ברית נישואין

אני מחסל. מאפיונר. רוצח חסר רחמים. התפקיד שלי הוא להגן על חברי המסדר, אך זו לא האחריות היחידה המוטלת על כתפיי.

אני קיראן הנדרי, המנהיג העתידי של המסדר, והמעמד שלי דורש ממני להינשא לאישה שאינני מכיר.

אישה מיוחסת שבאה מהמשפחה המנהיגה.

אישה שמשפחתה היא האויבת הגדולה ביותר שלנו.

אישה שהאיחוד איתה יחשל ברית חזקה בן שתי האחוות היריבות.

אישה שאין לי בה כל עניין.

 

אני לא יודע על וסטלין ברקנרידג’ דבר כשאני חוטף אותה, אפילו לא איך היא נראית, אבל מהר מאוד מגלה שהיא אינטליגנטית, חזקה, עקשנית ובעלת לב זהב, שלא לדבר על יפהפייה. היא רחוקה מלהיות הבחורה הצייתנית שהייתי רוצה שהיא תהיה, ואני בטח שלא נסיך מהאגדות.

היא אומרת שאני האויב שלה, אויב שאותו למדה לשנוא כל חייה, אדם מתועב, מסוכן ורצחני.

אני כל הדברים האלה שהיא חושבת עליי ויותר, ובכל זאת אני צריך לשכנע אותה להינשא לי.

 

ברית נישואין מאת הסופרת ג’ורג’יה קטס, נכתב על דמויות מתוך טרילוגיית החטאים ויכול להיקרא כספר בודד. טרילוגיית החטאים וספר נוסף בסדרה, מבחן סיבולת, ראו אור בהוצאת אדל וזכו להצלחה רבה בקרב קהל הקוראים בארץ ובעולם.

 

קיראן הנדרי

היום הזה.

מאז גדלתי ונעשיתי גבר, היום הזה היה הנעלם הגדול, כמו 'ג'ק בקופסה'. חבוי מתחת לפני השטח, מסתתר, תמיד מאיים להופיע בכל רגע נתון. כל יום שחלף היה כמו עוד נגיעה בידית, השולטת במנגנון המרסן אותו בכלאו ומאיימת לשחרר אותו לחופשי.

היום, הוא ברח.

הגיע הזמן שאמלא את חובתי לאחווה החדשה שלי. זה נטל שמגיע עם תפקידי כמנהיג.

עליי לקחת לעצמי אישה.

אישה שאינני מכיר. אישה שנולדה לתוך התפקיד הזה, בראש פירמידת ההנהגה. אישה שתחשל ברית חזקה בין המסדר לבין האחווה.

אישה שאין לי כל רצון בה.

אני קיראן הנדרי, בנם הבכור של לנוקס הנדרי וארבלה גרייבס הנדרי, המנהיגים החדשים של המסדר. רבים היו הורגים עבור ההזדמנות להיות במעמדם, פשוטו כמשמעו. אך לא כך פועלים הדברים בתוך המסדר; אנחנו נולדים לתוך התפקיד, כמו במשפחות מלוכה.

אימי נקראה לשוב הביתה כדי לתפוס את מקומה בהנהגת המסדר, כפי שעשו אביה ואחיה לפניה. אבי יכהן כבא כוחה עד שאהיה מוכן לתפוס את מקומי כמנהיגם של כל האנשים האלה. הפעולה הראשונה שבה אנקוט כמנהיגם העתידי תהיה להיכנס לתוך הסכם נישואין עם אישה מתוך האחווה. בכך אביא שלום בין המסדר לבין האויבת המושבעת שלו, האחווה.

מאז שאני זוכר את עצמי, גדלתי עם הידיעה שיום אחד אתחתן בנישואין מאורגנים וזה חלק מהגורל ומהייעוד שלי. הידיעה לא הופכת את כל העניין הזה לקל יותר.

תמיד חשבתי שאתחתן עם מישהי מתוך הארגון עצמו, מתוך המסדר שבו גדלתי וחונכתי. ציפיתי ליצור איחוד עם אישה שאני מכיר כל חיי, מישהי שהמעמד שלה בתוך המסדר יתרום לחזקה שלי על מקומי כמנהיג, במקרה שדודי ובני דודיי ימותו. אישה בעלת סגולות מיוחדות ומידות טובות, אישה טהורה שתשמור את עצמה עבור בעלה. מי, לכל הרוחות, יודע איזו אישה אקבל מהאחווה?

האחווה הרגה את דודי מצד אימי והאחים במסדר קוראים לנקמה. הם דורשים לראות דם, והרבה ממנו. אבל נקמה היא לא דרכנו. נקמה ומוות רק יביאו עוד ועוד גופות נרקבות, וזה מהלך עסקי גרוע ביותר; המתים אינם יכולים להביא לנו רווח כלכלי. בריתות, לעומת זאת, יגרפו עבורנו רווחים רבים, והרווחים הם הדבר שבו אנחנו צריכים להתמקד.

אבי מוזג ויסקי לשתי כוסות ומגיש לי אחת. "אני יודע שאתה צריך את זה. עוד לא שכחתי איך הרגשתי כאשר שמעתי את אבי מספר לי שעליי להינשא למישהי מהמסדר כחלק מברית נישואין."

אני צריך הרבה יותר מאשר כוסית הוויסקי הזאת. "אני לא רוצה אישה."

"אני לא צריך לומר לך שמה שאתה רוצה או לא רוצה לא משנה בכלל. אתה בן למשפחת גרייבס והנדרי, המנהיג העתידי של המסדר. לעמוד בראש הארגון הזה משמעו שאין לך בחירה. זו חובתך לחזק את המסדר בעזרת קשרי נישואין. אתה תתחתן עם אישה מתוך האחווה."

אני יודע שאני לא בעמדה שמאפשרת לי לסרב לנישואין האלה. "אני יכול לפחות לבחור את האישה שלה אנשא?"

"יעמדו בפניך שלוש אפשרויות." טוב, גם זה משהו. "האישה הנחשקת ביותר ביניהן היא איוונה, בתו הבכורה של אברהם ברקנרידג'. האפשרות השנייה במעלה היא בתו הצעירה, וסטלין. הבחירה האחרונה היא אליסון, גיסתו של סינקלייר. היא לא בת למשפחת ברקנרידג', או אפילו חברה באחווה עדיין, אבל היא תהיה חברה בה בקרוב."

"למה אנחנו בכלל שוקלים את גיסתו כמועמדת מתאימה לנישואין?"

"מפני שהיא אחותה של בלו ברקנרידג'. סינקלייר יעשה את כל מה שצריך כדי לשמור על ביטחונה של אליסון אם הוא רוצה לתרום לאושרה של אשתו."

אמריקאית שלא גודלה על ברכיה של האחווה. "היא תהיה חלשה."

"אני מסכים. לכן אמרתי שהיא האפשרות הפחות טובה מבין השלוש. תינשא לה רק בתור מוצא אחרון, אם אף אחת מהאפשרויות האחרות לא תתאים מאיזושהי סיבה."

שמעתי על אברהם ברקנרידג' הרבה שמועות ואף אחת מהן לא הייתה חיובית. "מה אתה יודע על בנותיו של אברהם?"

"אני לא יודע הרבה כרגע, אבל הצבתי מעקב אחר שתיהן. נלמד על אודותיהן כל מה שאפשר כדי לאפשר לך בחירה מושכלת."

אין זה משנה שהמסדר נמצא כרגע תחת הנהגה חדשה. "האחווה לא הולכת להסכים מרצונה ליצור ברית איתנו, ותיין ברקנרידג' לא ייתן לנו ככה מרצונו את אחת האחייניות שלו בתור כלה."

"וזו הסיבה לכך שאנחנו הולכים לסובב לו את היד ולקחת ממנו בכוח את הכלה שבה תבחר. לא תהיה לו ברירה אלא להקשיב להצעה שלנו ולשקול אותה בחיוב." אבי עוצר לרגע. "וכמחווה של רצון טוב, אני הולך להציע לו ששו תתחתן עם בנו הצעיר, או עם אחיינו."

שו רק בת שמונה עשרה. עדיין ילדה. וכזאת עקשנית. יש לה חלומות ותוכניות ורעיונות לגבי הדרך שבה היא רוצה שחייה יתקדמו. אחותי לא תקבל בשלווה את הידיעה שעליה להתחתן, ולא משנה אם זה במסגרת ברית עם האויב שתשרת את האינטרסים של המסדר. "הנישואין שלי לא יספיקו כדי ליצור ברית? למה שו תהיה חייבת להתחתן גם?"

"אני חושב שלא יהיה בכך מספיק כי מדובר פה באחווה. היריבות בין שני הארגונים עמוקה ועתיקת יומין ואנחנו חייבים להציע פה הצעה טובה ומשמעותית אם אנחנו רוצים שהם ישקלו אותה בחיוב."

"מתי כל זה עומד להתרחש?"

"ברגע שתחליט במי מהנשים אתה חושק."

אני לא חושק באף אחת מהן.

"צוותי המעקב יגישו לי דוחות מלאים עד סוף השבוע."

"אז אני מניח שאתבע לעצמי אישה עוד בסוף השבוע הקרוב." וזה אומר שאזכה להכניס מישהי למיטה. אני לא יכול לומר שהאפשרות הזאת לא מוצאת חן בעיניי.

"תצטרך לממש את האיחוד שלך איתה ברגע שהדבר יהיה אפשרי." לממש את האיחוד. הוא מתכוון לכך שיהיה עליי לעבר אותה. "ברגע שהזרע שלך יהיה בתוכה, התביעה שלך עליה לא תוכל להיות מבוטלת על ידי אף גורם."

עובר. גם בזה אני לא רוצה.

אני נולדתי תשעה חודשים לאחר שהוריי התחתנו. אבי לא בזבז זמן וחתם באופן סופי את האיחוד שלו עם אימי. מעולם לא דנו בנושא, אבל אני מניח שגם עליו הופעל לחץ מצד אביו לנהוג באופן הזה, בדיוק כפי שהוא מנסה לשכנע אותי לעשות כרגע. "איך הרגשת כשסבא אמר לך שאתה חייב להתחתן עם אימא?"

"לא הייתי מאושר מזה, אבל ידעתי שזו חובתי כלפי המסדר, לקחת את ארבלה להיות אשתי. שנינו הבנו, אימך ואני, שזה מה שאנחנו צריכים לעשות, ואני חושב שהפקנו את המרב מהסיטואציה, בסופו של דבר."

אולי הרומן שלהם לא היה מסוג הרומנים שמסופרים באגדות, אבל הוריי אוהבים ומכבדים זה את זה. הם גם חולקים מטרה משותפת: שניהם רוצים בטובתו של המסדר ומוכנים לעשות הכול עבורו, וזה כולל לכרות בריתות עם האחווה.

אני המנהיג העתידי של המסדר. זה התפקיד שלי, להבטיח את שגשוגו של הארגון ואת שגשוגם של כל בני הברית שלו. אם המשמעות היא לקחת לעצמי אישה מבנות האחווה ולעבר אותה כך שתישא בתוכה את הילד שלי, אז זה מה שאעשה, גם אם זה הדבר האחרון בעולם שאני רוצה לעשות.

 

 

פרק 1

קיראן

אני צלף בשירות המסדר. רוצח שכיר. מתנקש.

הלילה לא אביא לידי סיום את חייו של אויב המסדר או מתנגד לדרכנו. הלילה אגמור את חייו של האדם שהייתי במשך עשרים ושמונה השנים האחרונות; בקרוב אנשא לאישה מהאחווה. קרוב לוודאי שאפילו הלילה.

"מה אתה יכול לומר לי על נשות האחווה שאנחנו מביאים בחשבון?"

אבי נאנח. "אחותה של בלו ברקנרידג' מתגוררת עם אחיינו של תיין. הם חולקים את אותו חדר השינה." אני שמח שלא סימנו אותה כמועמדת העדיפה לנישואין. "והבת הבכורה של ברקנרידג'..." אבא עוצר. "היא מבלה הרבה זמן עם חבר באחווה מאחורי דלת סגורה. לפעמים הוא נשאר כל הלילה."

"אז מה שאתה אומר לי בעצם זה ששתיים מתוך שלוש האפשרויות שלי מזדיינות עם גברים אחרים?"

"בדיוק."

לפי הסטנדרטים שלי, זה מוריד אותן באופן מיידי מרשימת הכלות האפשריות. לא אסכים בשום אופן שכלתי לעתיד תקפוץ אל המיטה שלי היישר מתוך מיטתו של גבר אחר. "ומה בדבר הבת הצעירה שלו?"

"צוות המעקב לא הבחין באף התנהלות לא נאותה בתחום הזה."

"היא לא בילתה בחברתם של גברים בכלל?"

"המפגשים החברתיים היחידים של וסטלין היו עם בני משפחה או עם חברותיה."

יכולתי לבקש מאבי לספר לי עוד על האישה הזאת, אבל האמת היא ששום דבר ממה שהוא עשוי להגיד לי לא באמת ישנה. היא האפשרות היחידה שאהיה מוכן לשקול בשלב הזה. "איפה היא כעת?"

"עודכנתי שהיא עזבה את דירתה עם גיסתו של סין ושהן הגיעו לפאב של דנקן."

כבר תכננתי והוצאתי אל הפועל אין ספור התנקשויות בלי להניד עפעף אפילו, אבל זה... מזה אני חושש כמו מהיום שבו אלך לגיהינום. אני לא מחבב במיוחד את בנות המין החלש. שונא את הדמעות, את היבבות, את השבריריות שלהן. אני מתעב את כל הדברים האלה. אבל את מה שיש להן בין הרגליים... עם הדבר הזה אני מסתדר בסדר גמור.

"התקשרתי לניאל וביקשתי ממנו שיביא את הלימוזינה."

מה עובר לאבא שלי בראש? "הלימוזינה תמשוך יותר מדי תשומת לב."

"בלימוזינה יהיה את כל המקום עבור הגברים שתצטרך לקחת איתך."

אף פעם לא לקחתי איתי גברים נוספים לביצוע של עבודה. "אתה יודע שאני אוהב לעבוד לבד."

"הפעם זה שונה. פה אתה לא הולך להוריד מישהו ברובה ממרחק. אתה נכנס לשטח של האחווה, אל מקום שבו הם גם ככה כבר עומדים על המשמר, ואתה הולך לחטוף ממנו אישה בעלת ערך רב. אסור שתנסה לעשות את זה לבד."

אני עדיין לא מכיר היטב את האחים במסדר. אני לא סומך עליהם בביצוע משימה כזאת ללא טעויות, אבל אבא שלי צודק. אני לא יכול להוציא לפועל את החטיפה לבדי. "בסדר גמור. אקח איתי ארבעה גברים מצוותי המעקב שלך, אבל הם חייבים להבין שאני מצפה מהם לא להסתובב לי בין הרגליים ולא להפריע, ושלא אסבול שום כישלונות." אם ניסיון החטיפה ייכשל, קרוב לוודאי שלא נזכה להזדמנות נוספת; שמירה מיוחדת תוצב סביב וסטלין. ישמרו עליה בשבע עיניים וזה אומר שאהיה חייב לקחת אחת משתי הנשים האחרות בתור כלתי.

לא אתן לזה לקרות.

•  

אני מוקף בארבעה גברים שבילו את השבוע האחרון במעקב אחר אשתי לעתיד. הם יודעים יותר על אודותיה ממני, וזה כולל את איך שהיא נראית. אני מתפתה לשאול אותם מה הם חושבים על המראה שלה, אבל אני לא שואל; יכול להיות שהגברים האלה ראו חלקים בגופה של וסטלין שאמורים היו להיראות לעיניי בלבד. אם אגלה שאחד מהם הציץ לתוך חדר השינה שלה וראה אותה ללא בגדים, אתפתה לעקור את עיניו משקעיהן.

היו לי רק כמה ימים להסתגל לרעיון שאקח את וסטלין כבת הזוג שלי. אני לא יודע להסביר את זה, אבל אני כבר מחשיב אותה כרכושי למרות שמעולם לא ראיתי אותה אפילו. אני מרגיש רכושני כלפיה וזה מטורף לחלוטין, בהתחשב בכך שאני בכלל לא רוצה להתחתן.

"וסטלין ואליסון... אלה הן, הנשים היוצאות עכשיו מהפאב, בוס."

הן לא נשארו שם הרבה זמן. אני מחליק קדימה בכיסאי ומביט בשתי הנשים עוזבות את הפאב בחברתו של גבר. "מי הוא?"

"זה ג'יימי ברקנרידג'."

משפחה. ילדה טובה, וסטלין. "סע לאט עד שתגיע אליהם. כשהמכונית תעצור, נצא יחד. הגבר הראשון שיגיע אל וסטלין יכסה את פניה בשק ויכניס אותה אל המושב האחורי. ברגע שהיא בפנים, אנחנו עפים מפה."

"ג'יימי יהיה חמוש."

לא ציפיתי לפחות מזה. "אני אטפל בו." לא אהסס להכניס בו כדור אם הוא יעמוד ביני ובין ביצוע המשימה שלי לחטוף את וסטלין הלילה. הדלת האחורית נפתחת וכולנו יוצאים מהמכונית. ג'יימי ברקנרידג' נע ונעמד לפני שתי הנשים, הודף אותן אל מאחורי גבו. אחת הנשים נופלת ומשתטחת על המדרכה. הוא שולף את נשקו, בדיוק כפי שציפיתי שיעשה, אבל אין לו סיכוי בדו־קרב הזה. אקדוחן נגד רופא; אין זה קרב הוגן כלל. אני יורה והכדור חודר לכתפו, בדיוק אל המקום שאליו כיוונתי. לא הייתה לי כוונה להרוג את הבחור שעומד להיות גיסי, אני רק צריך להסיח את דעתו קצת.

הוא מתמוטט על המדרכה. אחת הנשים צורחת וזוחלת לעברו על ידיה וברכיה כאילו העולם הגיע אל קיצו. לנוכח תגובה כזאת, אני מניח שהיא המאהבת האמריקאית שלו, זו שלא גודלה על ברכי האחווה. הנשים שרגילות לדרך החיים שלנו, רגילות לדברים כאלה ולא היו מתנהגות כמוה.

היא מניחה את ידיה על כתם הדם ההולך ומתפשט במהירות, רוכנת מעליו ואומרת לו דברים שאני לא מצליח לשמוע.

"תכניסו אותן למכונית עכשיו."

אותן? ככה נוצרים כישלונות. זו הסיבה לכך שאני עובד לבד. אני יכול לסמוך רק על עצמי אם אני רוצה שהדברים ייעשו בדרך הנכונה.

האישה האחרת צורחת לעזרה ונאבקת באופן מרשים בזמן שמרשל מחזיק בה וגלן מניח את השק על ראשה לפני שאני בכלל מספיק לראות את פניה. "לא את שתי הנשים. רק את וסטלין ברקנרידג'."

"זה לא מה שאבא שלך הורה לנו לעשות."

הוא לא אמר לי כלום בנוגע לחטיפת שתי הנשים. "אין זמן להתווכח, אנחנו צריכים לזוז עכשיו." יש לנו שניות אולי, לפני שחברי האחווה שנמצאים בפאב יבינו שמשהו התרחש פה בחוץ.

המושב האחורי בלימוזינה מתמלא והפעם, עם שתי נוסעות נוספות. אחת יותר מכפי שתכננתי. אני לא בטוח מי מהן המיועדת לי. חשבתי שמרשל וגלן החזיקו את וסטלין, אבל עכשיו אני לא בטוח מפני שאבי הורה לקחת את שתיהן.

"על הברכיים. ידיים מאחורי הגב." אני לא מודאג מהעלמה מקאליסטר, אבל אני כן מצפה מווסטלין שתהיה מיומנת בהגנה עצמית ושתדע מה עושים במקרה של חטיפה. אסור לי להתייחס אליה בקלות ראש. הודעה מתקבלת באחד הטלפונים שגלן לקח מתיקיהן.

האחווה: בוא נדבר.

קיראן: אשקול את זה בחיוב אחרי שאסיים איתן.

האחווה: פאקינג אל תעז לגעת בהן.

מי שזה לא יהיה שמתכתב איתי, משעשע אותי מאוד. האם האדם הזה באמת חושב שהוא בעמדה שמאפשרת לו לומר לי מה לעשות?

קיראן: מעט מאוחר מדי בשביל זה. אל תנסו לחלץ אותן או שהן ימותו.

קיראן: ניצור איתכם קשר כשנהיה מוכנים לדבר.

אני משליך את הטלפון אל גלן והוא מחזיר אותו לאחד הארנקים. אין צורך להיפטר ממנו. האחווה תאכן את הטלפון ובסופו של דבר תאתר אותנו במתחם, כך או אחרת.

"וסטלין?" אומרת האישה לימיני, קולה רועד, וכך גם גופה. היא מזכירה לי ארנב מפוחד.

"אני כאן." וסטלין ברקנרידג' מהססת לפני שהיא עונה – ומזדהה בפניי. היא בטח מתחננת בתוך תוכה שהחברה שלה תסתום את הפה. אני מנופף בידי לעבר גלן, מסמן לו שלא יקשור את פרקי ידיה של וסטלין. אני רוצה שידיה יישארו חופשיות.

"היא לא שייכת לאחווה. לא תשיג דבר בכך שתיקח אותה."

אני צוחק לנוכח הטיעון החלש של העלמה ברקנרידג'. "את באמת חושבת שגיסתו של סינקלייר היא לא קלף מיקוח רב עוצמה? אני לא יודע למה, העלמה מקאליסטר, אבל נשמע לי שהעלמה ברקנרידג' לא מעריכה אותך במיוחד." וסטלין צריכה ללמוד כמה שיותר מהר עם מי יש לה עסק. "תזחלי לעברי, וסטלין. על ארבע, כיאות לכלבת האחווה שאת."

היא מניחה את דעתי בכך שהיא עושה בדיוק כפי שציוויתי עליה, מוכיחה לי שהיא מסוגלת לציית להוראות. זו תכונה חיובית מאוד אצל אישה. "תעמדי על ברכייך מולי. תכרעי ברך לפני המאסטר שלך."

אני עומד להיות המנהיג שלה. המאסטר שלה. בעלה. כדאי שהיא תתרגל מעכשיו לכרוע על ברכיה מולי. אני מתכנן לגרום לה להיות בתנוחה הזאת לעיתים קרובות. "ילדה טובה. אני חושב שאגמול לך על כך שאת ממושמעת ואסיר את השק מעל לראשך." אני רוכן לפנים ומרים לאט את הבד המכסה את ראשה. אני עומד להביט לתוך עיניה של האישה שלה אקרא אשתי למשך כל ימי חיי. אשקר לעצמי אם אומר שאינני מבוהל מפני מה שאני עומד לראות.

אורות הפנים ברכב דולקים ואני מפסיק להרים את השק כדי לבחון את החלק התחתון של פניה. אין לה שפם. גם אין לה זקן. אפה צר ומעט סולד. זוג שפתיים ורודות, נפוחות ומושלמות נגלה לעיניי, מקושתות בצורה מפתה.

עד כה, אני אוהב את מה שאני רואה.

אני מסיר את השק לחלוטין והיא ממצמצת כמה פעמים לפני שעיניה מתמקדות בי. ריסיה ארוכים ושחורים, אייליינר חזק מדגיש את קו הריסים שלה ומתלכסן מעלה בזוויות עיניה, שצבען... אני לא מצליח להחליט באיזה צבע הן, אבל הן בהירות יותר מעיניי, שכמעט שחורות לחלוטין.

היא סקסית בטירוף.

 ניאל מאיץ את מהירות המכונית ווסטלין מועדת ונופלת עליי, ידיה נשלחות קדימה ונאחזות בירכיי כדי לרכך את נפילתה. מגעה גורם לאיברי להתקשח בתוך מכנסיי. אני מוצא את עצמי נמשך באופן מיידי לאישה הזאת. זו הקלה שכמותה לא ידעתי בעבר. "אף אחד לא אמר לי שאת כזאת יפה."

היא נועצת עיניים בפניי ואני חושב לעצמי שהיא מפשפשת במוחה עכשיו כמו אדם שמעלעל בין דפי מגזין בניסיון לזהות אותי. "אני אמורה להכיר אותך?" קולה רך כמו נשימותיה היציבות, שלא כמו חברתה, שמתנשפת בכבדות כאילו היא עומדת להתעלף בכל רגע.

"אני קיראן הנדרי."

קמט נוצר במצחה והוא מעמיק בזמן שגבותיה מתכווצות. "אתה חבר במסדר?"

"כן. אימי היא ארבלה גרייבס הנדרי. טורנס היה אחיה."

הקמט שאני רואה בין גבותיה מחליק מעט. "סבא שלך חיתן את אימך עם מישהו מהסינדיקט בצפון כחלק מברית."

אני מרוצה מכך שהיא שמעה על נישואיהם של הוריי ועל הברית שנכרתה בין שני הארגונים. "נכון. ברית מוצלחת מאוד, שהפכה את שתי האחוות למוצלחות ביותר. ועכשיו המסדר ביקש ממנה לשוב הביתה כמנהיגה מפני שהיא הבאה בשושלת גרייבס לרשת את התואר."

מצחה מתכווץ שוב. "אישה מנהיגה את המסדר?"

"לא. אבי מתפקד כבא כוחה עד שאקח את מקומי כמנהיג הארגון." לא שאימא שלי לא הייתה ממלאת את התפקיד בשלמות. היא האישה הכי חזקה שאי פעם הכרתי, אבל היא בחרה באימהות על פני המנהיגות.

ניאל לוחץ על הבלמים בכוח ואז מאיץ שוב, מכריח את וסטלין לתפוס בירכיי שוב כשהיא מאבדת את שיווי משקלה. "מה אתה מתכנן לעשות איתנו?"

"את השיחה הזאת ננהל בקרוב, העלמה ברקנרידג', אבל כרגע אני באמת נהנה לראות אותך על הברכיים מולי." אני בוחן את עיקול שפתיה המושלם ושוקל אם כדאי לי להושיט יד ולגעת בהן. "אני מחבב את האופן שבו שפתייך הוורודות משתרבבות, אבל אני חושב שהייתי מחבב אותן אפילו יותר אם הן היו עוטפות את הזין שלי."

היא חושפת את שיניה הלבנות כפנינים ומתפרצת עליי. "אני מקווה שתאהב גם את השיניים שלי."

זה היה בלתי צפוי. האומץ שהאישה הזאת מפגינה מרשים אותי. "אאוץ', העלמה ברקנרידג'. זה עלול להיות מסוכן. אני מניח שאצמד לתוכנית המקורית, אם ככה."

היא מטה את ראשה והבעת פניה דומה לזו שראיתי בפניה של אחותי הקטנה אלפי פעמים. אני קורא לה 'ההבעה המתחכמת'. "וכשאתה אומר 'התוכנית המקורית', אתה מתכוון ל..."

"לכך שאקח אותך לביתי, אקשור אותך למיטה שלי ואעשה בך ככל העולה על רוחי." אני מביט לעבר העלמה מקאליסטר. "את שתיכן." אני רוצה לראות מה יהיה לה לומר על זה.

"אליסון איננה חברה באחווה."

"כבר אמרת את זה."

"היא לא אחת מאיתנו ולא מבינה שום דבר ממה שהולך פה. היא לא יותר מאחותה של מישהי שהתחתנה לתוך האחווה. זה לא המאבק שלה, ולא מגיע לה להיפצע או... להינזק."

אהבתי את האופן שבו היא אמרה 'להינזק' במקום 'להיאנס'. יכול להיות שזה אינו המאבק של אליסון מקאליסטר, אבל בקרוב היא תהיה חלק מהאחווה. אנצל כל יתרון שיש לי על פני האחווה ואליסון איננה יוצאת מן הכלל. "את מבקשת ממני שלא אפגע בה?"

"כן... בבקשה. תפגין כלפיה רחמים."

וסטלין מגוננת על אליסון ואני רוצה לראות עד כמה רחוק היא מוכנה ללכת עם זה. "ומה את מוכנה לעשות כדי להבטיח את שלומה של העלמה מקאליסטר?"

וסטלין מהססת לרגע. "מה אתה רוצה ממני?"

אני עדיין לא מוכן לשוחח איתה על נישואין. כרגע אני מעוניין יותר בקטע של הזיונים, בייחוד לאחר שראיתי אותה. "תהיי מוכנה לחטוף מכות במקומה? להיאנס במקומה בנוסף לאונס שאת תחווי?"

"לא, וסטלין! אפילו אל תחשבי להסכים לזה!"

הארנבת המפוחדת הייתה שקטה מאוד עד עכשיו ובהחלט הייתי מעדיף שהיא תמשיך לשתוק. אני מניף את פרק ידי וגלן סוטר על פניה של אליסון מעל כיסוי הראש שלה. "תסתמי את הפה שלך. אני נושא ונותן עכשיו עם העלמה ברקנרידג'."

"אליסון תצא מזה ללא פגע אם אסכים לקחת עליי את כל הסבל שהיא אמורה הייתה לחוות?"

עינינו ננעלות וקולה נותר יציב. האישה הזאת לא מפחדת. או לפחות לא מפגינה את הפחד שלה. וסטלין ברקנרידג' מוכנה להקריב את עצמה עבור חברתה. היא נטולת כל אנוכיות. לא נתקלים בהרבה נשים בעלות התכונה הזאת כיום. אין לי ספק שאני הולך לנצל את זה לטובתי. "כן, אבל יש תנאי להסכמה שלי, העלמה ברקנרידג'; את תיקחי על עצמך את הסבל שלך וגם שלה, ללא התנגדות וללא מאבק. היכנעי לי מרצונך החופשי ולא אפגע בשיערה משערות ראשה של חברתך."

"תישבע בחייו של בנך הבכור."

המילים האלה משעשעות אותי מפני שהיא עדיין לא יודעת את זה, אבל היא זו שהולכת להעניק לי את בני הבכור.

"אל תעשי את זה, וסטלין!"

וסטלין מתנהגת כאילו בכלל אינה שומעת את תחינותיה של חברתה. "תישבע לי שלא תפגע בה, קיראן הנדרי. אם תישבע בחייו של בנך הבכור, אסכים לתנאים שלך."

זה יהיה סיפור נפלא לספר לבננו יום אחד... איך השתמשנו בו במשא ומתן הראשון שלנו, עוד לפני שהוא בכלל נוצר. "העלמה ברקנרידג' מארגון האחווה, אני נשבע לך בחייו של בני הבכור שהעלמה מקאליסטר לא תיפגע בשום צורה ואופן מידיו של אחד מחברי המסדר." אני לא מתאפק ומעביר את פרקי אצבעותיי על לחיה הרכה. "עשינו עסק?"

היא מהנהנת. "עשינו עסק."

תנועת המכונית נעצרת וגלן פותח את הדלת. "קח את העלמה מקאליסטר למגורי האורחים. תאכיל אותה אם היא רעבה. תציע לה להתקלח ולהחליף בגדים, אבל תשאיר אותה סגורה שם. שמעת מה הרגע סיכמתי עם העלמה ברקנרידג' – לא יאונה לה כל רע."

"כן, אדוני."

אני תופס בפרק ידה של וסטלין ומוביל אותה לעבר מערכת החדרים שלי. "העלמה ברקנרידג' ואני נהיה בחדריי. אל תפריעו לנו ולא משנה תחת אלו נסיבות." יש לי משימות לבצע; עליי לתבוע את הבחורה הצעירה הזאת לעצמי, ולהכניס אותה להיריון עם בני הבכור.

"כן, אדוני."

"וסטלין, אני... אני כל־כך מצטערת!" קוראת אליה חברתה.

"אהיה בסדר, אליסון. לכי."

וסטלין לא מכירה אותי. אין לה מושג איזה דברים אני מסוגל לעשות לה ובכל זאת היא הולכת איתי למערכת חדריי עם הסנטר מורם ובגב זקוף וישר כמו חץ. היא נמצאת תחת הרושם שהיא תיאנס ותחטוף מכות עבורה ועבור אליסון, ובכל זאת אני לא רואה בעיניה דמעות. היא לא מתבכיינת, לא מתחננת בפניי שאוותר לה. אני מעריץ את האומץ שהיא מפגינה. אני פותח את הדלת לחדר השינה שלי ומושיט את ידי. "נשים קודמות לכול."

"אני חושבת שאתה מתכוון לכך ששבויות קודמות לכול."

לעזאזל, יש לה חתיכת חוצפה יחסית למישהי שנחטפה על ידי האויב הכי גרוע והכי מסוכן שיש לה. "גם זה מתאים."

היא נכנסת ונעמדת במרכז החדר, מעריכה את סביבותיה. "זה כלא נחמד מאוד. אנא מסור את מחמאותיי הרבות למעצב."

האישה הזאת מדהימה אותי. איך היא מסוגלת לגייס לצידה אומץ מספיק כדי לומר את הדברים שהיא אומרת? "זה חלק מאיזו הכשרה מסוימת שאתם עוברים?"

"אין לי מושג על מה אתה מדבר."

התגובה שלה נאמרת בקול שטוח, חסר רגש. זה כאילו היא לא יותר מגוף ריקני, והראש שלה לא נמצא פה, איתי. אני לא אוהב את זה, וזה גורם לי לרצות לחלץ ממנה כל סוג של תגובה או רגש, בדרך זו או אחרת. אני מרים ונושא אותה אל המיטה, משליך אותה במרכזה. היא נוחתת על גבה ומצמידה את ברכיה זו לזו. "את יכולה לסגור את הרגליים כמה שאת רוצה, אבל זה לא עומד לעצור אותי מלהיכנס ביניהן." עיניה מתרחבות כשהיא מתבוננת בי מסיר את הז'קט ומתחיל לפרום את כפתורי חולצתי. זה הרמז הראשון לפחד שהיא מפגינה לעיניי.

אני לא מסיר את מכנסיי עדיין, עולה על המיטה וזוחל לעברה עד שאנחנו נמצאים פנים אל פנים. "חשבתי שאולי תרצי לסיים את המלאכה עבורי ולהפשיט אותי." אין תגובה. "מה קרה? אין לך שום דבר חצוף לומר בתגובה לזה?"

היא מסבה את ראשה ממני. אני תופס בפניה ומכריח אותה להביט בי, אצבעותיי מתהדקות על עורה עד ששפתיה נפשקות. "אני אוהב את החוצפה שלך. זה גורם לי לרצות לזיין אותה החוצה מבין השפתיים היפות האלה."

עדיין אין תגובה. מאכזב. קיוויתי לקבל עוד ממה שיצא מבין שפתיה המתחכמות. אני אוהב את זה; זה משהו שונה ומרענן עבורי, מפני שאף אחד מעולם לא העז להתגרות בי. אני מביט בעיניה ובוחן את צבען. ירוק. חום. זהב. ניגוד כה מלבב לשערה החום, שיש בו נגיעות של זהב. מעולם לא העזתי לחשוב, או לקוות, שאשתי תהיה כה יפה.

תמיד רודפים אחר נשים משגעות ביופיין, אבל נשים מהממות ובעלות ייחוס נעלה כמו וסטלין, הן הנחשקות ביותר. "כמה גברים כבר היו בתוכך?" היא שואפת אוויר בחדות, כאילו פגעתי בכבודה. "תגידי לי. עכשיו."

עיניה מוצרות. "כל־כך הרבה עד שאין סיכוי שאצליח להיזכר בכולם."

כל־כך הרבה עד שהיא לא תצליח להיזכר בכולם. זה גורם לי לראות אדום מול העיניים. זונה של האחווה. זו מי שתהיה אשתי. הייתי צריך לדעת, אבל היו לי תקוות שיהיה איזה סיכוי שהיא נותרה טהורה.

כמה טעיתי.

"אם היו לך כה רבים מכפי שתוכלי לזכור, אז אחד נוסף לא יעלה ולא יוריד בעינייך. אני מבטיח לך שאותי לא תהיה לך שום בעיה לזכור." אני דוחף את ידי אל מתחת לשמלתה. "אני הולך לזיין אותך כמה פעמים שיבוא לי, וכמה חזק שיבוא לי, ואת לא תוכלי להגיד לי שאני לא יכול לעשות את זה." אני תופס בתחתוניה ומושך בהם כל־כך חזק עד שהבד העדין נקרע. "כמה מכל הגברים האלה שזיינו אותך עשו את זה בלי קונדום?"

היא בוהה בתקרה, לא אומרת דבר, ממצמצת בפראות. אני מנמיך את גופי לעברה עד שסנטימטר או שניים בלבד מפרידים בין הפנים שלנו. "תעני לי עכשיו, וסטלין."

"לך תזדיין."

היא מנסה לעצבן אותי בכוונה? להפוך את זה לגרוע יותר עבורה מכפי שזה חייב להיות? "אוה, אני בהחלט הולך לעשות את זה, זונת־אחווה."

היא מצרה את עיניה. "אתה מפלצת. אתה תהיה המנהיג המושלם עבור המסדר."

המילים שלה חודרות את הזעם שלי ומסתננות אל החלק ההגיוני שבמוחי, החלק שאומר שאסור לי לתת לזעמי להשתלט עליי. אם לא ארגיע את עצמי, אני עלול באמת ובתמים לפגוע בה.

אני מנהיג. אסור לי לתת לרגש לשלוט בי, לעולם.

האישה הזאת מצליחה להשפיע עליי. להשפיע על הרגשות שלי. זו חולשה שאני לא יכול להרשות לעצמי. אני מתרחק ממנה ורוכן על עקביי, מביט בה שוכבת על המיטה, ברכיה לחוצות זו אל זו כאילו הייתה בתולה תמימה. "לא היית צריכה לחלל את גופך עם כל הגברים האלה שהיית איתם." אני יורד מהמיטה, מתיישב על הספסל שלמרגלותיה ומרים את חולצתי. "היית צריכה לשמור את עצמך טהורה עבור בעלך."

טהורה עבורי.

היא שותקת ומושכת באמרת שמלתה כדי לכסות את רגליה. לאחר מכן היא נרתעת עד שגבה צמוד אל לוח המיטה. אני נכנס לארון שלי ומוציא ממנו חלוק משי לבן וארוך שאימי בחרה עבור כלתי לעתיד, התמימה והטהורה. לא לאישה הזאת, שנותנת את גופה בחופשיות לגברים. לא לאישה הזאת, שאין לה שום כבוד עצמי. אני משליך את החלוק על המיטה לרגליה. "תלבשי את החלוק בזמן שלא אהיה פה ותהיי מוכנה כשאחזור. אנחנו הולכים לגמור את מה שהתחלנו."

פרק 2

וסטלין ברקנרידג'

 

קיראן הנדרי שאל אותי עם כמה גברים שכבתי ולא יכולתי להביא את עצמי לתת לו את העונג בלדעת שהוא יהיה הראשון שלי. הבתולים שלי אינם שייכים לו ואין לו את הרשות לקחת אותם. הם שייכים למי שיהיה בעלי, אבל בגללו זה לעולם לא יקרה.

אני לא יודעת למה הוא עצר. אולי זו דרכו האכזרית להאריך את החרדה ואת הפחד שלי.

נראה שהוא כעס מאוד לשמוע שהוא לא יהיה הראשון שלי. למה? למה שיהיה אכפת לאח מהמסדר אם אני בתולה או לא?

אני נוגעת בבד החלוק שהוא השליך על המיטה. רך ומשיי. ייחודי במינו. יקר. למה יש לו בארון כזה חלוק יפהפה? הבגד הזה נראה כמו משהו שכלה תלבש בליל כלולותיה. למה הוא רוצה שאלבש אותו? איזו מטרה זה ישרת?

אני לא מבינה מה קורה פה. אני לא מבינה למה הוא התעצבן כל־כך כשאמרתי לו ששכבתי עם גברים אחרים ולא מבינה למה הוא נראה פגוע מכך שלכאורה לא שמרתי על בתוליי עבור בעלי. למה אכפת לו בכלל?

אני לא רוצה ללבוש את החלוק, אבל מפחדת ממה שעלול לקרות אם לא אעשה זאת. קיראן ואני עשינו עסק והוא עלול לפגוע באליסון אם לא אפעל לפי הוראותיו. אני לא יכולה להרשות לו לפגוע בחברתי היקרה אם יש לי את הכוח למנוע זאת. דמעה מחליקה במורד לחיי כשאני נזכרת באחי שוכב על המדרכה, ירוי ומדמם. עתה הכאב שאני חשה והחרדה שלי מוכפלים מפני שאני תקועה פה, במתחם הזה, ואין לי שום מושג אם ג'יימי חי או מת. גם אליסון לא יודעת. היא בטח יוצאת מדעתה ברגעים אלה.

אני אוהבת את ג'יימי. הוא אחד האנשים הספורים בעולם הזה שמבינים אותי. אסור לי לאבד אותו. אני לא יכולה. אני נשכבת על המיטה ונזכרת בדברים שקיראן אמר לי.

'אני אוהב את החוצפה שלך. זה גורם לי לרצות לזיין אותה החוצה מבין השפתיים היפות האלה'.

'אני הולך לזיין אותך כמה פעמים שיבוא לי, וכמה חזק שיבוא לי, ואת לא תוכלי להגיד לי שאני לא יכול לעשות את זה'.

'תהיי מוכנה כשאחזור. אנחנו הולכים לגמור את מה שהתחלנו'.

הוא מתכנן לעולל לי דברים מחרידים כשהוא יחזור, והסכמתי לתת לו לעשות בי ככל העולה על רוחו בלי מאבק.

זו הדרך שבה אני עומדת לאבד את בתוליי. איאנס ביד מנהיג המסדר. אהיה טמאה בעיני כל חברי האחווה. לא יהיה אף אחד מהם שירצה לשאת אותי לאישה לאחר שכל זה ייגמר.

על מי אני עובדת? אף אחד מהאחים באחווה לא ירצה לתבוע אותי לעצמו ולקחת אותי כאשתו, אם איאנס על ידי מנהיג המסדר או לא. אבי, במעשיו, הבטיח שזה יהיה הגורל שלי. הוא וידא שכל האחים באחווה ידעו שאני מחוץ לתחום. אף אחד מהם אפילו לא מתייחס אליי. טוב שלא תכננתי להיות אי פעם עם אח מהאחווה מפני שגם ככה לעולם לא אמצא מישהו מהם שיסכים לקחת אותי לאחר שקיראן הנדרי יסיים איתי.

אבי מת, ובכל זאת האחים עדיין לא מוכנים אפילו להביט בכיווני. זה כאילו הם מפחדים שאברהם ברקנרידג' יתרומם מקברו ויממש את איומו לרצוח בדם קר את כל מי שיעז להניח עליי אצבע. אני כמעט מצטערת על כך שהממזר המרושע איננו בחיים כי הוא כבר היה גורם למנוול הזה, קיראן הנדרי, להצטער על כל הדברים שהוא מעולל לי.

כבר מזמן החלטתי שלעולם לא אנשא לחבר באחווה, אבל תמיד האמנתי שזה יהיה תחת התנאים שלי, מפני שככה בחרתי, ולא מפני שמנהיג המסדר הרס אותי עבור כל האחרים.

החיים באדינבורו בקרב האחווה הם החיים היחידים שאי פעם הכרתי. לאן אלך לאחר מכן, כשאחשב סחורה פגומה? מה אעשה בחיי?

אני קופצת ממקומי בבהלה כשאני שומעת דפיקה על הדלת. מי דופק על הדלת ומבקש רשות להיכנס כששבויה מוחזקת פה? "היכנס?"

הדלת נפתחת ואל החדר נכנסת אישה נמוכה וגוצית בעלת שיער אפור. היא דוחפת שולחן על גלגלים, עמוס במיני מזון. "שלום לך, יקירה. אני גברת ברוס. הנדרי ביקש ממני להביא לך ארוחת ערב בזמן שאת ממתינה לשובו." היא מביטה בחלוק המקומט המונח על המיטה. "הוא גם ביקש ממני לעזור לך להתכונן לקראת השינה."

ארוחת ערב... את זה אני מבינה, אבל אנסים לא שולחים נשים זקנות וקטנות כדי להכין את הקורבנות שלהם לקראת לילה של אקטים מיניים קשים ותקיפות מיניות. "האם קיראן עזב את המתחם?"

"כן. לו ולמר הנדרי האב יש פגישה להגיע אליה."

ניצוץ של תקווה ניצת בתוכי. אולי תיין יצר איתם קשר כדי לשאת ולתת על שחרורי? הוא, סין וג'יימי לא יעזבו אותי ואת אליסון בידי האנשים האלה. אני יודעת שהם יבואו להצלתנו.

גברת ברוס מרימה את הקטן מבין שלושת המכסים המונחים על גבי הצלחות שעל השולחן. "מר הנדרי רוצה שתאכלי צדפות."

"למה, לכל הרוחות, לאיש הזה אכפת ממה שאוכל או לא אוכל?"

"הצדפות יעוררו וימריצו אותך."

"ימריצו אותי?"

היא מרימה את הגבות ומנמיכה את עיניה אל מרכז גופי. "ימריצו את העניינים שם למטה. יעוררו את ההורמונים הנשיים שלך, אלה שמכניסים נשים למצב הרוח המתאים להשתובבות בין הסדינים."

מה, לכל הרוחות?!

"קדימה, תאכלי, העלמה ברקנרידג'. הוא מצפה שתהיי מוכנה עבורו כשהוא חוזר."

בהחלט אהיה מוכנה. אהיה מוכנה לעזוב.

"בבקשה, העלמה ברקנרידג'. אני לא רוצה שמר הנדרי יכעס עליי אם הוא יראה שאת לא מוכנה כשיחזור."

האנשים האלה לא פועלים לפי היגיון. הם עלולים לפגוע פיזית באישה זקנה וחפה מפשע רק מפני שלא הסכמתי לאכול את הצדפות הארורות. "בסדר." אני מרימה את צדפה אחת ובולעת אותה, ולאחר מכן אני אוכלת עוד חצי תריסר לפחות. הן טעימות וחמצמצות. אולי הצדפות הטעימות ביותר שאי פעם אכלתי.

"את נערה ברת מזל. מר הנדרי יכול היה לבחור לעצמו כל נערה שבה הוא חושק, אבל הוא בחר בך. לא כולם מרוצים מההחלטה שלו, אבל אני לא יכולה להיות מרוצה יותר. הגיע הזמן שזה יקרה סוף־סוף."

מישהו שיקר לאישה המסכנה. "אני חושבת שאת לא מבינה למה אני פה."

"אני מבינה מצוין." היא מרימה מכסה נוסף מעל צלחת עם אווז צלוי על ריזוטו. "קדימה, תאכלי. תזדקקי לכל הכוח שלך."

אני מאלצת את עצמי לאכול רק מפני שאני לא רוצה שהאישה הזקנה הזאת תיפגע. כשאני מסיימת, גברת ברוס שבה ומכסה את הצלחות. "לא אכלת הרבה."

"יש לי קיבה עצבנית."

"את לא צריכה להיות עצבנית. מר הנדרי יהפוך אותך לאישה מאושרת מאוד הלילה."

מאושרת? אני לא חושבת ככה.

"בואי איתי. הגיע הזמן למקלחת שלך."

גברת ברוס ניגשת למיטה ומרימה את החלוק, מזעיפה את פניה כשהיא מרימה ובוחנת אותו. "הוא יחזור בקרוב ואין לי זמן לגהץ אותו. אתלה אותו על גבי הדלת ונקווה שהאדים יחליקו את הקמטים." היא נכנסת אל חדר האמבטיה ופותחת את הברז, אך איננה יוצאת. "חבל לבזבז זמן. תיכנסי לפה, נערונת."

אני נכנסת לחדר האמבטיה, והיא עדיין לא יוצאת. "קדימה, תסתובבי." אני עושה כפי שהיא מורה לי והיא פותחת את רוכסן שמלתי. "אכבס עבורך את בגדייך אם את רוצה לשמור אותם לעצמך."

ברור שאני רוצה להשאיר אצלי את בגדיי, אחרת מה אלבש כשאחזור הביתה? "אני חושבת שלא יהיה לך זמן לכבס אותם." אני מחליקה את השמלה במורד גופי וגם תחתוניי הקרועים נופלים לרצפה איתה. גברת ברוס מתכופפת ומרימה אותם מהרצפה. "אוי, בחיי."

"הוא קרע אותם."

"אני רואה. את רוצה שאזרוק אותם?"

"כן, בבקשה." אני לא צריכה שום תזכורת למפגש שהיה לי עם קיראן הנדרי. אני מכסה את שדיי בזרוע אחת ובעזרת ידי השנייה אני מגישה לה את חזייתי.

"את לא צריכה להיות ביישנית במחיצתי. זו עבודתי, לסייע לנשות הנדרי בכל מה שהן יזדקקו לו."

אני לא אחת מנשות הנדרי. "אולי את יודעת מה קורה עם החברה שלי, אליסון?"

"הכנתי עבורה ארוחה, אבל מישהו אחר לקח אותה לחדרה."

"היא בסדר?"

"אין לי כל סיבה להאמין שלא."

גברת ברוס מחווה בידה לעבר המקלחת. "תיכנסי, נערונת. מר הנדרי יחזור עוד לפני שנשים לב והוא יכעס אם לא תהיי מוכנה עדיין."

קיראן הנדרי הוא מפלצת גדולה יותר מכפי שחשבתי בתחילה, אם הוא מכריח את הגברת הזקנה והחביבה הזאת להכין אותי לקראת כל הזוועות שהוא עומד לעולל לי. אלוהים, אני מקווה שהם כבר נמצאים במשא ומתן פעיל על השבתנו לידי האחווה.

אני נעמדת מתחת לזרם המים החמים ומדמיינת איך ארגיש כשהוא ינוע מעליי, בין רגליי. גובהו למעלה ממטר ושמונים. הוא הרים ונשא אותי על כתפו בתנועה אחת קלילה וסוחפת והשליך אותי על המיטה כאילו אני קלה כנוצה. אין חלק אחד בגופו שאינו חסון ושרירי, ואני מניחה שזה נכון גם לגבי מה שיש לו בין הרגליים. אני תוהה אם הוא ינהג בי באלימות. "כבר עשית את זה בעבר?"

"עשיתי מה, יקירה?"

"הכנת אישה עבור קיראן?"

היא מביטה בי בבלבול. "ברור שלא; את הראשונה."

"את תהיי זו שתטפלי בי לאחר מכן?"

"לא, את זה קיראן יעשה." היא מצחקקת. "את באמת בחורונת תמימה, הא?"

"אף פעם לא שכבתי עם גבר." לא בכוח ולא מרצוני.

"אולי כדאי שאבקש מגברת הנדרי להיכנס לפה ולשוחח איתך? ייתכן שהיא תוכל לשכך במידת מה את עצבייך."

אולי אימו של קיראן תסכים להקשיב לי. אוכל להתחנן בפניה, לפנות לצד הרך שבה, לגרום לה לעצור את בנה מלחלל אותי. "כן, אשמח לפגוש אותה. תוכלי ללכת לקרוא לה עכשיו?" לפני שקיראן יחזור.

"בואי נגמור פה קודם כדי שתהיי מוכנה כשמר הנדרי יחזור, ואז, אם יישאר לנו זמן, אבקש ממנה להיכנס לפה."

אני שוטפת במהירות את המרכך משערי. "סיימתי." אני סוגרת את המים ויוצאת מהמקלחון אל גברת ברוס, העומדת ומגישה לי חלוק מגבת גדול ושעיר. היא מזכירה לי את המטפלת שלי, איונה, שנהגה לעטוף אותי במגבת לאחר האמבטיה כשהייתי ילדה.

אני קושרת את החגורה סביב מותניי ואוספת את שערי הרטוב במגבת. גברת ברוס מורידה את חלוק המשי מהקולב שמאחורי הדלת ומנערת אותו. "האדים עזרו, וזה מעולה מפני שלבטח לא הייתי מעוניינת בכך שמר הנדרי יראה אותך מבולגנת ובבגד מקומט." היא מחזירה את החלוק אל הקולב. "אסרק את שערך ואייבש אותו. מר הנדרי לא ישמח אם תיכנסי למיטה בשיער רטוב."

אין לי זמן לזה. אני חייבת לדבר עם אימא של קיראן לפני שהוא ישוב. אני חוטפת את המסרק מידה וכמעט תולשת את שערי כשאני מסרקת את הקשרים שלי בתנועות נמרצות. אני רוכנת לעבר מייבש השיער, מכוונת אותו לעוצמה הגבוה ביותר ומתחילה לייבש את שערי בעודי מעבירה בו את אצבעותיי שוב ושוב. שערי פראי ופרוע כשאני מזדקפת לעמידה.

"העלמה ברקנרידג'... אני חושבת שאנחנו צריכות להחליק את שערך."

"הוא בסדר ככה."

"קיראן לא יאהב אותו... כזה נפוח."

שילך להזדיין קיראן וההעדפות שלו. "יש לך מחליק שיער?"

"לעלמה הנדרי יש. אלך להביא אותו."

"בבקשה, עשי את זה. ותביאי אותה איתך כשאת חוזרת."

"כשאני אומרת 'העלמה הנדרי', אני מתייחסת לשו, אחותו של מר הנדרי."

כמה הנדרי יש במשפחה הזאת? וכולם יהיו בבית הזה ולא ינקפו אצבע בזמן שאני אסבול מתקיפות פיזיות ומיניות? "כדאי שתמהרי, נראה לי. את לא רוצה שקיראן ייאלץ לחכות לי רק מפני שאינני מוכנה עדיין."