לילות לואיזיאנה 4 - ביום שתעז לראות

סיידי מונרו בת תשע־עשרה. היא מחכה לרגע שכולם יפסיקו להתייחס אליה כמו לילדה קטנה, ומרגישה שאיש אינו רואה אותה באמת. גם לא הגבר שבו היא מאוהבת כבר שלוש שנים תמימות.

הוא מבוגר ממנה, הוא לעולם לא יסתכל לכיוונה, אבל ללב שלה יש רצון משלו, והיא לא יכולה לעשות דבר בקשר לזה.

קונור אוניל הוא הווטרינר של העיר. יש לו מרפאה מצליחה ותשוקה עזה למקצוע, אבל הוא יודע שהכול עלול להסתיים ברגע אחד אם הסוד שלו יתגלה. החלום שלו, להיות עם האישה שהוא אוהב ולהקים משפחה, נראה רחוק מתמיד.

אלא שיש סודות שאי אפשר להסתיר לנצח, וכשכל הגבולות נחצים, סיידי וקונור עומדים למבחן שבסופו יגלו האם אהבתם חזקה מכל סוּפה או שמא הגורל שיחק בהם משחק אכזר.

“ביום שתעז לראות” הוא הספר הרביעי בסדרת “לילות לואיזיאנה”. קדמו לו הספרים “ביום שתעז לאהוב”, “ביום שתעז לחיות”, “ביום שתעז לחלום”. כל ספר מביא את סיפורו של זוג אחר.

אילת סווטיצקי היא סופרת רבי מכר ישראלית, מחברת סדרת “תחרה וצבע” שסחפה את הקוראות בישראל. היא מכורה לקפה ולסיפורי אהבה גדולים מהחיים. “ביום שתעז לראות” הוא ספרה העשרים במספר.

פרק 1
קונור
חצי שנה אחר כך
אני מוריד את הרגליים מהמיטה, משפשף את הפנים, נעמד ומתקדם אל ארון הבגדים. הגוף שלי הוא כמו שק לבנים שאני גורר אחריי. אני מושך מהמדף זוג מכנסי ג'ינס וחולצת כותנה שלוגו המרפאה מתנוסס בקדמתה.

המרפאה שלי.

ההוכחה לכך שכל מי שאמרו לי שחלומות לא מתגשמים, טעו. הדגל שבו אני יכול לנפנף מול פניהם של כל מי שניסו להוריד אותי למטה, כל מי שלא האמינו בי, כל מי שאמרו שממני לא יצא כלום. כל מי שאמרו שתקווה היא הדבר הגרוע ביותר להיאחז בו. כל מי שקראו לי אופטימיסט חסר תקנה.

בלפסט לא הייתה מקום קל לגדול בו.

החברים שלי הדביקו לי את הכינוי ניק, קיצור לטיטאניק שנבנתה בעיר שלנו, וכמוה, כך הם חשבו, גם אני עומד לטבוע. אבל אני הוכחתי לכולם שהם לא יודעים על מה הם מדברים. נשארתי נאמן לעצמי ולחלומות שלי והשגתי את כל מה שרציתי בחיי.

כמעט.

המבט שלי נודד אל המדף העליון בארון הבגדים, והנשימה שלי הופכת כבדה. בפינה העליונה מונחים מקופלים הבגדים שלה שהשאירה מאחור באותו לילה שחור ומקולל. אותו לילה שאני לא יכול להוציא מהראש. אני חושב עליו כשאני ער, ואני חולם עליו כשאני ישן. הוא הולך איתי לכל מקום.

אני מכריח את עצמי להוריד את המבט מהבגדים ומתחיל להתלבש. כמו רובוט שפועל על אוטומט.

מכנסיים, חולצה, גרביים, נעליים. אחר כך אני עובר לחדר הרחצה, מצחצח שיניים ומסרק את השיער. אני לא טורח להביט במראה, כי אני יודע מה אראה שם. את הדמות שאני שונא. את הגבר שלא עצר אותה, שנתן לה לעלות לרכב ולנסוע בגשם, אחרי ששתתה.

אילו לא הייתי מוזג לה את כוסית הוויסקי ההיא...

אילו לא הייתי מזיז את קווצת השיער שנפלה על מצחה...

אילו לא הייתי מלטף את הפנים שלה ונכנע ליצרים שלי...

אני מנער את הראש ונלחם להיפטר מהמחשבה. אבל אני לא יכול להחזיר את הגלגל לאחור, ואני לא יכול להיפטר מהמילים שאמרתי שמהדהדות בראש שלי כבר שישה חודשים. אני לא יכול למחוק את העלבון על פניה שנצרב במוחי, את הכאב שגרמתי לה. הם ילוו אותי עד יומי האחרון.

נתתי לפחדנות שלי מקום, והיא טרפה אותי בעודי חי. ועל זה מגיע לי לסבול. מגיע לי לשלם.

גם אם בשבילה זה היה רק סקס, רגע של היסחפות שחווינו יחד, אלו לא הדברים שהיא הייתה צריכה לשמוע ממני.

אני יוצא מחדר הרחצה ופונה אל המדרגות. פולי הלברדורית השחורה שוכבת במיטה שלה באותה הפינה שבה שכב באבלס, וכשהיא רואה אותי צועד אל המדרגות היא נעמדת וממהרת להצטרף אליי. כל מה שהייתי צריך לעשות באותו לילה היה לשמור על איפוק, אבל אחרי שתי כוסיות ויסקי... המשיכה לסיידי השתלטה עליי. כאילו היא חיכתה בצללים לרגע הנכון ואז התפרצה חסרת מעצורים ומשולחת רסן. המשיכה שהצלחתי להסתיר מפני כולם, אפילו מפניה. עד אותו לילה.

ניסיתי להילחם ברגשות שלי. ניסיתי להתעלם מהם. ניסיתי לשכנע את עצמי שמדובר בטירוף מוחלט, שאסור לי להתקרב אליה, שהיא צעירה מדי.

נכשלתי. והיא שילמה את המחיר.

אני מוריד מהמתלה את הרצועה של פולי, מחבר אותה לקולר שלה, ויחד אנחנו יורדים במדרגות לקומה התחתונה, אל המרפאה שהקמתי בעשר אצבעות. אל החלום שהגשמתי, הרחק מהבית שלי באירלנד ומילדותי.

"בואי נצא לטיול," אני פורע את פרוותה של פולי ופותח את הדלת.

עוד יום. עוד טיול. עוד מאותו דבר.

כשאנחנו חוזרים למרפאה, קריסטי, המזכירה והסייעת שלי, כבר יושבת בכיסא שלה מאחורי דלפק הקבלה, וכשהיא מבחינה בי היא מחייכת.

"עוד לילה כזה, אה?" היא שואלת באהדה, אבל אני לא עונה, רק משחרר את פולי מהרצועה שלה וחוצה את חדר ההמתנה בדרכי אל המטבח. אני צריך קפה. ואני צריך שקריסטי לא תשאל אותי אם עברתי 'עוד לילה כזה'. ממילא אין לה מושג על מה היא מדברת. לאף אחד אין מושג. ההנחה הרווחת בעיר היא שסיידי הגיעה למרפאה, השאירה את באבלס ונסעה. כל מה שקרה בין הרגע שהגיעה לרגע שעזבה נשאר בינינו, ואני בטח לא אהיה זה שיוסיף פרטים לסיפור.

זה יהיה סוף הקריירה שלי. זה יהיה סופה של המרפאה. אף אחד לא יחזור לביקור אצל הווטרינר שמזג אלכוהול לבחורה בת התשע־עשרה, שכב איתה ואז נתן לה לנהוג באמצע סופה קשה.

שוב הנשימה שלי נהיית כבדה. אני מוציא ספל קרמיקה מהארון שמעל השיש ומניח אותו מתחת לפייה של מכונת הקפה. אחר כך אני בוחר קפסולה ומכניס אותה למכונה. קריסטי אוהבת את הקפה שלה בטעם אגוזים, אבל אני אף פעם לא הבנתי את הקטע. קפה צריך להיות בטעם של קפה. לא בטעם וניל, לא בטעם תפוז ולא בטעם קרמל. אני מחכה עד שהספל מתמלא, מרים אותו לשפתיי, לוגם בזהירות וחוזר לחדר ההמתנה. קריסטי מרימה אליי את עיניה שוב ומושיטה אליי את רשימת התורים להיום. אני עובר על השמות ברפרוף ומצמצם את עיניי.

"אני יודעת, זה הביקור השלישי שלה החודש." קריסטי יודעת על מה אני חושב. "אתה רוצה שאבקש מרומן לקבל אותה?"

"הוא בודק פרות בחווה של בראייר. את יודעת את זה." ודאי שהיא יודעת איפה רומן נמצא בכל דקה של היום. הם יוצאים כבר שנה, וכמות האהבה שהם מפזרים בזמן ששניהם נמצאים יחד במרפאה בלתי נסבלת בעיניי.

זה לא הפריע לך בעבר.

זה מפריע לי עכשיו. כל הנשיקות והחיבוקים וגילויי החיבה הפומביים האלה עולים לי על העצבים.

"כנראה תצטרך לשרוד את הביקור של מינדי בעצמך," קריסטי מרימה גבה, ואני רוטן בקול.

"אני אהיה בחדר. תשלחי אותה פנימה כשהיא תגיע." אני מסתובב בלי להוסיף מילה וצועד לחדר הטיפולים. שנינו יודעים למה מינדי באה בתדירות גבוהה, וזה לא קשור לצ'רלי החתול שלה, אף שהיא טוענת בתוקף שהוא חולה תמיד.

גם סיידי הגיעה בתדירות גבוהה עם הכלב שלה.

זה לא אותו דבר. באבלס באמת היה חולה, והיא הצילה אותו יותר מפעם אחת. היא לא הייתה צריכה להמציא סיבות לבוא, ואני אף פעם לא חשבתי להעביר אותה לטיפולו של רומן. אני חיכיתי לראות אותה. רציתי לראות אותה. רציתי להקשיב לסיפורים שלה ולשמוע את הקול שלה, ניצלתי כל הזדמנות כשהיא לא שמה לב להגניב עוד מבט אל השפתיים שלה, אל החיוך שלה, וכשהיא צחקה?

הלב שלי, שנהג להתרחב בכל פעם שסיידי פרצה בצחוק, מתכווץ עכשיו בכאב בלתי נתפס.

מה לא הייתי נותן כדי לשמוע אותה צוחקת. מה לא הייתי נותן כדי לראות את החיוך שלה עוד פעם אחת...

הלילה ההוא היה טעות נוראה שלעולם אתחרט עליה. איבדתי שליטה, ואני לעולם לא אתן לזה לקרות שוב