1
יום רביעי
16 במאי, 2012
סערה באופק...
נתב"ג, אולם הנוסעים, חצי שעה לעלייה למטוס. אני יכולה לנסות להסביר עד כמה אני מתה לעוף מכאן, אבל אני בספק אם המילים שלי, מדויקות ככל שיהיו, יצליחו להעביר את תחושת המחנק שיש לי בגרון. מחנק מציף ומכלה, לא מהסוג שמנסה לא לבכות — מהסוג שאי אפשר לנשום, מחנק מטביע. אוויר או מים ימלאו את הריאות. מה זה יהיה?
שמתי אוזניות בניסיון להעלים את הרעשים המעצבנים של כל הנוסעים האחרים, שעסוקים בהחלפת חוויות בסגנון לאן אתה נוסע ומה תעשה שם.
מה זה מעניין אותי שאתה טס לקייב רק לעצירת ביניים? מה אכפת לי מה אתה מתכנן לעשות בניו-יורק? ולמה אתה חייב לצעוק את זה ככה שכולם ישמעו?!
אני בורחת. נמלטת על נפשי, מנסה להציל את מעט השפיות שנותרה בי, ואל תשאלו אותי שאלות. לונדון מחכה לי. אוהבת ואנונימית, מקום מושלם להתחבא בו מהעולם.
ודני שלי מחכה לי. האח הגדול והמגן, שהתגעגעתי אליו כל כך, מחכה רק לי שאבוא. רק את המילים שלי אני לוקחת איתי, מפלט מטרדות היום יום, מקום בטוח לשפוך בו את כל החרא ואת כל האושר ואת כל מה שיגיע.
את הלילה האחרון בארץ ביליתי לבד.
לא ראיתי טעם לבלות אותו עם איזשהו בחור חסר משמעות. אני יודעת בדיוק מה הכוונות שלהם, של הבחורים האלה, והיינו כבר בסיפור הזה; לא מצאתי טעם לבזבז את זמני.
לא צריכה אותם. עליי, בתוכי, עם הצרכים שלהם והתשוקות שלהם והפטפוטים שהם טורחים לפטפט, כי הם חושבים שזה מה שאני רוצה. העדפתי להתכרבל במיטה הקטנה שלי לבד, בלי ידיים חונקות, שילטפו כל פיסה בגופי ויעשו לי בחילה.
כולכם אותו דבר. מנסים לשתק אותי, להכניע אותי. תיקחי את הכדורים. תלכי לישון מוקדם. את נורא רזה...
אני מדמיינת את החיים החדשים, שמחכים לי בתחילת הקיץ הלונדוני המפתה, רק חמש שעות טיסה מכאן.
בלי אף מבוגר אחראי, שחושב שגם בגיל עשרים ושש אני צריכה השגחה. אני מסתפקת בהשגחה עליונה. לא שאני חושבת שיש לי כזאת — לא נראה לי שמישהו משגיח עליי. הכול עניין של קארמה. אנחנו חיים את מה שאנחנו יוצרים. אז הגיע הזמן ליצור קצת רעש, קצת בלגן בסדר המשעמם הזה שקוראים לו החיים שלי. לא עוצרת באדום. מתעלמת מתמרורי האזהרה. אני על הכביש המהיר לכאוס, וככה בדיוק אני אוהבת את זה.
תישארו בעניינים, הולך להיות סוער (:
חייבת לסיים, עולים למטוס.
אל תשכחו לחיות עד הסוף, אל תיכנעו לפחדים ולמה שכולם אומרים לכם שמותר ואסור. תחיו על הקצה, כדאי לכם, הנוף משגע...
טיסה נעימה לכולנו,
טלולה.
אני עושה הגהה אחרונה. חייבת לוודא פעמיים שאין שגיאות. אני כותבת את הבלוג שלי באנגלית, החלטה שקיבלתי בשבריר שנייה מתישהו לפני ארבע שנים. אולי ניסיון נוסף לשמור על האנונימיות שלי. להגדיל את הסיכוי שלא יזהו אותי מאחורי המילים. לוחצת 'פרסם'. רק אני ומאתיים עוקבים משועממים שקוראים את הבלוג. טסים ללונדון...
לפחות קיבלתי מושב חלון. אני מתיישבת במקומי, מעבירה כמה שירים בפלאפון, מגבירה וכל הרעש של תא המטוס מתחלף לאיטו בקול של אדל, בוערת לי באוזן וחורכת לי את הלב. הבטן שלי מתהפכת, עושה סלטות מטורפות. הראש עמוס במיליון מחשבות לא מסודרות, שמתרוצצות בתוכו. אני חוגרת את חגורת הבטיחות, מחכה להרגיש את המנועים מתחממים.
נו כבר. אני מתה לעוף מפה. לברוח. להתרחק. אני כבר לא יכולה להישאר פה.
וסוף סוף אני מצליחה לעצום עיניים.
יד עדינה מטלטלת אותי קלות בכתפי.
"סליחה, גברתי," אני שומעת קול, פוקחת עיניים ומסירה את האוזניות. דיילת חביבה מחייכת אליי. אני מעיפה מבט מהיר סביב, תא הנוסעים ריק ואני אחרונה. "הגיע הזמן לרדת, אלא אם כן את חוזרת איתנו?"
אני שולפת את התיק מתחת למושב שלפניי ומתרוממת במהירות.
"סליחה, כנראה נרדמתי." אני ממלמלת, מסמיקה במבוכה, ויוצאת בזריזות. ממהרת לביקורת הדרכונים ושולפת את הדרכון הבריטי שלי, מודה למזלי הטוב שאני לא צריכה לעמוד בתור הארוך של הזרים. אבא שלי היה אנגלי ואני יכולה להתחבא פה כמה זמן שאני רוצה, בלי לדאוג לוויזה או לאישורי עבודה משום סוג. הגבר המבוגר חמור הסבר, שיושב בתוך תא הזכוכית, מעיף מבט חפוז בדרכון שלי ולא שואל שאלות.
כמה דקות אחרי זה אני כבר אוספת מזוודה עמוסה ונזכרת בכל הפעמים, שבהן טסתי ללונדון עם מזוודה ריקה, מחכה למלא אותה בקניות.
אבל לא הפעם. הפעם המזוודה שלי מוחה על הרוכסן, שבקושי נסגר, והחיים שלי כולם ארוזים בתוכה. בכניסה לאולם הטיסות הנכנסות מתחילות עיניי להתרוצץ. כמה אנשים.
איפה אתה, דני?
אולי הוא מאחר?
לא. הוא אף פעם לא מאחר, אבל איך אני אמורה למצוא אותו בתוך כל הבלגן כאן?
דני הוא כל מה שיכולתי לבקש מאח גדול. אני בת עשרים ושש, הוא גדול ממני בארבע שנים והוא תמיד היה שם בשבילי. בכל פעם שהיו לי צרות בבית הספר, בכל פעם שהשדים שלי הרימו ראש וחגגו. בכל פעם שהצלחתי לסגור אותם שוב בארון ונשארתי להתמודד עם השברים. עד שלפני שלוש שנים הוא הכיר את ג'ון שלו, ארז את חייו, עבר ללונדון והשאיר אותי מתגעגעת.
ליד העמוד אני מזהה שתי עיני שקד, ממש כמו שלי, מחייכות אליי בחום.
הוא מחכה לי. ידעתי שיחכה לי.
אני מתקרבת אליו, הוא מחבק אותי, נותן לי את תחושת הביטחון שאני כל כך זקוקה לה; אני נופלת על צווארו בחיבוק מלא געגוע, ובפעם הראשונה מזה שבועות משהו נסדק בהגנה שסיגלתי לעצמי, ואני לא יכולה לעצור את הדמעות.
הבכי בא, משתחרר, מתפרץ, באולם הטיסות הנכנסות בהית'רו.
"היי" הוא מחבק אותי חזק יותר, מופתע מהבכי שמציף אותי. אני מתייפחת לתוך החליפה שלו.
קולו מבולבל. "מה קורה?"
לא קורה כלום. ככה אני. אני מושיטה יד לתיק שלי, מוציאה טישו ומקנחת את האף, עושה מאמץ נוסף להירגע.
"הי..." אני ממלמלת בעברית, יודעת שבזמן הקרוב השפה שלי תעלם מחיי כמעט לגמרי. דני ואני מקפידים לדבר רק באנגלית בסביבתו של ג'ון. בסביבתו של כל דובר אנגלית. רק ברגעים שאנחנו לבד אנחנו חומקים להרגלים הישנים וחוזרים לרגע למקום הנוח שלנו, לשפה שגדלנו עליה.
"הרסתי לך את החליפה." אני מנגבת את לחיי בכף ידי.
"זה שום דבר, אל תדאגי." קולו מודאג. לא ככה ציפה למצוא אותי. לא במצב הזה.
"אתה מחכה לי הרבה זמן?"
"לא, עכשיו הגעתי." הוא מנסה לחייך, אבל עיניו מסגירות את דאגתו. "איך היתה הטיסה?"
"בסדר, ישנתי כל הדרך."
"בואי, אני חונה ממש קרוב."
הבכי פוסק לאיטו, דני מושך אחריו את המזוודה, מוביל את הדרך לחנייה הגדולה, ואנחנו יוצאים מהטרמינל. רוח קרירה של יום רביעי בבוקר מעבירה בי צמרמורות קטנות ופורעת את רעמת התלתלים שלי, שאותה אני ממהרת לאסוף בגומייה. מזג אוויר לונדוני טיפוסי של אמצע מאי.
המכונית מאיצה בדרכה לעיר, אני מסתכלת בחלון על הנוף המוכר והסואן של לונדון. הבניינים והרחובות האהובים עליי. קרירים ואפורים. אחת עשרה בבוקר, ונדמה שכולם ממהרים לאן שהוא. כולם, חוץ ממני.
"טליה..." דני נאנח, קולו עדיין נסער, אבל הוא אינו מוריד את העיניים מהכביש. "מה קורה?"
"אני מצטערת על קבלת הפנים," אני ממלמלת בשקט.
"לא ענית לי."
"זו רק ההתרגשות." אני מנסה להתחמק, יודעת היטב שזה לא יעזור לי מול דני. הוא מכיר אותי מספיק שנים כדי לדעת, שמשהו לא טוב עובר עליי.
"על מי את מנסה לעבוד, עליי או על עצמך?" הוא לא מרוצה. הוא רוצה תשובות. ואני יודעת שהוא לא יניח לי עד שיקבל אותן.
"החודשיים האחרונים היו..." אני מנסה לבחור בקפידה את מילותיי.
"היו סוערים."
"אל תשחקי איתי במשחקי מילים. מה זה סוערים?" הוא מגניב אליי מבט זועף.
"הם היו חרא, או. קיי.?"
ממש חרא.
"רזית נורא..." הוא ממלמל בטון חמור ושוב עיניו על הכביש.
אני יודעת שזה נכון. לא חשבתי שהוא לא ישים לב. באמת רזיתי. ועכשיו, כשאני גרה אצלו, הוא במילא יראה באיזה מצב אני.
"קצת..." אני שוב ממלמלת.
"קצת?!"
"המצב לא היה משהו. אתה יודע איך זה משפיע עליי."
הוא יודע איך זה משפיע עליי. המאבק שלי, להישאר רזה כמעט בכל מחיר, מוכר לו היטב.
"עם אמא?" הוא ראה מספיק מריבות בינינו כדי שיידע ולמרות זאת שואל.
"גם. היא הטריפה אותי. לפחות אני יודעת ממי קיבלתי את זה," אני עונה בשקט.
החודשים האחרונים היו סיוט. לא יכולנו להיות באותו חדר בלי לגרום להתפרצות הר געש בינינו.
אמא שלי יכולה להיות מתישה. העיסוק הבלתי פוסק שלה בחיים של אחרים ובעיקר בשלי, הוציא אותי מדעתי. לא עזרו הניסיונות שלי להסתגר בחדר או לנסות לא להיתקל בה. 'חסרי משמעות' היא קוראת לחיים שלי.
החיים שלי. אוסף של ימים מתוסכלים ומכאיבים, של אכזבות ושל תחושת ריקנות נוראית.
"מה היא רצתה?" דני אינו מניח לנושא.
"אותו דבר כמו תמיד."
"שתיקחי את הכדורים שלך." הוא לא שואל, הוא יודע. הוא עוצר את המכונית ברמזור אדום ומסובב אליי מבט רציני.
"כן."
"את לא לוקחת אותם?!"
דני לא מרוצה, ואני יכולה להבין למה. הוא כבר ראה אותי במצבים הכי לא מאוזנים שיכולים להיות, וזה לא תענוג גדול. אבל אני מתנגדת לכדורים בכל כוחי, מה שבאופן צפוי גרם למריבות בלתי פוסקות עם אמא שלי.
אולי תנסי?
אני לא צריכה לנסות. לקחתי אותם, ואני יודעת בדיוק מה זה אומר.
"אני לא לוקחת אותם," אני מתוודה בשקט.
"אלוהים אדירים, טליה! למה לא?" הוא נאנח בתסכול.
"כי הם גומרים אותי. אני לא מסוגלת לחשוב, אני לא מסוגלת לכתוב, לצייר, להרגיש משהו."
אני מתעבת את הכדורים הארורים. ממש. שונאת אותם. הם משתקים אותי, עושים אותי חסרת תחושה, בובה על חוט. "אם אתה רוצה להסתובב חזרה להית'רו ולהעלות אותי על המטוס הראשון הביתה, עכשיו נראה לי זמן מתאים."
האור ברמזור מתחלף לירוק, ודני לוחץ על דוושת הגז; המכונית מאיצה ברחובות הסואנים.
"אני לא רוצה להעלות אותך על טיסה הביתה, אני רוצה שתהיי בסדר." הוא נשמע נסער. דני תמיד הרגיש אחראי עליי, ועכשיו אני אצלו, מה שרק מעצים מבחינתו את תחושת האחריות.
"אני בסדר," אני משקרת לו. אני ממש לא בסדר.
"טליה, יש לך מאניה דפרסיה, את לא לוקחת תרופות, את נראית כאילו לא אכלת חודשים. על מי את עובדת לכל הרוחות?!"
לא היה לו מושג באיזה מצב אני מגיעה.
"אנחנו יכולים לחכות עם הנזיפות עד שנגיע הביתה?" אני רוטנת. "הרגע נָחַתִּי."
"השיחה הזאת לא הסתיימה."
אנחנו נוסעים בשקט ולא מחליפים עוד מילה.
המכונית עוברת במהירות בין הרחובות, אנחנו חוצים את הייד פארק לכיוון קנסינגטון. אני מכירה את הדרך, אנחנו לא רחוקים.
דני מחנה את האוטו ברחוב, משחרר את חגורת הבטיחות.
"הגענו," הוא מחייך חיוך מודאג, ואני לא בטוחה למי הוא דואג יותר — לי, בגלל המצב המחורבן שאני נמצאת בו, או לעצמו, בגלל ההחלטה להזמין אותי אליו.
"בואי, החדר שלך מוכן."
הבית של דני הוא הבית הכי בהיר בלונדון.
מאז שעבר הנה, ניצלתי מדי פעם את ההזמנה הפתוחה וקפצתי לסופי שבוע של קניות ושל בילויים.
אני אוהבת את הבית שלו — הסלון הרחב, המטבח המפנק והמרפסת האהובה עליי ביותר, שם הספות שאני אוהבת לשקוע לתוכן עם הקפה ועם הסיגריה שלי. אפשר לסמוך על דני שהבית שלו יהיה מעוצב כמו שצריך. הוא מצא עבודה כאדריכל באיזו חברת בנייה, שג'ון עובד בה כעורך דין, ויחד קנו את הבית ושיפצו אותו; הבית שלהם הוא המפלט האהוב עליי בעולם כולו.
"את יודעת איפה החדר שלך."
אני עוברת במסדרון הרחב לחדר האורחים, הדלת הראשונה מימין, מול חדר הרחצה וזורקת את המזוודה על הרצפה.
החדר שלי. מיטה זוגית מפנקת. שתי שידות לבנות, ארון בגדים וחלון גדול שפונה לסמטה השקטה. מושלם. יותר מזה אני לא צריכה.
דני מכין לנו קפה במטבח, ואני יודעת שהשיחה, שאותה התחלנו באוטו, רחוקה מלהסתיים. אני נושמת נשימה עמוקה, אוספת את כל כוחותיי וחוזרת למטבח. הוא מניח כוס קפה גדולה על האי השחור מולי.
אני מכורה לקפה. מוכנה לחיות על קפה. ועל דיאט קולה. ועל סיגריות.
אני מתיישבת על כיסא הבר הגבוה, הצמוד לאי. "ג'ון בבית?"
אני מעבירה את ידי על השיש הקר. זה אולי הדבר השחור היחיד בכל הבית. הקירות צבועים בצבעים בהירים, והספות בסלון הרחב מתאימות את עצמן באפור ידידותי. אני מתה על המטבח של דני. הוא מרווח ומאובזר, ואני כל כך אוהבת לבשל ולאפות בו. ליד האי ניצבים שולחן האוכל הגדול מעץ לבן ושישה כיסאות מרופדים בתכלת.
"ג'ון בעבודה, הוא יגיע בערב."
אני מתה לפגוש את ג'ון. העובדה, שלדני יש בן זוג, לא הפתיעה אף אחד; איכשהו תמיד ידענו. וג'ון היה הפתעה נעימה. הם נראים כל כך מאושרים יחד, ואני הכי שמחה בעולם שדני מאושר. חבל רק שהוא היה צריך להיות מאושר כל כך רחוק ממני. אבל עכשיו אני כאן.
"הצלחת להשכיר את הדירה?" דני מתיישב על הכיסא הגבוה מולי, שותה מהקפה.
"כן," אני ממהרת לעדכן אותו, מקווה שאולי אקבל ממנו כמה נקודות זכות. "אתה לא מאמין עד כמה עלו מחירי הדירות בתל אביב."
הדירה שלי. עברתי לגור בה לפני ארבע שנים, כשאבא שלי נפטר והוריש אותה לדני ולי. דני התעקש שיש לו מספיק כסף, ושהיא תהיה באחריותי לפחות עד שנחליט מה לעשות בה. עכשיו היא מושכרת ומכניסה לי סכום יפה כל חודש ולפחות דאגה אחת ירדה ממני. יש לי קצת כסף, עד שאחליט מה אני הולכת לעשות עם עצמי.
"אז..." הוא לוקח נשימה עמוקה. אני יודעת שהחקירה התחילה. "מה קרה? איך הגעת למצב הנוראי, שבו את נמצאת?"
טוב. הוא ישיר. הוא לא משחק משחקים. ואני יודעת. הוא קולט הכול. אלא שאני לא יכולה לשים את האצבע על משהו ספציפי, שהביא אותי למצב הזה. אני גוררת אחריי אוסף של דברים, נשזרים כמו פנינים של כאב בשרשרת ארוכה ומשתרכים אחריי כבר שנים.
"מה קרה עם מה שמו?" דני לא עושה שום מאמץ לזכור את שמו של החבר האחרון שלי.
"זה נגמר לא טוב. כמו תמיד." אני נאנחת בשקט. זאת לא היתה הפתעה גמורה. שוב הייתי תמימה וקיוויתי לאהבה גדולה, ומה שקיבלתי היתה סדרה של פשרות על בחור בינוני, שהתייחס אליי חרא.
אני ממש טובה בזה. 'מגנט חארות' אני קוראת לעצמי. ככל שהם דפוקים יותר, ככה אני נמשכת אליהם יותר, מניחה להם להתייחס אליי בזלזול. רק שלא יילכו. אבל בסוף הם תמיד הולכים. כשהם מבינים.
"למה הוא עזב?" דני אינו מניח לנושא.
"למה? למה זה תמיד נגמר? עזב. כמו כולם. לא רצה אותי. אני לא הולכת להשקיע מחשבה בכל בחור, שהיה בסביבה כמה חודשים וברח." אני נועצת עיניים במשקה החום, שמעלה אדים מהכוס שלי. אפילו לא יודעת להגיד כמה מזה באשמתו. נראה לי שיותר מהכל זה באשמתי. כזאת אני, מתרסקת או חוגגת, שחור או לבן.
"טליה. את לא יכולה להתפרק בכל פעם שמשהו לא מסתדר. את לא יכולה לתת לדברים להשפיע עלייך ככה."
הוא כבר ראה את זה קורה כל כך הרבה פעמים.
"זה לא שאני בוחרת את זה."
אני מרימה את העיניים מהכוס הלוהטת — עיני השקד שלו נעוצות בי, הוא לא אוהב את מה שהוא רואה.
"אני רוצה שתאכלי ושתישני כמו שצריך. את יודעת שאת יכולה להישאר כמה זמן שאת רוצה. אנחנו אוהבים שאת פה," הוא לא מוריד ממני את העיניים, "אבל אני לא יכול לדאוג לך כל הזמן. אני צריך לדעת שאת מתכוונת לטפל בעצמך."
אני מכירה את הניסיונות של דני לתקן את המצב. לתקן אותי.
"אני אשתדל," אני ממלמלת בשקט.
"מתחמקת כמו תמיד. מה יהיה איתך?"
"אמרתי שאני אשתדל!" אני רוטנת בעצבנות. "מה אתה רוצה? הבטחות שאני לא יודעת אם אקיים? שאני אשקר לך?"
"אני רוצה שתהיי בסדר." הוא נאנח, אני יכולה לשמוע את התסכול בקולו. הוא לא ראה אותי ככה כבר הרבה זמן.
"חשבת מה את רוצה לעשות פה?" הוא לוקח לגימה נוספת מהקפה ומרים עיניים מהכוס.
"לא יודעת, בטח למצוא איזו עבודה."
"איזו עבודה?"
"נו, אני אמצא איזו מסעדה למלצר בה. מה עוד אני יכולה לעשות? זה לא שיש לי ארבעה תארים מאחוריי ואני בדרך לדוקטורט," אני עונה בציניות.
"אני מתכוון למה שאמרתי — את יכולה להישאר כמה זמן שאת רוצה."
"אני יודעת."
"את עדיין כותבת את הבלוג שלך?" החיוך המוכר שלו, שאני כל כך אוהבת, מתרחב. אני נושמת בהקלה. נראה לי שעברנו את השלב הקשה.
"כן," אני מחייכת במבוכה.
הבלוג שלי. זימה ברשת עם ירידה לפרטי פרטים. לפעמים אני מסוגלת להיות ממש בוטה. החיוך שלי מתרחב מעצמו, כשהדמיון שלי מפליג ואני חושבת על כמה מהתיאורים היותר עסיסיים, שתיארתי שם.
"אז מתי אני אקרא אותו?" דני קוטע את המחשבות השובבות שלי ומנסה להוציא ממני מידע.
אה, זה לא יילך לך. הבלוג שלי אנונימי. אף אחד לא יודע שזאת אני.
"אף פעם!" אני צוחקת צחוק קטן. זה כל הרעיון. האנונימיות הזאת משחררת.
"נו, אל תהיי כזאת!"
"זה לא יקרה. תאמין לי, אם היית קורא אותו, היית מצטער."
"מה זאת אומרת?"
"בוא נגיד שהוא אינטימי, ואני אחותך, ונשאיר את זה ככה." אני מרימה גבה בשובבות. הוא מבין את הרמז.
"או. קיי. שמעתי מספיק!" הוא מרים ידיים בכניעה, קם במפתיע מהכסא, עיניו מבריקות. "יש לנו הפתעה בשבילך. בואי." הוא מסמן בתנועת ראש קטנה שאלך אחריו ופותח את הדלת הלבנה במטבח, זו שיורדת למרתף. אני מתה על המרתף שלו. אם אפשר לקרוא לו ככה. למען האמת, המרתף של דני הוא חדר נוסף, עם ספה רחבה ומערכת מוסיקה משוכללת, שירותים ומסך פלזמה ענקי. הוא מדליק את האור במדרגות ואני יורדת אחריו בזהירות.
"ג'ון ואני חשבנו שתאהבי את זה. לא ידענו בדיוק מה לקנות אז... טוב, את תראי..." הוא מדליק את האור במרתף, אני יורדת במדרגה האחרונה, קולטת בפינת החדר כן ציור גדול עם בד קנבס ענקי.
הלב שלי מתרחב. דני יודע כמה אני אוהבת לצייר.
"דני..." אני ממלמלת ומתקרבת לבד הריק, מעבירה עליו את היד. הוא לא לגמרי חלק, ותחושת החספוס העדין מרגשת אותי. בקצות אצבעותיי אני יכולה להרגיש את הציור, שרוצה לצאת.
"אני יודע שאת מאושרת כשאת מציירת. אולי זאת התחלה טובה." הוא מנשק את ראשי. הוא באמת האח הכי מושלם בעולם. "הצבעים והמכחולים בארגז." הוא מצביע על הרצפה.
או. קיי, לא נסחפתם. השארתם משהו בחנות?!
אני מתיישבת על הרצפה ופותחת את הארגז — יש בו כל מה שאני צריכה כדי לא לצאת מפה שבוע. אני מרימה את הראש, על פני חיוך ענק של ילדה, שקיבלה את מתנת יום ההולדת הכי טובה בעולם.
"לא הייתם צריכים..." אני ממלמלת בתדהמה.
"שטויות, תראי איך את מחייכת." אני שומעת את הסיפוק בקולו.
אני נוברת בארגז — שפופרות אקריליק בכל צבע אפשרי, מכחולים דקים ורחבים ופלטה לערבב את כולם יחד. אני רק צריכה צנצנת מים למכחולים, ואני מסודרת.
"טוב, יהיה לך מספיק זמן לזה. בואי לאכול." הטון שלו הופך תקיף, מפתיע אותי, ואני יודעת שהוא התחיל.
"טוב," אני רוטנת. לא בא לי לאכול. עוד נורא מוקדם. אוף, אני ממש מקווה שיש לו איזה סלט בבית.
ג'ון חוזר מהעבודה בשש. מחבק אותי חיבוק חם. הוא רזה וגבוה, לבוש חליפות משגעות, ידיו שריריות שערו שחור מסופר תמיד, גומת חן ביישנית. אני חושבת איזה הפסד הוא למין הנשי. אלא שאח שלי זכה בו, והם כל כך מאושרים ביחד.
"אני שמח שאת כאן." הוא מנשק לי את המצח. ג'ון בן שלושים ושתיים, ואני מרגישה שזכיתי באח גדול נוסף.
"אני ממש שמחה להיות כאן. תודה שאתם נותנים לי להישאר." אני מחייכת חיוך אסיר תודה.
"אל תהיי מצחיקה. ברור שאת יכולה להישאר. אהבת את המתנה שלך?"
"היא מושלמת." החיוך שלי רחב, אפשר להבין עד כמה אהבתי אותה.
"יופי." הוא מוציא מהמקרר קערת פסטה ודוחף אותה למיקרוגל. "את רוצה לאכול?"
"לא תודה, אכלתי קודם." הסלט הזה מספיק לי לשבוע. אני נשבעת. דני לא הוריד ממני עיניים עד שסיימתי את כולו. הרגשתי כמו ילדה בת חמש. מזל שזה היה רק סלט. "נראה לי שאני הולכת היום מוקדם למיטה." אני מחייכת, בעודו מעביר בזריזות את הפסטה לצלחת ורוחץ את הקערה בכיור.
אצלי הכלים יכולים לעמוד בכיור ימים שלמים, עד שיש לי חשק לרחוץ אותם. אבל אני אורחת פה, ואני אצטרך להתנהג בהתאם.
"רעיון טוב." הוא שוב מנשק לי את המצח. "יופי שבאת."
ג'ון מתיישב לשולחן האוכל ואני נכנסת לחדר שלי, מתיישבת על המיטה הזוגית ובוהה בקיר.
אני נושמת נשימה עמוקה. אני פה. וזאת ההחלטה הכי טובה שקיבלתי או הטעות הכי מטופשת שעשיתי.
אל תחשבי על זה. שימי הכול מאחורייך. את בלונדון, ואת צריכה לנצל את ההזדמנות הזאת ולצאת מהמצב הזה, שאליו הכנסת את עצמך.
בלוג ולישון.
יום רביעי
16 במאי 2012.
אולי עוד יש לי סיכוי.
לונדון אהובתי חיכתה לי בזרועות פתוחות כמו מאהבת ישנה, שישבה בחלון וציפתה לשובי. מזג האוויר החליט להיות מושלם רק לכבודי; כל האלמנטים של הטבע עמדו דום לקראת בואה של הנסיכה.
היא קיבלה אותי אליה, אוהבת ומתגעגעת כמו שאני אוהבת ומתגעגעת אליה. כמו אישה, המתכוננת לשובו של אהובה משדה הקרב, מתקלחת ומתבשמת לכבודו ושמה עליה את החיוך הכי אוהב והכי מנחם.
ואני תוהה — האם השארתי את שדה הקרב שלי מאחוריי? האם התותחים נדמו, ואני הולכת לקראת שקט מבורך, או שהשקט הזה רק מתעתע, ובאופק עוד אפשר לשמוע את הקרב מתחולל, מאיים לפרוץ שוב, להגיע לפתח הדלת של חדרי הקטן? האם אני צריכה להיות מוכנה ודרוכה לקראת הקרב הבא?
הייתי רוצה לחשוב, או אולי לחיות באשליה, שאני שבעת קרבות, אבל הבטן שלי מתהפכת כשאני חושבת על השקט. אני לא יודעת כמה הוא מבורך — אני רגילה לקרבות, רגילה לכאוס, לדם, לקורבנות השוכבים לצד הדרך בזמן שאני עוברת עם הסערה שלי ומפילה בדרך חללים. אני מכורה לבלגן. המחשבה עליו גורמת ללב שלי לדפוק כמו לקראת מפגש עם גבר זר ומסתורי, כמו בפעם הראשונה שבה יורדים הבגדים, כל ההגנות נופלות, ואני נשארת חשופה ופגיעה לקראת מה שיגיע. אני אוהבת את הבלגן בתוכי. אני נרגשת מהמחשבה שהנה אני בלונדון, חסרת הגנות, לטבוע או לצוף, להשתגע או למות. אני רוצה להשתגע. נראה לי שאני כבר...
אוהבת את הקצה, הנוף פה מטריף.
תישארו עוד קצת, הקרב עוד לא נגמר, והשקט... נו, הוא לא כוס התה שלי (:
עד מחר.
טלולה.
אני מתעוררת ביום חמישי בבוקר, מושכת את הנייד שלי מהשידה ומציצה בשעה. עשר וחצי.
אני אוהבת לחיות הפוך — להיות ערה עד השעות הקטנות של הלילה ואחר כך לישון עד מאוחר. לחגוג או סתם להישאר עם המחשב שלי במיטה ולכתוב.
אבל סדר היום ההפוך הזה לא עושה לי טוב. אני יודעת את זה. אני יודעת שמה שמחזיק אותי מאוזנת בלי הכדורים הארורים זה סדר יום קבוע, שאני ממש שונאת, שגרה משעממת, אלכוהול במינונים קטנים ושעות שינה מסודרות. אני יודעת את כל זה מצוין. בדרך כלל, הבעיות מתחילות כשמפסיק להיות לי אכפת. הלילות הופכים אז להיות ארוכים, עד שאני מתקשה להירדם גם כשאני מנסה. ואני מסוגלת להתעורר בארבע לפנות בוקר, גם אם ישנתי רק שעתיים, ולטפס על הקירות בהיי שאני לא מצליחה להכיל. ואחרי שהוא מתפוגג, בין אם זה לוקח ימים או שבועות, מגיע האופל, ימים אפורים וחשוכים עוטפים אותי, ואני נאבקת לקחת כל נשימה, נאבקת להיאחז בחיים.
אני מתיישבת באיטיות במיטה, לוקחת את הזמן. אחר כך עושה מקלחת קצרה ומצחצחת שיניים, לובשת סקיני ג'ינס שחורים, חולצה רחבה שנופלת מהכתף שלי, נועלת נעלי עקב, מכינה לי כוס קפה ראשונה ויוצאת לגינה לעשן סיגריה.
הבית שקט. דני וג'ון בטח בעבודה.
במרפסת המקורה עומדות שתי ספות בצורת ריש לאורך הקיר משמאל, אני מתיישבת על הספה הקטנה, מניחה את הקפה על שולחן הזכוכית הנמוך, חולצת נעליים, מרימה רגליים לברכיים ומדליקה סיגריה. אני מתה להתחיל לצייר, אבל לפני זה אני חייבת לקפוץ לפרימארק לקנות מכנסיים וחולצה זולים, שלא אכפת לי להכתים.
אני מרימה מבט אל שמיים כחולים — כל כך אוהבת את העיר הזאת. והפעם אני פה בלי שעון שמתקתק, בלי להרגיש בכל דקה שעוברת שזה עומד להיגמר.
אני מתבוננת בגינה הרחבה. מעבר לדק העץ הכהה יורדות שלוש מדרגות לדשא מוקף גדר, שכבר בקושי רואים, כי שיחים גבוהים מכסים אותה. פה אני יכולה לנשום.
מסיימת את הקפה ואת הסיגריה שלי ויוצאת, מכניסה את האוזניות של הנייד לאוזניים ומקשיבה לאיימי ווינהאוס שיר אחרי שיר, כל הדרך לרחוב אוקספורד.
החנות עמוסה, מזל שאני יודעת מה אני מחפשת. בגדי הנשים נמצאים בקומת הכניסה, אני עוברת בין השולחנות המרובעים, שעמוסים מכל כיוון, בוחרת גופייה שחורה ומכנסי דגמ"ח חומים, שמגיעים לי עד הברכיים. עד הערב הם כבר יהיו מוכתמים לגמרי.
התור לחדרי ההלבשה ארוך ומייגע, אני עומדת ומחכה בסבלנות כמעט עשרים דקות, חייבת לדעת שהבגדים מתאימים לי, כי אני לא מתכוונת לחזור שוב; אני רוצה להתחיל לצייר.
אני נכנסת לתא ההלבשה. טוב, אז באמת ירדתי במשקל, מסתכלת על עצמי במראה, מהר מאוד מבינה, שהבגדים שלקחתי גדולים עליי לפחות במידה אחת. אני עומדת מול המראה הגדולה ובוחנת את הדמות שנשקפת ממנה. האצבעות שלי מוצאת את דרכן לעצם הבריח. היא בולטת. יותר מאשר בדרך כלל. אני לא יכולה לעצור את החיוך הקטן שמגיע. מחליקה את היד לאגן וממששת את העצם הבולטת שם על קו התחתונים.
אז מה אם רזיתי? זה לא כל כך נורא. אני אוהבת להיות רזה. זאת האמת. אני אוהבת את העצמות הבולטות שלי, בעיקר את זאת שבמותן, עליה נתלים המכנסיים והחצאיות שלי.
כל עוד היא בולטת, אני מרגישה בסדר. לא מבינה את כל הבחורים האלה שחושבים שאני יפה. אפילו עכשיו מול המראה אני פשוט לא רואה את זה. לא יפה ובטח לא מספיק רזה.
אני דוחפת את כל הבגדים בחזרה לסל ומתלבשת במהירות. לוקחת הכול במידה אחת יותר קטנה.
אני חוזרת ברכבת התחתית, נכנסת הביתה ומניחה את התיק בחדר. מחליפה בגדים בזריזות, אוספת את התלתלים שלי ומגלגלת אותם למעלה שלא יתלכלכו ובודקת את השעה. שתיים.
לוקחת את הדיסק און קי שלי ויורדת למרתף, מדליקה את המערכת ומחברת את המוסיקה, מגבירה ולוחצת 'חזור'.
Blackשל פרל ג'אם מתחיל לנגן, אני מוציאה שפופרת שחורה ושפופרת אדומה ומתחילה לחלום...
אני מרשה לעצמי לחשוב על הכול כשאני מציירת. הבד הענק מתמלא בערבוב של אדום ושחור, הרגשות שלי מפוזרים בתוך הגוף ומרוחים על הבד. אני מניחה את המכחול ומורחת את הצבע באצבעותיי. אני אוהבת את תחושת הצבע בין האצבעות — הוא חלק וקריר, אני נעלמת בעולם משלי ואין לי מושג כמה זמן עובר. השיר מתחיל ונגמר, מתחיל ונגמר, שקועה ומרחפת...
מה אני בסך הכול רוצה? שיאהבו אותי, שיקבלו אותי כמו שאני, בלי מבטים מזועזעים ובלי רחמים. יש לי מאניה דפרסיה. שתי מילים עם נטייה הרסנית להבריח כל אדם בסביבתי. הדברים שהסכמתי לעבור, היחס שהסכמתי לקבל רק כדי להיות שייכת. שייכת למה? לאן? אני יצור נלעג. כולם מסביבי רואים בי משהו שאני לא. הצגה, העמדת פנים. אני מסתירה את האמת בכל מחיר. מעדיפה למכור להם את טליה המאושרת, הקופצנית, חסרת המעצורים והדאגות. טליה הקלילה. וכשהם מגלים את המשא, שאני סוחבת, הכול מתפורר סביבי, ואני שוב מוצאת את עצמי לבד בחשיכה.
מי בכלל יכול לאהוב אותי? ולמה שמישהו בכלל ירצה?
"היי!" קולו של דני נשמע מקצה המדרגות.
אתה בבית? כבר? מה השעה? כמה זמן אני פה?
"אני למטה!" אני קוראת בחזרה, מנסה להתגבר על המוסיקה.
הוא יורד במדרגות במהירות, נכנס למרתף בחיוך.
"אני רואה שאת אוהבת את המתנה שלך." הוא מנשק את ראשי ובוחן את הציור. "וואו! התפרעת!"
"קצת..." אני מסתובבת אליו בידיים מלאות צבע, הוא קופץ אחורה בהפתעה.
"אל תגעי בי!" הוא צוחק, מרים את ידיו כאילו מבקש להגן על עצמו.
"מה קרה לאינסטינקט היצירתי שלך?" אני מקרבת את ידיי אליו בצחוק, מאיימת ללכלך אותו.
הוא בורח אל מאחורי הספה. "אף פעם לא היה לי אחד!"
"מה השעה בכלל?" אני ממלמלת. איבדתי לגמרי תחושת זמן.
"חמש. כמה זמן את פה?"
"כמה שעות..."
אני מסתובבת בחזרה לציור שלי.
"טוב, אל תתחבאי פה כל הערב."
"למה? תוכלו לספר שיש לכם רוח רפאים במרתף. זה בטח יעלה את ערך הבית." אני צוחקת, הוא עולה במדרגות וסוגר אחריו את דלת המרתף. אני חוזרת לצייר.
אדום ושחור ורגשות מעורבבים. יכולה להרגיש את הכאב מכווץ את גופי. אני נושכת את שפתיי, מחליקה את אצבעותיי על הבד, מרחפת ומאבדת תחושת זמן...
אני יוצאת מהמקלחת למטבח הריק.
ריח הבשר מתפשט בכל הבית.
אני מוזגת כוס יין אדום מהשולחן. מתה על יין אדום, בעיקר על מרלו. ועל בירה. ועל שוטים של טקילה טובה על הבר עם החברות הכי טובות שלי. אחר כך לרקוד כל הלילה. טוב, אני אוהבת לשתות. ולרקוד. אבל צריכה לשמור על עצמי מאז ההתפרצות האחרונה; המוסיקה תיאלץ להחליף את האלכוהול.
אני יוצאת למרפסת. דני עומד כהרגלו ליד הגריל, אף אחד לא מכין את הבשר כשהוא בסביבה. הוא יודע לצלות את הבשר בדיוק כמו שאני אוהבת. ג'ון יושב על הספה הרחבה ומעשן סיגריה. אני מחייכת אליו, מתיישבת על הספה הקטנה, מרימה את רגליי היחפות, ברכיים קרובות לחזה. לוגמת לגימה קטנה מהיין. לא אכלתי היום כמעט כלום, ואם אני לא רוצה בעיות עם דני, כדאי מאוד שאעשה מאמץ ואוכל משהו בארוחת הערב.
"איך היה היום הראשון שלך בלונדון?" ג'ון מחייך אליי.
דני אף פעם לא סיפר לי יותר מדיי על העבר של ג'ון, אבל אני יודעת שהיציאה שלו מהארון לא התקבלה בברכה במשפחה הקתולית שלו, והוא נאלץ לעזוב את הבית ועבר תקופה איומה. אני מנסה לדמיין את הגבר המרשים שמולי ישן מתחת לאיזה גשר, אבל זה פשוט לא מסתדר עם ג'ון שאני מכירה.
"אני מניחה שאני עדיין מסתגלת." אני מדליקה סיגריה. "עדיין לא פרקתי הכול."
אני שונאת לפרוק. אני יכולה להשאיר את הבגדים במזוודה חודש. אבל אני פה, וכמו שזה נראה, אני לא עוזבת בקרוב; אולי כדאי שאעשה מאמץ ואסדר את הבגדים שלי בארון.
"יש לך זמן." הקול של ג'ון שקט. "דני ואני התכוונו למה שאמרנו. את יכולה להישאר כמה זמן שאת רוצה."
"תודה." אני מחייכת במבוכה.
הבעיה היא לא כמה זמן אני יכולה להישאר, אלא מה בדיוק אני רוצה מעצמי.
"ציירת כל היום?"
"כן, המתנה שלכם מדהימה." אני מחבקת את ברכיי. שכחתי כמה קר כאן במאי, ושוב לא התלבשתי מספיק חם. ועכשיו אני על הספה בחוץ, צמרמורת קטנה עוברת בגופי, ג'ון מבחין בזה מיד.
"קר לך, מתוקה." הוא מחייך.
"קצת."
"אני אביא לך משהו חם ללבוש." הוא קם מהספה לפני שאני מספיקה לעצור אותו ונכנס פנימה. התחושה הזו שהוא דואג לי, שלמישהו אכפת, זרה לי. אני לא יודעת איך להגיב לזה. אמא שלי בחיים לא היתה מקימה את עצמה בשבילי. או בשביל אף אחד, חוץ מאשר בשביל עצמה.
אני משעינה את הראש אחורה, עוצמת עיניים ומניחה למחשבות שלי לנדוד.
קולה החזק של אמא קורא בשמי. היא דופקת על הדלת, אני יכולה לשמוע את הכעס בקולה.
"טליה! תפתחי!"
אני יושבת על הרצפה, גבי נשען על הדלת. אני לא נותנת לה להיכנס. שתישאר בחוץ. מחוץ לחדר. מחוץ לחיים שלי. שתישאר שם, רחוקה ממני. שלא תעמיד פנים שאכפת לה. לא אכפת לה מאף אחד חוץ מעצמה. היא רק רוצה את החיים השקטים שלה בחזרה. שאף אחד לא יגיד כלום. רק שטליה תעשה מה שצריך. שתיקח את הכדורים שלה ושלא תצא עד מאוחר ותחזור שיכורה שיהיה לכולם על מה לדבר. רק שטליה תתנהג יפה. ושתהייה שקטה. ילדה טובה. ומשותקת. ככה הכי טוב. למה היא לא יכולה להיות כמו כולם? למה היא חייבת לעשות בעיות?
אני בעיה. זה מה שאני בחיים שלה. בעיה שצריך לפתור. ומהר. שאף אחד לא יידע. את הסוד. לטליה יש מחלת נפש. בגלל זה היא כזאת. זאת לא אשמתה. היא רק צריכה לקחת את הכדורים שלה ולהתנוון בשקט.
"טליה! תפתחי את הדלת מיד! את שומעת מה אני אומרת לך?!"
אני שומעת. אני שומעת כבר שנים. שאני לא מספיק טובה.
הדפיקות משתתקות. היא עדיין עומדת מעבר לדלת. אני מרגישה אותה. את הנוכחות המטרידה שלה. אבל אני לא פותחת. שתלך לעזאזל. אני לא פותחת את הדלת ולא נותנת לה להיכנס בחזרה לחיים שלי.
"תלבשי את זה, מתוקה." קולו של ג'ון מושך אותי בחזרה למרפסת הקרירה בלונדון, אני פותחת את עיניי נסערת מהזיכרון שהציף אותי.
ג'ון קולט את המבט בעיניי. "הכול בסדר?"
אני לוקחת מידו את הסווטשירט הגדול האפור ולובשת אותו בזריזות.
"אני בסדר." אני ממלמלת בחיוך, עושה מאמץ לנער ממני את המחשבות על אמא שלי.
"על מה חשבת?"
"על הבית."
"דני אמר שלא היה טוב." הוא מתיישב על הספה מולי ונשען אחורה. "אני מקווה שלא אכפת לך שדיברנו."
"לא, אני גרה בבית שלכם. אתה ממילא תשמע הכול. אני שמחה שאתה יודע."
"טליה, מתוקה, את צריכה ללמוד להשאיר דברים מאחור. לא לתת לכל דבר לטלטל אותך."
ג'ון יודע דבר או שניים על טלטלות. ויש לו תובנות מדהימות על החיים.
"אני מנסה, אתה יודע. אבל זה פשוט רודף אותי." אני נאנחת בשקט. אני לא מתכוונת לספר לו עד כמה זה רודף אותי. אני לא מתכוונת להטריד אותו או את דני. אם הם היו יודעים על החלומות שלי...
"זה רודף את כולנו. זה השיעור, מותק, לחיות עם זה. אי אפשר להשתגע כל היום."
"אני אוהבת להשתגע." אני צוחקת. "אמא שלי טוענת שאני עושה את זה בכוונה."
"מה את חושבת?"
"אני לא יודעת. אני לא יודעת כמה שליטה יש לי על זה."
"על מה?" הוא מרים גבה, מנסה להכניס בהירות לשיחה, אבל אני תוהה אם הוא מנסה להבין בעצמו או לגרום לי לחשוב על זה.
"אתה יודע," אני מחייכת, "האוכל, המצב שלי, כשאני לא מאוזנת."
"את אוהבת להיות ככה?"
"לפעמים," אני מודה במבוכה. אני אוהבת את ההיי שלי. הוא ממכר. מניח לי להשלות את עצמי שאני יכולה להתמודד עם הכול. "אני אוהבת להיות שמחה. לא תמיד מצליח לי."
"מה עושה אותך שמחה?"
"להיות פה, לצייר, לכתוב."
"טוב. אז את פה ואת מציירת ואת כותבת. למה את לא שמחה?" הוא מטה את הראש בחיוך שובב. הוא תמיד יודע להגיע לנקודה.
"אני עובדת על זה," אני ממלמלת.
"טוב מאוד. עכשיו נדמה לי שהאוכל שלנו מוכן."
אני מכבה את הסיגריה וקמה לערוך את השולחן ולמלא את חלקי בארוחת הערב.
שעה אחר כך אני במיטה שלי בלונדון מוקדם מהצפוי. עיניי עצומות. אני נושמת נשימה עמוקה.
לונדון. כל האפשרויות פתוחות. ואני נכנעת לעייפות שלי.
"את לא נורמלית..." הטון המזלזל שוב מופנה אליי, עיניים בוערות נעוצות בי באופן מטריד, שגו
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
