משהו רעב בי

בגיל חמישים נשואה פלוס שלושה ילדים מחליטה מיכל להגשים את ההבטחה שהבטיחה לעצמה שלושים שנה קודם ויוצאת לטיול אחרי צבא.

הטיול מקבל תפנית כשמיכל פוגשת במייק הגורם לה להתמודד עם השדים שלה וללכת נגד הערכים שלה .

בהתלבטות קשה בין החיים השלווים הנוחים והרגועים שבנתה לעצמה לבין אהבה מרגשת בלי פשרות ועכבות מגלה מיכל מה רעב בה.

על רקע הנופים המרהיבים של מדינת קרלה בדרום הודו מיכל באה לחפש את השקט ונקלעת למערבולת רגשות.

זהו רומן סוחף ומענג שנקרא בנשימה אחת על רקע נופיה הקסומים של הודו, דמויות הנקשרות שוב ושוב, קשרים נפרמים, אהבות ניצתות וכל מה שהיה יציב ובטוח מתחיל לרעוד.

מי ינצח? הלב או ההגיון?

וארקלה, דרום הודו, אוגוסט 2012
מיכל

אני עומדת על קצה הצוק הגבוה, מביטה באוקיינוס שפרוש לפניי. האוקיינוס הכחול והמדהים, שאני אוהבת כל כך, נראה עכשיו כמו שמיכה כבדה ואפורה.

הים גועש ומכה על החוף בלי סוף, כמו מנסה לדחוק אותו לאחור במאבק בלתי פוסק ביניהם.

אני מחייכת בכאב. זה בדיוק מה שמתרחש אצלי בפנים – מלחמה אחת גדולה.

הבטן כואבת לי, הדופק שלי מהיר, אני מנסה לנשום כמה נשימות עמוקות ולהרגיע את החרדה שמציפה אותי. אני נושמת את האוויר החם, כמעט לוהט. טיפות זיעה יורדות מצווארי, דרך שקע בית החזה שלי, ישירות לטבור, שאוסף אותן אליו.

גשם מתחיל לרדת. הוא מרטיב אותי, מתערבב עם הדמעות שלי. אני מוציאה לשון, אוספת דמעות מלוחות, מעורבבות בטיפות רטובות.

בזווית העין אני רואה זוג צעיר מחובק. הוא עוטף אותה מאחור, והיא משעינה את ראשה על חזהו. הם נראים כה שלווים, נטולי דאגות ומחשבות.

ככה זה כשצעירים. הכול נראה פשוט ותמים.

צרחה אדירה מפלחת את האוויר. אני נבהלת. לוקח לי כמה שניות להבין שהצרחה יוצאת מגרוני וממלאת את כל הגוף הכואב שלי. הנפש המבוהלת.

"תצעקי," הוא אמר לי, "אל תשמרי בבטן."

אני פורשת ידיים וממשיכה לצעוק כמה שניות נוספות. הזוג לידי מביט בי במבט מוטרד.

לא אכפת לי מאף אחד. אכפת לי מכולם. אכפת לי ממני. הכי אכפת לי ממני.

"אלון, אני אוהבת אותך," אני צועקת אל האפור הגדול. "סלח לי!"

אלון

מתחשק לי להצמיד אותה לקיר, להחזיק לה בכוח את הידיים ולתת לה לצעוק, כמו פעם. לילות לבנים של מין סוער בלי הפסקה. שותים, מעשנים, מזדיינים. בלי לשמור על שקט, בלי ילדים בחדר השני, בלי לחשוב יותר מדי. רק אנחנו והסדינים.

אני מתגעגע לימים האלה, שלא היינו מחכים לערב ובטח לא למיטה. הייתי תופס אותה בכל מקום ובכל רגע. היא הייתה משתפת פעולה, נוזפת בי בחיוך מרושע. תמיד ידעה מה מדליק אותי, תמיד הפתיעה.

לך תדע מאיפה זה יבוא לך, חשבתי לעצמי במהלך ארוחת ערב עם ההורים שלי, כשהרגשתי את הרגל שלה מונחת על המפשעה שלי ומתחילה לזוז. בת זונה, חייכתי ותכננתי להעניש אותה אחרי שהם ילכו. היא הביטה בי כאילו לא הבינה על מה אני מדבר ומשכה את הרגל ממני.

שילכו כבר!

הרגעים האלה הלכו והצטמצמו אחרי הלידה של התאומים. אחרי שנים של טיפולי הפריה קשים הם הגיעו. חשבתי שהגענו סוף־סוף לנחלה, אבל ההחלמה מהניתוח הקיסרי, הבטן שסירבה לרדת, המשקל שנתקע אצל מיכל – גרמו לה לאי שקט, וברוב המקרים היא ירתה את הכול עליי. השנים חלפו. קנינו בית יפה עם גינה קטנה בגבעתיים, שמיכל מטפחת. הילדים גדלו, וכמו אימא אווזה, היא מטפלת בהם וקצת שוכחת אותי.

בלי להרגיש זה הפך להיות פעם ב...

רק בערב, רק בשקט והילדים, והדלת, ותסגור את האור, נו...

אני אוהב אותה כמו שהיא, רגע צוחקת, רגע מתעצבנת. רצינית עד מוות ופתאום משתוללת על השטיח עם הילדים. זאת האישה שלי, החברה שלי.

כבר חודשים שהיא מסתובבת כמו אריה בכלוב. חסרת מנוחה.

אני מביט בה מדיחה כלים ובוהה מחוץ לחלון, מדפדפת במהירות בחוברת שקנתה ומשליכה אותה.

אני חושב שהגיל מלחיץ אותה. לא מבין מה היא רוצה. שקט לנו וטוב, שרק ימשיך כך.

לא מתקנים משהו שעובד, אני חושב לעצמי.

היא תכננה את מסיבת החמישים שלה במשך תקופה ארוכה, התעסקה בזה במקום בקמטים שנוצרו לה ליד העיניים. זה מטריף אותה, אני יודע ושותק. אבל אני לא רואה את זה – לא את הקמטים ולא את המשקל שהוסיפה. זה לא חשוב לי, בשבילי היא מיכל שלי, הצעירה החתיכה והמושלמת.

הזמינה למסיבה חצי עולם, הפכה עולמות כמו שרק היא יודעת, שיגעה אותי ואת הילדים.

שתקתי ועזרתי לה במה שאפשר, והיא עדיין לא שקטה, עדיין לא מסופקת.

המסיבה הייתה הצלחה גדולה. כולם היו מרוצים, החמיאו לה. נתתי את נאום חיי, הכתרתי אותה כמלכה שלי. שעות כתבתי ומחקתי, מנסה לחשוב מה ישמח אותה.

רק תשמחי, מיכל.

בסוף הערב היא הביטה בערמת המתנות, ועיניה היו עצובות, כאילו חיפשו שם משהו שלא נמצא.

אני יודע בדיוק מה היא רוצה, מה ירגיע אותה.

לא בלב שלם קניתי לה כרטיס טיסה להודו.

מיכל

בתוכניות ל"טיול הגדול בלי דאגות" התגלו סדקים בלילה לפני הטיסה, כשיונתן העלה חום והקיא כל הלילה.

בעודי יושבת ליד המיטה שלו, מניחה מטלית לחה על המצח החם שלו וסופרת את נשימותיו בדאגה, אני מתחילה להתחרט ולהתמלא ברגשות אשמה.

מה, לעזאזל, חשבת לעצמך? את כבר לא בחורה אחרי צבא. אי אפשר להשאיר הכול וללכת. יש לך אחריות! יש לך מחויבות. יש לך ילדים.

אני יוצאת מהחדר ואומרת לאלון, "בבוקר אתקשר ואבטל את הטיסה."

אלון מתעקש שהכול בסדר. "זאת בטח התרגשות. יונתן יהיה בסדר, ואני פה. תיסעי, תיהני, תחזרי."

אני מנשקת אותו בחום. אלון תמיד מפרגן, תמיד רגיש לרצונות שלי. סוגרת את הרוכסן של המזוודה ולא נרדמת כל הלילה.

לפני שאנחנו יוצאים מהדלת אני מלטפת את הצוואר של אלון, והוא שולח מבט לכיווני.

"תהיי ילדה טובה," הוא אומר ומחייך.

הוא רוטן כשאני מבקשת לעצור אצל אסתר הזקנה. "אנחנו נאחר, מיכל," הוא אומר.

אני לחוצה, אבל לא יכולה לא לבקר את אסתר, השכנה הערירית.

"אלון, היא לבד, אין לה אף אחד. אני לא יכולה להיעלם ככה." אני מניחה את ידי על זרועו.

אני מורידה ארגז מלא בקופסאות שימורים ובעוגה שאפיתי באמצע הלילה.

"אני נוסעת, אסתר, אבל אל תדאגי, ביקשתי מאחותי שתבוא לבקר." אני מחבקת אותה.

"תהיי בריאה, יה בינתי," היא אומרת, ואני מוחה דמעה. המחשבה על אסתר, השכנה הזקנה, הבודדה, שאף אחד לא מבקר מלבדי, מכאיבה לי. אני כותבת הודעה לנורית אחותי, "בבקשה, תדאגי לאסתר. אל תשכחי אותה."

"את מלאך," היא עונה לי. "אל תדאגי. נסיעה טובה."

אנחנו מגיעים ברגע האחרון לשדה, ואני חסרת נשימה.

אלון מוריד את המזוודה האדומה שלי ומחבק אותי. אני מניחה את הראש שלי על החזה שלו ונושמת אותו אליי, מצמידה לו נשיקה רטובה על השפתיים ונפרדת ממנו. הלב שלי דופק בפראות.

sep

אני נדחסת בקושי לכיסא במטוס, מקללת את החגורה שמתעקשת לא להיסגר. כשהדיילת מתקרבת, אני מתפללת שלא תציע לי שוב תוספת לחגורה מול כולם. אני מכניסה את הבטן, כמעט נחנקת, והחגורה נסגרת.

לידי מתיישבות שתי בנות צעירות. הראשונה ג'ינג'ית חמודה, אנרגטית, שלא מפסיקה לזוז בכיסא, מצחקקת בלי סוף. השיער המתולתל שלה מלא ונפוח, נראה כמו רעמה של אריה ומדגדג אותי בכל פעם שהיא מסתובבת. היא מתנצלת ומצחקקת שוב.

לבחורה השנייה גם קוראים מיכל. היא מתלהבת מהרעיון שיש לנו את אותו שם. "איזה קטע," היא אומרת. "השם הזה היה קיים גם בזמן שלך?" וישר גורמת לי להרגיש בת מאה.

"מסתבר שכן, זה שם שכיח," אני אומרת לה ומרגישה בת מאה בכל זאת.

היא מספרת לי, בלי שאשאל, על התכנון שלהן לטייל שנה בהודו. הן שירתו יחד בחיל האוויר וחלמו כל התקופה על הטיול הגדול. "והינה, הוא הגיע," היא מחייכת אליי.

כשאני מספרת לה שאני בת חמישים ונוסעת לבד, היא מרימה גבה, ולרגע נראה כאילו היא מרחמת עליי.

"וואלה? לבד? איזה יופי..."

אני לא מאמינה למילים שלה, ושוב מרגישה את הפחד עולה ומטפס, והגוש חוזר וגדל בגרוני. חם במטוס, הג'ינג'ית לא מפסיקה לזוז, ואני מחליטה לעצום עיניים ולישון.

אני מתעוררת לזעזוע המטוס, כשהגלגלים שלו נוגעים באדמה.

"אני בהודו!" אני לוחשת בהתרגשות ומתקשה להאמין בזמן שמארגנת את החפצים שלי.

השדה עמוס באנשים. ריח חזק של תבלינים נישא באוויר. אני ממהרת לטיסת ההמשך ולא נותנת להתרגשות להפוך שוב לפחד.

הטיסה לטריוונדרום עוברת בנעימים. אני מתפלאת לגלות שאני כמעט התיירת היחידה במטוס.

סאג'י הנהג מחכה לי בשדה עם שרשרת פרחים. הוא מרגש אותי, כשהוא מניח אותה על צווארי, מהדק יד אל יד ואומר, "נמסטה."

אני מצמידה ידיים. "נמסטה גם לך," אני אומרת ומחייכת מאוזן לאוזן. נחיתה רכה בהחלט.

אני נזכרת ביעל.

"את חייבת נחיתה רכה," אמרה לי יעל, כשהתחלתי להרהר בטיול הגדול. "הודו לא פשוטה. היא מסריחה, צפופה, חיים שם אחרת. את צריכה זמן להתאקלם. זה יעד לצעירים." היא השתתקה כשראתה את המבט שלי.

"אבל אם כבר בחרת הודו, סעי לדרום, למדינת קרלה. קחי מלון חמישה כוכבים לימים ראשונים. נו, את לא ילדה..."

"אז בשביל מה בכלל לנסוע לחור הזה? למה לא וגאס? ניו־יורק? תאילנד? מה את מסבכת לעצמך את החיים? לכי תדעי איזה כולרה תתפסי שם," אמרה אפרת, תוך שהיא נאבקת עם הר של פנקייק בקצפת.

הן המשיכו להתווכח ביניהן, ניסו לשכנע אותי מה עדיף, כי הן יודעות והן עשו טיול אחרי צבא, ובכלל כדאי לי להקשיב להן. סיפור חיי, אני מחייכת. שתי החברות הכי טובות שלי לא מפסיקות לריב על כל נושא שאנחנו מעלות בחיים. אם יעל אומרת שחור, אפרת תגיד לבן. ואני באמצע, מנסה לתווך ולגשר. "שלישיית שוקולד, מנטה, מסטיק" קראו לנו החיילים בצבא. מאז לא נפרדנו לרגע, וכבר שלושים שנה אנחנו נפגשות בכל יום רביעי ומסכמות את אירועי השבוע.

הן המשיכו להתווכח, אבל אני כבר לא שמעתי אותן. העיניים שלי בחנו את הר הפנקייקים של אפרת. אני שונאת את העובדה שהיא מסוגלת לאכול כמויות מטורפות ונשארת רזה וחתיכה. הפנקייק קרץ לי וביקש שאטעם ממנו. נלחמתי בעצמי לא לקחת אחד והסטתי מבט.

מאז שהחלטתי לצאת לטיול ניסיתי לשמור קצת. איך אומרים, להיות קלילה יותר.

נו, טוב... רק אחד... זה ירגיע אותי, ניסיתי לשכנע את עצמי.

"אבל היא רוצה הודו!" הצעקה של יעל החזירה אותי לשולחן.

"אני רוצה הודו. וגאס אעשה כשאגדל," צחקתי ולקחתי פנקייק אחד מול הפרצופים ההמומים שלהן.

"מה פנקייק עכשיו. את שומרת, לא?" הן הרימו גבה בו זמנית.

"עזבו," נגסתי בפנקייק בעונג. "לכו תדעו מה אוכלים בהודו. בטוח ארזה שם."