אל תעני לי

“אם תתמקדי בהגנה על ליבך, תוכלי להימנע מהרבה כאב, אבל את גם עשויה לחיות חצי חיים. ואין דבר יותר עצוב מלחיות חיים שלמים לצד החיים. האמיני לי, הייתי שם.”

אירוע מטלטל גורם לשיווה, ג’ינג’ית אנרגטית בת עשרים וחמש, לארוז מזוודה ולברוח מכל מה שהכירה. היא יוצאת לבד למסע ההישרדות שלה, נושאת צלקת שחורכת את נשמתה ומהלכת אימים על לילותיה. היא נעה בין הגבול הדק של עוצמה לחוסר אונים, בין עצמאות לקבלת הדין ובין יצר ההישרדות לייאוש תהומי.

אסף, חוקר פרטי בן שלושים, חולק את חייו בין עבודה במשרד נחשק בלב תל־אביב ובין מגורים בקיבוץ בצפון הארץ. יש לו את כל מה שרצה וחלם אי פעם, אולם זיכרון ילדות צורב לא נותן לו מנוח ומעיב על אושרו. הוא קרוע בין הרצון לזכור את הטוב לבין הצורך העמוק לשכוח את מה שלקח אותו ממנו.

מפגש מקרי בין השניים מצית את הרגש ומעיר את ליבם אל סיפור אהבה כנגד כל הסיכויים.

האם העבר שלהם ימנע מהם את העתיד המשותף?

מאי 2015

שיווה
לוויות בסרטים זרים תמיד נראות שקטות ומכובדות. קומץ של אנשים בחליפות מגוהצות למשעי יושבים על כיסאות מסודרים על כר דשא ירוק ומטופח, שנחפר בו קבר טרי הקוטע את רצף הירוק בעיניים. נשים לבושות בשמלות שחורות מחזיקות ביד פרח אדום, מתייפחות באלגנטיות.

הלוויה של חן, לעומת זאת, רחוקה מלהיות שקטה.

מאות אנשים לבושים בגדי יום־יום גודשים את החלקה הצפופה, מנסים לתמרן בין הקברים הטריים, תילי עפר חומים שערמת זרים עם פרחים שכבר קמלו מעט מונחים עליהם, לבין מצבות שיש קרות וישנות המספרות במספר מילים סיפור חיים שנקטע.

הצרחות של שולה, אימא של חן, בזמן שמורידים את הגופה הקטנה לקבר, מאיימות לקרוע את שערי השמיים וגורמות לי לקפוא במקומי. המילים שלה ננעצות בי כסכינים חדות, "חן, אל תעזבי אותי! אלוהים, איך נתת לזה לקרות, למה לא לקחת אותי במקומה?" היא מביטה אל השמיים רגע לפני שמשתטחת על הקבר הטרי. "חן שלי, אני מבטיחה לך שהוא ישלם על זה." בגדיה מלאים עפר, עיניה הנפוחות כבויות וחסרות חיים.

ליבי מחסיר פעימה. כאב חד מפלח את גופי, מזדחל לכיוון ראשי כמו נחש ארסי הנועץ שיניים חדות ולא מניח. עיניי נעוצות בשולה השרועה עדיין על האדמה. כבר לא ניתן להבין מה היא אומרת, כשעיניה מתרוצצות במהירות מצד לצד, כמו חיה מבוהלת. על פניה חרושות הקמטים משתלט ריק גדול איום. היא מפסיקה למלמל, וכתפיה נשמטות. ניכר שלא נשאר בה כוח לבכות עוד.

אביה של חן מתכופף להרים אותה, פניו קפואות. לרגע אחד העיניים שלנו נפגשות, עיניים מוכות צער מביטות בי בחוסר אונים, ואני מורידה מהר את עיניי לרצפה.

"הכתובת הייתה על הקיר," ממלמלת בקול חנוק הגברת שעומדת לידי, מחזיקה בזרועו של בעלה בחוזקה. "חבל שלא ידענו קודם. למה היא שתקה? למה לא אמרה כלום? הייתה לי הרגשה," ממשיכה האישה לידי לקונן. המילים שלה מסתובבות סביב ראשי הכואב והמסוחרר. גוש מתהווה וגדל בגרוני, מאיים לחנוק אותי בכל רגע. אני מוחה בידי את הדמעות השוטפות את פניי. אני עומדת להתעלף, עיניי מתרוצצות בבהלה, מחפשות את מיכלי, אך ללא הצלחה.

איפה את, מיכלי? אני פוחדת. אני מסתובבת לאחור, מנסה לפלס מעבר דרך ההמון. אני מרשה לעצמי להתפרק בבכי היסטרי רק ברכב. הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל, אבל אני לא עונה. אני לא בטוחה כמה זמן אני יושבת ברכב המחניק. זה נראה לי כנצח. קשה לי לנשום. בראשי רצות מיליון תוכניות ומחשבות.

שיווה, תשלטי בעצמך, אל תאבדי את הראש עכשיו. צאי מכאן. עופי מהמקום הנוראי הזה!

ידיי רועדות, ואני מתניעה את הרכב. מדליקה מזגן ומנסה לנשום את האוויר הצונן לריאותיי.

תנשמי, שיווה, תנשמי.

מבטי נשלח אל הטלפון הרוטט, על הצג תשע שיחות שלא נענו ומספר רב של הודעות.

איפה את?

למה את לא עונה לי?

איפה את, לעזאזל?

את תשלמי על זה ביוקר!

בחילה עולה בי. מתחשק לי לצרוח עד שכל העולם ישמע אותי, אבל אף קול לא יוצא מפי.

תעני לו. את יודעת מה יקרה אם לא תעני. זעם עוטף אותי, מאיים לגרום לי לאיבוד עשתונות. אני זורקת את הטלפון על המושב לידי ונוסעת הביתה.

הדרך אורכת שעה ארוכה. אני מצליחה ממש בנס לנהוג בלי לעשות תאונה. תמונות של חן היפה רצות בראשי, כמו בסרט אימה. חן הקטנה, העדינה, שותפתי לחדר בצבא. כמה פעמים רציתי לשאול אותה לפשר הסימנים על גופה. כמה פעמים חששתי שישאלו אותי.

פניה היפות והעצובות עולות מולי. היא מושיטה לי יד. שיווה, תעזרי לי! אני עוצמת עיניים בחוזקה, ידיי מונחות על פניי המיוזעות, אבל המראות לא עוזבים אותי.

די! בבקשה, די! אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר.

יולי 2015 נהרייה

שיווה
"מיידלע, את הפרח הכי יפה בחנות," מצקצק אליאס הזקן במבטא עיראקי כבד. "איך זה שעוד לא קטפו אותך?" הוא מחייך בפה חסר שיניים, משועשע ומושיט לעברי קלמנטינה מקולפת. "תאכלי, יא בינתי. את נראית כמו שלד," הוא מוסיף בארשת פנים כל כך רצינית, עד שזה מצחיק אותי.

"תודה, אליאס." אני מחייכת אליו ומניחה על הארגז שלצידו קופסת פלסטיק מלאה בשאריות של הארוחה שהזמנתי אתמול מהמסעדה האיטלקית. "הזמנתי יותר מדי, כרגיל, רציתי שיהיה לך למחר. אני לא אהיה פה מחר, אתה זוכר?"

הוא זורק את הקליפות לפח שלידו ומניח יד על הקופסה, מביט בי בעיניים שואלות. העפעפיים שלו כבדים, כמעט מכסים עיניים מבוגרות ועייפות. פניו חרושות הקמטים מלמדות אותי שעבר דבר או שניים בחייו.

"לאן את הולכת, מיידלע? את עוזבת את אליאס הזקן לבד?" אליאס מתרומם בכבדות, מסדר את הז'קט.

"אין לתאר עד כמה אתה שוכח כשאתה רוצה." אני פורצת בצחוק ומחבקת אותו.

"יום חמישי זה יום ים. ואני... אני לא אעזוב אותך לעולם."

אני פוגשת צער בפנים שלו ומתכווצת. הוא בטח חושב על עדנה אשתו ועל הבת שלו. אני חייבת לשאול אותו פעם עליהן. קשה לדעת בן כמה אליאס בדיוק. לפי החישובים שלי הוא לפחות בן שמונים.

"חבובה," הוא אומר, ממצמץ בעיניו כאילו מנסה להיזכר. "נולדתי באותו יום שדן שומרון נולד. את מכירה אותו, מיידלע?"

"מיידלע זאת מילה בעיראקית?" אני צוחקת ומגישה לו כוס מים.

הוא מתיישב בשנית על כיסא הפלסטיק הלבן בכניסה לחנות הפרחים שבה אני עובדת ומשקיף על חנות הירקות שלו. לבוש בחליפה כהה ישנה, ממחטה לבנה בכיס הז'קט שתלוי עליו גדול בכמה מידות, נועל נעליים שחורות מצוחצחות ובוהקות, כאילו מתכונן לחתונה או לפחות לברית. לפתע הוא נאנח בכבדות.

"תתגעגע אליי, דוקטור אליאס?" אני צוחקת ומנסה להשכיח ממנו זיכרונות כואבים.

"תכבדי את עצמך, יא בינתי, כולם יכבדו אותך," הוא נוזף בי כשהוא מבין שאני מתלוצצת לגבי החליפה המחויטת שלו. "אולי לא למדתי באוניברסיטה, אבל אני יותר חכם מדוקטור," הוא מוסיף ומנגב את ידיו בממחטה ששלף מכיס הז'קט שלו. "הכי חשוב שבן אדם יכבד את עצמו." המילים שלו מכאיבות לי. אני מסובבת מבט כדי שלא יבחין בדמעות שעולות בעיניי.

"אל תבכי, מיידלע, לאליאס יש סבלנות. מתי שתרצי, אני מוכן לשמוע."

יום חמישי, היום החופשי שלי, הוא היום האהוב עליי. כל חמישי אני אורזת תיק קטן ונוסעת לחוף הים. אין שום דבר בעולם שישנה את זה.

צמרמורת עוברת בגופי למראה הלונגי הסגול הצבעוני פרוש על החול הדק. זיכרון עמום מהחנות שבה רכשתי אותו בהודו מציף אותי. זה היה לפני...

אני מנסה להתעלם מתחושת פחד פתאומית שעולה בי, פושטת במהירות את השמלה הלבנה מעליי ונשכבת. כובע קש רחב שוליים מונח על פניי, כשאני מנסה ללא הצלחה לשמור על מספר הנמשים שמתעקשים להתרבות. אני מרימה אותו לרגע קט, שולחת מבט מהיר, מתמוגגת מאושר לנוכח החוף הריק מאדם.

לאורך רצועת החוף מאכזיב לראש הנקרה יש מספר מפרצים קטנים נחבאים מעיני מטיילים אקראיים שמחפשים את החוף המושלם. במהלך אחד הטיולים שלי לאורך החוף בזמן השפל, גיליתי מפרצון מושלם מוסתר על ידי מספר סלעים, משאיר רצועת חוף צרה של חול דק לצד ים כחול טורקיז חלומי. כמה מטרים מהחוף מספר סלעים משוננים כולאים בתוכם מים ויוצרים בריכה קטנה ועמוקה. החיוך שעלה על שפתיי ברגע שמצאתי את המפרץ הזה היה הראשון מזה זמן רב.

"גן עדן פרטי שלי," אני ממלמלת בהתרגשות, עוצמת עיניים ומפקידה את עצמי בידיה המלטפות של השמש. ברמקול הקטן מתנגן שיר לא מוכר, עייפות נחה עליי. השלווה ששורה עליי מופרת ברגע שערמת חול חמה עפה לכיווני בפתאומיות, פוגעת בי ומקפיצה אותי בבהלה.

אני מנערת במהירות את ראשי, מעיפה גרגירי חול טורדניים לכל עבר. סוס שחור חולף על פניי במהירות, מעיף לכל עבר חול ומים. העיניים שלי שורפות, הנחיריים מלאות חול. אני יורקת מספר גרגירים עקשנים שממלאים את פי וממהרת להרים את כובע הקש שעף לפני שהסוס השני ירמוס אותו. שני רוכבים נוספים חולפים על פניי, מעיפים חול ונתזי מים לכל עבר.

"דפוקים!" אני צורחת בכעס.

אני קופצת במהירות, נעמדת וממשיכה לנקות את בגד הים שלי, מסננת קללה נוספת לעבר השלישייה שכבר רחוקה ממני.

"עלובים שכמותכם!" אני צורחת בתסכול.

הרוכב על הסוס השחור דוהר חזרה לכיווני במהירות. שיט! שיט! אולי הוא שמע אותי? אני נסוגה לאחור ממש רגע לפני שהסוס דורס אותי. למשמע קריאה של הרוכב, הסוס עוצר סמוך אליי. אני רוצה לצעוק, אבל הסוס השחור האצילי שלפניי, מקסים אותי. עיניי נעוצות ברעמת השיער השחורה המבריקה שלו. השמש מסנוורת אותי. אני לא מצליחה לראות את פניו של הגבר שיושב עליו.

"מצטער," הוא צועק, ואני מייד מתכווצת. "לא חשבנו שיש אנשים במפרץ הזה בשעות האלה. אני אסף, ואת?"

"אני? אני מלאה בחול!" אני יורה לכיוונו בכעס ורצה לכיוון המים, משועשעת מפניו המופתעות. מגיע לו.

אני מטפסת במהירות על הסלעים החדים וקופצת לבריכה הקטנה שלי, מתנחמת במים הקרירים ובמסתור שהיא מספקת לי. הלב שלי דופק, ולא מפחד.