חיסול גורלי

סאגת המאפיה הרוסית בישראל

מי הורה על חיסול המאפיונר הרוסי הבכיר ביותר?

ישראל רון, המתאושש מפציעה בעקבות תאונת דרכים קשה, מסיים קורס קצינים ומשתבץ כמפעיל סוכנים ביחידה הסודית 504. בהמשך, כשהוא בדרגת סגן ניצב, ובתפקיד ראש מפלג המודיעין ביאחב"ל, הוא נדרש לאתגר הנובע מגל חיסולים קטלניים, ובכלל זה חיסול בוס המאפיה הרוסית המכונה "סילבסטר", ולמניעת חיסולים נוספים שאותם מתכננים לבצע ראשי המאפיה הזו שהתאזרחו בארצנו בגל העלייה הגדול מרוסיה של שנות התשעים. גל, שטמן בחובו גם החדרת מרגלי קג"ב מושתלים רבים.

במסגרת זו משתלבים בסאגת הבילוש, הריגול והמאפיה הרוסית הזו שמות מוכרים כגון ולדימיר פוטין, בוריס ברזובסקי, גרגורי לרנר, אנטון מלבסקי, אוליגרכים וראשי ארגוני פשע נוספים. כקצין מודיעין בכיר, ישראל רון מתמודד עם אתגרים קשים מבית ומחוץ, מגייס ומפעיל סוכנים ומקורות רמי דרג, עיקוב, בילוש והאזנות סתר, ועושה הכול כדי למנוע ממרחץ הדמים להגיע לרחובות הארץ. האם יצליח? 

זהו מותחן הפעולה הרביעי של הקצין הבכיר יוצא קהילת המודיעין, עורך הדין אלי עברון. בדיוק יוצא דופן, בפירוט נרחב ובכתיבה עוצרת נשימה וסוחפת, משלב המחבר בספרו דרמה, מתח גבוה ורומנים אסורים, על רקע סקירה היסטורית מרתקת וחסרת תקדים. וזאת, בהתבסס בין היתר, על ביוגרפיה אישית ושירותו בשנות התשעים בתפקיד ראש מפלג המודיעין ביאחב"ל (כיום להב 433). 

1

התרסקות

זה היה ממש בלתי נתפס. חלום בלהות של ממש. קיר אפור עצום בגודלו הגיח למולו, וחסם את דרכו. ישראל זרק באינסטינקט גורלי את כידון האופנוע, והשכיב את הכלי הדו-גלגלי חזק הצידה. כמעט, ממש כמעט והצליח לחמוק ממפגש קטלני עם הפגוש הקדמי של האוטובוס האימתני. למשך שבריר שנייה, זה היה כמו בהילוך איטי של מצלמה. עוד כמה סנטימטרים קדימה והוא יצליח... ואז... אז, נשמע הקול המחליא של התרסקות אדירה. לא, זה ממש לא כוחות... זה לא הוגן, מה אני יכול לעשות נגד אוטובוס "אגד"... הבליחו בראשו מחשבות בזק, כאשר שקע באובדן הכרה. טלטולי האמבולנס הדוהר וייבבת הסירנות העירו אותו לשניות ושוב, שקע וצלל במחילת הארנב ובקלידוסקופ מערבולת הסחרחורת. כמו בסרטים, החלו לחלוף חייו לנגד עיניו.

ישראל רון נולד בשנת 1953 בבית חולים זיו, ששכן אז במגרש הרוסים שבירושלים, לאם ילידת הארץ ולאב ניצול שואה. אמו סיימה לימודיה כאחות מוסמכת בבית חולים "בילינסון", והייתה בת יחידה להורים מהעלייה השנייה, שהיו מחלוצי הקמת המדינה. אביו נחלץ מהתופת בפולין, ובתום מסע תלאות ארוך שנים ומייגע על פני אסיה ואירופה, עלה לישראל והצליח להשתלב ללימודים בתיכון עיינות, שם הכיר את רעייתו לעתיד. את ילדותו בשכונת רוממה הישנה, הנמצאת בתחילת רחוב יפו בירושלים, זכר רק מסיפורים ומהתמונות באלבומים. בבתי השכונה הזו, שחלקם הפכו ברבות הימים למבנים מיוחדים המיועדים לשימור, יצרה עמידר דירות קטנטנות, על בסיס חלוקת הדירות המקוריות. למזלה הטוב של משפחתו, הצליח אביו להתקבל לעבודה בחברת החשמל בעזרת הסב, שהיה בעל קשרים טובים במקומות הנכונים. בהמשך, הוא קיבל הצעה להשתלב בהקמת תחנת כוח חדשה בחיפה, והמשפחה הצעירה עזבה את ירושלים.

שנותיו בקריות שליד חיפה, היו זכורות היטב לישראל. החברים, חוף הים של קריית חיים, הטיולים הרבים בשדות קריית ביאליק וסביבתה, הפרחים, הטבע המחליף צבעים, נסיעות באופניים בכל הכוונים והמרחבים האפשריים, בניית והפרחת עפיפונים, משחקי הספורט, הקמת בתים על העצים, תנועת הנוער וכל יתר החוויות ומעשי המשובה הכי שובביים של הילדות והנעורים. מכל אלה, זכר במיוחד את נסיעותיו התכופות לדייג. מסלולו כשהוא רכוב על אופניו, וחכת הבמבוק קשורה לאורך האופניים בין רגליו, לקח אותו לשדות שממזרח לביאליק. בדרכי העפר המתפתלות מבעד לחלקות המוריקות, הוא נהג לעשות דרכו לכיוון קיבוץ "אפק". ניחוחות רגבי האדמה החרושה הטרייה והיבולים בעונתם, הרחיבו את נחירי אפו. בקטע דרך אחד מסוים, נהג להגביר מהירותו באופן בלתי רציונלי לחלוטין. היה זה במעבר ליד בית הקברות הישן, המשתרע ממזרח לשכונת "צור שלום". באנקת רווחה, חלף על פני המתחם, על אף שבינו לבין עצמו, דחה את מחשבותיו כאמונות תפלות וחסרות בסיס. מעט הלאה משם, הצטיירה בבירור אל מול פני השמים, הגבעה רבת ההוד אליה שם פעמיו. כיום מזוהה האתר הנישא מעל פני המישור שמסביבו, כתל ארכיאולוגי, הנמצא בשמורת "עין אפק". אך בימי ילדותו, הכיר אותה ישראל כגבעת הרקפות והכלניות. שכן בעונות הפריחה המתאימות, כוסה התל במרבדי פריחה מרהיבי עין, והילדים, שטרם היו מודעים אז להגנת הסביבה ושמירתה, היו קוטפים מהם זרים, ומקשטים בהם את בתיהם.

משולי הגבעה הצפוניים נהג לרדת למעיינות נחל הנעמן ולבריכות הטבעיות, המהוות שריד לביצת אפק. פינת חמד זו, המשתרעת ממבנה טחנת הקמח הנושנה, הינה בית גידול מדהים לצמחי מים. מסביב לבריכות היתמרו קני סוף וגומא ועל פני המים הצלולים, צפו פרחי הנופר ועליהם הגדולים. במים עצמם יכולת להבחין בנצנוצי דגי האמנון והבורי של מים מתוקים, ומדי פעם בצללית כהה וגדולה של דג שפמנון. מזה האחרון נזהר ישראל, לאחר מאבק ממושך בדג גדול שכזה, שמשך אותו למים ושבר את חכת הבמבוק שלו. כשהתמזל מזלו, היה חוזר הבייתה עם כמה דגי אמנון ובמזל ממוזל פי כמה, גם דג בורי טעים, אותו קשה היה מאוד להעלות בחכה. כאשר איתרע מזלו, ההין, ובלב רוטט מפחד השומרים, השליך חכתו למי בריכות הדגים של הקיבוץ. "אלה קרפיונים, שברחו מהבריכות של הקיבוץ לנחל הנעמן..." הסביר לשאלה בפני אביו, וזה חייך אליו בחזרה וקרץ בהבנה.

לקראת גיל 13, התקדרה באחת הילדות הפסטורלית, אותה חווה בשכונת "סביניה" של קריית ביאליק. שכן, בהיות ישראל לקראת בר המצווה, חל מפנה דרמטי בחייו. משא הזיכרונות, עול השואה הכבד ועבודת המשמרות הרבות בחברת החשמל, נתנו אותותיהם באביו, והוא נפל בזרועות מחלה חמורה. המחלה הארורה, הובילה לאשפוזים חוזרים בבתי חולים ולהיעדרויות למשך חודשים ממושכים. כמאמר הזקנים והחכמים, הצרות באות בצרורות. למחלת האב שנפלה עליהם כרעם ביום בהיר, נוסף קרע עמוק בין הוריו, שהוביל לתהליך גירושין כואב. לאחר ובעקבות הגירושין, נמכר בית הקרקע מוקף הגינה הגדולה, בו העביר ישראל את ימי ילדותו. אמו חזרה לירושלים ורכשה דירה בקרבת מקום לסבתו, שהתגוררה במושבה הגרמנית. כבן להורים גרושים, ולאחר שאביו עבר לגור בעכו, החל ישראל בלימודי בית הספר התיכון, בפנימייה הצבאית, שליד בית הספר "הראלי" בחיפה.

בשנתיים הראשונות, נדמה היה שהעניינים נרגעו ונכנסו למסלולם. בית הספר המעולה והפנימייה הצבאית יצרו שלל חוויות נעורים ייחודיות, והטביעו בו חותמם. בכיתה י"א חלה תפנית. אמו דרשה שיחזור לירושלים. לדבריה, אחיו הצעיר ממנו בארבע שנים, החל "להתדרדר" לחברה רעה, הזניח לימודיו, ולא שעה לא לה, ובוודאי שלא לסבתו. בלחץ האילוצים שהוכתבו לו, הוא נאלץ לעזוב את הפנימייה ולהמשיך את לימודיו התיכוניים, בבית הספר "בויאר" בירושלים. "כפיצוי" על עוגמת הנפש הרבה, החל להשקיע שעות וימים ברכיבה על אופנוע. בתחילה היו אלה כלים די צנועים וישנים, ורק בהמשך רכש אופנוע מתוצרת "הונדה" היפנית, בעל צילינדרים ומפלטי ניקל נוצצים. בין השגחה על אחיו, לימודיו בתיכון, בחינות בגרות וחיים חברתיים שוקקים, הוא עבד בחופשות, בבקרים, בימי שישי וערבי חגים, כעוזר לקצב בשוק מחנה יהודה ובמשלוחי פרחים.

לקראת הגיוס לצה"ל, עבר ישראל מבדקי טייס, והתקבל לקורס הנכסף. מבחינתו, קורס הטייס היה המקום האידיאלי לשירות בפסגת העשייה הצה"לית. בהתאמה, גיוסו במחזור אוגוסט ביחד עם רבים מחבריו לתיכון, נדחה לנובמבר. הזימון לקורס, לא מש מארנקו והוא נשא אותו בצמוד אליו, כקמיע למזל טוב. מזל, באמצעותו קיווה להדביק את "הפער" ביחס לחבריו בוגרי הפנימייה הצבאית. ימי החום הלוהט של סוף חודש אוגוסט, מצאו אותו בדירתו הצנועה של אביו בעכו. ליתר דיוק, היה זה "רבע" צריף שבדי במעברה, אליו נדחסו אביו, אשתו מנישואיו השניים, ילדתה ואחיו התינוק, שנולד ממש זמן קצר לפני כן. ישראל הסתפק ברצון במזרון על הרצפה שהוקצה לו, ואת עיקר עתותיו הקדיש לבילוי בחוף "הארגמן".

***

היום בו התהפכו חייו תרתי משמע, היה תאריך שנחקק לעד ונצרב בזיכרונו: הראשון לספטמבר 1971. ישראל וחברו הטוב עופר מקריית חיים קבעו להיפגש לעת ערב, ולצאת לבילוי משותף. כעת, הוא עשה דרכו על גב האופנוע מדירת אביו, בכביש המוביל מערבה לכיוון היציאה משכונת "עמידר". לא היה זה אופנוע חדיש ומשוכלל, כאלה הרואים כיום בכבישי ארצנו. אך בהחלט כלי מכובד למדי מתוצרת יפנית. האופנוע הזה היה משומש אומנם, אך 42,580 הקילומטרים, שעבר המנוע החזק בן ארבעת הצילינדרים של ה"הונדה" 750 CB, לא ניכרו כלל בנסיעתו המהירה והחלקה.

השמש היורדת מערבה לכיוון הים התיכון, בהקה בכל זאת משהו, מבין ענני הנוצה של שלהי הקיץ ומבעד לשלל צבעי השקיעה, בזהוב, כתום ואדום ההופך לארגמן כהה. ישראל הדליק את אורות הדרך של האופנוע. בשל זווית הקרניים למול עיניו, הוא היטיב את אחיזת משקפי השמש שלו על אפו והיטה מעט כלפי מטה את ראשו. כמה מילדי השכונה שפסעו על המדרכה, נפנפו לקראתו לשלום, מתלהבים בעליל מהאופנוע החריג בנוף האורבני של "עמידר" עכו. הוא הכיר היטב את הכביש הזה, בו נהג לעשות דרכו היומית, בכיוון הים. עוד מעט קט הוא יאט בהגיעו לפניה החדה בת 90 המעלות כמעט, הנמצאת ממש כבר מעבר לפינה. ואז... אז, קרתה התאונה האיומה. נהג האוטובוס "חתך" את הסיבוב ממולו וחזית הרכב הענק, התייצבה במסלול נסיעתו. "הכביש היה פנוי... טען הנהג בעדותו במשטרה. לא ראיתי שום רכב מגיע ממול, והעדפתי לבצע פנייה רחבה לטובת הנוסעים, שבעת פנייה חדה נזרקים במושבים..." הרשעת הנהג בתאונה, לא הקלה במאומה מחומרת הפציעה של ישראל. וכך, בחבטה אדירה אחת הוא התעופף לו, ועלה גבוה לאוויר בטיסה שונה לחלוטין, מזו שכה ציפה לה בקורס הטייס.

ישראל שב לסירוגין להכרתו וזיהה את צליל הסירנה של האמבולנס, המייבב בכניסה לבית החולים בנהריה. כל שזכר לאחר מכן, היה כיצד דחפו אותו במסדרונות ארוכים עד מאוד על גבי אלונקה קשה, ששיגרה כאבים בגופו עם כל קפיצה ופניה חדה. בסיום מסלול הייסורים, נחרט במוחו מעגל אורות חזקים מסנוורים שהיכה בעיניו, קול סמכותי האומר: תספור ביחד איתי, אחת שתיים, שלוש... ושוב, צלילה לחשיכה מוחלטת, סחרחרת רכבת הרים, הבזקים, חלומות וסיוטי זוועה, שבסיומם מצא עצמו מתעורר בחדרו האפל למחצה של בית החולים. הוא חש כמי שהתעורר לסצנה "ממלכוד 22" או מחוברת קומיקס רפואית, בהיותו נתון בתוך גבס עצום ממדים מכף רגל ועד ראש כמעט. ליתר דיוק, הגבס עטף את כל רגלו הימנית שהתרסקה בתאונה, והמשיך על בטנו עד לקצה חזהו. בנוסף, הייתה נתונה בגבס ידו, שנשברה אף היא. הוא הבחין בצינורות שונים ומשונים, שנתלו וננעצו בו מכמה כיוונים: עירוי דם, צינור בתוך אפו שירד לקיבתו, צינור לחמצן ואחד נוסף, שהיה מושחל באבריו המוצנעים.

ליד מיטתו עמדה אמו, שהתלחשה עם דמות גברית בחלוק רופאים. "ישראל..., פנתה אליו האם. תכיר את ד"ר יצחקוב מבית החולים רמב"ם. הבאתי אותו במיוחד לחוות דעת דחופה, וכפי שחששתי, כאן בנהריה, זו ממש "סנדלריה". חייבים להוציא אותך מפה בדחיפות, או שתישאר נכה קשה... הוסיפה, כשפניה הנאות מתכרכמות. עברו עליך יומיים בין הכרה לערפול, וכעת אני חייבת לקבל את הסכמתך. ד"ר יצחקוב יאמר לך, שאפילו ברמב"ם, יש חשש, שיתקשו בהצלת רגלך. אני מסדרת אמבולנס ולווי רפואי צמוד, ואנחנו מעבירים אותך להדסה עין כרם. כבר סיכמתי עם ראש המחלקה שם, פרופסור מאיר מייקין, והוא אישית ינתח אותך". האורתופד מרמב"ם אישר והמליץ אף הוא על הפרופסור הירושלמי, כמתאים ביותר לטיפול בפציעה החמורה. ישראל שידע את מעמד אמו כמדריכה ראשית בבית הספר לאחיות של בית החולים הדסה, הבין והסכים.

שלושה ימים לאחר מכן, הביאה לו אחות חמורת סבר טפסים לחתימה. "אתה יודע, שהרופאים כאן מתנגדים לשחרר אותך ומה עלולה להיות משמעות נסיעה לירושלים... היא הסבירה בטון נוזף משהו. אמו שבדיוק ברגע זה נכנסה לחדר לבושה במדיה הרפואיים, שיסעה אותה. "תודה, באמת עשיתם כל מה שיכולתם... אמרה בהחלטיות, אך אנחנו כבר החלטנו. האמבולנס מגיע בעוד כרבע שעה, וכל שאבקש, הוא לקבל את תיקו הרפואי המלא של בני, כולל העתקי צילומי הרנטגן, אותם הזמנתי אתמול". ישראל חתם והוויכוח נגדע באיבו. טיול כיתה זה לא היה. האמבולנס הפרטי היטלטל בסירנה מייללת, כל הדרך לירושלים. חרף מיזוג האוויר, חש ישראל בגלי חום וקור, שהרעידו את גופו, ואת זעזועי הרכב, ששיגרו גלי כאב לגופו החבול. מאחור, ליוו אותו אמו ואח פרטי מהדסה עין כרם. הם עשו כמיטב יכולתם לשפר הרגשתו בתחבושות מים קרים, בהרטבת שפתיו ובחומר הרגעה, אותו הוסיפו לעירוי הנעוץ בזרועו. שעות הנסיעה לירושלים, נדמו לו כנצח. המעבר מהאמבולנס לבית החולים הדסה, לא היה זכור לישראל, שצלל למעמקי נים ולא נים. כל שזכר, היו פני הרופא בעל סבר הפנים שדיבר אליו, והבטיח לו, שכעת הוא בידיים טובות. כן, משקפיו הגדולים המרובעים משהו, שערו המלבין בתסרוקת "בן גוריון" של פרופסור מייקין, ועיגול נירוסטה מבהיק גדול, ממנו האירו עליו כמה וכמה מנורות רבות עוצמה, הם שנחרטו בזיכרונו, לפני שהורדם על שולחן הניתוחים.

***

לרגע, הוא לא זיהה את הדמות הנשית עטורת תלתלי הדבש, השפוכה בכיסא שליד מיטתו. בהדרגה, החלה ראייתו מתמקדת, ותווי פני חברתו הרדומה הפכו ברורים. ישראל ניסה לקרוא בשמה, אך קולו בגד בו, וסרב לעלות מגרונו ולהישמע מבין שפתיו. במאמץ רב הושיט ידו לעברה, בכדי להעיר אותה במגע, וחש, כי תנועת היד מוגבלת עד מאוד. ידו הייתה כמשותקת מחמת הגבס שבו היא הייתה נתונה, צינור העירוי, שהיה נעוץ בה, ומהכאבים שגרמה בצלעותיו הזזתה. ניסה להזיז את ידו השנייה, ואכן זו, הייתה חופשיה. בתחילה, קרב אותה אל פיו ומישש חפץ, אותו זיהה כמסיכת חמצן מפלסטיק. מתחת למסיכה הרגיש בצינור שהיה מודבק לאפו, וירד פנימה לתוך גרונו. ראשו היה מוגבה על כריות. בידו החופשית שלף אחת מהן, ובמאמץ אדיר הניף אותה והשליך לכיוון חברתו. זו קפצה ממקומה בבהלה, אך משהבחינה בכרית המוטלת על הרצפה, נשאה עיניה, ראתה את ידו שנותרה מונפת אל מולה, ומבטה הצטלב עם עיניו הפקוחות. חיוך הקלה זרח בפניה שנאורו, ותוך שניות, היא ניגשה למיטתו והחלה מלטפת אותו, מנשקת את מצחו ולחייו, ולוחשת מילות של חיבה באוזניו.

ההתרסקות שארכה שניות ספורות בלבד, הטילה את ישראל מ"מֵאִיגָרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא". מפסגת חייו העומדים להתגשם בקורס הטייס, לאדם המרותק למיטתו, שכל צרכי קיומו היומיים הבסיסיים ביותר, תלויים באחרים. מכאן אי אפשר היה אלא להיות כ"פניקס", כעוף החול, החוזר וממריא. אלה המילים אותן חזר ושינן לעצמו, מרגע שחזר לתודעתו, ועמד על היקף הפציעות שמהן סבל. לא יקום ולא יהיה, לא אתן לנהג אוטובוס מטומטם אחד, להפוך אותי למוגבל או לנכה חלילה. עתידי עוד לפני וכל עוד נשמת חיים באפי, בי נשבעתי, כי אין מצב שלא אחלים ואחזור להגשים את חלומותיי.