פרק א´- יעלה בסיני
"יעלה, היכן את?"
"אני בסיני, מטיילת על החוף. הים כאן מדהים".
"באמת? מה מיוחד בו?"
"הוא כל כך שקוף, אור עולה מתוכו ומתמזג באור הרך שבחוץ כמו ערפל קל, אך אין זה ערפל, זה הים. הוא מסתורי, כאילו מרומז, אין בו גלים, הוא רגוע, רך ושקט. השקט הזה הוא שמשך אותי לבוא לכאן ולהתמזג עם המים, האור, השמים והחול".
"מתי את חוזרת?"
"קיבלתי אשרה מיוחדת ואני רוצה להישאר כאן לפחות שנה ואח"כ אחליט".
"היכן את שוהה?"
"בחושות ליד הים. המקום מקסים ופשוט, מאפשר לי להיות אני עצמי ולהתמזג עם הרוח ועם הים".
"מה אפשר לעשות שנה שלמה במקום הזה? מה את עושה שם כל היום? לא חסרים לך המשפחה, העבודה, ההמולה של העיר?"
"לא, בכלל לא. לא חסר לי דבר, זה משהו שכל חיי רציתי להגשים".
"סידהארתא* על הים".
"כן." יעלה חייכה, אהבה את הדימוי.
"אני אוהבת אותך, שמרי על עצמך".
"גם אני אוהבת אותך".
"להתראות אהובה".
"להתראות, נשיקות לכולם".
יעלה כיבתה את מכשיר הטלפון הנייד. היה זה החפץ המודרני היחיד שליווה אותה בחודשים האחרונים. מדי כמה שבועות התקשרה למשפחתה ולחברותיה כדי שלא ידאגו, שידעו שהכל שפיר בעולמה.
יעלה, אישה צעירה בשנות השלושים המאוחרות שלה, טיילה על החוף. היא היתה צנומה ובעלת גומת חן יפהפייה בלחייה האחת. כשחייכה, האנשים הביטו בה מוקסמים ושאלו "איפה השנייה?"
היא שוהה כבר שלושה חודשים בבית הארחה במקום הזה. האנשים כאן אדיבים, נעימים מאוד, ומשתדלים להענות לבקשותיה. מדי פעם מגיעות לכאן קבוצות של תיירים צעירים מארצות אירופה, שוהות במקום כמה ימים או כמה שבועות וממשיכות לדרכן.
בעל המקום, איברהים — איש טוב, שקט וצנוע כבן ארבעים — מנהל את המקום בשלווה יחד עם מספר צעירים סודאנים שחומי עור, ביישנים ושקטים. בעונת התיירות מספרם כעשרה ובעונות השקטות נשארים לטפל במקום רק שניים או שלושה והיתר חוזרים לכפרם.
העובדים חיבבו את האשה הצעירה. הם הביטו בה בסקרנות כשישבה לבדה על החוף ומבטה נעוץ במשך שעות במרחבי הים. הם לא הבינו כיצד יכלה להיות כל כך שקטה ולבדה.
בערבים, כשבאה לסעוד, אהבה לשוחח עמם והתעניינה בחייהם ובבני משפחתם שבסודן. היא היתה נעימה מאוד, אדיבה ומלאת התעניינות אמיתית, ותמיד חייכה חיוך מלא אהדה.
יעלה אהבה לטייל לאורך החוף בשעות בין הערביים לפני שקיעת השמש. היא אהבה לחוש בכפות רגליה היחפות את החול החם והרך ואת המים החמימים. מדי פעם גילתה צדף מיוחד או מושבת אלמוגים שניתקה ממקומה ונחתה על החוף.
כשטיילה באותו היום היא המשיכה מכיוון הים אל הוואדי — שנוצר מנחל שאפיקו זרם אל הים. לא היה פחד בלבה, תמיד ידעה שהיא מוגנת. היא חשה שאופף אותה אור שהוא גם הגנה, וידעה שמישהו הולך איתה תמיד ושומר עליה. היא לא סיכנה את עצמה שלא לצורך בטיול הזה.
מאז שעות הבוקר קיננה בה תחושה שאמרה לה כי עליה לקום וללכת, לעלות במעלה הוואדי. יש שם משהו שממתין לה, משהו שעליה לקבל.
הדרך במעלה הוואדי הייתה מפותלת. היה זה ואדי קטן. בחורף היו מימיו שוצפים וגועשים ופעמים רבות עלה הנחל על גדותיו והציף את החושות הקרובות למים.
הסלעים הקטנים היו חדים ורגליה נפצעו קלות. היא הלכה קרוב לשעתיים. כאשר תשקע השמש בעוד רגע, יהיה המקום כולו שרוי באפילה ורק אורות העיר ינצנצו מעבר למפרץ.
´איש בבית ההארחה אינו יודע היכן אני. אני עלולה למצוא כאן את עצמי לבדי בחושך עד עלות השחר´, הרהרה יעלה. היא התלבטה אם לחזור על עקבותיה. השכל הישר דחק בה לחזור אבל משהו בתוכה לא ויתר.
היא התיישבה עייפה ליד אחת האבנים. השמש שקעה. היא הביטה בה מוקסמת, לא חדלה להתפעל מהתהליך היום-יומי הזה, מהדרך בה היום מחייך את חיוכו המלא לפני שהוא נפרד.
מעבר למפרץ הבהיקו אורות הכרך הרחוק.
החושך ירד לאטו, עוטף אותה כמו פרווה שחורה. שקט. גם הקולות הרגילים כאילו נדמו. הים היה רחוק ואיוושת הגלים לא נשמעה.
מה היא עושה כאן לבדה באמצע המדבר?
בתחילה לא ראתה דבר, כאילו היו עיניה סומות. היא עצמה ופקחה אותן באטיות, מנסה לחוות את הרגע בו השכל הרגיש פחד מפני איבוד שליטה, ולעומת זאת חלק אחר בתוכה היה שליו ובטוח. תחושת ביטחון אפפה אותה, לא היה לה הסבר לכך. אט-אט חשה שהיא נרגעת לחלוטין ועיניה החלו להתרגל לחשיכה.
יעלה הביטה בכוכבים, השמים הקיפו אותה כמו כיפה ענקית שחורה והירח עדיין לא עלה. היא הקשיבה לנשימתה ובפעם הראשונה בחייה הרגישה שהיא לבד עם עצמה ובכל זאת לא לבד. הייתה בה תחושה של שקט, של קבלה.
היא לא ידעה כמה זמן ישבה כך מבלי לזוז. הירח החל לעלות, צורתו כחצי סהר, ואורו העדין אפשר לה להביט סביבה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
