את השינוי הגדול שחוויתי בתהליך הריפוי שלי, את השלבים שעברתי בדרך, יכולתי לראות בצורה ברורה מאוד דרך שלוש הלידות שעברתי. ההבדלים בין שלוש הלידות שלי משקפים באופן מדויק את תהליך הריפוי וההתפתחות שעברתי עם עצמי.
הלידה הראשונה
הלידה הראשונה שלי החלה את המסע שלי אל האימהוּת ואל... עצמי.
בלידה הראשונה, כמו באותה תקופה בחיים, הייתי במקום קורבני, במקום שחיפש הצלה מבחוץ. רציתי שיושיעו אותי, שיצילו אותי מעצמי. באותה תקופה, עוד לא ידעתי את מה שאני יודעת היום, לא ידעתי שהישועה שלי תגיע מבפנים.
כשהחלו הצירים, נתליתי נפשית ופיזית בבן־זוגי. נשענתי עליו בכל הכובד, שיציל אותי! פחדתי כל־כך מהכאב, גם מהפיזי וגם מהנפשי, דבר שלא הבנתי עדיין. בכל פעם שהגיע ציר ועימו כאב, נאבקתי בציר, נאבקתי בכאב הפיזי. החזקתי חזק. ניסיתי לדחוף אותו מעליי, להתנגד! כמו ילדה קטנה שרוקעת ברגליים ומפצירה: "לאאאאאא רוצהההה!" פחדתי ממנו, כיווצתי חזק, ואז כאב הרבה יותר. בזבזתי הרבה מאוד משאבים ואנרגיות בהתנגדות לכאב.
כעבור 24 שעות של צירים, ומיילדת שאמרה: "כלום לא זז", נשברתי וביקשתי שייתנו לי אפידורל.
הלידה הייתה כמעין סדק שנוצר בהגנות שצברתי במשך שנים, הגנות מפני תחושות שהתרגלתי לדחוק, או לחלופין – להחזיק חזק. החזקתי חזק בבדידות שלי ובידיעה שאם אין אני לי מי לי, אף שבפועל היה לי בן־זוג תומך ואוהב.
אך הידיעה שהינה אני הולכת להכניס נשמה נוספת לחיי, נשמה שאני אהיה אחראית לה, נשמה שתהיה זקוקה לי, הביאה להבנה שתחושת הבדידות שסחבתי איתי שנים רבות הולכת להיסדק.
הלידה התפתחה בעצלתיים. כל הגוף שלי היה דרוך ועמד על המשמר, כדי להחזיק חזק במוכר ובידוע. הגוף שלי חיבק חזק את הבדידות, עד סופו של המאבק המתיש.
אך הסדק נוצר, ולתוך הסדק התחיל להיכנס אור. האור התחיל להאיר את מה שדחפתי עמוק פנימה במשך 32 שנים של חיים. דברים רבים היו כלואים שם בתוך החושך, ואיתם הנשמה שלי, זו שמהרגע שהגעתי לעולם חיפשה לגלות מה תפקידה, מה ייעודה, מי אני ולמה הגעתי לפה בכלל.
שם החל מסע הריפוי של הנשמה שלי.
הלידה השנייה
הלידה השנייה התרחשה כשנתיים מאוחר יותר.
הפעם, למרות הלידה הראשונה ובזכותה, שוב בחרתי בלידה טבעית. בלידה הזו כבר התחלתי לשחרר לתוך הכאב ולהרפות לתוכו. כשהגיע ציר, נשמתי לתוכו, נתתי לו לבוא, נתתי לו ללכת. בן זוגי היה צמוד אליי גם הפעם. בעודי שוכבת באמבט מים, הוא עיסה את גבי, וכך הצלחתי להיפתח לכאב, להכיל אותו, להיכנע לו ולתת לו לחלוף.
כשהגיע שלב הלידה הפעילה, בהתאם לנהלים של בית החולים באותה תקופה, הוציאו אותי מהאמבט. כך ילדתי את בתי השנייה, ויחד איתה את המסע האישי שלי, שהלך והעמיק.
התחילו לצוף ולעלות בי רגשות שלא רציתי לפגוש חיים שלמים, זיכרונות שאפילו לא ידעתי שקיימים בי. זיכרונות של דברים שקרו לי, זיכרונות שסגרתי היטב שם במעמקים. כאב מודחק של שנים קיבל פתח יציאה. נכנסתי לתהליך אינטנסיבי שבו פגשתי בכאב ובכל מה שסגרתי שנים רבות.
הסדק שאפשר עכשיו לאור להיכנס החל את הטרנספורמציה, האור התחיל לחשוף כל פיסה מחיי שהייתה זקוקה לריפוי.
הסכמתי "למות" לתוך המקומות הכי כואבים ואפלים, לפגוש אותם ולהתעמת עימם. ואז מצאתי! מצאתי את האור שבי, האור שהיה כלוא מתחת לכל הכאבים שסחבתי בבוידעם – מקום של שקט, שלווה, אהבה עצמית, קבלה ועוצמה. עוצמה שנובעת מתוך רוך ושחרור, ולא מתוך אשליית האחיזה.
הלידה השלישית
ארבע שנים אחר כך, ילדתי את בני, ויחד איתו ילדתי את עצמי החדשה. זו שמעבר לרוח החלה לנטוע שורשים באדמה.
הפעם הגעתי ללידה ממקום אחר. בן־זוגי היה שם לידי, לצידי, עזר כנגדי. כבר גיליתי את עצמי! את עצמי החזקה, בעלת העוצמות והיכולות. יכולתי להכיל את כל מה שבא, ולהיפתח לו. לסמוך, לשחרר ולהרפות. הייתי בבריכה, נשמתי לכאב, לצירים, התמסרתי, ובעיקר שחררתי.
הלידה הייתה מדהימה – בני נולד בתוך המים, כמו דולפין. בזמן שהוא יצא מתוכי, בכי רב־עוצמה שטף אותי, בכי של התרגשות ושל פחד. חוויתי הכול מהכול, ובעיקר – אושר גדול!
רצף הלידות שלי משקף את המסע שלי אל עצמי, אל האני החדש. למדתי להסכים להיפתח לרגש, לכאב, לעצב, לפחד ולכל מה שבא. הבנתי שהמקום שבו אנחנו מכווצים ומתנגדים לרגש, לכאב, הופך את הכאב להרבה יותר נוכח והרבה יותר כואב. הוא תוקע ומנהל אותנו!
המון אנרגיה מתבזבזת על הדחקה, שנמשכת חודשים, שנים ואפילו עשורים. אך כאשר אנו מוכנים להרגיש, להרפות ולהיפתח, הרגש בא והולך, ומפסיק לנהל אותנו. זה די דומה למאבקים שיש לנו בחיים, כשאנחנו מתנגדים לקבל סיטואציה שנקלענו אליה, כשאנו רוטנים, כועסים ומתנגדים – ההתנגדות היא בסופו של דבר גורם הסבל מספר אחת!
אז כשיגיע "ציר" - רגש או כאב לחיים: תנשמו, תרפו, תחבקו, ותלדו אותו באופן טבעי :) כי דרך כל ציר אנחנו צומחים, גדלים ונולדים מחדש.