גנבת החלומות

“אני עוד חוליה בשרשרת. עוד מספר שהודבק כסימון על הבגדים שהיו שייכים לי והיו שייכים לכולם.

אני לא הייתי שייכת לאף אחד. אני הייתי שייכת לכולם.

אני המקום הזה. והמקום הזה הוא אני.”

רגע לפני גיל ארבעים, רננה שקד מוצאת את עצמה בנקודת ההתחלה. כל מה שהיא מבקשת לעצמה הוא שקט, אבל החזרה הביתה לקיבוץ “הרדופים” מעוררת בה זיכרונות עבר כואבים ומאלצת אותה להתעמת עם כל מה שהשאירה מאחוריה לפני שנים.

היא לא רוצה להתאהב.

היא לא מחפשת בעל.

היא רוצה רק דבר אחד מבלי שכלום יעמוד בדרכה – להיות אימא.

יש לה תוכנית, ואם רק תפעל לפיה, היא תגשים את חלומה.

אלון אזולאי הוא לא חלק מהתוכנית. הוא הסחת דעת שעלולה להסיט אותה מהדרך. הוא מציב בפניה מראה שאינה רוצה להתבונן בה, ואם היא לא תיזהר, המחיר עלול להיות הרסני. הוא ההפך הגמור מכל מה שחיפשה, אבל מה אם הניגוד המוחלט ביניהם הוא גם מה שיכול להפוך אותה לשלמה?

אילת סווטיצקי גדלה בקיבוץ נירים בנגב המערבי. כיום היא מתגוררת בקיבוץ יגור עם בעלה ושלושת ילדיהם. ספריה הקודמים היו לרבי מכר ושבו את לב הקוראות בישראל.

הספר “גנבת החלומות” הוא רומן ישראלי מטלטל הנוגע בחוויות מהלינה המשותפת, חושף את קשיי ההתבגרות בצל החיים בקיבוץ ועוסק בהתמודדות עם צלקות העבר המסרבות להגליד.

פרולוג
הנפש שלי זועקת. אני עושה הכול כדי להסתיר את זה מתחת לשכבות של חיוכים, אני עושה הכול כדי לטשטש את זה בלגימה של יין, אני עושה הכול. כמעט. אני מעמידה פנים ועוטה מסכות מתחלפות, ומספרת לעצמי סיפורים שנשמעים הגיוניים עד שאני מתפכחת.

אני קלישאה מהלכת. גרושה נבגדת רגע לפני שמשבר גיל ארבעים מכה בה בעוצמה. אני כל מה שהייתי אמורה להיות, כל החלומות שלא הגשמתי, כל ההישגים שלא רשמתי לזכותי, אני כל מה שאמרו עליי מאז שהייתי קטנה.

ממנה לא יצא כלום.

אני הילדה הקטנה ששכבה ערה במיטה בגן, שרצתה את אימא שלה שמעולם לא באה. אני השובבה שטיפסה על עצים ונפלה ונחבלה ושמעה את הלשונות מצקצקות מאחורי גבה וגם בפניה.

למה היא לא יכולה לעשות מה שאומרים לה?

אני הילדה מהמקלחות המשותפות שהתפשטה מול כולם, עם כולם, שפשטה את הפרטיות שלה יחד עם הבגדים, שלא יכלה לכסות את הבושה כי הידיים שלה היו קטנות מדי והבושה גדולה מדי.

אני החושך שכיסה את הקיבוץ והגשם שהרטיב את המדרכות, אני כל עלה שנשר מהעץ. אני החיטה שצמחה והצהיבה ונקצרה, אני הפנסים שהאירו את השכונות אבל לא גירשו את האפלה, אני צרחה שלא נשמעה ונאספה אל הרוח, אני עוד חוליה בשרשרת. עוד מספר שהודבק כסימון על הבגדים שהיו שייכים לי והיו שייכים לכולם.

אני לא הייתי שייכת לאף אחד. אני הייתי שייכת לכולם.

אני המקום הזה. והמקום הזה הוא אני.

פרק 1
דף חלק.

התחלה חדשה.

אתחול מערכות.

זה מה שאני אומרת לעצמי. זה מה שאני אומרת לעצמי כבר חודש ימים, מאז שהמשאית שהובילה את הרהיטים שלי עצרה מול הדירה הקטנה והריקה בשולי הקיבוץ. זה מה שאני משננת בכל בוקר כשאני פוקחת את העיניים ובכל לילה לפני שהן נעצמות.

לא כאן חשבתי שאמצא את עצמי בגיל שלושים ושמונה. לא חשבתי שאי־פעם אחזור.

לפעמים אני תוהה אם כשהיינו ילדים הזריקו לנו איזה חומר מגנטי שגורם לנו להימשך לפה, כמו פרפרים שנמשכים לאש שעומדת לשרוף אותם, חומר מגנטי שמונע מאיתנו להתנגד, שחזק מאיתנו. קיבוץ הרדופים הוא באמת המקום האחרון שבו ציפיתי למצוא את עצמי, אבל זה מה שקורה כשהחיים שלך מתפוררים לך בין האצבעות.

זה מה שקורה כשאת מתעוררת בוקר אחד ומגלה שכל מה שחשבת שיש לך – לא שלך באמת.

הייתי בת עשרים כשעזבתי לתל אביב כדי להציל את עצמי, בת שלושים כשהכרתי את בועז. עבדתי כבמאית ומפיקה של סרטים דוקומנטריים שבעטו בכל מוסכמה שרק יכולתי למצוא, והוא בניגוד מושלם היה גאון מחשבים שבדיוק הקים סטרט־אפ ועמד לעשות מיליונים, אם להאמין לו.

אני רציתי להאמין לו. רציתי להאמין בו ובתשוקה שלו, ולא בחשבון הבנק שהלך והתרוקן, ובעוד שאני עזבתי את דירת השותפים שבה התגוררתי ושכרתי לנו מקום שנוכל להיות בו יחד, הוא בילה יותר ויותר שעות בעבודה.

את החתונה שלנו ערכנו על הדשא של ההורים שלי, כי למי היה כסף לשכור אולם? לא היה אכפת לי ממנות גורמה או מסידור מקומות ישיבה. אני לבשתי לבן ובועז לבש לבן, והחלפנו טבעות כשברקע פרטה על גיטרה רווית, בת הכיתה שלי, והנישואים שלנו ניצחו כמעט הכול. הם שרדו את הריבים שלנו שהלכו והחריפו, הם שרדו את הלילות שבהם בעלי נשאר לישון במשרד, ובה בעת הם הרגו את השעון הביולוגי שלי שתקתק ותקתק עד שהפך לצלצול מחריש אוזניים.

אין לנו כסף לילד. אין לנו זמן לילד. בואי נחכה עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שנה.

אם יש דבר אחד שאני מודה עליו זה העובדה שהבעל שלי לשעבר היה מנותק מהמציאות רוב הזמן ובאמת האמין ברעיונות של עצמו. גם כשאני איבדתי תקווה, הוא התעקש שיגיע הרגע שמישהו יגלה את הפוטנציאל הבלתי ממומש של החברה שלו. כשהרגע הגיע, כבר לא נשאר מהנישואים שלנו כלום מלבד אותה כתובה מקומטת שהייתה טמונה במגירה של אימא שלי. זה גם היה השלב שבו גיליתי שבזמן שאני חיכיתי וחיכיתי והמטתי כליה על הפוריות שלי, האקס שלי טמן זרעים באדמה אחרת.

עם המזכירה שלו, לא פחות.

אלוהי הקלישאות בכבודו ובעצמו לא היה יכול לכתוב את הסיפור שלנו טוב יותר. בחורה רזונת בשיער צהוב כמו השמש וציצים באדיבות דוקטור קליין אמורה ללדת בעוד פחות מחודש ימים את הילד של בעלי. לשעבר. הבגידה שרפה כמו מיצי קיבה שעולים לגרון, והמחשבה עליו מקים משפחה עם אישה אחרת הייתה אגרוף שהפיל אותי לרצפה.

פיניתי את הדירה שלנו, ארזתי את הארגזים, וברגע של טירוף הקשבתי לאימא שלי שהציעה שאחזור לכאן. היא שכנעה אותי שדברים השתנו. שכלום לא אותו דבר. שעברו מספיק שנים מאז ושהגיע הזמן להניח את העבר מאחוריי. אני לא יודעת אם האמנתי לה, אם הייתי במצב ערפול כללי אחרי כל מה שהתרחש בחיים שלי, או אם פשוט לא היה לי אכפת. רציתי לעוף מהדירה שלי שנשארה ריקה אחרי הפרידה, רציתי לעזוב את תל אביב, וקיבוץ הרדופים היה הפתרון.

אולי זה מה שאת צריכה, רננה. הפוגה מהעיר. זמן לעצמך.

אם יש משהו שלא חסר לי עכשיו זה זמן לעצמי.

זמן לגדל פרחים בגינה, זמן להסתכל על הממטרות שמשקות את הדשא שמחוץ לבית הקטן שלי, זמן לחייך לחברות הילדות שלי שמגדלות שניים ושלושה ילדים ומתלוננות על העייפות ועל החיים הקשים עד שהן קולטות את המבט על פניי ומשתתקות בהתנצלות.

"אנחנו נוטים לקבל לקיבוץ משפחות עם ילדים, רננה. במה את חושבת שתוכלי לתרום לקהילה?" הייתה אחת השאלות שנשאלתי בריאיון של ועדת קליטה, שעתיד היה לקבוע אם יורשה לי להתגורר בהרדופים.

נשמתי נשימה עמוקה, אספתי את הביטחון ואת האגו שלי שחטפו סטירה מצלצלת, חייכתי כי זה מה שאני יודעת לעשות, ונשאתי נאום מרגש שהכנתי מראש שהיה רצוף שקרים.

כאן אני רואה את החיים שלי, אמרתי. כאן אני חולמת להקים משפחה ביום מן הימים. האמת הייתה שלכאן ברחתי, ואין לי שום כוונה להזדקן פה. קיבוץ הרדופים הוא תחנת ביניים שתפקידה לעזור לי לעמוד על הרגליים, וברגע שזה יקרה, אעוף מפה בלי להסס.

הצבעת הוועדה הסתיימה בארבעה קולות לטובתי ואחד נגדי, כפי שציפיתי.

את הקול של נחמה לא חשבתי שאקבל, כי הסכסוך העקוב מדם בינה לבין אימא שלי נמשך כבר שלושים שנה ויימשך עוד עשור לפחות. לא לקח הרבה זמן עד שהבנתי שבניגוד למה שאמרה אימא שלי, לא הרבה השתנה מאז שעזבתי. חיסולי החשבונות הם אותם חיסולים, והפנקסים עדיין רושמים בקצב.

החיים מתקיימים כפי שהתקיימו במשך דורות, ומה שחשוב באמת זה מי ההורים שלך, לאיזו משפחה נולדת ועם מי רבת לפני עשרים שנה ועלול לזכור לך את זה עכשיו. לפחות את הלינה המשותפת, הרעיון הקיבוצי המטורלל ביותר שאי־פעם נברא, ביטלו באמצע השנות התשעים. בגיל ארבע־עשרה כבר גרתי בדירת חדר עם רווית וחילקתי את זמני בין בית הספר, הבית של ההורים והדירה הקטנה שהייתה מקום המפלט שלי.

הפכנו למבוגרים בעל־כורחנו, מבלי שהיו לנו היכולת והבגרות לדאוג לעצמנו. מבלי שיכולנו להגן על עצמנו באמת. עם ההשלכות אנחנו מתמודדים עד היום. הצלקות ילוו אותנו כמו צל שאי אפשר להתנער ממנו, הזיכרונות ימשיכו לרדוף אחרינו, והקולות בראש שלנו ימשיכו להדהד את כל המילים שנזרקו לעברנו ונחרטו במוחנו לתמיד.

היא תמיד הייתה בעייתית.

אם יש משהו שהתנועה הקיבוצית יכולה להתגאות בו הוא מכבסת המילים המצוחצחת שלה. אותם בתי ילדים מפורסמים היו למעשה בתי יתומים, אלא שההורים שלנו גרו שלוש מאות מטרים מאיתנו, וכל בר דעת יכול לנחש שלא מדובר ברעיון המבריק ביותר עלי אדמות.

לבועז היה הרבה מה לומר. הוא אהב להשתמש במילים גבוהות כמו "מודלינג" ו"אוטוריטות" ושלל קשקושים פדגוגיים שמטרתם הייתה להסביר לי את מה שידעתי בעצמי. הבית שבו גדלתי לא היה דוגמה לזוגיות, מי שגידלו אותי הלכה למעשה היו מטפלות בית הילדים, שהיו במקרה הטוב נשות חינוך עם הרבה מאוד כוונות טובות, ובמקרה הפחות מוצלח מי ששטפו לי את הפה בסבון כשקיללתי. בעיקר הוא אהב לציין את כל המוזכר לעיל כדי לתרץ לעצמו את סיום הנישואים הלא מרשימים שלנו. היה לו קל יותר להפיל את האשמה עליי מאשר להודות בעובדה הפשוטה שהוא בחר לזיין מישהי אחרת והכניס אותה להיריון במקום את אשתו.

את כל המטען הזה פרקתי עם הארגזים שלי לתוך דירת שני החדרים, לתוך הבית הקטן שמספק את כל צרכיי. הוא לא רע, הוא פשוט שקט. שקט מדי. לא משנה כמה מוזיקה אני משמיעה או מתי אני הולכת לישון. השקט הזה יכול להוציא אותי מדעתי. מבחוץ אני יכולה לשמוע קולות של ילדים משתוללים, אני יכולה להריח עצי פרי, דשא מכוסח, רגבים רטובים אחרי הגשם.

ריחות של ילדות שנעלמה, שאני לא זוכה להעניק לילד משלי.

החלום שלי התמוסס, וכל מה שנשאר לי זה להתחיל לחלום חלומות אחרים.

השעון המעורר בנייד שלי מצלצל. שוב. אני שולחת יד ומכבה אותו, נשכבת על הגב ובוהה בתקרה.

למה אני טורחת לכוון אותו בכלל?

אין לי בשביל מה לקום, אין לי לאן ללכת, ואני לא מאחרת לשום מקום. כנראה הייתי רצינית בהחלטה שלי לקחת הפסקה מהחיים. אני בחופשה בלי תאריך סיום, כמו ילדה שהרגע השתחררה מהצבא ומנסה להבין מה הלאה. רק שאני לא ילדה, ואת השירות הצבאי סיימתי מזמן.

הודעה מצפצפת במכשיר שרוטט על השידה. אני מושכת אותו ומעיפה מבט בצג.

אימא: איך ישנת?

עכשיו אכפת לה איך ישנתי. לא כשהייתי בת שלוש וסבלתי מפחדים שגרמו לי להתעורר פעם אחר פעם. לא כשעמדתי מול הקיר בגן והרמתי את העיניים לקופסת המתכת שזכתה לשם האירוני שמרטף, והייתה למעשה אינטרקום חד־כיווני והקשר היחיד שלנו לעולם החיצון. לא כששומר לילה אחרי שומר לילה היו כותבים במחברת השמירה שרננה שוב הטריחה אותם לפעוטון כדי לסלק עכברים מהארונית שלה, אף על פי שעכברים לא נמצאו. לא כשברחתי אל הבית של ההורים בחושך רק כדי שאבא ירים אותי בזרועותיו ויחזיר אותי למיטה שלי בגן.

למדתי להפסיק לברוח, אבל את החושך אני לא אוהבת עד היום. האור שבשירותים תמיד דולק כשאני נכנסת למיטה, ואף אחד כבר לא מתלונן על החשמל המבוזבז או על החשבון שיגיע בסוף החודש. לפחות כשבועז התחיל לישון על הספה במשרד איש לא העיר לי. כמה מטומטמת הייתי להאמין ששם הוא באמת מבלה את הלילות שלו. כמה פתיה ונאיבית ובוטחת.

האישה תמיד אחרונה לדעת.

אני הייתי אחרונת האחרונות. השותפים שלו ידעו, הנשים שלהם ידעו. ההורים של המזכירה שלו גילו לפניי, וכולם סתמו את הפה ונתנו לי לחיות באשליה שהכול סוג של בסדר.

זו השגרה.

זה קורה לכולם.

ברוכה הבאה למציאות, רננה.

המציאות הכתה בפניי בפטיש חמישה קילו ואז ריפדה את חשבון הבנק שלי. בועז, שרק רצה לסיים את הנישואים שלנו כדי לשמח את האישה והציצי שחיכו לו, שילם בלי להתווכח.

אני: ישנתי מצוין. ואת?

לא באמת אכפת לי איך היא ישנה. היא אולי משחקת אותה אם השנה עכשיו, אבל זו רק הצגה. היחידים שנהנים ממנה הם אחי אביתר, אשתו הגר והילדים שלהם שהרוויחו סבתא שמפצה על האימהות הכושלת שלה בסבתאות מוגזמת. פתאום יש לה זמן לעשות בייביסיטר לנכדים, והיא בטח לא נוזפת ברותם ובגבריאל שמתפרצים אליה הביתה ומפריעים למנוחת הצהריים המקודשת שלה. הם יכולים לקפוץ על המיטה של סבתא עד מחר, ואיש לא יוריד אותם משם.

"מתי תעשו לי כמה נכדים משלכם?" היא הייתה חוזרת ושואלת, ובועז היה חוזר ועונה.

עוד חודש. עוד חודשיים. עוד שנה.

לא הייתי צריכה לחכות לו. הייתי צריכה להבין לאן זה הולך. אפילו ביטלתי פרויקטים וצילומים רק כדי להוכיח לו שאני רצינית, שאחרי שיהיה לנו ילד אני אסע פחות ואהיה בבית יותר, הסכמתי להקריב את הקריירה שכל כך אהבתי, אבל לבועז זה לא שינה. הוא נשאר בשלו, ואני הייתי צריכה לעזוב כבר לפני שלוש שנים. לא להגיע לגיל שלושים ושמונה גרושה, סחורה פגומה ובלתי שמישה במושגים מקומיים. גברים בני גילי, כך התחוור לי, מחפשים פרגיות בנות עשרים. גברים בני ארבעים ומעלה בטוחים שהם מציאת המאה, ואלו מהם שכבר הורים בעצמם לא רוצים עוד ילדים. מה יש לבחורה כמוני לחפש בעולם הדייטים?

חברה הציעה לי להיכנס לטינדר, ואחרי שלושים שניות באפליקציה ברחתי ממנה כמו מאש. אין לי בעיה עם סקס או עם ישירות כששני הצדדים יודעים מה הם רוצים, אבל מהרגע הראשון היה נדמה שכל ההזויים התקבצו סביבי.

לא, אני לא רוצה להיות המלכה שלך.

לא, אני לא מחפשת מישהו שילקק את כפות רגליי.

לא, אני לא אתפשט ואפתח את הדלת כי אתה בדרך.

טינדר הוא לא המקום לזרוק לתוכו את הלב שלי, ובכל מקרה אני חושבת שאיבדתי אמון באנושות. קיבוץ הרדופים הוא מקום טוב להתחבא בו מהעולם, גם אם הוא מתהדר בשם של צמח רעיל. כמה סימבולי. עכשיו רק נותר לי לקוות שאימא שלי תניח לי לנפשי.

אימא: אני הולכת לחדר האוכל בשתים־עשרה. אחכה לך בכניסה מכיוון המועדון לחבר. את זוכרת איפה זה, נכון?

לא, אימא, אני לא זוכרת איפה שיחקתי מחבואים עשר שנים. אני לא זוכרת כל שיח ששרט אותי, כל קוץ שננעץ בכפות רגליי, כל שלולית בוץ שטבעתי בתוכה. מה היא חושבת לעצמה? שמחקתי את הזיכרון שלי? שאני לא זוכרת איפה עומד המועדון לחבר? כאילו מישהו יכול לפספס את המבנה המכוער ביותר שאי־פעם נבנה על אדמת ארץ ישראל!

אני: לא בטוח שאגיע.

אימא: בבקשה אל תאחרי, את יודעת שאני שונאת לחכות בחוץ.

אני מחליטה לא לענות לה. אין טעם להיכנס לוויכוח עם מאירה שקד, כי היא ככל הנראה תנצח ועד שתגיע שעת הצהריים בטח אהיה רעבה. אני מניחה את הנייד בחזרה על השידה ומורידה רגליים מהמיטה.

עשר בבוקר היא שעה נהדרת לקום בה.

אני נתקלת בבקבוק היין הריק שזרוק על הרצפה, מועדת ומספיקה לייצב את עצמי לפני שאני מתרסקת.

אני מרימה את הבקבוק ומשאירה אותו על השיש במטבח הקטן כשאני מדדה לכיוון המקלחת. אחרי שאתלבש אוסיף אותו לערמת הבקבוקים שזרוקים מחוץ לדלת שלי, אותה ערמה שגדלה עד שאני אוספת כוחות לפנות אותה לפח המִחזור.

אני פותחת את המים, מורידה את התחתונים שבהם ישנתי ונכנסת מתחת לזרם. רשימת המטלות שמחכה לי מעולם לא הייתה קצרה כל כך. אני לא באמת חייבת לעשות כלום.

אני יכולה לעבוד בגינה.

אני יכולה לנקות את הבית.

אני יכולה לבנות כמה אדניות לתבלינים, אבל בשביל זה אצטרך לטייל לנגרייה לחפש קרשים, וכרגע אני מעדיפה לפתוח עוד בקבוק יין ולהיזרק על הספה.

אם החברים התל־אביבים שלי היו רואים אותי, הם היו מתגלגלים מצחוק. זה מה שיצא בסופו של דבר מהבמאית והיוצרת של כמה מסרטי הדוקו הבועטים ביותר שיצאו בישראל בשנים האחרונות? אולי הלשונות הרעות צדקו ובאמת תמיד הייתה בי נטייה לדרמטיות מוגזמת. מה שבטוח זה שניצלתי את היכולת הזו לטובתי ומצאתי תמיד את הדרך להדגיש את הזווית הכי שנויה במחלוקת שהצלחתי לזהות. זה גרר לא מעט ביקורות וגם לא מעט מחמאות, וסידר לי זכייה בכמה פרסים שאולי לא הכניסו לי הרבה כסף אבל זיכו אותי בהערכה.

והנה אני עכשיו.

זרוקה בקיבוץ בדרום, בלי שום רצון לצלם שום דבר, בלי שאף רעיון נורמלי יעבור במוחי.

הכול נראה מטופש וחסר חשיבות. הכול נראה מזויף כמו ניתוח פלסטי, כמו הציצים של המזכירה של בעלי לשעבר.

הבן זונה הקטן. מי נתן לו את הזכות להרוס לי את החיים? מי נתן לו את הרשות לגנוב ממני את כל השנים שגנב? מי האידיוט שנתן לגברים כל כך הרבה כוח בידיים כשבאופן ברור אין להם מושג מה לעשות איתו?!

נשים צריכות לנהל את העולם. נשים צריכות לקחת את הכוח בחזרה לידיים שלהן. זה לגמרי מאבק שאני מוכנה לקחת בו חלק, מייד אחרי שאסיים להתקלח. ואשתה עוד בקבוק.

sep
שיחי טקומית הכף המקיפים את חדר האוכל פורחים באשכולות כתומים ומקבלים את פניי כשאני חולפת על פניהם בשעה חמישה לשתים־עשרה בצהריים. אני לא יודעת כמה שעות ביליתי בזחילה בין ענפיהם המשתרגים, במשחק מחבואים או בבניית מחנות ארעיים. בזמן שההורים היו יושבים לשולחנות ארוחת הערב, אנחנו הילדים היינו פושטים על המדשאות הרחבות ומנצלים דקות אחרונות של משחק עד שנחזור לבית הילדים לצחצוח שיניים ולשינה. בבתי ההורים היו מטבחונים קטנים שאפשרו להכין ארוחה קלה, אבל רוב החברים היו עושים את דרכם לחדר האוכל, ועם השנים השתכנעתי שאימא שלי כלל לא יודעת לבשל. כריכים עם חביתה ועוגות יום הולדת היו המומחיות שלה מאז ומעולם, ובזאת הסתכמה ההכשרה הקולינרית שלה. היא מעולם לא נאלצה להאכיל אותנו משום שאכלנו בחדר האוכל או בגנים.

אני יורדת מהאופניים הוורודים ומחנה אותם במתקן כשהקול של אימא קורא אליי מהכניסה הפונה אל המועדון, מלווה בנפנופי ידיים שהיו יכולים להנחית מטוס תובלה על מסלול חשוך.

לא הייתה מאושרת ממנה כשחזרתי. במשך שלושה ימים היא הסתובבה כמו טווס שפרש את נוצותיו, מציגה לראווה את הבת הסוררת שכמו ראתה את האור. כל מה שאני יכולתי לחשוב עליו הוא השיר "בלדה לעוזב קיבוץ" שהתנגן בראשי כמו תקליט שבור.

אני לא מרגישה כמו משהו שיש להתגאות בו. אם כבר, אני מוצג ארכיאולוגי שנחפר מהאדמה ונחשף לשמש אחרי שהיה קבור במשך שנים, מכוסה בעפר.

"רננה! יוּ־הוּ!" הקול שלה מתגבר ככל שאני מתקרבת אליה. יוּ־הוּ, אימא? באמת?

"את מוכנה להרגיע את להקת המעודדות?" אני מסננת לעברה בטון נרגן. "אנחנו הולכות לאכול צהריים. בואי לא נעשה עניין."

"אני לא עושה עניין," היא מיתממת, תכונה שסיגלה לעצמה בהצלחה יתרה.

אני נטשתי אתכם בבית הילדים?

אני לא יודעת לבשל?

לא, אימא, זו בטח הייתה מישהי אחרת. אותה מישהי שגידלה אותנו במקומך.

"בואי ניכנס," אני מגלגלת עיניים מול האישה שמסרבת בכל תוקף לקבל אחריות על העבר. היא הפכה לחלק מהמערכת, והמערכת לא זקוקה לספקות ולהתנצלויות. מה שהיה בעבר לא חשוב. זה העתיד שלפנינו שעליו עלינו לחשוב. הדורות הבאים שיישאו את שם הרדופים על שפתיהם בחיל ורעדה, בהערצה, בגאוות יחידה.

הדורות הבאים שלומדים להכיר את ההיסטוריה המפוארת של היישוב, אותה היסטוריה שעליה גם אני גדלתי.

אפשר לומר מה שרוצים על הלינה המשותפת או על הדורות שגדלו בין רגבי האדמה, כולנו מכירים את סיפורי הגבורה וכולנו גאים בהם. אפשר להוציא את הילדה מהרדופים, אבל אי אפשר להוציא את הרדופים מהילדה.

כל העיניים עליי. אני יכולה להישבע שאף שעבר כבר חודש, ואף שאני פוקדת את חדר האוכל כמעט בכל יום, כל המבטים של היושבים לשולחנות פונים אליי כשאימא ואני נכנסות לחדר האוכל, מושכות מגשי פלסטיק ורודים מהעגלה ומעמיסות עליהם סכו"ם.

אני נטע זר. אני מתבלטת מייד כאילו הייתי מתנדבת משנות השמונים או התשעים. אני זוכרת את הדממה שהייתה משתררת בחדר האוכל בכל פעם שלמרחב שלנו פלשה קבוצה חדשה, כולם היו מפסיקים לאכול ועוקבים במבטיהם אחרי הזרים, כמו היו חיות אקזוטיות שהוכנסו לתוך כלוב האריות.

בשר טרי... בשר טרי... הלחישה הייתה עוברת בין היושבים כמו אש בשדה קוצים, כמו משואות איתוּת שנדלקות בזו אחר זו על הגבעות, מעבירות איתן מסר. היום החיה האקזוטית היא אני, אבל אני לא בשר טרי. אני בשר שהתיישן והתייבש, ואף אחד לא מעוניין בו יותר.

אני מתעלמת מהמבטים ומזכירה לעצמי שבסופו של דבר הם ייפסקו, פוסעת מאחורי אימא אל עגלות ההגשה ומתלבטת בין העוף הצלוי לגולש הבקר. אני לא תוהה מה טעמם, כי אני בספק אם המתכון שלהם השתנה בשלושים השנים האחרונות. אני בוחרת בעוף הצלוי, מניחה על הצלחת כמה תפוחי אדמה שמתבוססים במה שאין דרך אחרת לכנותו מאשר 'רוטב שמן', מוותרת על המלפפונים החמוצים שידעו ימים טובים יותר ועל המרק החיוור שכל תפקידו להרטיב את שקדי המרק שצבעם צהוב זרחני.

בועז היה מתלונן במשך ימים לפני כל נסיעה דרומה. הוא שנא את המפגשים המשפחתיים, את הילדים של אחי שהשתוללו סביבנו, ויותר מכול תיעב את חדר האוכל.

"שאביא את התחפושת של השימפנזה?" הוא היה שואל בהקנטה ואז מוסיף, "האוכל שם צריך לבוא עם אזהרה מטעם משרד הבריאות. ברצינות, רננה, זה כבר לא מצחיק."

מה שלא היה מצחיק הם הריבים שלנו כשהיינו חוזרים הביתה בלילות שישי. בועז היה מתיישב על הספה מול הטלוויזיה, ואני הייתי מסתגרת בחדר השינה ומקללת אותו בשקט.

הוא היה אמור להגיד שהכול שטויות, שבכל המשפחות יש בעיות, וזה רק כמה שעות פעם בכמה חודשים. הוא היה אמור להיות בצד שלי, לא השופט שפוסק תמיד לרעתי.

אני נעמדת מול הקופאית הישנונית ומוסרת לה את מספר התקציב שלי. מאה שמונים ואחת. היא מעיפה מבט בצלחת שלי ומחייבת אותי על העוף ועל תפוחי האדמה וממהרת להביט בבחורה שנצמדת אליי מאחור.

אני מרימה את המגש, מתקדמת בעקבות אימא ומתיישבת מולה בשולחן האוכל הקטן בעל ארבעת הכיסאות, ליד החלון הגדול שפונה החוצה.

אפשר לחזור לנשום. אפשר להתחיל לאכול. ההצגה נגמרה.

ריח של תפוזים עומד באוויר כשאני מחנה את האופניים מול הדירה הקטנה בשולי הקיבוץ ופותחת את הדלת שלא טרחתי לנעול כשיצאתי, יודעת שלאבא ודאי יהיה מה לומר על זה.

'הקיבוץ הוא לא מה שהיה פעם', זו המנטרה השלטת במשפחה בימים אלה. הם לא טועים. נעלמו התקציבים המשותפים, נעלם השוויון המדומה, ובמקומם הופיעו מושגים כמו משכורות דיפרנציאליות, שיוך נכסים ומדרגות מס. דשאים הפכו לחניות אספלט, רכבים חדשים צצים בכל יום, ומופעי התרבות שהיו בעבר מועלים על נס והיו לגאוות הקיבוץ הולכים ומתמעטים משנה לשנה. אפילו "מקהלת ההרדוף" שאיגדה סביבה את מיטב זמרי הקיבוץ, עומדת לסיים את פעילותה.

זו טיבה של הקִדמה. חלפו הימים שבהם כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. היום כל אחד לעצמו ואדם לאדם זאב.

אני נכנסת לבית, סוגרת את הדלת ותולה את המעיל על הוו שעל הקיר. בכיור המטבחון עוד עומד ספל הקפה שהכנתי הבוקר ולא סיימתי. אני ניגשת לסלון המרוחק רק כמה צעדים, משחררת את השיער החום שלי מהגומייה שאספה אותו, ומניחה לו לצנוח מעבר לכתפיי. אני מרימה את שלט המערכת ומדליקה אותה, מתיישבת על ספת הבד הכחולה הכהה ומוציאה סיגריה מהקופסה המונחת על שולחן העץ שקניתי עם בועז בשוק הפשפשים. קולו של שם טוב לוי מתגלגל באוויר עם "שובי לביתך" כשאני מציתה את הסיגריה, נשענת לאחור ושואפת עמוק. מהקיר שמולי מביטה אליי התמונה שתליתי, שקיעה תל־אביבית שצילמתי מחלון הדירה שחלקתי עם בעלי הבוגדני. אני לא באמת יכולה לברוח ממנו, הוא תמיד יהיה חלק ממני. חלק שאני רוצה להעלים, ועדיין חלק משמעותי.

קטנה ככל שתהיה, הדירה הזו היא באמת כל מה שאני צריכה. לידי מתגורר חייל שאף פעם לא נמצא. לידו מתגורר סטודנט שלומד באוניברסיטה העברית ושוכר בית בירושלים, והדירה הפינתית האחרת ריקה. לא יכולתי לחשוב על שכנים טובים מאלה. זו אולי לא דירת משפחה, והיא עומדת בקצה הקיבוץ, אבל אני לא מתלוננת. יש בה חדר שינה אחד, סלון שבפינתו עומדים שולחן אוכל בהיר ושני כיסאות עץ עם כריות בצבע תכלת, וילונות לבנבנים שקופים שדרכם השמש יכולה להאיר פנימה בשעות שבין הערביים, שטיח פרוותי בהיר ומדפי ספרים שחורים. את הקירות כולם צבעתי בגוונים של כחול רויאל ושמנת כדי שלא יזכירו לי ולו לרגע את הקיר הלבן שלאורכו עמדה המיטה שלי בבית הילדים. כל עולמי הסתכם אז בכוננית עץ רעועה ומדף בגדים בחדר המטפלת או במקלחת המשותפת, ומאז שרווית ואני קיבלנו את דירת החדר הראשונה שלנו בגיל ארבע־עשרה, אני עושה הכול כדי לא להיות דף חלק, לא להיות חלק מהשבלונה שלתוכה יצקו אותי. כולנו היינו תבניות זהות, ואני תוהה אם זה היה חלק מהניסיון למחוק את האישיות שלנו. מחשבה עצמאית לא הייתה ערך עליון. אם כבר, היא הייתה משהו שיש להכחיד. הרי אם הילדים יחשבו בעצמם, יכולים להיכנס להם רעיונות לראש, והם עלולים לעזוב, ואז מי יעבוד בקיבוץ? מי יחרוש את השדות אם הילדים יחשבו שהם מסוגלים לעשות דברים אחרים?

אני שואפת עוד שאיפה ומשחררת סילון עשן דק אל האוויר.

את הדירה שלי ממלאת מוזיקה, בעוד שאת הדירה של בועז ימלא בעוד חודש בכי של תינוק.

אסור לי לחשוב על זה. אלו החיים שלי, זה הבית שלי, ולכאן אף אחד לא מוזמן להיכנס. כאן אף אחד לא יפזר את השקרים שלו וימוטט את מה שאני בונה. בועז הפיח בי תקוות ואז ריסק את עולמי, ובעיקר הזכיר לי את השיעור החשוב מכולם – אני יכולה לסמוך רק על עצמי.