חיי בלעדי

“זה בלתי נסבל. לא מובן. אני צמודה לנועם, מלווה אותו כשהוא מלווה את גופתי לקבר.
אני כאן. אני צורחת, אל תסכים בבקשה! נועם, אני רק בת ארבעים וארבע .
אל תיתן להם לקבור אותי….. זו הלוויה שלי. זו אני שמובלת שם, רק גוף.
חסרת שליטה, חסרת קול, דוממת. זו אני שאינני.”

דווקא כשהכול נראה מושלם ויציב, רגוע ושגרתי נטרפו הקלפים ונגדעו חייה של הילה.

ממקומה החדש, מתעמתת הילה עם החיים, עם האנשים שפגעו בה, עם ההחלטות השגויות שעשתה, חושפת אמיתות ושקרים שאחרת לא היו נגלים לה לעולם.

היא לא בוחלת באמצעים ובאומץ רב מדלגת מעל החומות שבנתה סביב עצמה במשך הזמן ואף מצליחה לשבור אותן.

בתוך כך, היא מוצאת דרך להחזיר לעצמה את כבודה האבוד, להכיר את גופה, את העונג הטמון בו ואת תשוקותיה הנחבאות. היא מגלה שכשהעיניים פקוחות והנפש חופשייה, שום דבר אינו אבוד. אפשר להגיע לכל מקום ולהגשים כל חלום.

כשמגיע הסוף המפתיע, היא אכן מתחילה מחדש כשהיא  מחוזקת נטולת מגבלות ומשוחררת מפחדים.

הפעם, היא יודעת, לא יהיו חרטות.

 מבוא

זה בלתי נסבל. לא מובן. אני צמודה לנועם, מלַוָּה אותו מלַוָּה את גופתי לקבר.
"אני כאן," אני צורחת, "אל תסכים, בבקשה! נועם, אני רק בת ארבעים וארבע. אל תיתן להם לקבור אותי."
והוא לא מגיב, לא שומע. הוא צועד באטיות אחר אלונקה על גלגלים בה אני שוכבת. גבו כפוף, פניו רטובות. משמאלו ילדינו: ליאת ודני, מימינו אני. נאחזת בשרוול מעילו, ספק נגררת ספק מרחפת. לא מבינה מה קורה. לא מבינה למה. הדרך נדמית לי כאין סופית ואני מקווה שלעולם לא תיגמר. זו הלוויה שלי. זו אני שמובלת שם, רק גוף. חסרת שליטה, חסרת קול, דוממת. זו אני שאינני.
אני כל כך פוחדת.
השיירה נעצרת פתאום ומספר גברים מרימים את האלונקה מהעגלה וצועדים אל בין הקברים.
"נועם!"
אני תופסת אותו חזק, פוחדת אפילו להסתכל. פרצי בכי נשמעים מסביב.
כעת מונחת הגופה בבור, הגברים שהרימו קודם את האלונקה, מתחילים להניח עליי מרצפות מרובעות. די מהר גם הבוץ שהיה בערימה ליד — נזרק פנימה. אני מרגישה שאני לא נושמת.
כולם בוכים סביבי, אני מביטה באדמה הנערמת לתלולית קטנה מעליי ופתאום מבינה שאני עדיין אוחזת בשרוול המעיל של נועם.
למרות הבור, האבנים, הבוץ, אני פה. אני נוכחת. פתאום אני נושמת מחדש.
האוויר אף פעם לא היה מתוק וצלול כמו שהוא עכשיו.