האחים קינג 1 - אהבה סוערת

היא הייתה האושר שלי, מקור ההשראה שלי, הנסיכה שלי. אבל התברר שלא רק שלי...

ווילו צ'מברס

עזבתי את הבית במטרה ברורה להתחיל הכול מחדש, לקבור את הסודות ולשכוח מהאחים קינג.

נכשלתי בגדול...

אכזבתי את כולם, ובמיוחד את עצמי.

עכשיו חזרתי לכאן, לעיירה הקטנה שבה כולם מכירים את כולם.

נותרה לי רק שנה אחת בתיכון הזה, אבל זו עומדת להיות שנה ארוכה מאוד.

האנטר כועס עליי, והאמת שיש לו על מה.

האנטר קינג

ווילו חזרה.

רציתי שהיא תחזור עם הזנב בין הרגליים, שתתחנן שאסלח לה, לעזאזל, שתתרפס בפניי...

ניסיתי לשכנע את עצמי שאני שונא אותה, אבל מבט אחד של עיניה הכחולות מספיק כדי שאבין שטעיתי.

אחי התאום חושב שאוותר עליה בשבילו. צר לי לאכזב אותו. הכול יהיה בדיוק כמו קודם.

אנחנו עומדים בפני משבר משפחתי חדש – הוריקן סוער בשם ווילו.

אהבה סוערת הוא רומן רומנטי על אוהבים שהפכו לשונאים, על סודות שמאיימים להרוס אותם ועל הזדמנות שנייה

לאהבה. זה הספר הראשון בסדרת האחים קינג. כל ספר הוא על אח אחר וניתן לקרוא אותו כספר יחיד.

זהו ספרה הראשון של הלן פאלן שמתורגם לעברית. בזמנה הפנוי, היא אוהבת לעבוד בגינה, לבלות עם הבנות שלה ולכתוב ספרים רומנטיים מרגשים.

פרק 1

ווילו
הטיסה ארכה ארבע שעות, ואחריהן המתנתי חצי שעה נוספת למזוודה שלי. הדרך הביתה מתישה מאוד, למרות העובדה שאבא נוהג במכונית אחרי שאסף אותי משדה התעופה. רוב הזמן אני מרגישה בנוח לצידו, אבל עכשיו אני חשה אי־נוחות בשל החזרה המבישה והלא צפויה שלי הביתה. חוץ מזה, הוא עדיין פגוע בגלל העובדה שאני לא רוצה לספר לו מהי הסיבה לחזרה שלי.

"הם התייחסו אלייך רע?" אבא מביט לכיווני ומייד מחזיר את תשומת ליבו אל הכביש. "הזהרתי את דודה שלך שאשבור את הראש של החבר הזה שלה אם יקרה לך משהו, הסברתי לה שהיית זקוקה לזמן כדי לעכל את כל מה שעבר עלייך."

"שום דבר לא קרה שם, הכול בסדר. פשוט..." אני בוררת את המילים שלי כדי לא לסבך את המצב יותר ממה שהוא, "הייתי בודדה, השנה הזאת שהעברתי שם בגעגועים אליכם הייתה איומה."

במובן מסוים זו הייתה האמת. בקרוב אהיה בת שמונה־עשרה, ואני כבר בוגרת מספיק בשביל להתמודד עם העבר. הניסיון שלי לברוח ממעשיי רק גרם לבעיות נוספות להידבק אליי, ואני לא מעוניינת שאחרים יסבלו בגללי.

"שינוי מקום המגורים שלך לא עזר בכלל. עכשיו תיאלצי להתחיל שוב הכול מחדש, לדאוג לחדש את המעמד שלך בתיכון, לבחור בחברים הנכונים הפעם. אני מקווה שאת מוכנה לכך." הוא משתעל, כנראה מבין שלא זה הכיוון שאליו השיחה הייתה אמורה ללכת. "דודה שלך אמרה לי שלא היו לך שם חברים. איך זה יכול להיות?"

הדאגה של אבא כלפיי מובנת לחלוטין. אני בתו היחידה, וכיוון שאימי נפטרה בלידתי, הוא גידל אותי לבד במשך שנים.

"הייתי עסוקה מדי, הלימודים מילאו את כל הזמן הפנוי שלי," אני עונה לו, אבל זו לא האמת כולה. התברר שלעבור למקום אחר וליצור חברויות חדשות זה הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי, אולי אפילו יותר מאשר לזכות מחדש באמונם של חבריי הוותיקים. התלמידים בתיכון החדש חשבו שאני יהירה, למרות שההפך הוא הנכון, אני מופנמת ופשוט לא זקוקה לאנשים כדי להרגיש ראויה ובעלת ערך עצמי. ולמי בכלל אכפת?

"טוב. את מוכנה לשינויים? גישה חיובית וכל זה."

אני מסדרת את חגורת הבטיחות, חוששת שכל דבר שאענה יסגיר את הפחדים שלי.

"ווילו?"

"כן, אבא, הכול בסדר. אין כמו בבית. ואעשה הכול כדי לא לאכזב אותך שוב," אם נוציא מהמשוואה את האחים קינג, ועוד כמה דברים שעלולים לפגוע בניסיון שלי לא לאכזב אותו שוב.

"אתן הנשים, בלתי צפויות..." הוא צוחק. "את לא תאמיני, אבל בזמן שלא היית בבית אימצנו חתלתול, ובסוף התברר שגם הוא ממין נקבה, חתולה."

"זו הקארמה שלך, לחיות בממלכת הנשים שלנו," אני מתקרבת אליו ומנשקת אותו על הלחי. לאחר השנה שחלפה, אצטרך כעת לבנות מחדש את מערכת היחסים שלי עם אבא.

"החתולה המסכנה הזאת הייתה גוש פרווה קטן, עד שלאוני פיטמה אותה כהוגן," אבא טופח על בטנו השטוחה, כמסמן שגם אותו היא פיטמה. "למרבה הצער, לבסוף נאלצנו למסור את החתלתולה כי התברר שלאוני אלרגית."

אימי החורגת היא כרטיס המזל שלנו, זכינו בה. אני לא יודעת איך להסביר זאת אחרת. מהיום שבו היא הופיעה בחיינו – הכול השתנה, העולם שלנו נהיה מואר ושמח יותר, והיא הפכה אותנו למאושרים.

אבא עוצר מול החניה שלנו ולוחץ על כפתור מובנה בתוך המכונית. אני לא מספיקה אפילו לגעת בידית, הדלת נפתחת ולאוני מושכת אותי החוצה ומצמידה אותי לחזה שלה בחיבוק עוטף. היא מלטפת את ראשי ומנשקת אותי על קודקודי.

"כמה התגעגעתי אלייך, אושר שלי! חשבתי שאשתגע עד שתגיעי הביתה. תני לי להסתכל עלייך." היא מתרחקת ממני מעט ובוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. "נדמה שעבר נצח מאז שראיתי אותך. השתנית מאוד," דמעות עומדות בעיניה.

ברגעים כאלו אני מרגישה שאכזבתי את כולם, ובמיוחד את עצמי. עזבתי את הבית מסיבות מסוימות ובתקווה שאסיים את התיכון במקום החדש, ושם גם אלמד באוניברסיטה. הכול כדי שלא אפגוש יותר את האחים קינג. כנראה נפלתי על הראש כי אין דרך אחרת להסביר למה הסתובבתי עם שלישיית האחים הדפוקים האלו.

אני נכנסת אל הבית, מתיישבת על הכיסא הראשון שנקרה בדרכי ומחכה לשיחת הנזיפה, שברור לי שתגיע ממש בקרוב. אבא מתלחשש עם לאוני, ולאחר מכן מרים את המזוודה ולוקח אותה לחדר שלי. אימי החורגת פוכרת את אצבעותיה בעצבנות בזמן שהיא מתבוננת באבא שלי, שמתרחק בהמשך המסדרון. המבט הזועם שעל פניה לא מנבא טובות. למיטב זיכרוני, הם תמיד העדיפו להתחיל מהחלק הקשה יותר, ורק אחרי זה לחוס עליי.

אני רוכנת מעט קדימה ומניחה את סנטרי על ידיי השעונות על השולחן, מפנה את ראשי מעט הצידה ועוצמת את עיניי. לו רק יכולתי ללכת לישון קצת עכשיו ולדחות לאחר כך את השיחה הזו. אני פוקחת את עיניי לפני שאירדם באמת. לאוני מניחה כוס עם מיץ תפוחים וצלחת עם ופלים ביתיים על השולחן לידי ונוגעת בעדינות באצבעותיי.

"אנחנו צריכות לדבר." היא מגלגלת את עיניה כשאבא חולף לפתע ליד המטבח ומציץ פנימה בסקרנות.

"אמרת לה כבר?" הוא נעמד בפתח ונשען בידיו על המשקוף.

"רוברט, הילדה רק הגיעה. היא יכולה לפחות לאכול קודם?" לאוני מביטה בו בתוכחה.

"מה הבעיה?" אני לוגמת מהמיץ ונוגסת בקצה הוופל החמים.

"ווילו..." אימי החורגת מסתכלת על אבא במבט מפציר. גבותיו מתרוממות והוא מגרד בראשו. "אז, בכל אופן..." היא ממשיכה לומר בהיסוס.

"החלטתי שאת חוזרת ללמוד בתיכון הישן שלך," אבא קוטע את לאוני.

אני המומה מדבריו.

"וזה לא נתון לוויכוח," הוא מוסיף בחדות, דבר שמוציא אותי מההלם הראשוני.

"לא, אבל אמרת שאני יכולה ללכת ללמוד בתיכון אחר. אבא, זו שכבת הבוגרים, שנת הלימודים האחרונה," אני מסתכלת בעיניה של לאוני, מחפשת את תמיכתה. היא לא אומרת דבר ואני מחליטה לשלוף את קלף הרחמים, "אתה יודע שהם לא יסלחו לי... יאמללו את חיי."

"אני מקווה שכולכם למדתם את הלקח. העדים היחידים למה שקרה הם הוא, את ולאוני. כל השאר לעולם לא יגלו את הסיבה לעזיבה הפתאומית שלך, דאגתי לכך באופן אישי," אבא מתאפק בקושי לא להרים את הקול. אבא שכח שגם ויני ואימא שלה יודעות למה עזבתי. "מה שעשיתם בשנה ההיא לא מוסיף נקודות זכות לאף אחד מכם."

"אל תהיה קשה כל כך איתה, היא רק הגיעה הביתה."

"מספיק, לאוני," הוא אומר בנוקשות כשאימי החורגת מנסה להרגיע אותו ולהגן עליי. "אני לא מתכוון לדון בהחלטה שלי."

"הם יאכלו אותי בלי מלח אחרי מה שעשיתי," אני כמעט לוחשת.

"אל תיקחי את ההחלטה שלו קשה כל כך, אני לא מאמינה שהם יפגעו בך." לאוני מתיישבת מולי כשאבא יוצא בנחישות מהמטבח, כאילו חותם בכך את הנושא. היא לוקחת את כפות ידיי בידיה. "כל הסיפור הזה באמת היה מסובך מדי, אפשר לומר שגרמת למלחמה בין האחים. בנוגע לאביך, ההחלטה הזאת לא הייתה פשוטה עבורו. כולנו היינו מזועזעים ממה שקרה." היא מסיטה את מבטה, "עכשיו אתם בוגרים יותר בשנה. תביני, האהבה שלכם הייתה אפופה בסודות, וזה דבר לא טוב. אני יודעת שעכשיו את לא מאמינה בזה, אבל הזמן מרפא הכול. עשית את מה שהיית צריכה לעשות."

אני לא מאמינה שהאחים קינג יוותרו על ההזדמנות לנקום. אני חשה פחד ולא רוצה לחזור לגיהינום שחוויתי אז. אבל יש עוד סיבה לפחד שלי, והיא שכולם יגלו מה אנחנו מסתירים. במקרה כזה, כולנו ניפגע.

"העובדה שהם התבגרו לא מעידה על כך שהם איבדו את הזיכרון. למרות שאולי הם הכו זה את זה חזק כל כך עד שהם חטפו זעזוע מוח ושכחו מהכול," אני מסובבת את ראשי לעבר החלון ומסתכלת על ילדי השכנים שמשחקים בכדור.

"הם רבו בגללך. הם היו מאוהבים בך עד שיגעון, ומהצד זה נראה כאילו שיגעת אותם בכוונה תחילה." אין בקולה אפילו טיפת האשמה כלפיי, בדיוק כמו פעם. "חבל שהכול נגמר בצורה הזאת..."

"כן, חבל," אני ממלמלת ומתרוממת מהכיסא. "אני רוצה לנוח קצת."

אני יוצאת מהמטבח, הולכת לחדרי וסוגרת את הדלת. הכול נשאר במקומו מלבד המזוודה המלאה עד אפס מקום וכמה תיקים נוספים, שמשנים את המראה הכללי של החדר. אני נשכבת על המיטה שלי, פורשת את ידיי לצדדים ונועצת את מבטי בתקרה.

מה אני אמורה לעשות עכשיו? אבא לא יקשיב לטיעונים שלי. אילו זה היה קורה היום, לא הייתי מקבלת את אותה החלטה. אבל ברגע ההוא, התגובה של האנטר עוררה בי סערת רגשות איומה. פעלתי מתוך ייאוש וחוסר אונים. אני יודעת שזה לא מצדיק את מעשיי, אבל לא יכולתי לפעול אחרת.

טסקלוסה היא עיר קטנה עם מעט תושבים. כולם מכירים זה את זה במשך דורות. מספיק להגיד את שם המשפחה שלך, וכבר יספרו לך את קורותיהם של כל קרובי המשפחה שלך אחורה עד לתקופת מלחמת האזרחים. ואם מדובר במשפחה חדשה בעיר, אז קשה להגיד שהם יוצאים מורווחים מכך כי כולם מתייחסים אליהם בחשדנות ובוחנים כל מעשה שלהם בזכוכית מגדלת. כך שמה שאני רוצה עכשיו יותר מכול זה לסיים כבר את התיכון ולשכוח ממה שקרה, כאילו זה היה רק חלום רע. ובמיוחד – לשכוח מהאחים קינג.

אני קמה מהמיטה, מתקרבת אל החלון ורואה את שכנתי וחברתי הטובה ויני. היא סוחבת שקית זבל ענקית ודוחפת אותה לפח האשפה. אני מסיטה את הווילון הדקיק, פותחת את החלון ורוכנת עליו כשמחצית גופי בחוץ.

"ויני!" אני צועקת ומחייכת מאוזן לאוזן. מכסה פח האשפה נשמט מידה וגורם לרעש רב, והיא מרימה את מבטה לעבר חלון חדרי שבקומה הראשונה. שערה הצבוע באדום מבהיק בגוני נחושת מקרני השמש. היא מרימה את ידה כדי לסוכך על עיניה מהשמש המסנוורת, ואני מנופפת לה בידיי.

"איזו חצופה!" היא צועקת, "חזרת, צ'מברס! טוסי לכאן!"

אני לא מבזבזת זמן, יוצאת מהחדר בריצה ובדרך נתקלת באבא הזועף. הוא חוסם בפניי את המעבר ומצביע בהבעה רצינית מאוד על הלחי שלו. אני מחבקת את גופו העצום ונעמדת על קצות בהונותיי כדי לנשק אותו.

"אל תכעסי עלינו," הוא אומר בלחש. "את יודעת שאנחנו אוהבים אותך מאוד."

אני מסמנת לו באצבעי לעבר הדלת ואומרת, "אני יוצאת לזמן קצר, ויני מחכה לי. וגם אני אוהבת אתכם," אני מרימה את גבותיי ושולחת לו נשיקה באוויר. כל מה שנותר לו זה להיאנח בקול. אני מקווה שלא אאכזב אותו שוב.

אני יוצאת מהבית, חוצה את הכביש והולכת לעבר חברתי. ויני בועטת עם נעל הבית שלה בפח האשפה הקשיח ומכה בידה כמה פעמים על המכסה שהרגע החזירה למקום. אנחנו מתחבקות ארוכות, ואחרי שאנחנו מתנתקות זו מזו אני מתכופפת אליה ונושקת ללחייה. היא בוחנת אותי במשך רגע ארוך, ואז לוקחת את כף ידי ומושכת אותי לעבר הנדנדות שבמרפסת ביתה.

"חשבתי שלא תחזרי לעולם," היא מתלוננת, "משעמם פה מאוד בלעדייך. הימים חלפו בזה אחר זה, וכל מה שהיה פעם כיפי נראה לי פתאום חסר כל עניין. תודה למי שהמציא את שיחות הווידאו, אחרת הייתי משתגעת מגעגועים אלייך."

"לא הייתה לי שום כוונה לחזור, עד שדודה שלי הכירה את בן הזוג החדש שלה והם התחילו לריב כמו משוגעים." ויני היא האדם היחיד שאני יכולה לשפוך את ליבי בפניו ולספר לה הכול כפי שזה באמת.

"איכס..." היא מעווה את פניה ומתנדנדת בנדנדה. "כשאמרת לי שהוא דוחה, לא דמיינתי אפילו עד כמה זה נכון. שיחת הווידאו ההיא, שבה הוא גירד את התחת שלו בדיוק מול המצלמה, גרמה לי בחילה."

"נו, כן, הוא התנהג כמו קוף," אני בוחנת את הלק המתקלף שעל ציפורניי. "מה השתנה פה?" אני שואלת אותה רק מסיבה אחת – אני צריכה לתכנן את הצעדים הבאים שלי, להבין מה מצפה לי ואיך להתנהג. ויני שותקת ואני נועצת בה מבט חשדני.

"לעזאזל, רק אל תגידי לי שאת יוצאת עם אחד מהם."

היא נושפת בחדות ומנופפת בידה בביטול.

"מה? את לגמרי הטיפוס שלהם," אני אומרת בנחישות.

"הם לא הטיפוס שלי," היא עונה בכעס. הרוח החמימה פורעת את שערה ומעיפה אותו על פניה, והיא מסיטה אותו משפתיה. "האנטר מסתובב עם ג'קי." אני עוצמת את עיניי לרגע קט ומרגישה דקירת קנאה. הכול גם ככה הלך לכיוון הזה, היא תמיד רדפה אחריו, אז למה קיוויתי שזה יהיה אחרת? כואב לי אפילו לחשוב על זה, אז לדמיין את זה פשוט מרסק אותי.

"טרנס עדיין מסתובב לבד, וצ'ייס כרגיל שובר את הלבבות של כל המעריצות שלו כמו ספורטאי אמיתי."

דלת הבית נפתחת ואימה של ויני מציצה החוצה. אני מנופפת לה לשלום, מה שגורם לה לטרוק אותה מייד. אין לי מושג איך היא עדיין לא אסרה על ויני להסתובב איתי ולהיות חברה שלי.

"אימא שלך לא ממש שמחה לראות אותי," אני מסמנת בסנטרי לעבר הדלת.

"יעבור לה," ויני מושכת בכתפה. "מה את מתכוונת לעשות?"

אני מגלגלת את עיניי ומעמידה פנים כאילו אני מהרהרת בכך, אבל המחשבה הארורה על העובדה שהאנטר יוצא עם ג'קי לא יוצאת לי מהראש.

"אני לא יכולה לשנות שום דבר. אין לי ברירה אחרת, חזרתי לכאן כדי לסיים תיכון. לאחר מכן אגיש מועמדות לאוניברסיטת אלבמה והכול יהיה מאחוריי," אני עונה מהר מדי.

היא מסתכלת עליי במבט ספקני ואז עוצרת את הנדנדה וקמה. נעלי הבית המשעשעות שלה, שצבען כחול עמוק עם פונפונים חמודים, מקישות על רצפת העץ הצבועה במרפסת. היא רוקעת ברגליה עם כל צעד, נשענת בגבה על המעקה ועיניה נעוצות בי. "את טועה. מה אם...?"

אני עוצרת את הנדנדה ומנידה בראשי כדי לא לתת לה אפשרות להשלים את המשפט. אני נועצת בה מבט בחזרה עד שקרב המבטים שלנו מסתיים בניצחון קטן שלי.

"נו, בסדר, תשכחי מזה," היא מסננת.

"ויני, את רוצה לבוא אליי מחר לצפות בסרט?" אני מנסה לפייס אותה.

"יש לי רעיון טוב יותר. בואי נלך מחר למסיבה לכבוד תחילת שנת הלימודים."

זה רעיון גרוע. לעזאזל, כל המסיבות האלו הן אותו דבר. זה כמו לבוא לצפות בתערוכה של אידיוטים שמכינים לעצמם רשימות של הכיבושים העתידיים שלהם לכל השנה קדימה. הם יוצרים לעצמם תור דמיוני של בחורות קלות להשגה. אני מוכנה לוותר מראש על המסיבה הזו ועל כל שאר המסיבות שיהיו השנה. פעם זה לא הפריע לי – עד שהאחים הדפוקים האלו הרסו לי הכול, נדחפו לחיים שלי וריסקו אותי.

"ומה אני אמורה לעשות שם?" אני דוחפת את הנדנדה ברגליי וממשיכה את התנופה בידיי.

"תראי לכולם שגם לך יש שיניים וגם את יכולה לנשוך. תעמידי אותם במקום – שכולם ידעו שחזרת ושג'קי תמרוט לעצמה את השערות מעצבים ומפחד. אולי אפילו תצליחי לאחד מחדש את החבורה שלנו, שהתפרקה במהלך השנה שנעדרת."

זה לא נשמע מפתה במיוחד.

"עדיין אכפת לך מהמטומטמים האלו?" היא שואלת ואני מבחינה במבטה העצוב. אין לי מושג מה לענות לה.

אני רק יודעת שאני לא צריכה אותם בחיי, ובכל אופן אין מצב שאקח את השאריות של ג'קי.