סיכולים מסוכנים

רומן נוסף מפרי עט המחבר, יוצא קהילת המודיעין, פורש עלילת מתח ריגול ובילוש המתרחשת בישראל ובחו”ל, על רקע מבצע “צוק איתן”, החושפת את הקורא לשימוש בסמים המסוכנים, כנשק טרור ישיר. אם חיפשתם ספר עכשווי ומרגש, כתוב בשפה עשירה, מבוסס על סיפור אמיתי, שיטות ואלמנטים ראליסטיים מעולם הביון, הלוחמה בטרור והעשייה המשטרתית, זהו הספר בשבילכם!!!

הספר, בו נחשף הקורא לשיטות מודיעין טכנולוגי, מתקדמות, מוכיח כי אין שום תחליף, לסוכן האנושי ולמפעיליו המיומנים. במרכזו, נמצא אורן, קצין איסוף צעיר, המתייצב לשליחות ראשונה, בשלוחת המוסד באיטליה. קורותיו ובכללן רומן, עם יפיפייה איטלקית, שזורות כחוט השני בהתקדמות העלילה. הנובלה מקבלת תפנית, כאשר המוסד נדרש לתפיסת מגילת קלף עתיקה ובעלת ערך מדעי, דתי והיסטורי עצום, לנצרות וליהדות כאחד. טוויסט נוסף בעלילה, חושף שחיתות ותככים, במעורבות פקידים בכירים, ראשי כנסיות ודמויות מרתקות נוספות.

הדמויות והעובדות שתקראו, רחוקות מלהיות דמיוניות. זירות הפעולה בישראל, לבנון וחו”ל, עולמות הסמים והסיכול, המשורטטים ביד אמן, כמו גם השחיתות בצמרת, מבוססים על פרשיות אמתיות, בהן עסק הכותב בחייו המקצועיים, המשובצות בעלילה, תוך הסתרת שמות ופרטי המעורבים בפרשיות האמתיות.

עורך הדין אלי עברון, נולד כדור שני בירושלים בתחילת שנות החמישים. הינו בעל תארים אקדמאיים במזרחנות וגיאוגרפיה מהאוניברסיטה העברית ובמשפטים מאוניברסיטת תל אביב. דובר ערבית על בוריה כשפת עבודה ושפות נוספות. המחבר, שירת שנים רבות במגוון תפקידים ביחידות נבחרות של קהילת המודיעין הישראלית ובזרועות הביטחון השונות של המדינה, ופרש לגמלאות כקצין בכיר.

1

הזהב הלבן

שיירת הפרדות והחמורים החסונים, על שקי הצד של מטענם וארבעת רוכביהם, עשתה באיטיות ובזהירות רבה את דרכה במורד השביל ההררי, הצר והמסוכן. מדי פעם, ניתזו מתחת לרגליהם אבנים שעשו דרכן מטה אל תהומות בתחתית המדרונות, והפרו ברעשן את שלוות הקדומים. במאסף השיירה השתרכו 2 פרדות משא עמוסות עייפה, הקשורות בחבל זו לזו ולחמור המאסף, הסוגר לו בעצלתיים את השיירה. בקטעים המסוכנים והקשים נאלץ היה הרוכב האחרון שבשורה, אך הגדול שבהם גופנית והמוצק מאוד למראה, לרדת מהחמור ולמשוך בכוח את הפרדות, שנעצרו ומתחו את החבל שבינן לבינו. כשגם משיכותיו העזות בחבל לא עזרו, היה לוקח בידו מקל חזרן גמיש, המשמש כשוט, ניגש אל הפרדה, ומדרבן אותה בצקצוקים בלשונו ובצליפות המקל, שבידו.

היו אלה שלהי היום השני, מאז יצאו בדרכם מערבה מכפר ללא שם בפאתי העיירה הרמל, שבצפון בקעת הלבנון. בזהירות ובהיחבא מכל אדם, טפסו בדרך לא דרך במעלה רכס הרי הלבנון המיתמר והחלו מכוונים דרכם לעמק הנהר, המתפתל בשצף קצף הרחק מתחתם ומוביל עד לחוף הים, מצפון לעיר הנמל טריפולי. אל מול האופק שלכיוונו רכבו, התנשאו אל על פסגות הרי הלבנון המושלגים. פסגות קדומים, אשר גלגל השמש הגדול היורד, השתקף בלובנם בהחזרים בוהקים בשלל זהובים, כתומים ואדמדמים. “נו פקינג מן זון״ קוראים הפרנג׳ים הכופרים לחבל ארץ זה בצפון הלבנון, אשר השליטה בו עברה פעמים רבות מידי הנוצרים למוסלמים. בעבר, היו אלה צבאות האימפריה המוסלמית העאבסית, שלחמו מאות בשנים בכופרים הנוצרים הצלבניים, שתפסו אחיזה בהרי לבנון, בעקבות מסעי הצלב. זאת לאחר שהצלבנים, בהנהגת ריימונד רוזן טולוז, הקימו בתחילת המאה ה-12 עיר מחוז מבוצרת ורוזנות עצמאית בטריפולי. בימנו, הפכה היריבות ההיסטורית המרה, למלחמת חיים ומוות עקובה מדם, בין חיזבאללה למרונים צאצאי הצלבנים, הן על הטריטוריה והן על השליטה ב״זהב הלבן״ ונתיבי שיווקו. ואלאהי, קשה לחשוב על מקומות גרועים יותר להיוולד בהם, מאזור הספר הלבנוני, מצולק המאבקים מהעת העתיקה ועד ימנו. חלחלה עמוק במחשבות הגבר המוצק התודעה, בזרזו את הפרדה העקשנית, אשר נתקעה במקומה, תוך שהוא מכה נמרצות באחוריה. מעוצמת וחדות המכה קפצה הפרדה באחת קדימה, איבדה את שיווי משקלה, והחלה גולשת במדרון, כשהיא משגרת למטה, מפולת מתגלגלת של מטח אבנים.

בכוחות אל-אנושיים, תקע רגליו באדמה כעוגן, ואחז בחבל הקשור לצוואר הבהמה, שהחל מחליק תוך כדי שפשופים עד זוב דם, של ידיו הקפואות. כשהוא מסתייע בחבריו, שהוזעקו בצרחותיו הרמות ובחבלים בהם הייתה קשורה הפרדה לחמור מצד אחד ולפרדה הנוספת מהצד השני, הם הצליחו לבסוף להחזירה אל השביל, כשהיא חבולה, אך חיה ובועטת. בדאגה רבה ניגש הגבר המוצק אל הבהמה, שהשתרעה על השביל, בחן את שקי המטען היקר ואנחת רווחה נפלטה מפיו, כשהבחין, כי זה לא נפגע ולא אבד ממנו דבר. אין ספק, כי במאבקו האינסטינקטיבי, כשהוא אוחז בתחילה לבדו בחבל שקרע את ידיו, סיכן את חייו. אך מוביל הפרדות ידע היטב, שאם חלילה היה אובד המטען, עלול היה הוא לשלם על כך בראשו שלו, שעשוי היה להיות מותז ומתגלגל לוואדי במהירות לא פחותה, מזו שבה התגלגלו האבנים במורד התלול. עתה, לאחר שהלמות ליבו שככה מעט, התרווח לו על גב אתון הרכיבה, שלף ממעמקי כיס פנימי מקטרת עץ חבוטה תוצרת בית, בעלת ראש כדורי ופיה ארוכה עד מאוד, ובקפידה רבה גלגל כדור אופיום שחור כזפת והדק אותו למקומו. הדליק את המקטרת, והרגיע עצמו לאיטו, כשהוא שואף ארוכות ומשהה את החומר בריאותיו, ככל שיכול היה.

השיירה המשיכה להתנדנד בדרכה “בפסטורליות״ מדומה והוא שקע בהגיגיו. לא חלפו אי אלה רגעים, פניו נרגעו ונדמה היה, כי קצה קצהו של חיוך מתגנב לזוויות פיו. מבעד לעיניו, שהיו כעת חצי עצומות, בהה הרוכב בנוף הצוקים החדים “המתרכך ומתעגל״, בהשפעת החומר המרגיע ובנצנוצי צעיפי גוונים, אשר ריחפו להם באוויר כזהרורים מהחזר קרני השמש והערפילים הגבוהים. כשהוא שוקע ונשען על שקי משא הבהמה, אותם סדר לנוחיותו כ״כורסת״ אוכף, שקע האיש חיש קל בחלומות בהקיץ, וחזר להרהוריו “ההיסטוריים״. “אח, אח יא רב אל עלמין״ (בורא עולם), כמה גדול חסדך המופלא, אותו הרעפת עלינו, ביצירת הפרגים האדומים, המשכיחים מאתנו הקטנים את קשיי החיים. למעשה יא רחמן אלרחים למעט ייצור הפרג האלוהי וגברים עזי כוח ורצון, לבנון ארצנו אינה מצטיינת בדבר. אכן, רבים עד מאוד הם מיני הפרג היפים, אותם יצרת אללה הגדול והכביר, המקשטים בחסדך, בגווניהם את שדות העולם וגינותיו. אך כאן, בפינה נידחת זו בהרי הלבנון, הגובלים בבקעה הפורייה, אי שם בקצה העולם שמאלה, למד האדם עוד משכבר הימים, שלא להסתפק ביופי הפרח בלבד. אי אז בעבר, חלה תפנית, או שמא, התפתחות בלתי צפויה בתוכנית האלוהית המקורית, כאשר נולד אותו מן דהוא, שלמד להבין, כיצד ניתן להפיק את “הזהב הלבן״.

“זהב לבן״ על שום מה??? “לבן״, על שום לובנו הבוהק של ההרואין המובחר, המופק מהפרגים. ו״זהב״, לאור היקף הכספים האדירים, המתגלגלים, בתעשייה סופר רווחית של ייצור והפקת הסמים, שהפכה לענף הייצוא מספר 1 מארץ הלבנון.

* * *

קפיצה חזקה חדה של הפרדה החזירה אותו למציאות. מתסריטים וחלומות התעשרות מהירה, והכול כשהוא נתון תחת השפעת הסמים, לא היה לו לברנש מנוס, מלחזור באחת להווה. מההתרפקות על חלומות בהקיץ ונמנום חושני באוכף, חייב היה לשוב למציאות השיירה העמוסה, המשתרכת בהרים, אל הבהמות והאנשים, הכורעים תחת העומס ואל הקשיים. קשיי היום יום, כשהם נאבקים להוציא את פרנסתם מהגידולים החקלאיים היחידים כמעט, המצליחים לגדול באזורי הפרא הקדומים של הארץ, הידועה מאז הקמתה על ידי המנדט הצרפתי, בשם: “לבנון״.

בשני הימים, שחלפו מאז יצאו עם שחר לדרכם מהכפר ללא שם בגבול סוריה לבנון, הספיקו אנשי השיירה לעבור כ-45 קילומטרים בלבד, בעשותם בזהירות ובאיטיות את דרכם, לעבר העיירה הנידחת “חראר״, הנשקפת למזלג “הנהר״, החבוי בלב ההרים. את השיירה, הובילו שני פרשים חסונים, מזויינים מכף רגל ועד ראש, רכובים על גבי סוסי הרים מוצקים. שני אלה, הקפידו לרכב בזה אחר זה, במרחק מה לפני רוכבי הפרדות והחמורים, כשעינם פקוחה היטב למתרחש, ואוזנם כרויה לכל קול. בראשם, עשה דרכו גבר עז מראה וחד תווים כבן 35 שנים. פניו השזופות עטויות בזקן שחור עבות פראי ועיניו השחורות כפחמים אף הן, מצומצמות לחריצים למול הרוח הדוקרת, אך מביטות בערנות רבה, היישר מתחת לגביני גבותיו העבותות. על ראשו הייתה כרוכה בחוזקה מצנפת שחורה, בנוסח נסראללה, כשסרח עודף הבד המשתלשל, עוטף להגנה את צווארו.

הפרש היה לבוש היטב, ומעל לבגדיו עטה אדרת שעירה צפופה להגנה מהקור העז, ששרר בגבהים אלה. על גבו הכתיף ברצועת עור עבה רובה סער “קלצ׳ניקוב״ 47 AK עם כת מתקפלת ומשקפת צלפים. מלפנים על חזהו, הצליב 2 חגורות כדורים עם מספר כיסי פאוצ׳ים ועל החגורה הצבאית שלמותניו השלימו את חימושו: רימוני יד, מכשיר קשר לטווחים קצרים ואקדח, נתון בנרתיק עור. חברו הצעיר יותר, שרכב בעקבותיו, היה לבוש וחמוש באופן דומה למדי, אלא שרובה הקלצ׳ניקוב שלו, שהיה מהדגם ה״רגיל״ עם קת עץ, הושם בנרתיק נשיאה, שהוצמד לאוכף הסוס. על גבו נשא הלוחם הזה מכשיר קשר גדול ורב עוצמה וטווח, אותו השיגו כשלל, מהמלחמות הבלתי נגמרות.

הצללים כבר התארכו, כאשר הגיעו לעמק חבוי קטן, ופנו לשיפוליו הצמודים לשורת צוקים נישאים וחדי קצוות. שם, למרגלות קבוצת מצוקים חשופים ומצולקים למראה, היה פעור בקיר, מער קדום רחב ידיים ותקרתו מפויחת מעשן המדורות הרבות, אשר אפרן היה זרוע על קרקעיתו. לא היה זה המסתור האולטימטיבי מהקור והרוחות, אך ללא ספק, שהיה זה המסתור הטוב ביותר במרחק קילומטרים רבים לכל כיוון. לא פחות חשוב מכך, במרחק עשרות מטרים ספורים בלבד מפתח המער הקדמון, ירד לו בעוצמה ובנחישות רבה במורד הצוקים מפל מים, בגובה עשרות מטרים, שמקורו בשלגי הפסגות. המים הזכים והצלולים, יצרו למרגלות הצוקים בריכת בדולח, ממנה זרם פלג הרים, כשהוא מקפץ ומדלג בעליצות במורד המתון יותר, שלאורך המשך השביל. בימים אלה, של טרום הפשרת השלגים, הייתה זרימתו איטית, ומימיו הצלולים צוננים כקרח.

אדמת העמק הפסטורלי החבוי הפורייה, ובמיוחד, בקרבת הבריכה והמים הניתזים ממרומי הצוקים, הייתה עשירה בצמחיה נמוכה ובדשא לרוב. אם לא הייתה בקעה קטנה זו מרוחקת כל כך, יתכן והיה מקום לשקול גידולים חקלאיים, גם בחלקה זו. אולי שווה אפילו להקים כאן מתחם פרגים או קאנביס. את אלה האחרונים, צריך לשוב ולנטוע מדי שנה, אך יתכן והדבר משתלם..., המשיך לחשוב ולחשב, כשהוא מקיף במבטו את כל הכיוונים, שמסביב לעמק הקטן, ואומד את גודל החלקות, שניתן לגדל במקום.

הפרשים כיוונו פעמי השיירה למער ונשארו רכובים ודרוכים, בזמן שארבעת הגברים פרקו את המטען מעל גבות החמורים והפרדות, ואחד מהם הוביל את הבהמות בטור, לעבר מימי הבריכה. שלושת הנותרים ערמו בפינה הרחוקה והפנימית ביותר את השקים היקרים. כעת, הם נעצו בצמוד לפתח המער שורת יתדות, חיזקו אחיזתם בקרקע במיתרי חבל ומתחו עליהן יריעות עור, אשר יצרו קיר מסתור, לרוחב מרבית פתח המער. ככל שהתקדמו בעבודתם, החל הפרש המוביל מתבונן לאחור בדאגה לכיוון ממנו באו. העביר את הקלצ׳ניקוב מגבו לתליה קדמית, נטל לידו את מכשיר הקשר הקטן, שהיה על חגורתו, והחל מדבר בו בקול חד ובמהירות.

עד מהרה נשמעה התשובה והמתח, שהתיישב וכיווץ את כתפיו, נרגע. בקצה השביל, נראו שני פרשים לבושים וחמושים בדומה לו ולחברו, אשר צמצמו בדהרה איטית את המרחק לעברם, עד שהגיעו לעמק הנסתר והצטרפו אליהם. “מדוע פתחתם פער והתעכבתם? שאל המוביל את צמד המאסף. הוריתי לכם מראש לשמור על מקסימום מרחק כחמש דקות אחרינו. ככל שאנחנו מתקדמים, חשוב יותר להקפיד על המרחק הנכון״. השניים התנצלו והסבירו, כי עצרו לבחון היטב את הסביבה, במקום שבו גלשה לפתע הפרדה כלפי מטה. חשדנו, שאולי בכל זאת היה איזה שהוא מלכוד, אשר גרם לה לאבד את שיווי המשקל, אך לא הצלחנו למצוא שום עקבות מחשידים, שיתמכו באפשרות זו״.

* * *

הלילה החל לרדת והחשיכה השתלטה על העמק מוקף הצוקים הגבוהים, מהר יותר מאשר על ראשי ההרים. יתדות חזקות נתקעו באדמה ואליהן נקשרו הסוסים, הפרדות והחמורים, שהמשיכו ללחך את העשב הגבוה, שבקרבת הבריכה. בזריזות רבה, הודלקה מאחורי מסתור קיר העורות מדורה מעצי הסקה ופחמים, שהביאו איתם, אליהם הוסיפו זרדי שיחים יבשים,  אותם מצאו פזורים מסביב. הכול נעשה במהירות ויעילות מתורגלים היטב וכמעט ללא מילים, כשהחבורה נחלקת בבירור לשתי קבוצות: לארבעת הלוחמים, אשר אחד מהם נותר לשמור דרוך בפתח המער והיתר נחים, ולרוכבי החמורים והפרדות, שעסקו בכל המלאכות האחרות. בתום הארוחה, שחוממה באש גחלי המדורה, פתחו כמה לוחות שש-בש מעוטרים במוזאיקה דמשקאית, וישבו תוך כדי משחק, לשתות ספלוני קפה חזק ומר.

המוביל לקח את מכשיר הקשר הנישא הגדול, יצא החוצה והחל לנהל דו-שיח ארוך וחרישי. בתחילה דיווח את מיקום פרישתם ללינת הלילה. בהמשך, הגיב לחוסר שביעות רצון הדובר מהצד השני, אשר התרעם על התקדמותם האיטית. בדברו, כשהוא עושה תנועות בידיו, כאילו ויכול בן שיחו לראותו, תאר את הצורך, שהיה להם בהתקדמות זהירה ואיטית, בספרו כדוגמא חיה על התקרית בה החליקה כלפי מטה פרדה על משאה. קולו הצעקני של הדובר מהצד השני נרגע, והוא עבר לדיווחים ועדכונים לגבי תיאומים, שכבר בוצעו עבורם להמשך דרכם, סיפר רכילות מהכפר, ולסיום נפרדו בברכות. למרות חימושם וגינוני החיילות, שהפגינו בעת רכיבתם לאורך היום, הרי שכל נוהל הקשר בניהם העיד בעליל, כי אין המדובר בחיילים אמתיים, אלא יותר במיליציה חמושה. בתום שיחתו בקשר, חילק המוביל בין אנשיו את השמירה לאורך הלילה, והודיע על השכמה מוקדמת מהרגיל. במהלך היום הבא מוטלת עליהם החובה, לסגור את פער המרחק אותו צברו בשני הימים שחלפו. אי לכך, “ביקש״ מכולם, בלשון פוקדת למדי, כי יפרשו מוקדם לשנתם.

השומר במשמרת האחרונה לפנות בוקר התאמץ להחזיק את עיניו פקוחות. בין ערנות לחצי תנומה, בהה באחרוני הכוכבים המרצדים בשמים ובירח הבננה, שעוד שט לו והציץ לחילופין מבין העננים, המכסים חלקית את השמים. חיכך ידיו העטויות בכסיות, תחב אותן בכיסיו ונאבק בשינה, שאיימה לסגור את עיניו. למרות האיסור החמור, שלף לבסוף אוזניה מכיס מעילו ונעץ אותה באוזנו האחת, כשלשם “הפשרה״, הוא מותיר את אוזנו השנייה חופשית וכרויה כביכול, למתרחש מסביב. הדליק את הטלפון הנייד, והחל מאזין בהנאה למוסיקה האהובה עליו. המוסיקה, לה האזין בניגוד לכל כללי הזהירות, מילאה את כל חייו בעת האחרונה ובלילה זה, אמירה זו לבשה משמעות חזקה, תרתי משמע.