הזמנה אחרונה

לפני שבע שנים נפגשנו בפריז, במקרה. הייתי נערה תמימה בת שבע עשרה, האמנתי באהבה וחלמתי על אודותיה. אהרון סטון היה החומר שממנו עשויים חלומות.

במשך שישה שבועות היינו אפופים בתחושה עוצמתית של שחרור חסר מעצורים, התאהבנו חזק ומהר, אך עם תום הקיץ כל אחד פנה לדרכו.

איש מאיתנו לא האמין שניפגש שוב.

היום אני בת עשרים וארבע, נערת ליווי בסוכנות יוקרתית. החיים לימדו אותי להיות צינית, קרה ומחושבת. אני לא מאמינה באהבה ואין לה מקום בחיי. הופתעתי לגלות שהלקוח שהזמין את שירותיי ברגע האחרון הוא האיש שעזבתי בצרפת לפני שבע שנים, ועוד יותר הופתעתי כשהוא רכש את שירותיי לשישה שבועות בתעריף גבוה פי שלושה מהתעריף הרגיל שלי. הסוכנת שלי הבהירה שאין לי ברירה אלא לקבל את העבודה, למרות הקשר שהיה בינינו בעבר.

הלב שלי, לעומת זאת, מבהיר לי שהפעם אני חייבת להישאר עם שתי רגליים נטועות חזק בקרקע כי במשך ששת השבועות הקרובים אהיה שייכת שוב לאהרון סטון.

הזמנה אחרונה מאת אמה ארט הוא ספר ראשון בדואט ההזמנה. זהו רומן עכשווי, שנון וחצוף שמוכיח שגם לאהבה קצרה מגיעה הזדמנות נוספת, גם אם אחרונה. הדואט כיכב ברשימות רבי המכר בעולם וזכה להצלחה רבה.

"אני לא מבינה איך אישה יכולה לצאת מהבית בלי להשקיע קצת, ולו רק לשם הנימוס.

בכל זאת, אי אפשר לדעת, אולי זה היום שבו תהיה לה פגישה עם הגורל. ועדיף להיות הכי יפה שאפשר בשביל הגורל."

קוקו שאנל

פרק 1

זה לוקח נצח.

לא משנה כמה את משתדלת, כמה חזק את לוחצת או כמה מהר את זזה. תמיד יהיה זה שלוקח לו יותר זמן לגמור מכל אחד אחר שפגשת. זה לא קורה הרבה והם בהחלט לא נכנסים לרשימת הלקוחות הקבועים שלי. אומנם משלמים לי על זה, אבל זה לא אומר שיש לי סבלנות לקפץ על איזה בחור שלוקח את הזמן שלו בלי סוף עד שהוא מחליט שהגיע הזמן לפרוק את המטען שלו.

הוא נוהם וגונח מתחתיי, ההדיפות העצלות שלו עומדות בניגוד גמור לתנועות הנואשות שלי. נו, לעזאזל, אולי תגמור כבר?

אני מגניבה מבט אל השעון שעל שידת הלילה של המלון. נותרו עוד חמש דקות. קדימה, הגיע הזמן לגמור עם זה. אני מתפתלת ומפתלת את ידי סביב הירך שלו, אל צידה האחורי. אלוהים, כמה אני שונאת את החלק הזה. אני לוחצת על זקפתו בזמן שאני מחליקה אצבע לתוך אחוריו –

"אוי, אלוהים!"

וזהו זה.

אני קורצת לו בשובבות ויורדת ממנו. סוף־סוף. הייתי מעליו כל־כך הרבה זמן שהרגליים שלי שכחו איך לזוז, אבל הוא שילם על שעה אז שעה היא מה שהוא יקבל.

יש בעסק הזה ארבעה כללי זהב. כל נערת ליווי שאני מכירה פועלת על פיהם. תמיד. הם ייהרג ובל יעבור. חקוקים בסלע.

קודם כול קבלי את הכסף.

אל תחרגי מהזמן שנקבע.

אל תתאהבי בלקוח.

ובלי סיפורים סוחטי דמעות.

לרוע מזלי, אף אחד לא טרח לספר לבחור הזה על הכלל האחרון. בקושי הספקתי לתחוב את המעטפה המלאה בכסף שלו לתוך התיק שלי והוא כבר התחיל לספר לי שאשתו בהריון ולא מוכנה לעשות סקס.

היי – אל תשפטו אותי. זו העבודה שלי, ואם בחור מחליט לבגוד באשתו, זה העסק שלו. יש סיבה לכך שאני לא שואלת שאלות אישיות, וככה זה. לקחת מהם פרטים אישיים וכל מיני דברים כאלה – בשביל זה אני משלמת לסוכנת שלי עשרים אחוז.

אני סוגרת את המעיל שלי ויוצאת מחדר המלון באותה מהירות שבה נכנסתי אליו. יש רק מלון אחד שאני מוכנה לעבוד בו בעיר, וזה בגלל שאני מכירה את השוער. קונור הוא איש יקר, ולמרות שאני מתמידה בסירובי לשכב איתו, הוא תמיד דואג לי.

"עסוק?" אני נשענת על הדלפק שלו ומניחה את סנטרי על המרפק.

העיניים הכחולות והנוצצות שלו מביטות אליי מלמעלה. "עסוק בלדאוג שהבוס שלי לא יידע שאת כאן."

אני מחייכת ומגניבה לידו שטר של חמישים דולר. "אתה חמוד, קונור."

"את יודעת שאת לא צריכה לעשות את זה בכל פעם."

"רק משמנת אותך קצת."

"יש הרבה דרכים שאת יכולה לעשות את זה, מיה."

"אוה, חמוד, אתה יודע מה דעתי בעניין. אני לא נכנסת למערכת יחסים. זה פשוט לא אפשרי כשעובדים בעבודה כמו שלי," אני מזדקפת ונוגעת בזרועו. "כשאחליט להפסיק עם זה ולהתמסד, לחיות בבית נחמד עם גדר לבנה, עם לברדור ועם שניים ילדים וחצי זבי חותם, אתה תהיה הראשון שאפנה אליו."

"אל תשכחי. אבל בינתיים אני אמשיך לעמוד מאחורי הדלפק הקטן שלי, מחכה שתתעשתי ותתאהבי עד האוזניים בקסם הנערי שלי."

אני צוחקת ונותנת לו נשיקה קטנה על הלחי. "אני בטוחה בזה."

הוא מחייך והקסם הנערי הזה מנצנץ בעיניו. "מארק מחכה בחוץ עם המונית שהזמנת."

"תודה, מותק. נתראה בקרוב," אני אומרת ומנופפת מעבר לכתפי בעודי יוצאת. הערב יורד על סיאטל והאורות מהבניינים מאירים את השמיים המחשיכים ומאפילים על הכוכבים.

"מיס לופז," מארק מסיט את כובעו ופותח את דלת המונית עבורי.

"מארק," אני מחייכת אליו חיוך גדול ונכנסת למכונית תוך שאני מחליקה לידו שטר של עשרה דולר. הוא מחזיר לי חיוך כשהמונית יוצאת לדרכה ואני נשענת לאחור ונושמת עמוק.

בנסיעה הביתה מיה לופז הופכת לדייטון בלאק, ונערת הליווי הופכת לנערה אמיתית.

עד שהטלפון מזמזם בכף ידי ושמה של הסוכנת שלי מופיע על הצג. אני מבליעה אנחה.

"מוניק."

"את מאחרת, דייטון."

שיט.

"הייתי צריכה לחכות למונית," אני משקרת ומסמנת בשפתיי "סליחה" לנהג שמביט בי דרך המראה. "אני בדרך."

"חמש דקות." היא מנתקת.

אני נותנת לאנחה להשתחרר ורוכנת קדימה. "היי, אנחנו יכולים לנסוע לדרך קסקייד אלפיים ארבע מאות וארבעים בבלוויו במקום?"

"בטח, גברת."

"תודה."

אני בוהה מהחלון ונשארת באי הוודאות שקיים בין שתי הגרסאות של חיי. איך יכולתי לשכוח לנסוע למוניק אחרי 'מר לא גומר'? זה יום שישי והיא תמיד מקבלת את הנתח שלה מהרווחים שלי בימי שישי. הנתח שלה. או שיט. יש לי את זה כאן בכלל? אני מחטטת בתיק שלי, בקושי נושמת, עד שאני מרגישה את המעטפה החבויה בתוך הריפוד של התיק. לפחות הפעלתי את הראש הבוקר...
אני סופרת את הנתח של מוניק מרווחי היום בחשאיות ומצרפת גם אותו למעטפה בדיוק כשאנחנו מגיעים. שלושים מתוך הדולרים שעבדתי עליהם כל־כך קשה נופלים לחיקו של הנהג בליווי המילים "שמור את העודף" ואני רצה – עד כמה שאפשר לרוץ בעקבים בגובה עשרה סנטימטרים – בשביל המוביל לבית החלומות הפרוורי והציורי של מוניק.

אתם יודעים, מהבתים שבדרך כלל שמורים למשפחות עם שני ילדים וחצי תוססים וצרחנים ועם גור כלבים קופצני. לא לאישה עם ג'קוזי ועם סוכנות של נערות ליווי שמשמשת גם כאם לנער מתבגר עם חיבה לריסוק המכונית שלו.

אני דופקת פעמיים ונכנסת. בחמש השנים האחרונות הייתי בבית הזה יותר פעמים ממה שניתן לספור. נוח לי כאן – מהחדרים, שבכולם קירות לבנים וקיר אחד מודגש, ועד למספר האינסופי של תצלומים התלויים בכל פינה. כל התמונות הן של מוניק ושל הבנות שלה בערים שונות ברחבי המדינה, מווגאס דרך מיאמי ועד לניו יורק.

"את מאחרת," חוזרת מוניק על המילים שאמרה לי קודם בעודי מתיישבת בכיסא הריק היחיד שנותר ליד השולחן. "אם תגידי לי שחרגת מהזמן תחטפי טוב טוב, דייטון."

"לא חרגתי מהזמן אפילו פעם אחת מאז התחלת לעבוד איתי, מוניק, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו. המונית איחרה ואני כאן עכשיו. אפשר להמשיך?"

הסוכנת שלי מטה את ראשה הצידה ומעקלת שפתיים. "דייט לוהט הערב?"

"אם את קוראת לנעלי הבית שלי, לגלידה ולליב דייט לוהט, אז כן, לגמרי."

"מצחיק. או־קיי, בנות. תראו לי מה הבאתן." כפות ידיה מתהפכות בתנועת "תנו לי" ובזו אחר זו מעטפות חומות נשלפות מתיקים ומונחות על השולחן.

"אחת וחצי."

"שבע מאות."

"שבע מאות? מה, לעזאזל? את במחזור?" מוניק נובחת על לורי. "תשיגי התקן. אני לא יכולה שתקחי שבוע חופש. רובין, אני מקווה שיש לך משהו טוב יותר בשבילי."

"שלוש." מחייכת רובין ושומטת את המעטפה על השולחן.

מוניק מהנהנת.

"שתיים."

"אלף ושמונה מאות."

"אלפיים ושש מאות."

"גם שלוש."

מוניק מהנהנת אחרי כל סכום ולבסוף פונה אליי. "דייטון?"

אני מניחה מעטפה שמנה על השולחן ומסתכלת לה בעיניים. "ששת אלפים ארבע מאות וחמישים." אני מחליקה את המעטפה לכיוונה.

"ארבע מאות וחמישים, מאיפה, לעזאזל, החמישים הזה מגיע?"

"אם את שמה אותי במלון עם בחור שלוקח לו לגמור יותר זמן מלכוכב פורנו על ויאגרה, את משלמת לשוער כדי שיחריש את זה."

"יש לך מזל שאני מחבבת אותך, דייטון. אם זו הייתה מישהי אחרת כבר הייתי מעיפה אותה לכל הרוחות." מוניק פותחת את המעטפה ומדפדפת בשטרות. "בכל מקרה, קנית לילד שלי מכונית חדשה."

"יופי. תגידי לו שהפעם לא ירסק אותה. אני לא קונה לו את המכונית הרביעית." אני נעמדת.

"לאן את חושבת שאת הולכת?"

"הביתה. יש לי דייט לוהט, זוכרת?"

***

"אווו," אומרת החברה הכי טובה שלי, ליב. "ששת אלפים?"

"היי, אל תשכחי את הארבע מאות וחמישים."

"חמישים?! אה, השוער."

זה באמת אומר משהו, שהחברה הכי טובה שלי מבינה את זה והסוכנת שלי לא.

"מה את עושה עם כל הכסף? אם זה עשרים אחוז, הרווחת איזה שלושים אלף דולר השבוע."

"עשרים וחמישה. אני משלמת על הדירה הזאת, מרחיבה את אוסף הנעליים שלי, קונה איזה לנז'רי של 'אג'נט פרובקטור' או 'לה פרלה', ואת השאר אני חוסכת לשעת צרה. אה, ומיסים. המיסים הורגים אותי." אני דוחפת את הכפית שלי לתוך מכל הבן אנד ג'ריס. "ואם שכחת במקרה, אני לוקחת קמצניות כמוך לחופשה פה ושם. אבל זה לא קורה כל שבוע," אני מלקקת את הכפית. "פשוט הגיעו כמה לקוחות אקסטרה, וזהו."

ליב מחייכת. "לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני בעבודה הלא נכונה. לעזאזל, אני מראה את השדיים שלי כל הזמן ולא מרוויחה חצי ממך."

"זה בגלל שהשדיים שלך נועדו למצלמה. שלי הם בשביל לגעת."

"מה שנכון, נכון."

"בכל מקרה, את יודעת שאני סלקטיבית עם הלקוחות שלי. אומנם לפעמים לא מספיק סלקטיבית, אבל לפחות כולם משלמים כמו שצריך. מה שאני מרוויחה בחודש לוקח לרוב הבנות שנה להרוויח."

"את מקבלת את כל הלקוחות הגדולים? והאחרות לא מתעצבנות?"

"סביר להניח שכן, אבל הן צריכות לבחור – להרוויח משהו או לא להרוויח כלל. אני הכי טובה בעיר במה שאני עושה וכולן יודעות את זה."

וזו האמת. יש לי הכי הרבה לקוחות ובמקרה הם גם אלו שמשלמים הכי הרבה. תזדייני טוב, תרוויחי טוב. ככה זה עובד בחיים שלי.

"באמת? הזדיינת לאחרונה עם מישהו שיכול להשיג לבנות עבודה טובה?" ליב טופחת על השדיים הטבעיים שלה במידה D. "כי הסוכן שלי יורה יותר כדורי סרק בתחום העבודה מאשר בתחום הזיונים."

"לא, אבל בעוד יומיים יש לי לקוח שאולי יסכים לקבל בחינם שעה מהזמן שלי תמורת עמוד כפול שלך. ושער במגזין."

"ושער במגזין?"

"ליב, התעריף שלי לשעה הוא יותר ממה שרוב האנשים מרוויחים ביום שלם. אז כן, גם שער במגזין. וגם, בואי רגע..." אני קופצת ומושכת את ליב למעלה, אל חדר הלנז'רי שלי. נו, כן, מה עוד אני יכולה לעשות עם בית שיש בו שלושה חדרי שינה? אני נערת ליווי. אני חיה ונושמת לנז'רי.

אני מוצאת את בגד הגוף הוורוד כהה עם שולי התחרה השחורים שהזמנתי בשבוע שעבר ומראה לה.

"אוה," היא לוקחת את הקולב ובוחנת את הבגד. "אין ספק. זה לנז'רי פצצה לשער במגזין, דייטון. איך את עושה את זה בכל פעם?"

"אני יודעת," אני מגחכת. "אבל לבחור יש חיבה מיוחדת לבגדי הגוף האלה, ואחד כזה חדש יעשה את העבודה."

"המממ... הוא בא הנה?"

"אכן."

היא מצטמררת כשאנחנו יורדות בחזרה למטה. "אני לא מבינה איך את יכולה לעשות את זה בבית שלך."

"זה בדיוק כמו כל אחד אחר שעובד מהבית עם המחשב או משהו. פשוט לי יש חדר שינה במקום משרד. זה לא שאני עושה את זה בחדר שלי. בשביל זה בניתי את התוספת."

בניתי את התוספת לפני שנתיים, אחרי שקניתי את הבית הזה, כשעומס הלקוחות שלי נהיה גדול מדי בשביל לעבור ממלון למלון כל הזמן. מדובר בתוספת של שני חדרים – אחד הוא חדר שינה נורמלי ובשני יש כל מיני דברים קינקיים. אני ערוכה לכל מצב.

"או־קיי. את יודעת, אנחנו חברות כבר שמונה שנים ואני עדיין לא מבינה למה את עושה את מה שאת עושה."

אני מחייכת בעגמומיות. "כן. בחיים לא דמיינתי שאנשור מהקולג' דווקא בגלל הדבר שעשיתי מלכתחילה רק כדי לשרוד שם."

***

"הלו?"

"יש לי עבודה בשבילך."

אני נותנת לאנחה להימלט מפי ומוציאה את הרגליים מהמים. "זה היום החופשי שלי."

"מעניין לי את התחת היום החופשי שלך." אולי תגידי לי איך את באמת מרגישה, מוניק.

"זו עבודה קלה. מאה וחמישים אחוז."

"ספרי לי."

"האיש מקבל את החברה של אבא שלו ויש לו אירוע הערב. אבא שלו מצפה ממנו להגיע עם מישהי. וכאן את נכנסת לתמונה. הוא משלם אקסטרה בגלל ההתראה הקצרה."

"או־קיי," אני מתעטפת במגבת והולכת לחדר שלי. "אז מי זה?"

"הוא מבקש להישאר בעילום שם. כשתגיעי לפגוש אותו הוא יציג את עצמו. הוא מוכר מדי מכדי להתעסק עם הסטיגמה של מלווה בתשלום," המרירות מסתננת לקולה ואני מרגישה את זה. בת־זונה שיפוטית. "אז את חייבת להסכים לסודיות."

"בסדר," אני אומרת לאט. "כי בדרך כלל אני הולכת ומרכלת על הלקוחות שלי. מה ללבוש?"

"משהו קלאסי. האיש הולך לנהל חברה ששווה מיליוני דולרים אז תלבשי משהו יקר. משהו שיגרום לכולם להסתכל עליכם. הערב הזה מוקדש לו וצריך ללטף לו את האגו."

"הבנתי," אני מוציאה מהארון שמלה חומה־אפורה באורך הברך ובגזרת עיפרון, מניחה אותה על המיטה. "וסקס?"

"לא כלול. רק דייט."

"הא, זה לא קורה הרבה."

"אני אסמס לך את הפרטים. אל תפשלי."

"אני בחיים לא מפשלת."

אני זורקת את הטלפון על המיטה ועוברת על אוסף הלנז'רי שלי, מחפשת את הסט שהכי יתאים ללבוש מתחת לשמלה. סקס אולי לא בתוכנית, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה ללבוש בגדים תחתונים יפים.

תנו לבחורה חזייה ותחתונים תואמים ועצם הידיעה שהם שם כבר מוסיפה לה מידה של ביטחון עצמי שהיא בכלל לא ידעה שיש לה.

למזלי הרב, יש לי לא מעט ביטחון עצמי. או לפחות למיה לופז יש.

מלון סאות'פול, תיפגשו בשבע בערב, האירוע בשבע וחצי. את הכסף תקבלי כשתגיעי. רייצ'ל, פקידת הקבלה, מחכה לך.

אני מהנהנת פעם אחת וזורקת את הטלפון על המיטה כדי להתארגן. אני מכירה היטב את הסאות'פול. כבר הייתי שם כמה פעמים בדייטים בתשלום. זה אחד המלונות הכי יוקרתיים בעיר.

אני מסדרת את השיער הכהה שלי על הצד, מניחה לתלתלים ליפול על כתפי ומחליקה את כפות רגליי לתוך נעלי עקב חומות. עגילי יהלום מנצנצים באוזניי. אני מורחת שכבה של אודם ומכניסה אותו לתיק.

אני נכנסת למונית שמחכה לי ומותחת את רגליי. אני מרגישה עצבנות קלה. תמיד מלחיץ כשלא יודעים את שם הלקוח לפני דייט – במיוחד כשהקריאה מגיעה ברגע האחרון. יש לי חצי שעה לדעת הכול על הלקוח שלי ועל החברה שהוא עומד לקבל לידיו.

רק זה כבר שווה תעריף של מאה וחמישים אחוז.

אני משלמת לנהג ויוצאת לערב של סיאטל. הסאות'פול נמצא ממש על מפרץ אליוט והרוח הקלילה מהים עוטפת אותי, מנחמת. אני עוצרת לרגע להסתכל על הסירות ונזכרת בזמנים שגם הסירה של אבא שלי התנדנדה שם על המים.

אני מתנערת. הערב זה לא זמן להיות דייטון. אם משלמים לי, אני מיה. לדייטון אין קשר לעולם היוקרתי הזה של אשליה ושל תענוגות. היא יותר מדי בחורה של פיג'מה ושל גלידה בשביל השיט הזה.

השוער פותח לי את הדלת והעקבים שלי מטופפים על רצפת השיש כשאני ניגשת אל דלפק הקבלה.

"אני יכולה לעזור לך?" פקידת הקבלה מרימה את עיניה אליי ואני רואה את תג השם שלה. רייצ'ל. מצוין.

"כן, אני כאן בשביל האירוע הערב."

"זה בקומה השנייה, גבירתי. האולם הדרומי."

אני מניחה ידיים על הדלפק, שטר של עשרים דולר מציץ מתחת לזרת שלי. עיניה מגלות אותו.

"אני כאן בשביל האירוע."

"אה, כן. כמובן. סליחה, מיס לופז." היא מרימה את הטלפון. "מיס לופז הגיעה. קח אותה בבקשה לתא הפרטי השמור בבר."

שתי שניות לאחר מכן נער בן לא יותר מתשע־עשרה מתייצב לידי. "בואי אחרי בבקשה, מיס לופז."

"תודה, רייצ'ל." אני לוחצת את ידה והיד שלי חוזרת ריקה. אני נפנית ללכת בעקבות הבחור הצעיר.

כסף יכול להשיג לך כל דבר בעולם הזה, ועבורי זה פחות או יותר כרטיס הביקור שלי. אני מראה לך ירוק, ואתה יודע מי אני ולמה אני כאן. אני מראה לך ירוק, ואתה שותק ושומר על סודיות.

"מיס לופז." הוא מסיט מעט את הווילון.

"תודה." אני מעבירה לו שטר של עשרה דולר כשהוא עוזב ונכנסת אל התא.

אני סוגרת את הווילון מאחוריי וברגע זה מיה מפנה מקום לדייטון, כי אני מביטה לתוך זוג עיניים שלא ראיתי מזה שבע שנים. הפתעה והלם שוטפים את גופי.

לא יכול להיות. פשוט לא אפשרי.

אבל המבט שלי נודד מהעיניים אל הלסת מכוסת הזיפים ואל השפתיים הוורודות של האיש שבו התאהבתי בקיץ אחד יפה בפריז לפני שבע שנים. לפני שהכול השתבש.

"אהרון?"

פרק 2

אני מרגישה כאילו ברק הכה בגופי כשעיניו מתרוממות מכפות ידיו הנחות על השולחן ומביטות היישר לתוך עיניי. אני בקושי נושמת ובין הפעימות הלא סדירות של ליבי כמיהה שלא הרגשתי שנים אוחזת בי.

עיניו הכחולות בוחנות כל חלק וחלק בפניי וההפתעה שלו ניכרת, כנראה לא פחות משלי. לבסוף עיניו נחות על עיניי והוא נעמד באיטיות.

"דייטון?"

"מה..." אני מניחה יד על החזה. "אתה הלקוח שלי?"

אהרון מסמן לי לשבת ומתיישב מייד אחריי. "את הדייט שלי? הזמנתי מישהי בשם מיה לופז."

"מיה הוא השם שאני משתמשת בו בעבודה," אני אומרת בשקט. "להיות נערת ליווי משמע לחיות חיים כפולים."

"אני לא מאמין." הוא לוחץ על כפתור ומלצר מופיע. "בקבוק של פינו גרי. שתי כוסות," הוא מזמין, והבחור נעלם במהירות. אף אחד מאיתנו לא מדבר עד שהוא חוזר ומניח מגש על השולחן.

הלב שלי דופק בעוצמה כשאהרון מוזג לשתי הכוסות. בחמש השנים שאני עושה את זה, מאז נהייתי נערת ליווי, אף פעם לא היה לי לקוח שהכרתי. ועכשיו, כשאני יושבת מול אהרון סטון, אני מבינה שהעבודה הזאת לגמרי לא פשוטה.

אני מחסלת את הכוס שלי בזמן שמעטפה חומה מופיעה על השולחן. אני לוקחת אותה בדממה ומחליקה אותה לתוך התיק שלי, וזה אולי הרגע הכי מוזר שחוויתי בחיי. אהרון מוזג לי כוס נוספת.

"תודה."

"זה בלתי צפוי."

"אתה חושב?" אני מרימה גבה. "קשה לי להגיד שזה מנהג עבורי, יחסים אישיים קודמים עם הלקוחות שלי."

ואלו יחסים היו לנו. שישה שבועות מלאים של כיף, של נשיקות ושל תשוקה אינסופית בעיר האהבה.

"אני מתאר לעצמי שלא – " הוא עוצר, משפיל עיניו אל השולחן לפני שהוא מחזיר אותן אליי. "אני יכול לשאול למה?"

"למה מה?"

"למה את עושה את זה?"

"זה קצת אישי."

"דייטון, אני מכיר כל סנטימטר בגוף שלך. אל תבלבלי לי את המוח ותגידי שזה אישי מדי."

"אתה הלקוח שלי," אני מזכירה לו ומזדקפת. "העבר שלנו לא רלוונטי כאן. אתה משלם לי כדי לעשות עבודה ואני מתכוונת לעשות אותה. בלי פרטים אישיים. תגיד לי מה אני צריכה לדעת כדי שלא איראה כמו סתומה כשנצא לאירוע הזה."

הלסת שלו מתהדקת והוא מושיט יד כדי ליישר את העניבה. "אבא שלי החליט לפרוש מהחברה וזה אחד מבין האירועים הרבים שנועדו להציג אותי בפני האנשים שאיתם אעבוד כשאקבל לידיי את החברה בעוד פחות מחודשיים."

"סוכנות הדוגמנות?"

"התרחבנו גם לפרסום ולמיתוג בקיץ שאחרי פריז. התפרשנו בכל העולם לפני שלוש שנים ועכשיו יש לנו משרדים באוסטרליה ובאירופה, בנוסף לאלו שיש לנו כאן."

"מרשים. ולמה היית צריך דייט?"

"כי אם הייתי בא לבד, העופות הדורסים היו עטים עליי."

השפתיים שלי מתעקלות. "העופות הדורסים?"

"הבנות של החברות של אימא שלי. הן רווקות."

"ואתה המטרה המושלמת. טוב לדעת שנשכרתי כדי לשמש חוצץ."

"אני בטוח שמיה לופז רגילה לזה."

"אוה, בהחלט. אבל שנינו יודעים שאין סיכוי שאצליח להיות מיה הערב."

הוא מביט בי במבט בוחן. הוא מעביר לשון על שפתיו והעיניים שלי בורחות לשם לפני שאני מצליחה לעצור אותן. הוא מגחך.

"מר סטון?" שואל קול מאחורי הווילון.

"כן?"

"אבא שלך קורא לך, אדוני."

"תגיד לו שאני כבר בא."

"כמובן."

אהרון מביט בי שוב ומושיט יד מעבר לשולחן. אצבעותיו עוטפות את שלי וזרמים עוברים במעלה זרועי. "דייטון, את לא חייבת לעשות את זה. יש סיבה לכך שיש לך שם אחר בעבודה. לא אבקש ממך לסכן את זה בשבילי."

אני מוציאה את ידי מתוך ידו ונעמדת, מחליקה את שמלתי. "שכרת אותי כדי לעשות את העבודה הזאת, ואני אעשה אותה. חוץ מזה, אני לא יכולה לתת לעופות הדורסים ההם לעוט עליך, נכון?"

עיניו מוארות כשהגיחוך שלו נהיה סקסי בצורה מסוכנת. "נכון בהחלט."

הוא נעמד ובפעם הראשונה מאז נכנסתי לתא אני שמה לב איך הוא נראה. החליפה השחורה־לבנה שלו מחויטת בקפידה ומותאמת לגופו שנעשה שרירי יותר מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. הז'קט נמתח על כתפיו הרחבות ונהיה צר יותר באזור המותניים. תלתלים כהים נופלים על צווארון חולצתו הלבנה וממסגרים את פניו בצורה מושלמת.

אהרון סטון נראה חתיך בחליפה הזאת.

ידו נחה על גבי התחתון כשהוא מוביל אותי לעבר המעלית, ואני שמחה שוויתרתי על השמלה בעלת הגב החשוף ששקלתי לרגע ללבוש. אני לא בטוחה שהייתי יכולה להתמודד עם מגע אינטימי כזה של עור בעור עם הגבר הזה בלי להיסחף אל העבר. אלוהים יודע שגם ככה בקושי נשמתי.

אני זוקפת את גבי מעט יותר בכל רגע שידו נחה שם. אני שואפת עמוקות ומזכירה לעצמי להתנהג כפי שמיה הייתה מתנהגת. אני חייבת להיות מיה. אני חייבת להיות חסרת רגש אבל אמינה.

דלתות המעלית נפתחות ואהרון סוגר אותן שוב. אני מרימה אליו עיניים זועפות.

"מה אתה עושה?"

"דייטון," הוא מסיט קווצת שיער מפניי ומביט בי כמעט ברכות.

אני מזיזה את ידו. "אם נתעכב במעלית זה לא ישנה את העובדה שיש לי עבודה לעשות, אהרון. אנחנו יכולים להתקדם עם זה?"

הוא נאנח ואז מחייך חיוך קטן. "בסדר. אבל מה אומר להוריי כשהם ללא ספק יזהו את הנערה שגנבה אותי מהם בחופשה לפני שבע שנים?"

שיט. לא חשבתי על זה. "תן לי לדאוג לזה."

דלתות המעלית נפתחות שוב ואנחנו צועדים אל עבר האולם.

"הזדמנות אחרונה," הוא ממלמל.

"תשתוק ותפתח את הדלת המזוינת בשבילי."

אני שומעת אותו צוחק צחוק מהוסה שנייה לפני שהוא פותח את הדלת. גברים בחליפות ונשים בשמלות יקרות ממלאים את האולם ההומה. בפינה ניצב בר משקאות ושולחנות עומדים לאורך הקירות בסידור שמשאיר את הרחבה הפנימית ריקה.

בעודי עומדת כאן בפתח האולם, מוקפת בכל אנשי החברה הגבוהה של סיאטל, אני רואה בבירור מדוע זהו המלון היוקרתי ביותר בסיאטל. החדר הזה מסריח מכסף וממעמד.

אהרון מוביל אותי פנימה, וכמעט מייד הוריו מופיעים מולנו. אימא שלו נראית בדיוק כפי שנראתה אז – שיער חום מושלם בלי שערה אפורה נראית לעין ועור מושלם שכל אישה הייתה מתקנאת בו. עיניה הכחולות, בדיוק כמו אלה של אהרון, סורקות אותי ואז מתרחבות מעט.

"אני לא מאמינה. דייטון בלאק?" היא מניחה יד על חזהּ.

אני מחייכת. "נחמד לראות אתכם שוב, מר וגברת סטון."

"אני לא מאמין שזו הנערה הקטנה שגרמה לבן שלנו לבצע מופעי היעלמות במשך שבועות." מר סטון שולח לעברי חיוך קורן.

"אני שומרת על זכות השתיקה. הוא פעל על דעת עצמו." אני מחייכת אליו בחזרה והוא צוחק. הוא רוכן אליי ונושק ללחיי, ואחריו גם אמא של אהרון.

"ודי עם המר והגברת האלה. ברנדון וקארלי," הוא מתעקש. "אפשר להביא לך משהו לשתות?"

"בקבוק יין יהיה נהדר, אבא," עונה אהרון.

"אהרון, מותק, למה לא אמרת לנו שאתה מביא את דייטון?" שואלת קארלי כשאנחנו הולכים אל הבר.

"כן, בעניין הזה," הוא עונה בחוסר ביטחון ואני משתדלת שלא לגלגל עיניים.

"נתקלנו זה בזה לפני כמה שבועות," אני מתפרצת לדבריו. "ממש במקרה. אני חושבת ששנינו היינו בהלם. לא, אהרון?"

הוא נאבק לשמור על פרצוף רגוע. "בטח."

"יצאנו כמה פעמים לשתות. להתעדכן, אתם יודעים. ואחר הצהריים הוא מצלצל אליי פתאום ואומר לי שהוא צריך דייט לערב. נו, טוב, איך אפשר להגיד לא לפרצוף הזה?" אני מרימה גבות ומעבירה אגודל על הלסת שלו, מעניקה לו חיוך אוהד.

"לא סיפרת שפגשת אותה!" קארלי טופחת על זרועו.

"לא ידעתי שאני צריך, אמא."

"היה נחמד לדעת שהיא עדיין בסיאטל ושאתם שוב בקשר."

"נפגשנו רק כמה פעמים."

"תפסיקי לחקור אותו, קארלי. הוא כבר איש מבוגר. מותר שיהיו לו סודות."

ברנדון מניח בקבוק יין וארבע כוסות מולנו ומתחיל למזוג. "בכל מקרה זו הפתעה נעימה, דייטון. מה שלום הורייך?"

תהיי מיה. תהיי מיה. תהיי מיה.

"הם, אה... האמת שהם מתו לפני חמש שנים." אני משפילה מבט ומרגישה את אותה צריבה שמתלווה לכל אזכור שלהם. ידו של אהרון מתגנבת מגבי אל מותני. הוא מתקרב אליי קצת והמחווה הזאת מנחמת אותי.

"אני כל־כך מצטער," אביו אוחז בידי לרגע קט. "זה בטח היה נורא, בגיל צעיר כל־כך."

אני מהנהנת ושואפת עמוקות. "כן, אבל דודה שלי, ליי, דאגה לי. בסופו של דבר התגברתי."

אהרון מקרב אותי אליו בעדינות. "אימא, אבא, אני חושב שמר וורנר מנסה ללכוד את תשומת ליבכם."

קארלי מסתובבת. "כמובן. ברנדון, בוא."

הוא מתקרב אליה, היא כורכת את זרועה בזרועו והם פונים לכיוונו של האיש שנופף לעברנו.

אני נאנחת עמוקות ולוגמת מהיין שלי, מגייסת את כל האיפוק שלי. אני בספק אם יהיה מקובל לגמוע את כל הכוס בלגימה.

"תודה," אני אומרת לאהרון בשקט.

"בבקשה," הוא נעמד מולי ומשפיל את עיניו החודרות אליי. "לא ידעתי שהורייך נפטרו."

אני מחייכת בחוסר רצון. "כן, נו, זה לא בדיוק משפט פתיחה לשיחה, נכון?"

"נראה שלא. איך הם מתו?"

"התרסקות מטוס," אני אומרת ללא רגש. "הם טסו בחזרה מניו יורק. היו קשיים טכניים והמטוס התרסק. אף אחד לא שרד."

"אני מצטער."

"למה? אתה לא אשם." אצבעותיי מתהדקות סביב כוס היין.

אהרון עוטף את עורפי בידו השנייה ומקרב את שפתיו למצחי. המגע שלו מעביר בגופי חום ועקצוצים. עבר כל־כך הרבה זמן מאז נגעו בי ככה – ברכות, בעדינות, כמעט באהבה – עד שכמעט שכחתי את אחד הכללים השולטים בחיי.

לא לתת ללקוחות או למעשים שלהם לעורר בי רגשות.

"מה אתה עושה?"

"אחרי שאימא שלי השתחררה בנימוס ממר וורנר היא חצתה את האולם לעבר גברת רויס. ברגע שהיא תגיע אליה היא תספר לה את הסיפור על אודות הדרך שמצאנו זה את זה אחרי שבע שנים ארוכות שבהן לא נפגשנו וכמה שזה נהדר שחידשנו את הקשר ואיזה זוג מדהים אנחנו וכמה טוב אנחנו נראים יחד. גברת רויס תסכים איתה ותגיד איזה תינוקות יפים יהיו לנו," הוא עונה בלחישה מעט משועשעת. "וזה יקרה עם כל אחת ואחת מחברותיה של אימא לאורך הערב. אני פשוט דואג לשמח אותה, דייטון."

"אהרון?" גברת מבוגרת מתקרבת אלינו ואהרון קורץ לי ומוריד ממני את ידיו.

"מיס וורנר, מותר לי לומר לך כמה יפה את נראית הערב?"

"בהחלט מותר, אבל זה לא יעזור לך. בעצם... אולי קצת," היא עונה לו, אבל מביטה אליי וקורצת. אני מחייכת בנימוס.

"גברת וורנר, זוהי דייטון בלאק, הדייט שלי הערב. דייטון, זוהי מיס וורנר, חברה קרובה של אימא שלי, בעלה הוא אחד המשקיעים בחברה."

"נעים להכיר אותך, גבירתי." אני לוחצת את ידה.

"נעים להכיר אותך, יקירתי. קארלי סיפרה לי איך שניכם נפגשתם. כמה נפלא שמצאתם זה את זה אחרי כל־כך הרבה זמן!"

הנה זה מתחיל.

***

"זהו, עברנו את כולם?" אני לוחשת באוזנו של אהרון. "אני לא בטוחה כמה פעמים אצליח להקשיב שוב ל'כמה נפלא שנפגשתם פתאום!' על כל הווריאציות של המשפט."

אהרון צוחק בשקט אל שערי. "כמעט כולם, אבל עוד לא."

אני נאנחת. "מה עם לברוח החוצה לחמש דקות?"

"אני חושב שנצליח לעשות את זה." הוא כורך את זרועו סביב מותניי, משאיר את ראשו מושפל ומושך אותי דרך האולם אל הדלתות. באופן מפתיע, אנחנו מצליחים לחמוק החוצה בלי שאיש ישים לב ורצים אל עבר המעלית הממתינה. אף אחד מאיתנו לא אומר דבר עד שאנחנו מגיעים למדרכה.

אני משתחררת מאחיזתו וחוצה את הכביש. החומה הצופה אל מפרץ אליוט קרה ומחוספסת כשאני מניחה עליה את זרועותיי ונשענת קדימה. רוח הערב הקלילה והצוננת נושבת בשערי ואני עוצמת עיניים ומתמסרת לה, נושמת נשימות עמוקות. בערבים כמו זה, כשמצפים ממני לכל־כך הרבה דברים, קשה להישאר רגועה.

בכל פעם מחדש אני מגלה שאני מעדיפה את הזיונים על פני החלק של הליווי בעבודה הזאת. זיונים זה פשוט ואני יודעת בדיוק למה מצפים ממני. זה מתוכנן ומבוקר. זה בתוך אזור הנוחות שלי, אבל זה...

ליווי זה אלתור. כל מילה, כל מבט, כל תנועה. הכול פעולות והחלטות של הרגע. אני לא יכולה להכתיב כלום.

"למה את עושה את זה?"

"אני מעדיפה להשאיר את הסיבה שלי אישית."

"הבנתי," אהרון נשען על החומה לצידי ומחייך את החיוך הסקסי והמסוכן שלו, שגורם לבטן שלי להרגיש דברים הזויים. "אבל אני שואל שוב."

"אני עושה את זה בדיוק מאותה סיבה שאנשים אחרים עובדים. אני צריכה לשלם חשבונות."

"באמת?"

"באמת כל־כך קשה לך להאמין לזה?" אני מפנה את פניי אליו. "כשההורים שלי מתו, איבדתי הכול. הייתי בקולג' ופתאום איבדתי את הבית שלי ואת כל התמיכה הכלכלית שהייתה לי. אחרי ששילמתי את כל החשבונות, לא נשאר לי כמעט כלום. לא הצלחתי למצוא עבודה אז הלכתי למי שהייתה פעם הסוכנת של דודה שלי."

"מוניק?"

"היא לקחה אותי תחת חסותה ונתנה לי עבודה. דודה ליי אפשרה לי לעבור לגור איתה בחופשות מהלימודים ועד שמלאו לי עשרים ואחת כבר חסכתי מספיק כסף כדי לשלם מקדמה על בית משלי."

"מרשים. אז את עושה את זה בשביל הכסף?"

"אני בטח לא עושה את זה כי חסרות לי אורגזמות מחורבנות."

"עד כדי כך, הא?" הגיחוך שלו הופך לחיוך.

"אהרון, אין סיבה בעולם שמישהו יעשה את העבודה הזאת אם לא בשביל הכסף. וחוץ מזה, לא משלמים לי כדי שיהיו לי אורגזמות, משלמים לי כדי לגרום לאחרים לחוות אותן, ומדי פעם משלמים לי להיות הדייט של בנים עשירים ויפים." אני מחייכת בחזרה.

"בנים עשירים ויפים שמשלמים יותר ממה שצריך רק כי הם נואשים לרצות את הוריהם עם בחורה יפה?"

"בדיוק."

"אז מזל שאת שווה כל דולר, לא?"

אני מזדקפת ומביטה בו. "ככה אומרים לי."

בעיניו של אהרון ניצת רגש שנעלם מהר מדי מכדי שאבין אותו. הוא מחזיק במבטי לרגע ממושך ונראה שהוא רואה ממש דרכי ודרך העמדת הפנים שלי. הוא מתקרב אליי ומושיט את זרועו.

"שנחזור פנימה?"

"יש מצב שישלחו משלחת חיפוש?"

"זה לא מופרך במקרה של אימא שלי."

אני כורכת את זרועי בזרועו, מנסה למקד גם את מוחי וגם את גופי במטרה. לא בעבר. לא שלנו ולא בכלל.

"ורק שתדעי," הוא אומר בעודנו חוצים את הלובי, "היא בטח חושבת שחמקנו החוצה כדי להתמזמז כמו שני בני נוער."

"אני חושבת שאימא שלך מתרגשת מדי מהמפגש הכל־כך מקרי הזה."

"גם אני חושב כך, דייטון. דרך אגב, זה היה סיפור מרשים מאוד, מה שסיפרת שם."

"תודה." אני מושיטה יד כדי לבלגן קצת את שערי.

"מה את עושה?"

"גורמת לו להיראות כאילו חמקנו החוצה כדי להתמזמז כמו שני בני נוער." אני קורצת ומעיפה מבט אחרון בעצמי במראה שבמעלית. אנחנו מתגנבים בחזרה לאולם ואני מנגבת את שפתיי, מסירה קצת אודם דמיוני שנמרח.

חיוך מפתה חוצה את שפתיו בעוד עיניו מרפרפות על שפתיי. הוא עוצר לרגע ומרים את אגודלו אל פי, משפשף את אותה נקודה שבה נגעתי הרגע.

"פספסת קצת." הוא מתנשם ומעביר את אגודלו על השפה התחתונה שלי. המגע האינטימי הזה גורם לי לעצור את נשימתי כשעיניו מוצאות שוב את עיניי. "זהו, כמו חדש."

"יופי," אני ממלמלת.

הוא מוביל אותי לפינה מבודדת, ידו מונחת בנחישות על גבי התחתון.

אני מתעלמת מפעימות ליבי ומגופי המתלהט כשהוא מושך אותי אליו ומצמיד את גופי לגופו. "אתה חושב שמישהו שם לב שנעלמנו?"

"אני לא בטוח," הוא מביט סביב. "אבל אין ספק שהם שמו לב שחזרנו."

אני מסתכלת לכיוון שאליו הוא הסתכל ומגלה שם את הוריו. קארלי לוחשת באוזנו של בעלה בעוד על פניו של ברנדון נמרח חיוך, קצת משועשע וקצת מתענג, מה שגורם לי לנשוך את פנים הלחי שלי בתחושה שהכול יותר מדי אמיתי.

הנערה החולמנית שעוד נשארה בי קיוותה שנחמוק החוצה כדי להתמזמז. היא זוכרת טוב מדי את התחושה המופלאה של שפתיו של אהרון על שפתיה.

וגם אני זוכרת. קשה לשכוח משהו שגרם לך להרגיש כל־כך מלאת חיים.

"אתה חושב שמישהו נוסף יטריד אותנו?"

אהרון מפנה את פניו לעברי. "ברור."

לא. די. לא יטרידו אותי יותר הערב. משהו קטן ומטורף בתוכי רוצה להתענג על הרגעים האלה שיש לנו יחד, כי אני יודעת שמחר המציאות לא תתן לי מנוח ותשתלט.

אני מתאימה את גופי לגופו ומחליקה את ידיי במעלה החזה שלו, מרגישה את השרירים המוצקים תחתיהן וחופרת באצבעותיי בדש חליפתו. הוא מושך אותי אליו עוד יותר, עד שאנחנו צמודים ממש, ומרכין את פיו לעבר אוזני.

"מה את עושה?" שפתיו מרפרפות על תנוך אוזני כשהוא מדבר. המגע הזה אינטימי בצורה מוזרה ומצית ניצוץ של תאווה בשיפולי בטני. זו תחושה זרה ולא רצויה, התשוקה המפעפעת בבטני חזקה באופן שלא הרגשתי מזה זמן רב.

אני מרימה את פניי אל פניו ומרגישה את הזיפים המעטרים את הלסת שלו שורטים את לחיי. "אומנם אני נערת ליווי, אבל מחצית מחיי אני בעצם שחקנית. אם הנשים בחדר הזה רוצות להאמין שחידשנו את הקשר הרומנטי בינינו, הן יכולות לעשות זאת, לפחות הערב."

"אני מבין," הוא מחליק את ידו במורד גבי ומעביר אותה על קימורי ישבני עד שלבסוף היא נעצרת על מותני בזמן שידו השנייה מתפתלת מעלה, לתוך שערי. "את לא חושבת שזה קצת נועז?"

"אומר האיש שהידיים שלו משוטטות על הגוף שלי בזמן שהוא לוחש באוזני."

אני מרגישה את החיוך שלו. "שתי נקודות, מיס בלאק, שתי נקודות."

"בכל מקרה, על זה בדיוק אתה משלם לי. להרחיק את העופות הדורסים."

"אני אידיוט שלא שילמתי לך על כל הלילה. לעזאזל העופות הדורסים."

אני מרימה גבות. "אם היית יודע שזו אני, היית משלם?"

הוא פונה אליי, קצה אפו מתחכך בלחיי. "אם הייתי יודע שזו את, הייתי משלם פי שלושה על כל הלילה."

אני מרגישה חנק בגרוני ומתקשה לבלוע. איפה, לעזאזל, מיה כשצריך אותה? אה, כן – הכלבה עזבה ברגע שהסתכלה לתוך עיניו הכחולות של אהרון סטון.

אפילו במקצוע שלי, לפעמים העמדת פנים הופכת למאמץ גדול מדי.

פרק 3

"אהרון סטון? זה הבחור שפגשת בפריז."

"את מכירה עוד אהרון, דודה ליי?"

"ברור שכן, דייטון. אני מכירה גברים רבים." היא פולטת נחרת צחוק ומתיישבת מולי. "מה את מתכוונת לעשות, בובה?"

"מה שאני תמיד עושה. את העבודה שלי."

היא נוחרת שוב.

"ברצינות. אני לגמרי רצינית. לפגוש אותו היה הלם, אבל זו הייתה עבודה לערב אחד."

אני עדיין מטולטלת מההלם הזה. בלילה, לאחר שעזבתי את המלון, בקושי ישנתי. המוח שלי היה מלא בפריז של לפני שבע שנים כשנזכרתי בכל התקוות ובכל החלומות של בת שבע־עשרה תמימה, כשנזכרתי בתחושה הזאת של להתאהב בפעם הראשונה.

והזיכרונות היו מלאים בעיניים כחולות חודרות שמביטות בי בשעשוע, בחיבה ובתאווה. הם היו מלאים באצבעות שלו שמטיילות על כל גופי, נוגעות כל־כך עמוק עד שהן חודרות עד עצמותיי אפילו כשהן רק מרפרפות על עורי. היו שם כל־כך הרבה הבטחות ואמון... ופרידה בלתי נמנעת.

"דייטון!" דודה ליי נוזפת בי.

אני מעבירה את המבט מהחלון בחזרה אליה. "מה?"

"עבודה לערב אחד בתחת שלי. את בוהה בחלון ונושכת שפתיים כבר חמש דקות. נכון שגינת השושנים שלי יפה, אבל לא עד כדי כך!"

אני מצקצקת בלשוני. "אני... אני לא יודעת. אני בהלם, כן? אלוהים אדירים, לא פגשתי אותו שבע שנים ואז פתאום הוא הלקוח שלי? הוא אפילו לא גר בחוף המערבי, אז מה קורה פה?"

"מה שקורה פה זה החיים, שמפילים עלייך תיקים. ואת התיק הזה את חייבת לסגור, מותק, או שתיפגעי."

"אה, זה שהלקוח שלי הוא הבחור היחיד שאהבתי אי פעם זה לא מספיק פוגע?"

היא מושכת כתפיים ומדליקה סיגריה. "דייטון, זה לא משנה אם אהבת את הבחור. לעזאזל, מותק, זה לא משנה אם הזדיינת איתו מכל הכיוונים, מה שמשנה הוא שהוא יודע מה השם האמיתי שלך. מה שמשנה הוא שהוא יודע איפה למצוא אותך."

"ואת חושבת שאני לא יודעת את זה?"

"אוה, את יודעת את זה. אבל נראה לי שאין לך מושג מה לעשות עם זה."

שיט. אני כל־כך שונאת שהיא צודקת. אבל זו הבעיה כשיש לך דודה שעשתה פעם בדיוק את אותה עבודה. אי אפשר להסתיר ממנה כלום.

אני מרימה את התיק שלי ונעמדת. "את יודעת מה? אני הולכת לפגוש את ליב."

"תעשי מה שאת רוצה, מותק, אבל תעשי לי טובה."

"מה?" אני נעמדת ליד הדלת.

"אל תשכחי – נערות ליווי לא מתאהבות."

***

אני בוהה בכוס שבידי ומסובבת את רגלה. שארית היין מסתחררת במעגלים, מטפסת בצידי הכוס ונופלת בחזרה בטיפות קטנות עם כל סיבוב. כשאני יושבת כאן בבר היין שבו ליב עובדת, אני כמעט יכולה להעמיד פנים שאהרון סטון לא התפרץ שוב אל חיי, שאני מחכה שחברתי הטובה תגמור לעבוד כמו כל בת עשרים וארבע אחרת בעולם.

אבל אני לא כמו כל בת עשרים וארבע אחרת בעולם. אף פעם לא הייתי ולעולם לא אהיה. ואני ממש בסדר עם זה.

אני בחרתי להיות נערת ליווי וכשהגיע הזמן, אני זו שבחרה להפוך את זה לקריירה. תמיד ידעתי את החוקים ולעזאזל, ראיתי איך הנישואין של דודה ליי מתפרקים בגלל חוסר הנכונות שלה לוותר על זה. היא העדיפה להיות נערת ליווי על פני אישה נשואה, ואני מבינה את זה. אני מבינה למה.

להיות נערת ליווי, זה נותן לך שליטה. ברור, הלקוח הוא מי שמתכנן את זה, מהמיקום ועד מ