סיפורי ששון הכלב ורקסי גם

בְּדֶרֶךְ כְּלָל אִמָּא שֶׁל רֶקְסִי לֹא אוֹהֶבֶת אֶת הָרַעֲיוֹנוֹת הַחֲדָשִׁים שֶׁלָּנוּ,

וּכְכָל שֶׁהָרַעֲיוֹנוֹת שֶׁלָּנוּ נִרְאִים לָנוּ מַלְהִיבָנִיִּים הִיא פָּחוֹת מִתְלַהֶבֶת,

וְאִם הָרַעֲיוֹן מַלְהִיב בִּמְיֻחָד הִיא צוֹעֶקֶת שֶׁלֹּא נָעֵז לְבַצֵּעַ אוֹתוֹ.

כָּכָה זֶה.

כן, ככה זה, החברים הטובים ששון ורקסי אוהבים מאוד לחפש אוצרות ודרקונים ולחפור מנהרות, אבל אמא של רקסי מעדיפה שהם ישחקו “תופסת עצמות” ליד הבית. מה אפשר לעשות? הם באמת מנסים להיות כלבלבים טובים. לפעמים התוכניות שלהם משתבשות והם אפילו נקלעים לסכנה, אך אל דאגה, הכל מסתיים בשלום.

בדרך של הרפתקאות והומור נוגע הספר על ששון ורקסי בתחושות ובהתרחשויות שמתקיימות בכל חברת ילדים ומבוגרים – תחרות, קנאה, פחד, כעס, סליחה, שיתוף, קרבה ואהבה.

על אומץ וחברות, על אמירת אמת וקבלת השונה וגם על אהבת אם, קצת צעקנית אבל מאוד מסורה,

תוכלו לקרוא בספר הזה.

רויטל כאהן היא בעלת תואר ראשון לחינוך מיוחד וגננת. בעבודתה היא פוגשת ילדים בכל יום, ומהם היא קיבלה את ההשראה לכתיבת הספר.

- פֶּרֶק רִאשׁוֹן -

וּבוֹ אֲסַפֵּר עָלַי, שָׂשׂוֹן הַכֶּלֶב,

וְעַל עוֹד כַּמָּה דְּבָרִים חֲשׁוּבִים

קוֹרְאִים לִי שָׂשׂוֹן, שֵׁם מַצְחִיק קְצָת לְכֶלֶב, אֲבָל מָה לַעֲשׂוֹת, עַל זֶה אַתֶּם צְרִיכִים לְדַבֵּר עִם עִנְבָּל שֶׁקָּרְאָה לִי כָּךְ. אֶצְלָהּ אֲנִי גָּר, וְהִיא נוֹתֶנֶת לִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְכָל מָה שֶׁצָּרִיךְ.

אִם אַתֶּם לֹא יוֹדְעִים מָה זֶה שָׂשׂוֹן, אַסְבִּיר לָכֶם שֶׁזּוֹ מִלָּה אַחֶרֶת לְשִׂמְחָה, אֲבָל אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁאֲנִי שָׂמֵחַ תָּמִיד אוֹ מַצְחִיקָן כָּזֶה. לֹא, אֲנִי כֶּלֶב רָגִיל לְגַמְרֵי – לְדֻגְמָה, אֲנִי מַמָּשׁ שָׂמֵחַ לִמְצֹא עֲצָמוֹת, אֲבָל מַמָּשׁ לֹא שָׂמֵחַ אִם אֵיזֶה כֶּלֶב מְגֻדָּל אוֹמֵר שֶׁהוּא מָצָא אוֹתָן קֹדֶם וְהֵן שֶׁלּוֹ. גְּרְרררר!

אַחֲרֵי שֶׁסִּפַּרְתִּי לָכֶם קְצָת עָלַי, אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתַּכִּירוּ אֶת רֶקְסִי, הֶחָבֵר הֲכִי טוֹב שֶׁלִּי. כֵּן, הֲכִי טוֹב. אֲנִי כָּל כָּךְ אוֹהֵב אוֹתוֹ! כָּל פַּעַם שֶׁהוּא מִתְקָרֵב לָאֵזוֹר שֶׁלִּי וְקוֹרֵא לִי מֵרָחוֹק, “הֵי שָׂשׂוֹן!” מִיָּד אֲנִי מִתְמַלֵּא בְּהִתְרַגְּשׁוּת וְחֵשֶׁק לַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי דְּבָרִים, וְתֶכֶף אַחֲרֵי שֶׁהוּא בָּא אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לְכָל הָעִנְיָנִים שֶׁלָּנוּ.

מָהֵם הָעִנְיָנִים שֶׁלָּנוּ, אַתֶּם שׁוֹאֲלִים? וּבְכֵן... יֵשׁ הַרְבֵּה: חִפּוּשׂ עֲצָמוֹת, חֲפִירוֹת, מִשְׂחֲקֵי רִיצָה, מְצִיאַת אוֹצָרוֹת, שִׂיחוֹת, צְחוֹקִים וְעוֹד וָעוֹד. תָּמִיד יֵשׁ לָנוּ רַעֲיוֹנוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא תָּמִיד מוֹצְאִים חֵן בְּעֵינֵי אִמָּא שֶׁל רֶקְסִי, וּבְעֶצֶם אֶפְשָׁר לְהַגִּיד שֶׁבְּדֶרֶךְ כְּלָל לֹא. כְּלוֹמַר, בְּדֶרֶךְ כְּלָל אִמָּא שֶׁל רֶקְסִי לֹא אוֹהֶבֶת אֶת הָרַעֲיוֹנוֹת הַחֲדָשִׁים שֶׁלָּנוּ, וּכְכָל שֶׁהָרַעֲיוֹנוֹת שֶׁלָּנוּ נִרְאִים לָנוּ מַלְהִיבָנִיִּים הִיא פָּחוֹת מִתְלַהֶבֶת, וְאִם הָרַעֲיוֹן מַלְהִיב בִּמְיֻחָד הִיא צוֹעֶקֶת שֶׁלֹּא נָעֵז לְבַצֵּעַ אוֹתוֹ.

כָּכָה זֶה.

עַכְשָׁו בָּרוּר לָכֶם שֶׁאֲנַחְנוּ מִשְׁתַּדְּלִים לֹא לְשַׁתֵּף אֶת אִמָּא שֶׁל רֶקְסִי בָּרַעֲיוֹנוֹת הַחֲדָשִׁים שֶׁלָּנוּ. אֶלָּא מָה, לִפְעָמִים יֵשׁ לָהּ חוּשׁ כָּזֶה, לְהַרְגִּישׁ דְּבָרִים מְיֻחָדִים, וְהִיא מוֹפִיעָה לָנוּ פִּתְאוֹם בְּאֶמְצַע תִּכְנוּן וְשׁוֹאֶלֶת בְּקוֹל מְאַיֵּם: “מָה אַתֶּם מִתְכַּוְּנִים לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם? לֹא מְשַׁנֶּה! אֲנִי לֹא מַרְשָׁה! אוֹי וַאֲבוֹי לָכֶם אִם תַּעֲשׂוּ מַשֶּׁהוּ אַחֵר מִמִּשְׂחַק תּוֹפֶסֶת נֶחְמָד פֹּה בַּחוּץ, וְתַחְזֹר לִפְנֵי שֶׁיַּחְשִׁיךְ, רֶקְסִי, בָּרוּר?”

וּבַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁלָּהּ הִיא כְּבָר חַיֶּבֶת לִצְעֹק כִּי בַּשָּׁלָב הַזֶּה אֲנַחְנוּ רְחוֹקִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל, עוֹשִׂים אֶת עַצְמֵנוּ מְשַׂחֲקִים תּוֹפֶסֶת כְּמוֹ שְׁנֵי כְּלַבְלַבִּים טוֹבִים וּמַקְסִימִים. וּבָרֶגַע שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת הַבַּיְתָה, אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ יוֹתֵר מְעַנְיֵן.

וְעוֹד דָּבָר אֲנִי אוֹהֵב – וְאֶת זֶה כְּבָר סִפַּרְתִּי לָכֶם – עֲצָמוֹת. תָּמִיד אֲנִי וְרֶקְסִי נִהְיֶה שְׂמֵחִים לַעֲצָמוֹת, וְתָמִיד יֵשׁ לָנוּ מָקוֹם בַּבֶּטֶן לְעוֹד חֲתִיכַת עֶצֶם שֶׁנִּמְצְאָה לְיַד אֵיזֶה פַּח אוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר.

וְכָךְ גַּם אִמָּא שֶׁל רֶקְסִי וְכָל הַכְּלָבִים שֶׁאֲנִי מַכִּיר. לְאִמָּא שֶׁל רֶקְסִי יֵשׁ אָרוֹן שָׁלֵם מָלֵא בַּעֲצָמוֹת, וְהִיא תָּמִיד מְכַבֶּדֶת אוֹתִי בְּעֶצֶם נֶחְמָדָה כְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ מַצַּב רוּחַ טוֹב אוֹ כְּשֶׁאֲנִי נִרְאֶה לָהּ בְּאוֹתוֹ יוֹם כְּלַבְלַב טוֹב וְלֹא עוֹשֶֹה צָרוֹת, וְאָז הִיא שׁוֹכַחַת אֶת הַיָּמִים הָאֲחֵרִים.

טוֹב, כְּבָר סִפַּרְתִּי לָכֶם עַל עִנְבָּל – אֶצְלָהּ אֲנִי גָּר וְיֵשׁ לִי חֶדֶר מִשֶּׁלִּי עִם שְׂמִיכָה שֶׁאֲנִי יָשֵׁן עָלֶיהָ. עִנְבָּל אוֹהֶבֶת אוֹתִי מְאוֹד. אֵיךְ אֲנִי יוֹדֵעַ? הִיא מְלַטֶּפֶת אוֹתִי הָמוֹן: אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים כָּל יוֹם עַל הַסַּפָּה שֶׁלָּהּ, וַאֲנִי יוֹשֵׁב צָמוּד אֵלֶיהָ וְהִיא מְלַטֶּפֶת אוֹתִי וּמְלַטֶּפֶת וּמְלַטֶּפֶת... זֶה כָּל כָּךְ נָעִים, שֶׁלִּפְעָמִים אֲנִי מְדַמְיֵן שֶׁאֲנִי שָׁט עַל עָנָן בְּצוּרַת עֶצֶם.

אֲנִי בֶּאֱמֶת אוֹהֵב אֶת עִנְבָּל. חֲבָל שֶׁאֲנִי לֹא יָכוֹל לְסַפֵּר לָהּ עַל כָּל הַדְּבָרִים הַנֶּחְמָדִים שֶׁרֶקְסִי וַאֲנִי עוֹשִׂים. אוּלַי גַּם הִיא הָיְתָה כּוֹעֶסֶת עַל הַשְּׁטוּיוֹת שֶׁלָּנוּ? אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ. אוּלַי מַזָּל שֶׁהִיא לֹא מְבִינָה אוֹתִי.

בַּכְּפָר שֶׁלָּנוּ הַכְּלָבִים חָפְשִׁיִּים, לֹא כְּמוֹ הַכְּלָבִים בָּעִיר שֶׁעֲלֵיהֶם שָׁמַעְתִּי דְּבָרִים עֲצוּבִים מְאוֹד – שֶׁהֵם מְטַיְּלִים עִם הָאֲנָשִׁים שֶׁלָּהֶם קְשׁוּרִים בִּרְצוּעָה לַצַּוָּאר. מִסְכֵּנִים! וְגַם אָסוּר לָהֶם לָרוּץ בְּחָפְשִׁיּוּת לְכָל מָקוֹם כִּי יֵשׁ מְכוֹנוֹת מַפְחִידוֹת שֶׁרָצוֹת כְּמוֹ כֶּלֶב מְשֻׁגָּע וּבִכְלָל, הֵם הוֹלְכִים לְטִיּוּל רַק כְּשֶׁיֵּשׁ לָאֲנָשִׁים שֶׁלָּהֶם זְמַן! טוֹב, לֹא אַמְשִׁיךְ. זֶה בֶּאֱמֶת עָצוּב.

אֲנִי מְקַוֶּה מְאוֹד שֶׁעִנְבָּל לֹא חוֹשֶׁבֶת לַעֲבֹר מִכָּאן לְאֵיזוֹ עִיר.

בֵּינְתַיִם, אֲנִי וְרֶקְסִי יְכוֹלִים לָרוּץ לָנוּ כַּמָּה שֶׁנִּרְצֶה בְּכָל הַכְּפָר וְגַם קְצָת מִחוּצָה לוֹ, לִפְעָמִים כְּשֶׁבָּא לָנוּ לָלֶכֶת לְמָקוֹם רָחוֹק, אֲבָל עַל זֶה אֲנַחְנוּ לֹא מְסַפְּרִים לְאִמָּא שֶׁל רֶקְסִי.