דואט מצולות
מוכנות לצלילה?
אין סירות הצלה.
טרופים: *גברי אלפא *טאבו *אהבה אסורה *משחקים פסיכולוגיים
אוטיליה ומייקל רוזנשטיין מגיעים לחופשה חלומית באי בסיציליה. למראית עין הם הזוג המושלם. הוא גבר מצליח, כריזמטי, בן לשושלת רוזנשטיין המפוארת, והיא יצירתית ואומנית בנשמתה. אבל למעשה, יש סוד כואב שבגללו אוטיליה ומייקל ברחו מהמציאות כדי שיוכלו להחלים כזוג.
כשבני משפחתו של מייקל מתחילים להופיע על האי, הקשר בין בני הזוג מתערער, ולאט-לאט החופשה הופכת למלכודת של משפחת רוזנשטיין.
אוטיליה
הסיפור שלי עומד לגרום לכן לשאול את עצמכן את אותה השאלה שאני שואלת את עצמי: איך לעזאזל נתתי לכל זה לקרות?
קרה הבלתי ייאמן, הכרתי את "האחד". מייקל רוזנשטיין, גבר שלא העזתי אפילו לדמיין שקיים במציאות, הסתער לתוך חיי במלוא כוחו ויופיו.
בהתחלה האהבה שלנו התעלתה על כל דמיון, לא היה סוף למזל הטוב שנפל בחלקי. אבל לא היה פה סיפור אם הכול היה מושלם, נכון?
מייקל
במפגש הראשון איתי כל נורות האזהרה ידלקו לכן בגוף. אבל רק לרגע. כי המומחיות שלי היא לכבות אותן.
אני אמן המשחקים הפסיכולוגיים, כך חונכתי להיות. אני אוהב את אשתי אוטיליה אהבת אמת, ולמרות זאת, לאחרונה פגעתי בה מאוד.
אני משתנה במחול מתעתע ונע בין חושך לאור, מעריץ את האדמה עליה דורכות רגליה ורגע אחר כך גורר אותנו לתהום.
"מצולות" הוא דואט של מים עמוקים, מלאי מערבולות ופיתולים בלתי צפויים.
מומלץ להניח הכול בצד לפני שנכנסים.
הספר לא מיועד לבעלות לב חלש.
גיל 18 ומעלה בלבד.
פרולוג
הגלים סוערים, מזמינים אותי לתוך הים. הטלפון הנייד נשאר מאחוריי על החול, ורגע לפני שאני נכנסת למים, אני נעצרת בהיסוס.
כמה פחדנית אישה אחת יכולה להיות? אפילו את זה את לא מסוגלת לעשות? הקול בראשי נוזף.
אני נושאת את מבטי מעלה אל השמיים השחורים הזרועים כוכבים זוהרים, ורוח חמה מלטפת את עורי. גל מכסה את כפות רגליי, מרטיב אותי עד קרסוליי ואז נסוג. המים קוראים לי, שם בפנים נמצא הפתרון. שם כל הכאב פשוט ייעלם.
זאת התפאורה המושלמת לפרידה.
ליבי הולם מהר יותר ככל שאני מתקדמת פנימה, המים גועשים סביב ירכיי בגלים שהולכים ונעשים גבוהים יותר, רעש התנפצותם הולם באוזניי ובקרוב אכנס למקום בו יכריעו אותי. במקום להרגיש פחד אני מרגישה לפתע שלווה נעימה שמשתלטת עליי. הרצון להרים ידיים, הכמיהה לשים קץ לחיי העלובים, הם שמנהלים אותי כעת. גופי שמוביל אותי פנימה, הבין כבר את מה שהנפש טרם השכילה לדעת – השקט נמצא בתוך הים הסוער, הוא מתקיים עבורי בקרקעיתו השחורה.
תכף אצלול לסוף המיוחל.
מים מקיפים את בטני, את צווארי. אני מתקשה להשאיר את הראש מעליהם, כי הגלים ניתכים בגופי וזורקים אותי ביניהם מצד אל צד. סחף אדיר מושך אותי, זרם תת קרקעי גורם לי לאבד אחיזה בחול ואני נותנת לו לקחת אותי.
אני לא מרגישה חרטה.
פרק 1
זהו יום יפה באי הסיציליאני. השמש מאירה את עצי הפרא והם נראים ירוקים מתמיד באורה החזק. זוהר מסנוור מלווה את הגלים התכולים הנשברים באיטיות אל החוף. ממקום מושבי במטוס הפרטי אני בוחנת את הטבע הפסטורלי, היפהפה, ואני יודעת שלמרות הרוגע שנפרש תחתיי, במשך החופשה הזאת מייקל ואני עומדים רק לריב.
מרצדס שחורה ממתינה לנו כשאנחנו נוחתים בשדה הקטן של האי 'פנטלריה'. הייתי רוצה לעמוד סתם כך כדי להתפעל מהמקום אליו הגענו. הייתי רוצה לנשום במשך כמה רגעים את האוויר החם, ולהתלטף ברוח הנושבת מהים. אך אני מכירה את חוסר הסבלנות התמידי המאפיין את מייקל, ומזדרזת להיכנס אחריו למושב האחורי של הרכב. הנהג לא מהסס ושועט קדימה בדרכים העקלקלות שבאי.
"אשתי היקרה," מייקל אומר ומניח יד על ברכי.
המגע שלו מעביר בי צמרמורת, ואני מתכווצת במושבי ומתרחקת עד כמה שניתן לקצה המרוחק ממייקל. עיניו הכחולות מוסתרות במשקפי טייסים כהים, ובכל זאת אני מרגישה את מבטו בוחן אותי, גבתו המלכותית מתרוממת.
"את חייבת לנסות ליהנות איתי כאן," הוא מושך את ידו בחזרה ומעביר אותה בשערו השחור, מסיט ממני את מבטו המפציר. אני נותרת מכווצת במקומי ולא עונה. המקום בו נגע קלות בברכי מרגיש כאילו טפטף עליו זרזיף של מים רותחים.
הנהג עוצר בכניסה לאחוזה אימתנית בגודלה השייכת לזוג חברים של מייקל, מפיקים בכירים בעולם המוזיקה. מייקל ביקש מהם לאפשר לנו לנפוש באחוזה בזמן שהם מבלים את הקיץ במקסיקו, רק עשרה ימים, כי זמן לנופש הוא משאב נדיר מאוד בלוח הזמנים הצפוף של מייקל. במהלך הטיסה לאי מייקל הגניב אליי חיוכים מפייסים, כמו ביקש שאעריך את המאמץ שלו ואנסה לשתף פעולה. הנישואים שלנו גססו גסיסה ארוכה ומדאיגה, ונזקקנו להחייאה דחופה. מייקל חשב שנוכל להחלים פה מכל מה שעברנו.
בעשרה ימים בלבד.
"די, אהובה. תנסי להחמיץ פנים קצת פחות," מייקל אומר בעודי יוצאת מהרכב בכבדות. "את תאהבי את הבית, בחרתי לנו אותו במיוחד בשבילך. הבריכה ענקית, החוף במרחק הליכה קצרצר ורק לנו יש גישה אליו. אולי ננסה להתענג על הזמן שלנו כאן ולא לריב?" הוא שואל ומושיט לי יד.
אני מחייכת בכוח חיוך קטן אבל לא אוחזת בידו.
אנחנו עולים מדרגות אחדות ונעצרים מול דלתות עץ ענקיות. הדלת הכבדה נפתחת בפתאומיות ומאחוריה צצה צעירה בלונדינית ורזה. אני בוחנת את דמותה בזריזות: היא יפה או לא? חתיכה או לא? ובמילים אחרות – הוא ירצה לזיין אותה, כן או לא? ואם כן, האם יעז לעשות זאת כבר השבוע?
אני משחררת אנחת ייאוש ובולעת רוק. פניה רגילות, היא לא יפה במיוחד. גם הגוף שלה סתמי ולא מושך, אבל שדיה גדולים למדי. שערה הבלונדיני אסוף גבוה וזה מסב לה חן מסוים. אני חורקת שיניים בעצבנות, מעבירה את מבטי בחזרה אל מייקל ומחפשת לקרוא את תגובתו אליה. הוא נראה אדיש, אך מבחינתי כל אישה מלבדי מהווה סכנה.
"בון ג'ורנו1, חברים!" הבלונדינית אומרת באיטלקית ומיד מוסיפה בעברית, "שלום, אני אלכס, סוכנת הבית. כבוד גדול לארח אותך ב'אחוזת סאקס', מיכאל רוזנשטיין. בואו, תיכנסו אחריי. זו אחוזה שנבנתה לפני כמאה שנה, ממש גן עדן פרטי על האי–"
"מייקל רוזנשטיין," מייקל קוטע אותה ומתקן, מדגיש את הגיית השם 'מייקל' על פני ה'מיכאל' שאמרה. הקול שלו קר ונחרץ, הוא משתמש כלפיה בטון מקפיא שמעמיד לדום אלפי אנשים שעובדים תחתיו ביום יום. אלכס מזדקפת ונלחצת בבת אחת, מתבלבלת במילותיה.
"סליחה, הייתי בטוחה שמכיוון שאתה ישראלי ואני ישראלית–"
"ובכך השיחה על השם שלי הסתיימה. בואי נמשיך הלאה," הוא חותך את דבריה.
"כמובן. סליחה על הטעות, לא אחזור עליה שוב. תן לי להתחיל מחדש," אלכס מחייכת, אבל תנועותיה מסורבלות יותר וסומק קל מציף את לחייה. היא איבדה את הביטחון שלה מול מייקל. זה משהו שקורה להרבה אנשים.
"אז התחלת לספר לנו על האחוזה," אני נחלצת לעזרתה ומחייכת אליה חיוך מרגיע. ברגע שמייקל רואה שאני נכונה להקשיב הוא נרגע גם. "אמרת שהיא נבנתה לפני שנים רבות?"
"אה, כן. ובכן," אלכס ממשיכה בהיסוס, "בואו נתקדם פנימה ואראה לכם את הבית."
היא פותחת לרווחה את דלת העץ הכבדה ואנחנו נכנסים לאחד הבתים היפים ביותר שראיתי בימי חיי. מייקל הבטיח שהאחוזה מיוחדת, והוא לא אכזב. הקומה התחתונה מעוצבת כחלל ענקי ופתוח ובו חלונות זכוכית מהרצפה עד לתקרה. החלונות פונים לבריכה גדולה המוצללת בעצים מסתעפים ובפרגולות עם בוגנוויליות סגולות ואדומות. מתוך הסלון הרחב ניתן לראות את מי הבריכה התכולים, ומאחוריהם את הכחול העמוק והזוהר של הים. המראה שומט לסתות.
תחום המוזיקה, כצפוי, מורגש מאוד בעיצוב של הבית. הקירות ברובם מכוסים באוסף תקליטים גדול, והתקליטים נמצאים גם על שולחנות הקפה הצבעוניים בין הספות הנמוכות. על הקירות הבודדים החופשיים מתקליטים מוצגת אומנות מודרנית מינימליסטית. רצפת עץ כהה מעניקה לחלל חום ביתי, והבית משרה אווירה אומנותית ויצירתית.
אלכס פותחת את דלתות ההזזה לבריכה ורוח חמה ונעימה נושבת פנימה. ריח מלוח של ים עוטף את החלל העצום ורחש גלים מגיע לאוזנינו. המיקום של האחוזה פשוט מושלם, ועל פניי מבליח חיוך קטן. זהו גן עדן של השראה עבור כל צייר ומאייר, כמוני.
"הנה את מתחילה לחייך," מייקל אומר בשקט ומניח בעדינות את ידו על כתפי. הוא מעסה אותה בתנועה רכה, מכיר את הגוף שלי היטב, יודע בדיוק איפה המתח שלי מצטבר, ואיפה צריך ללחוץ כדי שארפה מעט.
"המים בבריכה הם תמיד בטמפרטורה מושלמת של 25 מעלות. בארון ליד תמצאו מגבות נקיות וחלוקי רחצה. כאן יש מקרר עם שתייה ונשנושים," אלכס מצביעה על עמדת בר הממוקמת מימין לבריכה. "כל מה שיחסר לכם אתם מוזמנים לבקש ממני. אני מתגוררת בקומה למטה, אבל אל דאגה, לא תרגישו אותי בכלל." היא מחייכת בהתנצלות ומובילה אותנו מסביב לבריכה. לצד הבריכה מסודרים כיסאות קש ומיטות שיזוף. "אם הגעתם רעבים מהטיסה, אני יכולה –"
"אלכס, תודה רבה על הסיבוב, אנחנו נסתדר מפה," מייקל שוב קוטע אותה אך הפעם הוא עושה זאת בעדינות. הוא רואה שאישרתי את בחירת מקום החופשה שלנו, ובשל כך מצב רוחו השתפר.
"עדיין לא הראיתי לכם את חדרי השינה בקומה למעלה, ולא אמרתם מה תרצו שאכין לכם לארוחת הערב."
"אין בכך צורך. את משוחררת להמשך היום, תיהני מהערב החופשי." הוא חוזר שוב לטון הפיקודי. הטון שמאפשר לו לנהל את העסק המשפחתי במצוינות, אימפריית הענק שעוברת במשפחת רוזנשטיין מדור לדור. "אם יש כאן עוד אנשי צוות תגידי להם שיחזרו רק מחר, ומוטב שיחזרו כמה שיותר מאוחר."
אלכס קולטת בחושיה שהוא איש שלא מתווכחים איתו ומחייכת בהכנעה. היא מסתובבת לאחור אבל מתבלבלת ורגלה נתקעת בכיסא עץ. ההיתקלות נראית כמו מכה כואבת, אבל היא מצניעה את כאבה ונושכת את שפתה במקום.
"זה בסדר, אלכס. פשוט תיהני מהחופש," אני שוב מחלצת אותה מהמבוכה, כמו שאני רגילה לעשות ליד מייקל. היא מהנהנת ונעלמת בחלל הפנימי הגדול. זהו, אין מנוס מלהיות רק שנינו יחד.
"זה נחמד שיש להם סוכנת בית ישראלית," אני אומרת בשקט בעודנו מסתכלים לכיוון הים. "לא היית חייב לגרש אותה, האחוזה מספיק גדולה בשביל כולם."
"אני מתכוון להכין לך ארוחת ערב מפנקת עם כל המאכלים האהובים עלייך, ואז אנחנו נזדיין פה בכל פינה." הוא מסיט את שערי, חושף את צווארי ומטייל עם אצבעותיו ברכות לאורכו. "וממש לא מתאים לי שמישהו יסתובב לנו בין הרגליים," מייקל חותם בהחלטיות שקטה.
הוא מרים את משקפי השמש מעיניו. עיני הספיר הכחולות והיפהפיות נגלות אליי והמבט שניבט מהן ממושך וממוקד. מבטו עובר באיטיות על פניי וממשיך לאורך כל גופי. הפנים שלי משתחררות קלות ומרפות מהלפיתה המרה שעיצבה אותם בחודשים האחרונים.
כל כך רציתי שיסתכל עליי כך, שוב.
הוא פותח את הכפתורים בחולצתו המבהיקה בלובנה, וחושף את גופו השרירי והמושלם. "נקפוץ לבריכה, אוטיליה?" הוא שואל ומשליך את משקפי השמש והחולצה על הכיסא שלידו, בועט הצידה את הנעליים ומוריד במשיכה אחת את המכנסיים עם תחתוני הבוקסר. הוא מגניב אליי מבט שובב, וקו שפתיו שמוחזק בדרך כלל קפוץ, נשבר לחיוך קטן.
מייקל מזנק בקפיצת ראש מלאת חן אל תוך המים. לרגעים ארוכים הוא נעלם, בכוונה מותח את השהות שלו מתחת למים, מאלץ אותי להתקרב לשפת הבריכה ולחפש אחריו. אני משלבת ידיים וממתינה, מתחילה לדאוג אך לא נשברת, אני לא אקפוץ אחריו פנימה. לבסוף הראש שלו יוצא והוא שואף בבת אחת שאיפה חזקה של אוויר. הוא מזיז את שערו מצד לצד ומתנער כמו כלב.
"כמה זמן השארת אותי לבד מתחת למים! לא קפצת אחריי, את קשוחה מאוד!" הוא קורא לעברי וצוחק.
אני מזיזה את גופי מצד לצד בחוסר נחת.
מייקל מחייך חיוך רחב החושף שיניים לבנות. "המים ממש נעימים, את מפסידה." הוא מתקרב לשפת הבריכה, ואני צועדת צעד אחורה, ליתר ביטחון.
"אנסה אולי בהמשך," אני עונה בהיסוס, יודעת שאם אכנס איתו למים הוא יכניע אותי. מעולם לא יכולתי לסרב לו מבחינה פיזית. לא משנה מה עשה לי, רק השתוקקתי אליו יותר. זוהי תגובה אוטומטית של גופי, ומייקל יודע, לרוב, להשתמש בחולשה הזאת בחוכמה.
"איך שאת רוצה," הוא אומר ונסוג לאחור.
הוא מכניס חצי מפרצופו לתוך המים, כך שרק עיניו נותרות בחוץ, ועוקב אחריי בעיניו כמו טורף דרוך במים, הריסים השחורים והעבים ממסגרים מבט שלא בא עדיין על סיפוקו. לפתע הוא מזנק לעברי ואני לא מספיקה לסגת אחורה, כפות ידיו הרטובות לופתות את קרסוליי ומושכות אותי בתנועה מהירה לתוך המים.
"מייקל!" גופי נאבק בו במים אך הוא ממהר לחבק אותי. שמלתי מתנפחת ועולה מעלה לכיוון קו המים, הוא כורך את זרועו סביבי ובידו השנייה הוא מסיר ממני את משקפי השמש ומעיף אותם הצידה. המים חמימים ונהדרים, וגופינו קרובים אחד לשני כפי שלא הרשיתי לנו להיות במשך זמן רב.
"אני מצטער, אוטי. אני באמת מצטער." הוא אומר בשקט.
גופו העירום נצמד אליי, השרירים שלי רוצים להרפות בתגובה לחיבוקו אך נותרים קפוצים בחשד. כף ידו מתרוממת לכיוון פניי, אצבעותיו עוברות על לחיי. ידו השנייה מרימה את רגלי וכורכת אותה סביב ישבנו. "אני נשבע לך שלעולם לא אעשה את הטעות הזאת שוב." הוא לוחש מילים מנחמות לאוזני בקולו הנמוך והמחוספס, מצמיד את אגני אליו ונדחק אל בין רגליי. "אל תיתני לדבר הזה להרוס אותנו..."
תחינותיו לסליחה מצמררות אותי בצמרמורות חזקות שמתחילות בצווארי וחולפות לאורך גבי. אני רוצה להאמין לו, אני כל כך רוצה להתנחם, להחלים מכל הפציעות שפצע אותי לאחרונה.
"את כל מה שיש לי, בלעדייך אני כלום..." הוא מעביר את ידו בשערי ומנשק את צווארי. "אל תוותרי עליי."
המילים שהוא לוחש כעת על אוזני הן המילים שהשתוקקתי לשמוע, המילים שמכניסות את הגבר הכול יכול הזה שוב לכיס הקטן שלי. אני רוצה להתרפק לתוך החיבוק שלו, להרפות אל תנועותיו המתחככות והעדינות מתחת למים. האם יש לי אומץ?
"אני רוצה אותך, אני רוצה אותנו שוב..." הוא אומר בפגיעות חשופה.
הנשימה שלי כמעט נעתקת, המשפטים שהייתי זקוקה להם סוף סוף נאמרים. כמה התרחקנו, אני חושבת בכאב שלופת את ליבי. זה לא תמיד היה כך.
הוא מחבק אותי בבריכה ומניע אותי מצד לצד. אני פוקחת את עיניי ומביטה לתוך עיני הטורקיז המבקשות ממני סליחה. המבע בהן מודאג, וקיימת דממה משתקת בינינו, דממה שמייקל מבקש להתיר בחופשה הזאת, באי. גלי הים נשברים ברקע והוא מחבק אותי כפי שלא חיבק כבר חודשים. הוא רוכן לאוזני ואומר שוב ושוב, "אני אוהב אותך, אני מצטער על מה שעשיתי. אני מצטער."
אני מתחילה להתרפק אל תוך החיבוק שלו, עדיין לא מסוגלת לומר לו כן, או לא.
"אני רוצה אותך, אני רוצה אותנו שוב..."
ואני כמעט מתמסרת למייקל, שמצליח לבלבל אותי.
אלא שאז אני נזכרת.
אני נזכרת שהכול שקר.
ואני מתרחקת ממנו.
הוא מסתכל עליי במבט מופתע, והמבט בעיניו התכולות הופך ממפתה לקודר. ענן חוסם את השמש וצל מעיב משתלט על הבריכה. אני רואה לרגע את ההבזק הזדוני ניצת בעיניו, את הבלחת הטורף שבו. גופי נמתח כקפיץ, והבטן שלי מתכווצת לקראת הכעס שלו, שיבוא.
אך מייקל מחליט לסגת. הוא בולע את עלבון הדחייה, ומעלה על שפתיו חיוך דק במקום הזעף שחשבתי שתכף יתפרץ.
"את היחידה שאני מוכן לספוג ממנה יחס כזה," הוא אומר, ספק תוהה לעצמו, ספק מבקר אותי. הוא צועד כמה צעדים לאחור ומעביר את ידיו שוב בשערו הגלי, תופס ממני את המרחק שביקשתי ממנו. אני יודעת עד כמה קשה לו לקבל סירוב.
"אני מבין שאת צריכה עוד זמן, אבל את תראי שאני עוד אתקן את מה שקרה בינינו," הטון הפיקודי מתגנב לתוכן המפייס של דבריו.
הוא שוחה בתנועות חתירה מהירות וחזקות לקצה הבריכה ויוצא מהמים.
"יש שוק קטן לא רחוק מכאן, אני נוסע לעשות קניות. אכין לנו הערב מרק מינסטרונה ולזניה. הרבה זמן לא הכנתי לך את המנה האהובה עלייך," הוא קורץ קריצה שובבה. "עד שאסיים לעשות קניות ולבשל אני מצפה שתצטרפי אליי, ותשתדלי לגייס קצת מצב רוח טוב. תבואי מקולחת, מאופרת ולבושה, ובעיקר מוכנה ליהנות מכל מה שאני הולך לעשות בשבילך."
"אני אשתדל," אני אומרת במשיכת כתפיים, מכווצת, עדיין בחשש.
הוא לא טורח להתנגב ונכנס עירום ונוטף מים לבית. אני מחליטה לא לבוא אחריו, אלא לעכל עם עצמי את הרגשות שלי ולצוף על הגב. זה לא היה עימות חריף, אבל הילכתי על הגבול הדק של סבלנותו של מייקל. הוא רוצה לתקן את מערכת היחסים שלנו, אך אני עדיין לא בשלה להעמיד פנים שאנחנו זוג מאושר.
אני נרגעת רק כשאני שומעת את הפרארי שלו עוזבת את החנייה, פרארי שמייקל דאג מבעוד מועד שתחכה לו באי. קצב נשימתי מאט ואני נפעמת מהשמיים התכולים שמעליי. הם נפרשים כמעט חסרי עננים וגורמים לי להרגיש קטנה וחסרת משמעות. האוזניים שלי נמצאות מתחת למים והצלילים של הגלים והציפורים עמומים. זה מרגיע אותי, אני מבודדת, מאבדת תחושה של זמן. הסכמתי לבוא לכאן איתו, כמו שאני תמיד מסכימה לבוא אחריו, אז אולי כדאי שאתחיל לשתף פעולה.
בעבר הוא ידע לגרום לי להרגיש אהובה. רצויה. נחשקת. כן, היו לנו תקופות אחרות, בהן מייקל גרם לי להרגיש שהוא מעריץ את האדמה שעליה דורכות רגליי. התחלת הקשר שלנו פעלה על פי כל חוקי הרומנטיקה, ובכל זאת, תמרורי האזהרה היו שם כבר מהיום הראשון.
איטלקית: "בוקר טוב!"
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
