ראש פינה
הראשית
השמים היו שמיכה כהה וכבדה, נדחפת לכסות על העולם סביב כאילו עומדת לחנוק אותו מרוב אהבה. המוני טיפות גשם חומקות משתחררות, מנסות ללא הצלחה למחוק את הצבע השחור שניצח, כמו תמיד, לעטוף את היקום. ירח עיקש נדחף, מזיז קצת ימינה הר ענן עצום מְמדים, משגר מתוכו זרוע משוננת להבת אש בת חלוף, לקרוע את חשכת הלילה בהבזק של ברק ארוך שובֶל, משתלח כמו חרב נשלפת מנדן מסתורי המנסה לערוף ענן פרוע.
מתחפרת מתחת לשמיכה, גוף מכוּוץ, אוסֶף פרקי איברים של ידיים ורגליים נבלעים אל תוך גומחת בטן חלולה ריקה מתוכן. ראש קשוב מלא מחשבות מנסה לקלוט ולפענח קולות של זַוועת צעקות, נדלקות וכבות חליפות, משגרות אותות של מצוקה, קריאות עזרה אל תוך הלילה, אל סערה מלַבּה חרדות מהלכות אימים סביב.
מנסה לאסוף רחשי זיכרון רחוק תלוי על בדל חלום.
באותו בוקר רחוק, ליד צלחת החביתה החרוכה אנסה לדוג שברים של מידע חסוי, שולחת חיישנים אילמים לרגל ולקלוט מי מהם ינדב שביב מידע, להשקיט את פחדיי וסקרנותי הילדוּתית.
אפילו ילדות יודעות כי אנשים לא זועקים צעקות של זוועה סתם כך אל תוך חלום. אימא תביט בי במבט המיוחד הזה שלה שיש בו אהבה מקומטת שבורה ומרחמת שהתייגעה עם השנים, היא תזיז הצִדה את כל השאלות שרציתי לשאול, שנשארו ארוזות בתוכי, ותחזיר אותי למציאות כשתשוב ותאמר לי - די עם החלומות, תהיי הגיונית, אי אפשר לשמוע שום דבר מהמרחק הזה ועוד ברעש כזה שעשתה הסוּפה שהשתוללה הלילה בחוץ.
האמת שהיא כנראה צודקת. אולי. אבל אף אחד לא יוכל למחוק את הקולות שהתקפלו ונחו לי על הכתפיים, מתחת לשכמות, בין הסוודר הדוקרני ופיסת העור המתוחה שם על גופי.
והקולות הבלתי מחוּקים יהדהֲדו סביב, ואין יד שתוכל למחוק את הדי האימה הדבוקים לכתלים של זעקת עזרה מהבית הסמוך, שבאה והתגלגלה אל תוך חדרי ביתנו, מבעד לקולות סופת הרעמים שהשתוללה בחוץ ושלא מנעה מהוריי להיחפז אל רוחל׳ה בניסיון חוזר, להציל אותה מנחת זרועו, אף על פי שהם יודעים כי עם בוקר תשוב ותסרב ללכת לתחנת המשטרה ולהתלונן. וכמו בפעם הקודמת, שוב תסלח לו מתוך רחמים או מתוך אהבה בלתי הגיונית ובלתי ניתנת להסבר.
כמו זאבה גוננה על גוריה כשהיה מפליא בה מכותיו, משמשת להם חומת מגן בעוד הם מסתתרים באימה מתחת למיטות, מתכווצים לתוך עצמם מפוחדים עד מוות, חוששים מנחת זרועו המשתוללת ללא שליטה, בטירוף דעת שמחר יישכח ויימחק מזיכרונו כאילו לא היה, ורק בתוכה יישארו ארוזים הכאבים שטחנו עד דק כל שביב של שמחה שנמחק מחייה. כל שנותר בה היה העלבון והכעסים, בעיקר על עצמה, על סלחנותה, ואולי על פחד בלתי הגיוני שליווה את חייה. היא הרגישה מבוזה על שלא היה בה הפיקחון, העוז והאומץ להיפרד ממנו, להילחם על זכות קיומה ולהשתחרר ממנו לעולמים.
רוחל׳ה
יצאתי אחריה מהסוּפּר ועוד הספקתי לראות את התלתלים המקפּצים חוצים אִתהּ את הכביש במעבר החצייה ונבלעים ממול בגלידרייה.
ברור שאי אפשר לצאת מגלידרייה בידיים ריקות. וכך, בדיוק כמצופה, ראיתי אותה מנסה לדחוף במרפק את הדלת שנפתחה, בעוד היא משלחת קדימה יד אוחזת בקונוס ענק מְמדים כשכדורים צבעוניים נחים עליו ואני מלווה בחיוך את לשונה הזוחלת עליהם.
תחת אצבעות ידה הימנית נאספה שקית המצרכים וביד השנייה, קרוב לפּנים כמו שלט שהולך לפניה, הייתה מקרבת ומרחיקה את גביע הגלידה ונותנת ללשון ורודה וארוכה לטייל על מצע חלקלק שריחו הגיע עד אליי.
כשראיתי אותה נבלעת בחנות רציתי לרוץ אחריה, להשיג אותה, לגרום לה לעצור ולהיזכר. לא רצתי, לא עצרתי אותה והמשכתי ללכת אחריה בצעדים קטנים, עוקבת מרחוק, וטעם של געגוע מטשטש את ראייתי, וללא שליטה גולשות חורכות להן דמעות של החמצה.
היא התיישבה על הספסל מביטה אל חלון הראווה של חנות הכל-בו שיש בה גם דוכן גלידה לצד מוצרי משרד ואביזרי נוי בלתי נחוצים. ושם מול קלסרים ומכחולים לציור ו׳מוביילים׳ מצועצעים היא תלתה מבט בוהה אל הלא כלום ואחרי שגרסה את שארית הגביע, שחררה אנחת רווחה, עצמה עיניים ונדמה היה שהיא פשוט יושבת שם ומנמנמת בטבעיות מושלמת מול העולם הנע סביבהּ. אישה זקופת גו הקרובה לגיל שמונים שפּניה שזורי קמטים ארוגים שתִי ועֵרב בחותמת העִתים מניחה לקרני השמש ללטף אותה.
ישבתי על ספסל סמוך, מעט מרוחק ממנה, וניסיתי להריח אותה. ברור היה לי כי אני מסוגלת להיזכר בריחות של פעם של הזמנים האחרים הרחוקים כשהג׳ינג׳ית הזו הייתה החברה הכי טובה של אימא שלי עד שיום אחד פשוט נעלמה לנו מהחיים.
אימא, קראתי אל תוך הטלפון שהביא אותה אליי תוך שניות מארץ החום, מארץ מולדתי.
שוּלינקה...? נשמע קולה מקוטע הברות סדוקות. כאילו מי יכול לטלפן אליה ולהפריע לה באמצע משחק ברידג׳ חוץ ממני שולינקה שלה.
בדיוק עכשיו? היא שואלת מה כל כך דחוף, ובכלל איפה את?
אימא שלי נמצאת בפרק חיים מאוד עצוב כשמרבית פרטי העבר כבר לא מאופסנים במוחה, נכון יותר לומר כי הזמן הקדום, האחר, נמחק אצלה. באופן כללי היא כמעט שלא זוכרת את האתמול ודברים שמתרחשים ביום-יום שלה, אז לא ברור לי איך היא הפכה להיום כזאת אלופה בברידג׳, הרי במוח כמעט הכול מחוק אצלה ורק איים בודדים של זיכרון נותרו לה. כן זה ממש מדהים ובלתי מובן הקטע הזה של הברידג׳ שלה, הרי צריך בכל זאת שלשחקן תהיה יכולת לשמר מידע לשמר זיכרון מה שאצלה לא קיים מעכשיו לעכשיו והנה זה פלא, על כל פנים בעיניי, איך היא הפכה אחרי שהלכה ונעלמה מאתנו, לשחקנית ברידג׳ מוּכּרת ומכובדת.
אימא׳לה אני מגבירה את קולי מנסה לוודא שהיא שומעת.
שולינקה, לא צריך לצעוק אני שומעת. חזרת כבר מבית הספר? זה לא קצת מוקדם?
היא לא מחכה לשמוע מה יש לי לומר לה והיא ממשיכה מתוך עולמה שנעצר אי שם בשנות ילדותי.
שולינקה, אבא הכין לך חביתה? בעצם לא צריך, השארתי לך אוכל במקרר. אַת יכולה לחמם גם לאבא אֶת האוכל כשהוא יחזור מהעבודה. ואחרי הפסקה קלה היא ממשיכה - מצטערת שולינקה יש לי היום המון עבודה, הייתה תאונת דרכים והגיעו המון פצועים ואני בטח אחזור נורא מאוחר ואת בטח כבר תישני אז... וכן בדיוק עכשיו נזכרתי שליואבי יש היום חוג כדורסל אז גם לו צריך לחמם את האוכל...
היא מדברת ואני בוכה. בוכה אל תוך עצמי בלי דמעות. הן כבר יבשו מזמן אף על פי שלפעמים משום מקום צצה לה דמעה סרבנית ואני אסירת תודה לה. מתוך הרגל אני מקשיבה עד הסוף עד שהיא מדלגת אל תוך עולמה העכשווי כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. היא הרי שאובה אל תוך החיים החדשים שלה כבר שנים רבות ואני עדיין השולינקה הקטנה שלה.
אני לא מעִזה לנסות אפילו להזכיר לה שיואבי שלנו טמון בבית הקברות הצבאי. אולי מוטב כך שכּל זַוועות המוות שבאו עליה כשהוא נהרג באימוני מטווח מטומטמים לא תחזורנה להציף אותה. יואבי ואבא כבר שנים אינם אבל אצל אימא שלי הם חיים וקיימים.
הא, בעצם לא משהו כל כך חשוב. פתאום, משום מה, נזכרתי ברוחל׳ה ובשֵֹער הבלונדיני היפה שלה וגם לי מתחשק להיות בלונדינית כמוה את בטח מבינה...
אני לא מספיקה לסיים את המשפט והיא מתפרצת מזיזה את המילים המרחפות ממני אליה מעל גלי האוקיינוס ובקול מיואש היא עונה לי - אבל שולינקה מאיפה הבלונד הזה פתאום רוחל׳ה בלונדינית? נו, באמת. את פשוט חולמת שולינקה שלי, תקפצי אליה אולי תוכלי לעזור לה עם הילדים, ואז תראי את התלתלים הג׳ינג׳יים שלה וכבר לא תצטרכי לשאול כאלה שאלות לא הגיוניות.
כן, אימושקה, אני אקפוץ אל רוחל׳ה ו...
ושולינקה, היא ממשיכה את קטע חברוּת העבר שלפתע ניעוֹר ברפרוף בר חלוף. תגידי לה שאם היא לבד בבית שתשאיר את האור דולק בחצר האחורית, שאני אדע שהיא לבד בבית, שזה הסימן שלנו. כי אם הוא שם אני לא אבוא. בעד שום הון שבעולם אני לא מוכנה לפגוש פנים אל פנים את השטן המחייך שלה.
שולינקה, היא ממשיכה בשלה, דופקים בדלת, אני לא יכולה לפתוח בדיוק עכשיו... לא אל תלכי לשם אל תפתחי, לא שולינקה לא... היא קוראת לי ממרחקים - לא לפתוח את הדלת היא חוזרת ואומרת בנחישוּת עקשנית.
אימושקה, אני מנסה לצמצם מרחקים ולהתקרב אליה, להיות ליד. אבל בטח באו להזמין אותך לברידג׳, נו באמת, תפתחי להם את הדלת אני ממש לא יכולה כי אני...
דִממת אלחוט, זה מה שקורה לעִתים די קרובות. באמצע שיחה אִתהּ היא פשוט מנתקת ומתנתקת.
