים הוא כושל לעבר גזע התות וצונח אין אונים לרגליו - ואנו לצדו. גם הרביעי, יוסלה, ניחש מתי לחזור, ונחת כמונו על שרשי התות. ישבנו ארבעה, נשענים על הגזע ועינינו לשמים. ענפי התות איוושו קלות ומבעד לעלוותם ריצדה מולנו תכלת רחוקה מאפירה.
 
[2] טוריה - כלי חקלאי דמוי מעדר המשמש בעיקר לעקירת עשבים או חפירת בורות. 
[3] קק"ל - קרן קיימת לישראל. פרט לקופסאות קק"ל שהיו בארץ בכל כיתה ולתוכן היינו משלשלים פרוטות לגאולת הארץ, הדפיסה הקרן הקיימת לוח כיס קטן כדי שנזכור אותה בכל יום ויום. 
[4] מגל - סכין בעל ידית עץ ולהב מעוגל המשמש לקציר תבואה. בשעת הצורך ניתן היה להשתמש במגל גם לגרוד הגב. 
מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של פוצ'ו
דיגיטלי 42 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 42 ₪
מודפס 88 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il