הזמנה סופית + נובלה מתנה

התנגשנו, התרסקנו ועלינו בלהבות. זה היה חזק ומהיר, בלתי נמנע.

אלה היו כמה שבועות שטלטלו את חיי בשנית.

בגיל עשרים וארבע הרשיתי לעצמי להרגיש שוב, להיות תמימה ולקוות.

העזתי לחלום ולהאמין.

עכשיו נותרתי לבד, שבורת לב, בדיוק כפי שהייתי לפני שבע שנים.

 

אצל אהרון סטון זה לא נגמר עד שהוא מחליט שזה נגמר. הוא בלתי נלאה ונחוש בדעתו כך שיעשה הכול כדי להוכיח לי שאני שייכת לו, ולא יפסיק עד שנהיה יחד.

העניין הוא שאהבה היא לא תמיד עסק פשוט, ואין זה משנה אם אני סולחת לו או לא כי העבר רודף אותנו שוב והפעם עלינו להתמודד עם סוד שיכול להרוס הכול.

והפעם, הסוד הוא שלי.

 

הזמנה סופית מאת אמה ארט הוא הספר השני בדואט ההזמנה. זהו רומן עכשווי, שנון וחצוף שמוכיח שגם לאהבה קצרה מגיעה הזדמנות נוספת, גם אם אחרונה. קדם לו הספר הזדמנות אחרונה. הדואט כיכב ברשימות רבי המכר בעולם וזכה להצלחה רבה.

בונוס – הוספנו לספר את הנובלה ההזמנה שלו, כך שבפעם הראשונה תזכו להיכנס לראשו של אהרון סטון ולחוות מנקודת מבטו כמה מהסצנות שאהבתם בדואט ההזמנה. כמו כן תוכלו ליהנות משלוש סצנות חדשות לגמרי הכוללות אירועים שבוודאי סקרנו אתכם.

פרק 1

 

את יודעת שהחיים שלך תפסו כיוון מחורבן כשפרטי ההלבשה התחתונה שלך לא תואמים בעוד האיכות שלהם היא המדד הסופי למידת החורבן.

ואני? אני די בטוחה שיש לי חור בגומי של תחתוני הבוקסר שאני לובשת, אז כן. החיים שלי דפוקים באופן רשמי ובתוספת מנה גדושה של גיהינום ושל שברון לב במדד איכות החיים.

אבל מה אפשר לעשות?

לתחוב לכיס של מכנסי הטרנינג את העודף שהקופאית נתנה לך ולקחת את הגלידה שלך – זה מה שאפשר לעשות.

אני נכנסת למכונית שלי. הגלידה מונחת על המושב לידי ואני נוסעת משם. הלילה הוא הלילה האחרון בשבעת ימי האבל שהקציתי לעצמי בעקבות סיומה של מערכת היחסים, אז זו בעצם ההזדמנות האחרונה שלי להתנהג בציבור כמו כלבה אומללה. או־קיי, נכון שאפשרתי לעצמי להתאבל במשך יומיים נוספים, אבל לא צריך להיות קטנוניים. אני מתכננת להפיק מהעניין את המרב – גלידה, יין והחברה הכי טובה שלי.

לא משנה שמלכתחילה בכלל לא רציתי במערכת היחסים הזאת. ולא משנה שהיו רק כמה ימים בודדים שבהם הייתה תחושה שמדובר במערכת יחסים אמיתית – שמדובר במשהו שיכול להחזיק מעמד, משהו שבאמת ראוי שאשנה למענו את חיי. מה שמשנה הוא שזה היה אמיתי ושזה קרה.

זה גם לא משנה שחלק קטן ממני היה מעדיף שכל זה לא היה קורה כלל, שהייתי מצליחה להיות חזקה יותר. אני לוחצת על הכפתור שבמפתח שלי ושער החנייה נפתח. כשהשער נסגר מאחוריי בזמזום, אני מניחה את ראשי על ההגה. הלוואי שכבר לא הייתי מרגישה את זה יותר – את הצריבה הנוראית הזאת של הבגידה, שמזכירה לי את מה שהוא הסתיר ממני.

מרגע שנכנסתי למטוס – למטוס שלו – תהיתי אם ייתכן שהתגובה שלי הייתה מוגזמת. והתהייה הזאת הלכה והתגברה מאז הגעתי לסיאטל. אולי הייתי צריכה להישאר באותו לילה? אולי הייתי צריכה לדבר איתו? אולי להקשיב לכל הסיפור שלו, לסיפור שלא הצליח לספר בגלל ההיסטריה והזעם שלי?

החלק שבי שאוהב אותו אומר שכן. הוא אומר שהגיע לו לקבל הזדמנות לספר לי מה קרה. לספר לי למה לא אמר דבר.

החלק שבי שעדיין נשלט על־ידי ההיגיון אומר שצדקתי לגמרי כשעזבתי את האידיוט שהסתיר ממני סוד משמעותי כל כך.

אני תוחבת את הגלידה לפריזר, בקושי מעיפה מבט במטבח החדשני של הדודה שלי, שנמצאת בחדר הקדמי.

"עוד גלידה?" מאחורי הספר שלה, היא מרימה אליי את עיניה. אני מציצה בשם הספר. רומן, כמובן.

"כן. מחר פשוט אהרוג את עצמי בחדר הכושר כדי לפצות על ימי הבטלה והזלילה האלה."

היא מנידה בראשה, שערה הכהה מתנופף על כתפיה. "ברצינות, דייטון, אני לא מבינה את כל השטויות האלה. ידעת בדיוק מהם הסיכונים כשהתחלת לעבוד בעבודה הזאת."

"כשאילצו אותי להתחיל לעבוד בה."

"נו באמת, מותק, את יודעת בדיוק כמוני שמוניק יכולה ללחוץ עד מחר, אבל היא לא יכולה לגרום לך לעבוד בעבודה שממש לא נוח לך לעבוד בה. ידעת בדיוק למה את נכנסת."

אני מרימה גבה למראה ההבעה השלווה שלה. "אז זו אשמתי שהוא הסתיר ממני את העובדה שהוא נשוי?"

דודה ליי פותחת את פיה, עוצרת ואז סוגרת אותו ומנידה בראשה.

"בדיוק. האם ידעתי שאני עלולה להתאהב שוב? כן. ידעתי את זה. האם חשבתי שהוא מסוגל לפגוע בי ככה? להסתיר ממני משהו חשוב כל כך? לא. לא הייתי מעלה על דעתי שהאיש שהכרתי ישמור מפניי סוד כזה."          

עיניה הכהות בוחנות אותי, והיא מניחה את הספר בחיקה.

"כן, אבל אולי האיש שהכרת הוא לא אותו איש שהוא היום."

אני בולעת רוק ומביטה מבעד לחלון. יכול להיות שהיא צודקת? בכל יום גיליתי משהו קטן נוסף שהשתנה אצל אהרון, למרות כל הדברים שעדיין היו מוכרים לי כל כך. בכל יום הבנתי שהוא שונה מהאדם שבו התאהבתי בפעם הראשונה.

"כן," מבטי מוצא שוב את מבטה של דודתי. "אני חושבת שזו הייתה הבעיה. אולי הייתי מאוהבת בזיכרון."

•  

 

"אני לא מאמינה שהוא נשוי."

"מממ..."

"זאת אומרת, יש לו אישה."

"כן."

"נשוי... יש לו פאקינג אישה." ליב מטלטלת את ראשה.

אני מטיחה בשולחן הסלון את הכפית. "תגידי את זה שוב. קדימה. אני לא חושבת שזה הכאיב לי מספיק בעשר הפעמים הראשונות."

עיניה מתרככות כשהן מביטות בעיניי. אני תוחבת שוב את הכפית שלי במכל הגלידה.

"אני מצטערת, בייב. אני פשוט לא מצליחה להירגע מזה."

"כן. טוב. קחי מספר ותצטרפי לתור." ללא הבעה, אני מביטה בכפית העמוסה בגלידה ומפילה אותה בחזרה למכל. אין כמו לתזכר את הלב השבור שלך כדי לקלקל את טעמו של מזון מנחם.

"אני לא מאמינה שמוניק לא אמרה לך," ליב מעבירה אגודל על שפתיה. "הייתי מצפה שהיא תספר לך, בגלל העבר שלכם."

"למוניק יש סיבות משלה לעשות דברים," דודה ליי מתערבת כשהיא נכנסת לחדר. "והאחיינית שלי היא האדם היחיד בעולם שאי פעם ערער על הסיבות של מוניק."

אני נועצת מבט נוקב בדודתי. היא האדם הכי לא מנחם שיש. סיפרתי לה מה קרה והיא שאלה אותי מתי אני חוזרת לעבודה.

ברוכים הבאים לעולם הזוהר של נערות הליווי.

"זה מפני שהסיבות שלה הן שטויות. חיסיון לקוח?" אני צוחקת במרירות. "היא יכולה לדחוף את זה לתחת."

"דייטון."

"לא. יש לי זכות – כל זכות שהיא – לכעוס עליה, דודה ליי. היא בכוונה הסתירה ממני פיסת מידע חשובה. ולמה? בשביל כסף? לכסף הזה אין כל חשיבות כשזה בא על חשבוני."

היא נאנחת ומרימה את הספר שלה, תוחבת אותו תחת זרועה. "אולי תנסי לדבר איתה במקום להתעלם ממנה?"

"איך את יודעת שאני מתעלמת ממנה?"

"כי היא התקשרה אליי לפני שעה. למרות התהפוכות הרגשיות שלך, דייטון, היא עדיין הסוכנת שלך ולך עדיין יש עבודה לעשות."

רואים? נראה שהצורך בסקס אצל גברים מקריחים חשוב יותר מתיקון הלב השבור שלי. אה, סליחה, מהתהפוכות הרגשיות שלי. כאילו החתול המזוין שלי מת או משהו.

אני מביטה בהבעה של 'לכי להזדיין' בגבה המתרחק של דודתי ודוחפת את הכפית לפי. מה אתם יודעים? התיאבון שלי חזר.

ליב מוזגת שתי כוסות יין ומושיטה לי אחת לאחר שדודה שלי יוצאת מהחדר. "אז מה את מתכוונת לעשות?"

"אחזור הביתה מחר. ואז אעשה אמבטיה חמה ואצלצל למוניק, אני משערת."

"באמת?"

"לא. סביר להניח שאעשה אמבטיה חמה ואז אתכרבל בספה מול איזו תוכנית טלוויזיה מטופשת, יש מבחר גדול." אני מלקקת את הכפית. "ולאחר מכן אתקשר למוניק ואחזור לעבודה."

החברה הכי טובה שלי מרימה גבה ומנידה בראשה.

"מה?"

"איך את יכולה לעשות את זה? לעזוב את הבחור שאת מאוהבת בו ולחשוב על לשכב עם גברים אחרים?"

"אני משלה את עצמי שאולי איזה בחור חתיך יחכה לי בסוף השבוע הזה והוא יזיין החוצה ממני את כל שברון הלב הזה."

ליב בוהה בי ללא הבעה.

"אני צוחקת. אלוהים אדירים, אני צוחקת."

"לרגע לא הייתי בטוחה," היא מתופפת בציפורן ארוכה על פיה. "את חייבת לחזור לעבודה? יש לך חסכונות, נכון?"

"אני לא אפרוש בגיל עשרים וארבע בגלל בחור מחורבן, ליב. הלילה אני מתכוונת לבכות כמו שצריך, להוציא הכול החוצה. ואז, מחר, אאסוף את עצמי. אם אשב בבית כל יום, אז אבלה את חיי בתהייה אם עשיתי את ההחלטה הנכונה או לא."

"בטח שכן. ההחלטה שלך הייתה נכונה."

"תודה. אז אני חייבת להמשיך הלאה. אני לא יכולה להישאר תקועה בעבר לעד."

"אבל את מחמיצה נקודה חשובה אחת."

"מה? זה נגמר. הוא יחזור לניו יורק ולחייו המרופדים בכסף, יסיים את הליך הגירושים שלו, ייקח לידיו את החברה של אבא שלו וימצא אישה שנייה שהיא לא אני."

היא ממשיכה לחשוב עד שאני אומרת, "לא. לא, ליב. בכלל אל תיכנסי לשם – "

"או שהוא יבוא לחפש אותך. הוא יודע איפה את גרה, זוכרת?"

פאק. "לא, הוא לא יבוא," אני אומרת בשפתיים רועדות. "אמרתי לו לעולם לא ליצור איתי קשר שוב. הוא לא יעשה את זה."

שפתיה מתעקלות. "הוא שילם פי שלושה מהתעריף הרגיל שלך רק כדי להשאיר אותך בחיים שלו. את חושבת שהוא פשוט יתן לך ללכת עכשיו?"

"סתמי."

"תחשבי על זה, דייטון. את יכולה לנסות לחיות את חייך כאילו כל זה לא קרה, אבל סביר להניח שתצטרכי להילחם בו עד שתגיעי לשם."

"את ממש גרועה בתור החברה הכי טובה, את יודעת את זה, נכון?"

"רק אומרת את האמת," היא מחייכת ולוקחת את הז'קט שלה. "חוץ מזה, את היית בועטת לי בתחת אם לא הייתי מזהירה אותך."

זה נכון. לעזאזל, היא מכירה אותי טוב כל כך.

אני מחבקת אותה לפני שהיא הולכת. "תודה שבאת."

"זו העבודה שלי. דרך אגב, האמבטיה ההיא שהזכרת? זה קצת דחוף."

"כלבה," אני צועקת אל הדלת שנסגרת מאחוריה. טוב, היא לא לגמרי טועה.

שברון לב עושה לך דברים משונים.

בעוד המילים שלה מתרוצצות בראשי, אני קופצת למקלחת ואז זוחלת למיטה ומתכרבלת תחת השמיכות העבות. רגליי עדיין רטובות מהניגוב העצל ובמוחי שועטות המחשבות.

זה מה שקורה בכל לילה מאז עזבתי. אבל הפעם אני לא משחזרת כל מילה שנאמרה בשיחות שלנו. הפעם אני משחזרת את הלילה האחרון בפריז כאילו אני צופה בסרט בהילוך איטי, אבל בלי מילים. בלי קולות. רק רגשות ותחושות והאמת שמאחוריהם.

כשאני לא מזכירה לעצמי את המילים שניפצו את האפשרות לעתיד שלא חקקנו באבן, אני מצליחה לראות יותר. את הכול. אני רואה את הכאב הגולמי בעיניו כשהוא מבין שאני עוזבת. אני רואה את הרעד בידיו, שנמצא שם כל הערב ורק מתעצם כשהוא מוצא אותי אורזת את המזוודות. אני רואה את הייסורים הקשים ואת האשמה שמציפה אותו, ואני רואה את התבוסה שניכרת פתאום ביציבה שלו, שבדרך כלל מתאפיינת בנחישות ובביטחון עצמי בלתי מעורער.

ואני שומעת דרך הדממה. אני רואה את התחנונים באופן הנואש שבו הוא מוציא את המילים מפיו. אני שומעת את הצער בכל פעם ששמי יוצא מבין שפתיו. אני שומעת אותו מבין שהסוד שלו עשה בדיוק את הדבר שניסה למנוע – שהכול היה לשווא.

אבל בעיקר, אני מרגישה. אני מרגישה את הכאב ששובר אותי כל פעם מחדש, הפעם משולב בכאב שלו. אני מרגישה כמה הוא נואש להשאיר אותי איתו ומנגד, את הצורך שלי לעזוב. אני מרגישה אותו מושיט לי יד כשאני מתרחקת, ואני מרגישה את הכבדות ששוקעת בתוכי כשאני יוצאת מהדלת. מתרחקת ממנו. שוב.

אני מרגישה את התנפצות התקוות שלי, את חוסר האונים של ליבי, את הזרם ההולך וגובר של דמעותיי. אני מבינה שאני כבר לא שקועה בזיכרון. הדמעות שעל לחיי זולגות עכשיו. הן אמיתיות, אמיתיות כל כך, וכך גם הכאב החלול שאני מרגישה בחזה. התהפכות הבטן והמרירות הן בדיוק כמו אז, וחוסר התקווה שאני מרגישה בכל נים ונים עדיין בדיוק כשהיה.

אני מתגעגעת אליו. למרות הכאב, אני מתגעגעת אליו ממש כשם שאני שונאת אותו, ואני שונאת אותו ממש כשם שאני אוהבת אותו. בלילה, אני מתגעגעת לגוף שלו לידי. לנשימה שלו על צווארי. לזרועותיו הכרוכות סביבי. לרגליו המשולבות בשלי. אני מתגעגעת לדרך העדינה שבה נהג ללחוש את שמי כדי להעיר אותי, ולמבט שהיה שמור רק לי, ולפתקים שלא ידעתי שהשאיר. להכול. אני לא אמורה. אני לא אמורה להתגעגע אליו בכלל. אבל אני מתגעגעת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק 2

 

לבית יש ריח של בית. הריח הזה שתמיד נמצא שם, לא משנה מה, הריח שמנחם אותך.

אני משאירה את המזוודות בכניסה ומתרסקת על המיטה שלי שבקומה העליונה. היא רכה ומוכרת. מנחמת אפילו יותר מהריח החמים והפירותי של הבית. אני מושיטה את ידי למגירה שבשידת הלילה ומוציאה גפרורים, מדליקה אחד ומקרבת אותו לשעווה הוורודה של הנר, וריח הפיטאיה החזק שהוא מפיץ מציף את חושיי כמעט מייד.

לעזאזל, כמה אני אוהבת את הנרות האלה.

אני עוצמת את עיניי במשך רגע ארוך. עכשיו אני חייבת להחליף בגדים. אומנם לא ממש בא לי, אבל אני לא יכולה להישאר במכנסי הטרנינג האלה. בכל זאת, הם כבר יומיים עליי.

אני מתפשטת וזורקת את הבגדים לסל הכביסה. המגירות שלי ריקות למחצה, אבל אני מוצאת זוג מכנסי פיג'מה וגופייה.

לאחר חודש של מגורים בדירות שהן בעצם חדרי מלון, אני מרגישה שהבית ענק. ויש בו גם תחושה של בדידות. כאילו מישהו אמור תיכף להגיח מהמסדרון ולהיתקל בי או להתיישב על הספה או במטבח או בחדר האמבטיה. אפילו פעולה פשוטה כמו להוציא כוס אחת מהארון ולהניח אותה תחת מכונת הקפה, מעוררת בי תחושת זרות. אפילו לשמוע את לוחות הרצפה חורקים תחת רגליו של מישהו אחר.

אני בולעת רוק ומניחה את הכוס. שבעה ימים, דייטון. שבוע. הגיע הזמן לקחת את עצמך בידיים.

הלחיים שלי צורבות כשכפות ידיי מתחברות אליהן בפראות. אלו סטירות לחי או מכות על הראש, כל דבר שאני יכולה לעשות כדי להימנע מלהטיח לעצמי מחבת בפרצוף. לא ארחיק לכת עד כדי כך. תודה.

צלצול חזק מהדהד מכיוון דלת הכניסה ולאחריו נשמע צליל של דלת נפתחת. מוניק. אפילו ליב לא נכנסת בעצמה. אני נפנית אליה ומתעשתת לקראת השיחה הראשונה שלנו מזה ימים.

היא עוצרת בדלת, המותניים שלה מודגשים על־ידי ז'קט מחויט ועיניה סוקרות אותי. "את נראית זוועה."

"טוב לראות אותך גם, מוניק. נחמד כל כך מצידך לבוא בלי להודיע."

"ליי צלצלה אליי. נראה לך שיש לך סיכוי לברוח בלי שאדבר איתך קודם?"

"סיכוי היה יכול להיות נחמד," אני מתאמצת לחייך ומתיישבת על כיסא בר במטבח. "מה את רוצה?"

"נשאר עוד קפה?" היא מחווה בראשה לעבר המכונה ומוזגת לעצמה עוד לפני שאני מספיקה לענות. אופייני. למה לחכות לתשובה כשאת יכולה פשוט לענות בעצמך?

אני מגלגלת את עיניי כשהיא מתיישבת ושותה בנינוחות את הקפה שלה. שתלך להזדיין, היא והמשחקים שלה.

"מה את רוצה, מוניק? את לא האדם החביב עליי כרגע, במקרה שלא ניחשת."

היא נאנחת בכבדות ומניחה את הכוס. "באתי להתנצל."

"מה קרה? דארן שוב צריך מכונית חדשה?"

"לא הפעם," היא מחייכת חיוך שמתפוגג במהירות. "הייתי צריכה לספר לך לפני שנסעת."

"אז למה לא סיפרת?" אני מרימה את אצבעי כשהיא פותחת את הפה, "ובלי השטויות האלה של חיסיון לקוח. זה לא מעניין אותי. אני רוצה את האמת, מוניק."

לשונה מלחלחת את שפתיה והיא בוהה בי.

"אני צריכה למצוא סוכנת חדשה? כזו שלא תסתיר ממני מידע חשוב?"

היא צוחקת. "כל הכבוד, דייטון. שתינו יודעות שלא תמצאי סוכנת אחרת אבל בכל זאת, כל הכבוד. בסדר, את רוצה לדעת?"

"לא. אני סתם שואלת בשביל הצחוקים."

"הוא שילם לי יותר כדי שלא אספר לך. בגלל זה הכסף עבר דרכי ולא ישירות לחשבון שלך."

אני קמה וחוצה את המטבח שלי, אוחזת בדלפק, מסבה ממנה את פניי ועוצמת עיניים. הוא רצה כל כך להסתיר את זה ממני שהוא שילם לה? מה זה צריך להיות, לעזאזל?

הוא בטח ממש האמין שלא אגלה לעולם.

"כמה?"

היא נאנחת שוב. "חמשת אלפים."

"שיט!" חמשת אלפים דולרים מחורבנים כדי שהיא לא תספר לי? אני לא מאמינה. אני פשוט לא מאמינה עליו. אני לא מאמינה עליה!

"למה הסכמת לזה?" אני פונה אליה והיא ממצמצת. מוניק אף פעם לא מאבדת עשתונות ולא מראה רגשות, אז אני יודעת שהיא באמת רואה עד כמה אני כועסת.

"כסף," זה כל מה שהיא אומרת.

"וזה חשוב לך יותר מלדאוג לשלומי?"

"את מזדיינת עם גברים למחייתך, דייטון. אני מוודאת שהם בסדר. זו הדרך שלי לדאוג לשלומך."

"וכשמדובר בלקוחות חשובים, בעבודות גדולות, את אמורה להקפיד במיוחד ולוודא שאין שלדים מחורבנים שמסתתרים בתוך הארונות שלהם, בין כל בגדי המעצבים."

"לכל אחד יש שלדים, דייטון. גם לך ולי."

"אבל זה שלד שהייתי אמורה לדעת עליו. אני לא יכולה לסלוח לך על זה שלא סיפרת לי. עדיין לא." אני מצביעה על הדלת, "את יודעת את הדרך החוצה."

"את האדם היחיד שאני מוכנה לסבול ממנו את החרא הזה, את יודעת?" היא נעמדת.

"יופי. אני באמת מקווה שאת לא מאכילה את הבנות האחרות בחרא, כמו שהאכלת אותי."

"אחת – אפס." הסוכנת שלי מהנהנת לכיווני והולכת אל הדלת.

"מוניק?"

היא עוצרת למשמע שמה ומסתכלת מעבר לכתפה.

"תתקשרי אליי כשתהיה לך עבודה בשבילי, אבל אני עדיין לא מזדיינת עם אף אחד. רק ליווי."

"את חוזרת לעבודה?"

שפתיי מתעקלות לצד אחד. "מישהו חייב לשלם על החרא שלך."

"רק תעני לטלפון הפעם, או־קיי?"

היא עוזבת ואני נשנעת על הדלפק שוב.

חמשת אלפים דולרים כדי לשמור סוד.

אני לא אמורה להיות מופתעת כל כך. הוא שילם מספיק כדי להשאיר אותי שם.

רק חבל שזה לא באמת הספיק כדי להשאיר אותי שם.

כסף יכול להשיג הרבה דברים, אבל הוא לא יכול להבטיח שהם יישארו שם. נראה לי שהוא יודע את זה. יש לו מספיק כדי לפזר סביבו.

אני מתעלמת מתחושת הריקנות שמכרסמת בתחתית הבטן שלי כשאני מגלגלת את הגרבונים על רגליי, התחרה שבחלקם העליון ממוקמת ממש תחת מכפלת השמלה שלי. קולן של שש דפיקות נישא במעלה המדרגות. הדפיקה של ליב. טאפ־טאפ. טאפ־טאפ. טאפ־טאפ. לאחר הדפיקות אני שומעת את הדלת נפתחת ואת ליב קוראת בשמי.

נכון שלא בדיוק כך אני אוהבת לשלוט בחיים שלי, אבל כשהחברה הכי טובה מתעקשת לצאת איתך לבילוי כדי לרפא את הדכדוך שלך, את מסכימה. בכל מקרה, אם החברה הכי טובה שלך היא כמו זו שלי, אז את מסכימה.

קל יותר לעשות מה שהיא רוצה ולהציל את עצמי מכאב ראש.

ליב נעצרת בדלת וסוקרת את גופי בעיניה הכחולות־ירוקות. אני עוצרת, אצבעותיי עדיין מגלגלות את התחרה על ירכיי, ומרימה אליה גבות.

"השמלה הזאת ארוכה מדי."

"סליחה?!"

היא מגלגלת עיניים כאילו הייתי פעוטה עקשנית. "השמלה. ארוכה מדי."

"הכול בסדר עם השמלה שלי." אני מחליקה אותה על רגליי. "פחות זה יותר, את יודעת."

"יותר בד לא יעזור לך למצוא זיון, את יודעת."

אני נעמדת ולוקחת את האודם שלי. "אני לא מנסה למצוא זיון, ליב. אני מנסה להתגבר עליו."

"ולהיכנס תחת מישהו זו הדרך הכי טובה להתגבר על מישהו אחר."

"תגידי, החלפת מוח עם איזה נער מתבגר באיזשהו שלב בחיים שלך?"

היא משרבבת את שפתיה הוורודות ומחייכת. "לא. בזמן שאת הזדיינת כדי להרוויח כסף, אני הזדיינתי בשביל הכיף. למדתי דבר או שניים לאחר שנפרדתי מרוס."

אה, החבר שהיא החזיקה בסביבה רק בשביל הכישורים שלו במיטה.

"אני בטוחה שאני מודעת לכל הדברים שלמדת," אני אומרת בטון יבש וזורקת את האודם לתיק האיפור. "תראי, אני רק רוצה להירגע הערב. בלי בחורים ובלי זיונים. כלום."

"בסדר. אבל חבל, את מפסידה."

"אני בטוחה." אני לוקחת את התיק שלי והולכת אחריה למונית שמחכה לנו. ליב מכוונת את הנהג לבר היין שבו היא עובדת, התחנה הראשונה הרגילה שלנו, ונשענת לאחור.

הלילה יורד כשאנחנו מגיעות למרכז העיר והאורות המנצנצים בקו הרקיע צובעים את העיר. גוון זהבהב מתגנב אל תכול דיו, ושני הצבעים נלחמים על מקומם בשמיים. הם מתנגשים בפס ורדרד־סגלגל יפהפה שנמתח מולי ומספק רקע מרהיב לבניינים הגבוהים.

אני מנענעת את בהונותיי בתוך הנעליים. אני רוצה הביתה. ללבוש פיג'מה ולאכול גלידה. אפילו אם התחת שלי כבר מתחיל להרגיש את אין־ספור המכלים שחיסלתי בשבוע האחרון.

לא. אני אומרת לעצמי. אני לא עושה את זה יותר – להתנהג כמו איזו בחורה יללנית בגלל משהו שלא יכולתי לשנות. משהו שלא יכולתי לעצור. אני אהיה האישה החזקה והעצמאית שאני.

אחרי הכול, גבר לא יכול לבנות אותי אז אין סיבה לתת לו לשבור אותי. או־קיי, סיימתי את שיחת העידוד. אני נכנסת לבר בעקבות ליב ואנחנו הולכות לשולחן הרגיל שלנו, שליד החלון. זו פינה מושלמת לתצפת ממנה על אנשים, משהו שמצאתי את עצמי עושה פעמים רבות מאז הנסיעה שלנו לאיטליה, והיא מספקת לליב נקודת תצפית מושלמת על הדלת, במקרה שאיזה בחור חתיך ייכנס פתאום.

החברות שלנו די משונה, אני מבינה את זה.

בקבוק יין שלם מונח על השולחן מולנו. "בקבוק? את נדיבה הערב?" אני מקניטה אותה ומוזגת לשתי כוסות.

"היית מתה," היא מחייכת ומסמנת לי להסתכל לאחור. "שני הבחורים בחליפות הזמינו אותו בשבילנו."

כמובן. רק החברה הכי טובה שלי תיכנס לאיזשהו מקום וישר מישהו יקנה לנו את המשקאות הראשונים.

אני מעיפה מבט בשדיים שלה. ה"בנות" בהחלט יצאו לשחק הערב.

"מעניין מה גרם להם לעשות את זה."

החיוך שלה מתרחב. "היי, אם זה משיג לנו משקאות חינם, את באמת מתכוונת להתלונן?"

אני רוצה להזכיר לה שאני יכולה לקנות לעצמי את המשקאות שלי, אבל אפילו זה מזכיר לי את אהרון. ממזר אחד. יש משהו שלא יזכיר לי אותו?

"אני עובדת בסוף השבוע."

"הממ? איפה?"

ליב מכרסמת את פנים השפה שלה ומסתתרת מאחורי כוס היין. "לא רציתי לספר לך קודם, אבל קיבלתי את העצה שלך ופניתי לסוכנות של סטון."

"למה שלא תספרי לי? בלי קשר לזה שהבוס הגדול הוא אידיוט, הם עדיין סוכנות נהדרת. חתמת איתם?"

"עוד לא. סוף השבוע הזה הוא סוג של אודישן. אם התמונות יהיו טובות, הם יכינו חוזה בשבוע הבא."

"אני שמחה בשבילך," אני אוחזת בידה. "באמת! אני שמחה."

או־קיי, אז עכשיו גם החברה הכי טובה שלי תזכיר לי אותו.

אולי אני צריכה לעבור לאוסטרליה.

"חשבתי שזה יהיה קצת לא נוח."

אני מזייפת צחוק. "לא. מה שקרה בינינו, קרה. דברים קורים."

היא מקשיתה גבות מעוצבות למשעי. "נכון. אפשר להישאר בגישה הזאת."

"זה מה שתכננתי לעשות," אני נאנחת לתוך הכוס שלי. "אפשר להפסיק לדבר עליו עכשיו, בבקשה? אני גמרתי להתאבל עליו."

ליב נעמדת ותופסת בידי. "בואי נגמור את היין ואז נלך למצוא מקום טוב לרקוד. ועם קצת מזל, אולי גם כמה בחורים כדי לשטוף את העיניים."

לבחורה הזאת באמת יש רק דבר אחד בראש.

 

•  

 

"כואבות לי הרגליים," אני מייללת ומתיישבת על כיסא בר, חולצת את נעליי ומעסה באגודלי את כרית כף רגלי. שעתיים של ריקודים בלי הפסקה כמעט הרגו אותי.

"את רוצה לשתות או לבכות?"

"אם אפשר, גם וגם," אני ממלמלת.

ליב צוחקת ורוכנת מעל הבר. היא מעפעפת במהירות, מועכת את השדיים שלה זה אל זה ולוכדת את תשומת ליבו של הברמן תוך שנייה. הייתי מגלגלת עיניים לולא הייתי רגילה לזה.

מייד ניצבות מולנו שתי כוסות יין. אני מכניסה יד לארנק כדי להוציא כסף, אבל מישהו מניח את ידו על האמה שלי.

"תני לי לשלם," אומר קול עמוק בסמוך לאוזני.

בחיוך מנומס, אני מסובבת את פניי לבחור שמציע. "תודה, אבל לא תודה. אני חייבת לה סיבוב."

אני גמרתי עם בחורים שקונים לי משקאות.

"באמת, תני לי להזמין אותך."

"זה נחמד מאוד מצידך, אבל לא, תודה." הקול שלי נהיה נוקשה לקראת סוף המשפט. לא אכפת לי שהוא חתיך ושיש בו משהו מחוספס כזה שיכול להמס תחתונים. התחתונים שלי לא נמסים, ואני משלמת על המשקה שלי.

הוא פותח את פיו כדי לדבר, אבל קול אחר קוטע אותו. קול ששולח רעד במורד עמוד השדרה שלי וגורם ללב שלי לעצור.

"שמעת את הגברת. היא יכולה לקנות את המשקה שלה בעצמה."

עיניה של ליב מתרחבות, והגרון שלי מתייבש.

לא. הוא לא אמור להיות כאן. לא באמריקה ולא בסיאטל. לא. לא.

"ומי אתה?"

"אני הבעלים."

עיניה של ליב מתרחבות לגודל של צלוחיות, אבל אני אפילו לא מופתעת. האם אני מופתעת לגלות שהוא כאן? כן. האם אני מופתעת מכך שהוא הבעלים של המקום? לא. כי האמת היא שאני לא יודעת דבר על העסקים שלו. לא באמת.

שני הבחורים מחליפים עוד כמה מילים מאחורי גבי. מילים שאני לא מצליחה להבין מתוך הסחרחורת המתערבלת בתוכי. כל גופי דרוך, והבטן שלי מתכווצת בחשש. אני לא מצליחה לנשום.

אני תופסת בזרועה של ליב ומנידה בראשי. אני לא יכולה להישאר כאן – לא איתו. היא מבינה, אוחזת בידי ומובילה אותי אל הדלת. אני יוצאת אל אוויר הלילה, נושמת נשימה עמוקה ונשענת על הקיר, אבל העיניים שלתוכן אני מביטה אינן העיניים הכחולות־ירוקות של החברה הכי טובה שלי.

הן העיניים הכחולות־מחשמלות של האיש ששולט בי לגמרי.

"מה, לעזאזל, אתה עושה כאן?"

"אני הבעלים של המקום הזה, בשותפות עם דוד שלי. הוא ראה שאת כאן וצלצל אליי."

"לא שזה העסק שלך באיזשהו אופן," אני מזדקפת. "איפה ליב?"

אהרון אוחז בידי ומונע ממני לחזור פנימה. הוא מסובב אותי אליו. אני מרימה אליו עיניים קרירות, מתעלמת מהאופן שבו ניצוצות מקצות אצבעותיו עוטפים את זרועי ומתפשטים דרך הוורידים שלי עד שכל גופי חי ומזמזם.

"רציתי לראות אם את בסדר. זה הכול. ואז הבחור – "

"אני יכולה לדאוג לעצמי," אני מושכת את זרועי ממנו. "אני לגמרי מסוגלת לזה, תודה. אני בטח לא צריכה שמישהו שאין לו זכות להציל אותי, יציל אותי."

"זה מה שאת חושבת?"

אני פוסעת צעד לאחור. "זה מה שאני יודעת. ויתרת על הזכות לקשר כלשהו איתי לפני אחד עשר ימים."

"שנים עשר."

"מה?"

אהרון בולע רוק ואני רואה ניצוץ של חרטה בעיניו. "שנים עשר ימים. אבל מי סופר?"

"לא אני, מסתבר." אני פונה לאחור, אבל המילים הבאות שלו גורמות לי להיעצר כשידי על ידית הדלת.

"זה נגמר. נעמי חתמה על ההסכם לפני יומיים."

גוש מתגבש בגרוני, כזה שמבשר על דמעות או אולי על צורך להקיא, ואני נאבקת לבלוע אותו במהירות.

"מזל טוב," אני משתנקת. "עכשיו אולי תוכל למצוא מישהי שתהיה לך איתה מערכת יחסים אמיתית."

אני מושכת את הדלת והוא משחרר אותה. אני יכולה להרגיש את עיניו עליי כשאני מוצאת את ליב ליד הבר, וכשאני מסתובבת, הוא בפנים, בוהה בי. נחישות ממלאת את עיניו ואני יודעת שצפוי לי מאבק.

"מה, לעזאזל?" ליב לוחשת באוזני. "מה הוא עושה כאן?"

"הוא הבעלים של המקום," אני אוחזת בידה. "ואנחנו עוזבות."

אני לא יכולה להישאר בקרבתו רגע נוסף. בדיוק כשהוא הפסיק להעסיק כל מחשבה ומחשבה שלי, הוא כאן, עומד מולי כמו חלום שקורם עור וגידים. כמו גן עדן וגיהנום שמתמזגים יחדיו לחבילה משגעת ושוברת לב.

כי זה מה שהוא – כל מה שטוב וכל מה שרע מעורבב לכדי משהו ממכר ורעיל, משהו שאני רוצה בעל כורחי. אהרון סטון תמיד היה הסם שלי. הוא היחיד שיכול לגרום לי לאבד את הראש, ולגוף שלי לרעוד. הוא היחיד שמולו אני חסרת אונים.

אני לא מסוגלת להילחם בהשפעה שיש לו על הגוף שלי או להפסיק את הלמות ליבי בכל פעם שאני שומעת את קולו. אני לא יכולה לשנות את מה שאני מרגישה כשהוא מסתכל עליי או את האופן שבו אני נדרכת בכל פעם שהוא נוגע בי. אני לא יכולה לחיות עם זה.

אני גם לא יכולה לחיות בלי זה.

אבל הצלחתי עד עכשיו. שנים עשר ימים בלעדיו נדמו כמו חיים שלמים, אבל לא באמת. זו פיסה אחת קטנה של כלום, כשהוא הכול.