דואט מצולות
מוכנות לצלילה?
אין סירות הצלה.
טרופים: *גברי אלפא *טאבו *אהבה אסורה *משחקים פסיכולוגיים
אוטיליה ממשיכה להסתבך במלכודת רוזנשטיין, קרועה בין הפיתוי של רוזנשטיין לבין הרצון לגלות את עצמה מחדש. אט-אט היא נחשפת לפרטים ואנשים שישנו את חייה לעד.
האם תהיה הפניקס שקם מחדש מהאפר?
הספר לא מיועד לבעלות לב חלש.
גיל 18 ומעלה בלבד.
פרק 1
אני מסתכלת שוב ושוב מאחורי כתפי. רגליי רועדות ובקושי נושאות אותי, אני מזיעה מרוב לחץ ומפחדת שמייקל יצוץ לפתע בין האנשים בתור לעלייה למטוס.
"הוא לא יבוא אחרייך, אף אחד לא עוקב אחרינו," נתן מבטיח לי בשקט. מבטו הרגוע נח עליי והוא משתדל לנסוך בי ביטחון. גוש עומד בגרוני מהפחד שמייקל יבוא וישים קץ לבריחה. בניסיון להעסיק את עצמי אני משפילה את מבטי לנייד, וקוראת שוב את ההתכתבות שלנו מהלילה הקודם.
03:21
מייקל: אני נוסע עם לואיז לבית חולים. אין לי זמן לעבור אצלך למעלה, תירגעי בינתיים ונדבר כשאחזור. יש הסבר לכל מה שקרה. אני אוהב אותך.
05:30
מייקל: איפה את לעזאזל?!
05:35
מייקל: אוטיליה, תעני לטלפון.
05:40
מייקל: איפה את נמצאת? אני דואג לך. תעני מייד.
05:45
יצאתי לטיול רגלי על החוף, בבקשה אל תחפש אותי. אני צריכה זמן לחשוב בשקט, הרחק מהמשפחה וממך.
"הגיע הזמן להתנתק מהטלפון הנייד הזה," נתן קוטע את הקריאה שלי בהודעות ואני מרימה את עיניי אליו. הוא מוציא משקית אריזת קרטון ובה טלפון נייד עם כרטיס סים חדש.
"הרשיתי לעצמי לקנות לך את זה, מקודם כשהלכתי לקנות סיגריות. עדיף שיהיה לך נייד עם מספר שמייקל לא מכיר, זה ייתן לך אולי קצת מרווח נשימה ממנו בימים הראשונים," הוא אומר.
"נתן..." אני מוצאת את עצמי חסרת מילים. "אני לא יודעת איך אוכל להודות לך."
"אל תודי לי. פשוט תנתקי את הנייד שלך ותשתמשי בינתיים רק בחדש. זה יעזור לך להרגיש יותר מוגנת."
אני מחייכת אליו חיוך רפה ומקווה שהוא צודק, למרות ששנינו יודעים שזה רק עניין של זמן עד שמייקל ימצא אותי.
אנחנו מתקדמים באיטיות עם הנוסעים וחוצים את סף דלת הכניסה למטוס. הלב שלי הולם בפראות ואני מסתכלת בחשש על הדיילות, הן נראות לי חשודות, כולם עלולים להיות משתפי פעולה של מייקל. אנחנו מתיישבים במושבים, אבל אני יושבת כמו על קוצים, ורק ברגע שהקפטן מכריז, 1"Boarding Complete" ודלתות המטוס נסגרות, אני מבינה שזה באמת קורה.
אנחנו חוזרים לארץ.
אומנם זה רק הצעד הראשון, והדרך עוד ארוכה ואין לי מושג מה אעשה ואיך אתקיים, אבל אני בדרך הביתה.
זו התחלה.
נתן מניח את ידו על ידי ולוחץ אותה בחמימות. אני מחייכת אליו, הוא העוגן ומקור הכוח שלי לעת עתה, למרות שהוא מתופף ברגלו ללא הרף ונראה עצבני, כנראה בגלל הצורך בסמים. הוא אמר לי שהמאגר שלו נגמר כבר באי, ועכשיו, למרות שהוא משתדל לשמור את העצבים שלו לעצמו, גופו זז בכיסא ללא הפסק.
"נתן, אתה בסדר?"
"כן, זה בא והולך. יהיה לי שבוע קשה אבל אז התסמינים ייעלמו, כבר עשיתי את זה בעבר. עדיף שננסה לישון, היה לנו לילה ארוך," הוא אומר לי בעידוד. "תנתקי את הסוללה מהטלפון הנייד הישן שלך."
"כבר ניתקתי," אני מהנהנת.
אני מעמידה פנים שאני מסתכלת מחוץ לחלון בעודנו ממריאים, אך בעצם אני מסתכלת עליו נרדם בזמן שהמטוס מתייצב באוויר. למרות עצביו הרופפים הוא נכנע לשינה בקלות. משונה בעיניי שמבחינה חיצונית הוא נראה בדיוק כמו הסוהר שלי, אבל מגלם את המציל שלי.
אני עוצמת עיניים אך לא מצליחה להירדם. אין ספור מחשבות ותרחישים מציפים את ראשי. איך הוריי יגיבו כשאתייצב בדלתם בהפתעה? מה כדאי לי לספר להם ומה לא? איך מייקל יגיב להיעלמות שלי? אני כל כך מודאגת מחומרת התגובה שלו. לא אופתע אם מישהו מטעמו ימתין לנו כבר כשנרד מהמטוס כדי לקחת אותי בחזרה אליו, מייקל מסוגל לכאלה מעשים.
אבל אנחנו יורדים מהמטוס, עוברים את ביקורת הדרכונים בקלות ואף אחד לא עוצר אותנו. השלטים בעברית מציפים את ליבי בחמימות נעימה, וקריאות הכריזה בעברית מספקות לי נחמה. אף אחד גם לא עוצר אותנו כשאנחנו יוצאים מהטרמינל לכיוון רחבת המוניות. האוויר החם של הקיץ הישראלי מכה בי, והלחות הגבוהה מחניקה מייד את הנשימה. ההמולה הרועשת האופיינית לארץ מקיפה אותי ואני מבינה שאף אחד לא מחכה לנו, אף אחד לא עוצר אותנו, אנחנו באמת חופשיים לנסוע, כל אחד לביתו.
"בטוחה שאת רוצה להיות אצל ההורים שלך? הייתי רגוע יותר אם היית נשארת איתי," נתן מצית סיגריה. "הדירה שלי מספיק גדולה, ואני מוכן לישון על הספה."
"תודה על ההצעה, אבל אני ממש מתגעגעת אליהם."
"אני מבין, אבל... מייקל הולך לאבד את זה. הייתי מעדיף להיות לצידך כשזה יקרה."
אני משלבת ידיים ובטני מתחילה לכאוב, יודעת שאקבל עונש על הבריחה. "נגלה בקרוב עד כמה חמורה תהיה התגובה שלו."
נתן מחייך חיוך מר ושואף מהסיגריה. הוא מוציא את ארנקו מהכיס האחורי בג'ינס. "אני רוצה שתיקחי בינתיים את זה," הוא מוציא כמה מאות שקלים ושם בידי.
אני מובכת ומרגישה כל כך מטופשת. אין עליי אפילו ארנק, וגם לו היה, כנראה שמייקל היה חוסם לי את הגישה לכסף. איך ביום אחד אישה בת עשרים ושבע מגלה שאין לה כלום, ושהיא צריכה ללוות כסף בשביל לנסוע הביתה? כמה חסרת אונים ותלותית הפכתי להיות. אני אפשרתי לעצמי להגיע למצב הזה.
"אחזיר לך הכול," אני מבטיחה בשקט, למרות שאין לי מושג מתי ואיך אעשה זאת.
"זה המעט שאני יכול לעשות בשבילך."
"עשית בשבילי מעל ומעבר."
"לא, זו את שאזרת אומץ לקום וללכת, ואת מדהימה על כך. להשתחרר מהמשפחה שלי לא עומד להיות קל... אז אני מבקש שנשמור זה על זה, ושנגרום לזה להצליח."
אני מהנהנת. "מה התוכנית שלך לימים הקרובים?"
הוא מגרד את סנטרו ומשתהה. "אחרי שאירגע מתסמיני הגמילה אתחיל לעבוד. אצלם, אנסה ליצור חומרים לתערוכה חדשה. אתפרנס מהמקצוע שלי, כמו כל בן אדם רגיל."
"והגמילה לא מפחידה אותך?" אני שואלת בזהירות. אני לא רוצה להישמע שיפוטית, אבל הוא זקוק לעזרה. אם הוא לא ישתלט על ההתמכרות שלו הוא לא יצליח להרכיב את חייו מחדש, ובתוך חודש ישרוף את הכסף שנותר לו.
"אני צריך להסתגר בבית לכמה ימים. הגמילה תעבוד אך ורק בקאט יחיד ואכזרי. אז אני זקוק להרבה סבלנות ואולי למאגר של בקבוקי מים, כי אני עומד להזיע ולישון הרבה."
"אני מוכנה להיות שם בשבילך ולהכין לך מדי פעם משהו טעים לאכול," אני מציעה.
"תודה על ההצעה, אני עוד עלול לקפוץ עליה בהמשך. ואל תדאגי בגללי," הוא אומר בחיוך וברור לי שהוא מחפש לברוח מנושא השיחה. "את הדאגה העיקרית שלי. מייקל יצא למאבק חייו עלייך, אוטיליה. את צריכה להיות מוכנה לרע מכול."
"אני יודעת... אני מקווה שיהיו לי הכוחות לעמוד מולו."
"יש לך את כל מה שאת צריכה כדי להתגרש ממנו. תזכרי את זה כשהוא יבוא מולך בכל הכוח, כי הוא יבוא."
"אני יודעת," אני נאנחת.
"הייתי מעדיף, ממש, שתבואי איתי לתל אביב במקום לנסוע להורים שלך," הוא אומר שוב ומכווץ גבות. "אני חושש שתהיי שם לבדך."
"אני מתגעגעת להורים שלי ואני צריכה לחזור למקום מוכר ומוגן. נהיה בקשר כל הזמן."
הוא מביט בי בשתיקה ממושכת ומקמט את מצחו בספק. זה גם בכלל לא עוזר שאתה נראה בדיוק כמו מייקל, אני חושבת, אבל לא מעיזה להגיד.
"טוב, שכנעת אותי. העיקר שנמלטנו," הוא מחייך ואנחנו ניגשים למונית.
רגע לפני שאנחנו נפרדים עוברת בינינו תחושה מוזרה, מעין היסוס מתוח. האם גם הוא נזכר במה שקרה לנו בין הגלים? איך שהתנשקנו, איך שכמעט שכבנו? צמרמורת עוברת בגבי, ואני לא בטוחה איך עליי להיפרד ממנו.
הוא מחבק ומנשק אותי נשיקה תמימה על הלחי. אני משתהה עוד רגע בחיבוקו ושואפת את ריחו הנעים.
"אל תיעלמי לי," הוא אומר במבט מודאג.
"מבטיחה," אני מהנהנת, נכנסת למונית, ואומרת לנהג את הכתובת של הוריי בפתח תקווה.
זו הפעם הראשונה מזה שנים שאגיע לשכונה בה גדלתי שלא בליווי נהג פרטי. המונית נוסעת בתנועה האיטית ברחוב של הוריי, ואני מסתכלת על הילדים שמשחקים כדורסל במגרש בית הספר הסמוך לביתם, על האימהות שמובילות ילדים בעגלות. הכול כל כך מוכר ועם זאת אני מרגישה זרה מאוד.
אני משלמת לנהג וניגשת לבניין שדלתו למטה פתוחה כי האינטרקום בו אף פעם לא עובד. בקומה השלישית אני כבר מתנשפת, ותוהה איך הוריי מצליחים, בגילם, לעלות בכל יום כל כך הרבה מדרגות.
בטני מתהפכת רגע לפני הצלצול בפעמון הדלת שכתוב עליו 'רסקין'. אין לי מזוודה איתי, רק תיק קטן ובו דרכון, אוזניות, שני טלפונים, ואת התמונות המפלילות את מייקל בבגידה ובסאדו-מאזו קשה שנתן צילם והפקיד בידיי. לא הספקתי לקחת איתי יותר שהרי עזבנו את האחוזה במנוסה מהירה. אני שברירית, חשופה, ומחוסרת כול. ההתמודדות עם המציאות החדשה רק מתחילה.
מייד בעקבות צלצול הפעמון נשמעים צעדים המתקרבים בזריזות לדלת.
"מי שם?" אימי קוראת.
"זו אני."
הדלת נפתחת במהירות ואימי ניצבת מולי בעיניים נדהמות. פיה נפער בפליאה אך בשבריר שנייה מתעגל לחיוך ענקי.
"אוטיליה!" היא מתרגשת ואנחנו מתחבקות. "יונתן! הילדה הגיעה! הילדה הגיעה!"
אבי מסתובב לכיוון הדלת ממקום מושבו בכורסה. עיניו נפערות בשמחה והוא קם אליי בהתרגשות. כשהוא מתקרב אני מבחינה כמה הזדקן, בצעדים שלו שנעשו חסרי ביטחון ושבריריים.
"ילדה שלי... כמה זמן לא ראינו אותך," הוא מחבק אותי בחוזקה. הוא רזה מאוד, וגופו נראה כל כך פגיע שזה כמעט מרתיע לחבק אותו בחזרה.
"שב, יונתן. שב בחזרה בכורסה," אימי טופחת על כתפו בעדינות. "שלא תתעייף."
"כן, המפקדת," הוא צוחק ולוחץ בחיבה את זרועי.
"ילדה שלנו, איך זכינו בביקור פתע נפלא שכזה?" אימי מובילה אותי פנימה.
עיניהם החכמות של הוריי מייד מבחינות שמשהו איתי לא בסדר, וההתרגשות שלהם מתחלפת במהרה בדאגה. מאז שנכנסתי לזוגיות עם מייקל לא באתי אליהם בהפתעה, ותמיד ביקרתי בזמנים קצובים וידועים מראש. הם מזהים את העייפות שלי, את קמטי הדאגה העמוקים שהיממה האחרונה חרתה סביב שפתיי שנקמצו מרוב לחץ. עיניה הטובות והיפות של אימי בוחנות אותי ולא מפספסות דבר.
"בואי איתי למטבח. יונתן, שב בבקשה, לא אגיד לך שוב. אוטי ואני נכין קפה."
היא לוקחת אותי בידי ומושיבה אותי בשולחן האוכל הקטן במטבח, בדיוק כמו שהייתה עושה כשהייתי נערה והיו לי צרות. היא מנמיכה את הרדיו שתמיד דולק ברקע ומרתיחה מים לקפה, הסימן שלי להתחיל לדבר.
עשרות פעמים במהלך הטיסה חשבתי מה לעזאזל אגיד לה, והנה אני כאן ולא מוצאת את המילים הנכונות. איני רוצה לספר לה יותר מדי פרטים, אך אני מפחדת שמהרגע שאפתח את הפה לא אוכל להמשיך להסתיר. אני לא רוצה שתתבייש בי, וגם לא רוצה לצער אותה.
היא מערבבת קפה בספלים גדולים, תנועותיה יציבות וסבלניות. היא כל כך חזקה, תמיד עמדה איתנה מול כל קושי שהחיים הערימו עליה ומעולם לא נשברה. אני, לעומתה, כל כך חלשה והחיים שלי הלכו לכיוון הלא נכון, למרות שנראה היה שבחרתי במסלול הוורוד ביותר.
"אני מקשיבה," היא אומרת בשקט.
"אני..." אני אומרת כמעט בלחש.
"כן, אוטיליה?"
"אני רוצה להתגרש ממייקל," אני מצליחה להגיד בקול רם.
היא מסתובבת אליי ומניחה את ספלי הקפה בינינו על השולחן. היא מניחה מולי קערית עם שזיפים מצופים בשוקולד מריר, הממתק האהוב עליי שתמיד אפשר למצוא אצלם בבית.
"מה קרה, ילדה שלי?" עיניה הטובות מסתכלות עליי בדאגה.
אני רוצה לבכות אך איני רוצה להתפרק מולה. כשקשה לי קשה גם לה. כל חיי רצתה רק לגונן עליי ולמנוע ממני סבל, ועל כן אני מחככת את ידיי בירכיי ובוררת היטב את מילותיי. "לא טוב לנו. כבר תקופה ארוכה שאנחנו לא מסתדרים."
"זה בגלל הרומן שהיה לו? אף פעם לא דיברנו על זה, אבל קראתי באינטרנט... למרות שבסוף פורסם שנתן הוא שצולם בתמונה עם האישה ההיא."
"זה היה מייקל, לזרוק את זה על נתן היה רק טיוח. וכן, הרומן זו אחת הסיבות לרצון שלי להיפרד ממנו," אני נאנחת. וזו האלימות שלו כלפיי, אני חושבת. והסאדו-מאזו עם נשים אחרות שהוא כמעט מחסל. וחוסר היכולת שלנו להביא ילד לעולם. זה מרגיש כרגע כמו רשימה אין-סופית, אבל אני לא אומרת דבר.
"החופשה בסיציליה הייתה ניסיון להתגבר על המשבר?"
"כן..."
"ואני מבינה שהיא לא עזרה?" היא שואלת ללא שיפוטיות והשפה שלי מתחילה לרטוט בהיסוס מול שאלתה. לא, אימא. בחופשה הזו הוא זיין אותי כשרובה נמצא בינינו במיטה ואז כמעט חנק למוות את המאהבת שלו.
"החופשה לא כל כך עזרה לנו... המחלוקות הפכו לגדולות מדי."
"אני מתארת לעצמי שאם התרחקת ממנו ובאת עד לכאן אז לא קל לכם. את תמיד רצויה פה, זה תמיד יהיה הבית שלך, ואנחנו לעולם נהיה כאן בשביל לעזור לך," אימי מניחה את כף ידה על שלי ומלטפת אותה. היא מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לספר אבל שמוקדם מדי בשבילי לדבר. "מייקל מסכים איתך בעניין הגירושים?"
"אני... אני לא בטוחה." אני נאנחת והדמעות זולגות מעיניי, אני לא מצליחה לעצור אותן יותר. "אימא, זה עלול להפוך למכוער..."
היא רוכנת אליי ומחבקת אותי, "ששש, ילדה שלי. אנחנו נעזור לך."
"אבל איך אתחיל מחדש? אין לי כסף משלי, אין לי איפה לגור, ויכול מאוד להיות שהוא ייאבק בי, הוא לא ייתן לי ללכת."
"אוטי, תקשיבי לי. תזכרי מה שאמרתי לך מאז שהיית ילדה קטנה. כשיש לך בעיה גדולה, קודם כול תפרקי אותה לחלקים קטנים, ותפתרי אותם אחד, אחד. תהיי אצלנו כמה ימים ותתאפסי על עצמך. תנוחי, תחשבי, תבכי אם את צריכה וכמה שאת רק צריכה, ותזכרי שאת מוכשרת, ילדה שלי. יש לך את עצמך, וזה המון. אם תרצי להיות עצמאית, את תצליחי לפרנס את עצמך, אין סיבה שלא."
"אימא, יש לי תיק עבודות ישן ולא מעודכן –"
"אז תתחילי לעבוד עליו ותעדכני אותו. תמצאי עבודות קטנות באיור, בדיוק כפי שעשית כשהיית סטודנטית. יש לנו מחשב נייד, תוכלי להשתמש בו לכל מה שאת צריכה."
"אימא, אין לי אפילו בגדים..." אני מודה בשקט.
"אז מה? נגמרו הבגדים בעולם כולו?" היא מחייכת בעידוד. "יש פה טייצים ישנים וחולצות שלך. אפשר ללכת לקניון ולקנות כמה דברים כדי שתרגישי בנוח. אל תדאגי בנוגע לכסף. שלחת לנו הרבה ושמתי בצד, זה ישמש אותך עכשיו."
"כל הרעיון היה שהכסף ישמש אתכם."
"בסדר, אני רק מציעה פתרון זמני, עד שתתחילי לעבוד. מותק שלי, לא יחסר לנו כלום אם תקני לך כמה סמרטוטים בקניון," היא מלטפת בחיבה את ראשי. הדיבור שלה מקל עליי טיפה, אני אוהבת את האופן שבו הראש של אימא שלי עובד.
"אני מצטערת שאני נופלת עליכם," אני אומרת.
"אנחנו שמחים לראות אותך, את לא נופלת עלינו. ולגבי מייקל," היא אומרת ועננה חולפת בעיניה. "בחיי הנישואים יש לפעמים משברים קשים, ונדמה לנו שלא נתגבר עליהם. את חושבת שלא עברתי דברים קשים עם אבא שלך? בטח שכן. את הרי יודעת שעברתי שתי הפלות עד שהצלחנו להביא לעולם אותך, זה היה מאוד קשה לזוגיות שלנו, וחשבתי שלא נשרוד את זה. אבל הינה, כמעט שלושים שנה אחרי, אנחנו ביחד, אוהבים ומסתדרים. את לא יכולה לדעת איך זה ייגמר ביניכם, עברתם המון; ההפלות, הרומן שלו. קחי את הזמן ותנוחי אצלנו בבית עד שתביני מה את באמת רוצה לעשות," היא אומרת ברוגע ואני לוחצת את ידיה בהכרת תודה.
אימי היא אישה טובה והגונה שלא מסוגלת לתאר לעצמה את תהומות האופל בהן מייקל חי. לו הייתה מכירה אותו באמת הייתה מציעה לי לברוח על נפשי ולשמור על חיי. אבל היא לא יודעת, והיא נותנת לי עצות של אם מרגיעה ושקולה. "תמיד חשבתי שאת אוהבת אותו מאוד, הנישואים שלכם נראו מקסימים בעיניי, אם כי מעט אינטנסיביים. הוא החזיק אותך כל כך קרוב, נראה היה שהוא לא מסוגל לחיות רגע בלעדייך. אלה דברים שלא נעלמים בקלות. תני לזה זמן, ילדה שלי."
הוא אכן מטורף אחריי, אימא. ולא בצורה טובה... אני חושבת ואוכלת מהשוקולד. "טוב, אלך להתקלח ואז אשב לראות קצת טלוויזיה עם אבא, בסדר?"
"כמובן. הוא מאוד מתגעגע אלייך, אבל שתדעי שהוא לא מאוד צלול לאחרונה, הוא נהיה קצת שכחן ואיטי. זה הגיל, הכול מתחיל לחרוק," היא מחייכת ומתרוממת. "החדר שלך מחכה לך."
אנחנו נכנסות לחדר הילדות שלי, חדר קטן וצר ובו מיטת נוער. הקירות מכוסים בפוסטרים של להקות רוק ובציורים שלי. מעל למיטה על לוח שעם נעוצות תמונות שלי עם חברות ילדות וחברים מהלימודים, כל האנשים שנעלמו מחיי ברגע שמייקל ואני התחתנו.
"כפי שאת רואה, אני מחזיקה את החדר שלך בדיוק כפי שהיה, אפילו גרגיר אבק אין פה."
"לא חשבתי אחרת, אימא."
במקלחת הקטנה בביתנו אני שואפת ריח וניל מוכר, ריח הסבון הנצחי של אימי. אני מחייכת לעצמי, מסתבנת בו, ונותנת למים לשטוף את גופי במשך דקות ארוכות. אני מנסה לנשום נשימות עמוקות, ולהיאחז במילים הטובות של אימי.
כשאני יוצאת מהמקלחת אני בוחנת את הבגדים שיש לי בארון. אני בוחרת בטייץ אפור וישן שגדול עליי, וגם מוצאת חולצת טי שחורה ישנה ונעימה. התחמקתי עד כה מלעשות זאת, אך אני בודקת את הנייד החדש שלי, יש בו שתי הודעות.
13:45
נתן: הגעת להורים בשלום? תשמרי את המספר שלי ותגידי אם את רוצה להיפגש בהמשך. כבר התרגלתי לכף יד הקצת מזיעה שלך שמחפשת את שלי, היה כיף במטוס
ההודעה שלו מעלה חיוך על פניי ואני שומרת את המספר, אך כשאני פותחת את ההודעה השנייה הלב שלי מייד צונח לתחתונים. ההודעה ממספר לא מזוהה, וברור לי מי כתב אותה.
14:55
מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?
אני חוטפת פיק ברכיים ומתיישבת על המיטה בלב הולם. חנק מצמית עולה בגרוני ועננה אפלה פושטת בכל איבריי. איך? איך לעזאזל הוא השיג את המספר של הטלפון החדש שלי? ולפתע מתקבלת הודעה נוספת ואני כמעט מזנקת מהמיטה מרוב פחד.
15:12
נתן: עדכני שאת בסדר. אני לא יודע אם זו פרנויה של גמילה, אבל אני פתאום מודאג לגבייך.
אתה מרגיש מודאג ובצדק, אני חושבת. ואתה כנראה ההוכחה לכך שטלפתיה בין אחים תאומים אכן קיימת.
15:14
הגעתי הביתה בשלום. למייקל יש המספר שלי, אני בפאניקה.
15:15
נתן: אני רוצה שתבואי אליי מייד. אוטיליה, אני לא צוחק. אני בא לאסוף אותך.
15:15
לא, אני... אני אדבר איתו. אולי הוא לא יודע עדיין איפה אני נמצאת בדיוק.
15:16
נתן: אם הוא עלה על המספר החדש הוא כבר יודע איפה את נמצאת.
הלב שלי קופץ בחזי למשמע צלצול הטלפון הביתי שמצלצל בשני המכשירים, גם בסלון וגם בחדר של הוריי. אני עוצמת עיניים בלחץ, כי אני פשוט יודעת. זה הוא שמתקשר. כעבור דקה אימא שלי נכנסת לחדר ולוחשת, "זה מייקל."
אני מהנהנת ומנסה להסתיר ממנה את הרעד שאוחז בגופי. אני לוקחת מידיה את הטלפון ומצמידה אותו לאוזני, אך לא אומרת דבר. היא סוגרת אחריה את הדלת.
"אוטיליה? את שם?" הוא שואל כמעט לא מאמין.
ליבי פועם במהירות למשמע קולו; כאילו הוא נמצא ממש כאן לידי, כאילו הוא יכול לראות אותי. גופי נדרך, שמיעתי מתחדדת, זיעה קרה מכסה את פניי. אני מסוחררת ומתיישבת על קצה המיטה.
"אוטיליה?" הוא שואל בשקט שוב.
"אני כאן," אני עונה בלחישה.
"אז את באמת בישראל," הוא נושף נשיפה ארוכה מלאת אכזבה ואז דממה על הקו. "אני לא מבין למה היית צריכה לעשות את זה."
"אולי זו בדיוק הבעיה, שאתה לא מבין," אני אומרת בשקט.
הוא נושף נשיפה ארוכה שוב, "נתן שכנע אותך לברוח?" הוא מנסה להשתלט על העצבים שלו, ואני ממש מסוגלת לשמוע אותו שוקל היטב את מילותיו.
"לא," אני אומרת בקושי רב, גרוני התייבש באחת.
"להתרחק לארץ אחרת זה אף פעם לא הפתרון, אוטיליה. אני שולח מישהו שיאסוף אותך כדי שתחזרי לכאן. נדבר על הכול ונעשה סדר בדברים."
הקול בקושי בוקע מגרוני כשאני אומרת את המשפט שמצריך ממני את כל הכוח שיש לי, אך אני מוכרחה להגיד לו אותו: "אני לא חוזרת."
דממה צורמת מעברו השני של הקו. האם באמת אמרתי את זה בקול רם? האם הוא שמע אותי? משהו ברקע נופל ונשבר. אז כן, הוא שמע אותי. הוא מכחכח בגרונו ומשתדל לומר בטון רגוע, "אין בעיה, אני בדרך אלייך. אומר לצוות להכין את המטוס, אנחת הלילה."
ליבי פועם מהר יותר ויותר, אני מזועזעת ומפוחדת מהמחשבה שהוא יגיע לבית הוריי. אשלם מחיר מאוד כבד על הבריחה שלי.
"מייקל, בבקשה אל תבוא. אני צריכה זמן –"
"נכון, אבל את צריכה זמן ביחד איתי. אני מבין שראית דברים לא קלים ושנבהלת, ואני מבטיח שכשאגיע אנחנו נדבר בפתיחות ואסביר לך את עצמי. לכל מה שראית יש הסבר הגיוני."
"איזה הסבר הגיוני יכול להיות למה שראיתי?"
"יש לי בעיה. אפשר לומר אפילו שיש לי בעיה חמורה מאוד. אבל את אשתי, ואת לא אמורה לנטוש אותי. את שוברת לי את הלב במקום לעמוד לצידי."
דמעות יורדות במורד לחיי. אני מכירה את המילים המיומנות שלו, את הדרישה שמסתתרת מאחורי התחינה. מילותיו המתרפסות הן מלכודת של משחקי מחשבה.
"לא. תאפשר לי בבקשה זמן עם עצמי, לבד."
"מחר מתחילה בסטוקהולם ועידה כלכלית חשובה שתימשך ארבעה ימים. אני אמור להשתתף בה, אבל אני מציע שלא אסע ונבלה כמה ימים רגועים בארץ, רק את ואני."
אני נאנחת, לא מצליחה להוציא מילה. יהיה כל כך קשה לסרב לו.
"את באמת מוותרת על ההזדמנות להיות ביחד רק שנינו? את לא רוצה לתת לי הזדמנות לפחות להסביר לך את הצד שלי לכל מה שקרה?"
כמו תמיד הוא מצליח לבלבל אותי. הוא מצליח לגרום לי לחשוב שזמנו יקר מפז ושעליי לעמוד דום בכל פעם שהוא מוכן להקדיש אותו לי. לא, זה עוד חלק חסר איזון בקשר החולני שלנו.
"אני מבקשת שתשתתף בוועידה כרגיל," אני אומרת.
מעברו השני של הקו נשימתו נעתקת כשלראשונה אני מוותרת על ההזדמנות לבלות איתו. זו קרקע חדשה ומפחידה בשבילנו, מעתה והלאה מייקל הוא לא צפוי מבחינתי. "אני מתחננת שתעזוב אותי בשקט בזמן הקרוב, אני ממש מתחננת, אני צריכה זמן לעכל. ללחוץ עליי זו לא הדרך להחזיר אותי אליך." בבקשה, שיהיה לי האומץ לעמוד מולך ולא להישבר.
"ממתי את מסרבת לבלות איתי? אני מציע לך שאבוא ונעשה מה שאת רק רוצה. פאק, מבחינתי נישן יחד אצל ההורים שלך, אני רוצה שתיתני לי הזדמנות רק לדבר איתך –"
"מייקל, אני לא יכולה."
"לאן הנתק הזה מוביל?" הוא שואל פתאום בכעס.
"זה לא מוביל לכלום," אני לא מעיזה להגיד את המילה שהייתי רוצה לומר – גירושים. אין לי אומץ להגיד לו שאני חושבת שזה הסוף שלנו. "אני פשוט מבקשת זמן, בבקשה תכבד את זה."
הוא נאנח מעבר לקו, זה לא מוצא חן בעיניו, אבל הוא לא מאבד את העשתונות. בינתיים. הוא גם רוצה להשתתף בוועידה, אני מכירה אותו.
"אוטיליה, את הדבר היקר לי בעולם. כרגע את לא מסוגלת להאמין לזה, אבל זו האמת."
"ומה שלום לואיז?" אני מעיזה לשאול בחסות המרחק.
"היא בריאה ושלמה," הוא עונה בקור רוח. "העברתי אותה לבית חולים ברומא, היא אמורה להשתחרר מחר. את לא צריכה לדאוג לשלומה."
אני יותר מודאגת מכך שאני לא יכולה לסמוך על מילה שהוא אומר. "אני צריכה לסיים."
"אני אוהב אותך. תהיי זמינה ואל תיעלמי לי. תחזרי להשתמש בנייד הישן שלך," נימת האיום המתגנבת לקולו מכווצת אותי על מיטתי.
"ביי, מייקל," אני לוחשת ומנתקת.
אני שומטת את ראשי בין ידיי, החדר סוגר עליי וקר לי, גבי מתכסה בזיעה. להתנגד לו דרש ממני כל כך הרבה כוחות נפשיים, ועדיין לא אמרתי לו שאני רוצה שניפרד, רק השגתי דחייה. למה אני לא מסוגלת להגיד לו את המשפט הפשוט – אני רוצה להתגרש?
אני נשכבת במיטה ומתכרבלת בתנוחת עובר, רוצה שכל הרעש בראשי ייעלם. ללא חסותו של מייקל אני לא מזהה את עצמי. התלות שלי בו היא חולנית, ואני רוצה להישאר במיטה ולא להתמודד יותר עם דבר. עטופה בשמיכה דקה אני מסתכלת על מאוורר התקרה ואז עוצמת את עיניי. אני לא בטוחה כמה זמן עובר עד שהנייד שלי מצלצל. נתן.
"חטפת צרחות כמוני?" בשנייה שאני שומעת את קולו חיוך קטנטן עולה על שפתיי.
"להפתעתי לא, השיחה איתי הייתה רגועה, יחסית."
"אז כנראה שמייד אחרי השיחה איתך הוא התקשר כדי להתפוצץ עליי. איתך הוא צריך להתאפק כי הוא עדיין מנסה לזכות בך בחזרה, אבל מה כבר יצא לו ממני? בכל מקרה, שתדעי שאני תמיד כאן לשירותך כדי לספוג את האש," הוא נשמע מחויך וזה גורם גם לי לחייך.
"מה מייקל אמר לך?"
"שאני אפס, בטלן, מסומם, שזה בלתי נסלח להתערב בנישואים של אנשים אחרים. בקיצור, שפך עליי את כל הקלאסיקות," נתן מנסה בהומור להקליל עבורי את המצב, הופך את הסיוט הזה למשהו שניתן להקטין ולהכיל.
"איך הוא מצא את המספר החדש שלי כל כך מהר?" אני שואלת בייאוש. "לא אצליח לנצח אותו לעולם."
"הוא איש חזק מאוד, אבל את חזקה יותר בזכות התמונות. תזכרי את זה."
"אני מקווה שאתה צודק."
"אני צודק. איך את מסתדרת?"
"אני משתדלת להירגע מהפחד שלי ממנו... מוזר לי מאוד לשכב במיטת הנוער שלי, בחדר שלא גרתי בו שנים. מוזר גם שאין לי מה ללבוש חוץ מטייצים מהתקופה שהייתי חיילת. הייתי אז יותר מלאה, אז אני צריכה בכל רגע להחזיר את הגומי למקום..."
צחוקו נשמע מעבר לקו. "אני בטוח שאת יפה גם בטייץ גדול מדי."
"תודה, אבל אתה לא צודק. איך אצלך?"
"עצבני, צועד בבית מצד לצד, ואני עוד יותר מתעצבן כשאני קולט שעברו רק שעות בודדות בכלוב שלי."
"אולי כדאי שתפנה למטפל מקצועי שילווה את התהליך? אני יכולה למצוא מישהו דרך אימא שלי, היא אחות. היא בטוח תוכל להשיג המלצה על מטפל שמתמחה בהתמכרויות," אני מציעה בעדינות והוא נאנח מעברו השני של הקו. "תסכים אולי לחשוב על זה, בשבילי? אתה הצלת את חיי, ועכשיו חשוב לי להציל גם את שלך. אולי נתחייב לעזור אחד לשני?"
"את לא מאפשרת לי לסרב לך כשאת מנסחת את זה ככה."
"אתה יקר לי מאוד, אני רוצה שתהיה מאושר."
"גם אני רוצה להיות מאושר... אולי תבואי לבקר אותי מחר ונלך יחד לאכול משהו? תוכלי לבדוק שאני באמת מתקשר למטפל שתמצאי לי. את יודעת, עם מכורים צריך לוודא כל דבר, אי אפשר לסמוך על המילה שלנו," הוא מחייך אבל הוא גם עוקצני כלפי עצמו.
"אני מאוד מאמינה בך. נדבר לקראת מחר בערב, טוב?"
"אני מקווה לא לאכזב אותך, אוטיליה."
תרגום: "עליית הנוסעים למטוס הושלמה."
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
